איתן – שרה – פרק ד

"אני כאן כי כלתי מאמינה שאני צריכה טיפול נפשי בגלל שאני לא מוכנה להיות במערכת יחסים עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים." אני אומרת לנטע, הפסיכולוגית, בטון יבש.

"את באמת מאמינה בזה?" היא שואלת אותי ומדליקה סיגריה.

זה לא מה שדמיינתי כשהדר סיפרה לי על הטיפולים שלה. אני מניחה שכמו רוב האנשים, גם אני דמיינתי אישה מבוגרת, אימהית, לבושה בבגדים מקצועיים, במשרד מרוח בצבעי פסטל וכורסאות נוחות.

אמנם לא חשבתי שאשכב על ספה כמו בסרטים, אבל, לרגע לא חשבתי שאשב על כיסא נדנדה במרפסת בבית שלה.

נטע אישה צעירה, סביבות גיל ארבעים. היא לבושה בסטייל בוהמייני, חצאית מתנפנפת ארוכה בצבע חציל וגופייה דקיקה לבנה. היא יושבת בשילוב רגליים על כורסא מרווחת, יחפה, עם שיער שחור מתולתל ארוך, פזור.

יש לה נזם באף וקעקועים מרובים על שתי הזרועות, שרוולים, נראה לי שקוראים לזה.. ואני לא בטוחה שהסיגריה שהיא מעשנת, היא רק סיגריה.

"מה זאת אומרת אם אני באמת מאמינה בזה? אני יודעת את זה. התחלתי לצאת עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים והפרש הגילים גרם לי לאי נוחות, לחוסר ביטחון, אז ניתקתי את הקשר. אני חושבת שזה לגיטימי ומובן." אני עונה לה בכזאת החלטיות, שאני אפילו כמעט מאמינה לעצמי.

היא שואפת ארוכות מהסיגריה שלה ומביטה על חצר ביתה, על העצים וערוגות התבלינים. היא לא כותבת שום דבר ולא ממהרת לתחקר אותי, לנתח אותי. השלווה שלה מצליחה לחלחל לתוכי ואני נרגעת, נושמת עמוק ודוחפת את עצמי לנדנוד איטי על הכיסא.

"ספרי לי על בעלך, שרה, אני מבינה שאת אלמנה כבר מעל לעשרים שנה." היא אומרת לבסוף.

שנים סירבתי לדבר עליו, לספר על כל מה שעברנו איתו ובגללו. הדחקתי את העבר והשקעתי את כל האנרגיה שלי בהווה, בגידול הילדים שלי.

מאז שעדן, אשתו של מורן, נכנסה לחיי, הרשתי לעצמי להיזכר בו. לדבר עליו ועל כל מה שהיה.

היום הנושא כבר לא מכאיב כמו פעם, השאלות לא משתקות אותי.

"הוא היה גבר מאוד נאה, מאוד כריזמטי. הכרתי אותו בגיל שמונה עשרה בחודש הראשון שלי בצבא, הוא כבר היה לקראת שחרור. תוך פחות משנה כבר התחתנו ושוחררתי גם. שירתי בחיל המודיעין, אהבתי מאוד את התפקיד, תכננתי לצאת לקורס קצינים, חלמתי על קריירה צבאית מגיל קטן." אני לא יודעת למה אני נזכרת בזה דווקא עכשיו, בחלום הילדות שלי על סוכנים סמויים ומדינות זרות. חלום שבני הצעיר ביותר הגשים.

"בכל אופן, בגיל עשרים כבר ילדתי את בניי הבכורים, עידן ואיתמר. גדי, בעלי.. היו לו התפרצויות זעם, זה התחיל ישירות אחרי הלידה. המקרה הראשון הפתיע את שנינו אני חושבת, שנינו היינו המומים מהסטירה שהוא העיף לי באמצע ויכוח מטופש על הרצון שלי להפסיק להניק.

הוא התנצל, בכה, חיבק אותי כל כך חזק שהרגשתי את העצמות שלי נמחצות. אחרי זה היו כמה חודשים של שקט, של פיוס ופינוק. אבל זה היה זמני.

האלימות נמשכה שבע עשרה שנים. לא היה לי אומץ לעזוב אותו, הוא התנגד לאמצעי מניעה וכל שנתיים-שלוש ילדתי. הצלחתי ללמוד בין לבין, עבדתי, הרווחתי כסף, אבל לא מספיק בשביל לגדל לבד שישה ילדים. לא שהוא היה נותן לי באמת ללכת. בלידה האחרונה היה סיבוך והרופאים אסרו עליי להיכנס שוב להריון, הם התעקשו שהסיכון לחיי גדול מדי, אז הוא הסכים שאקח גלולות.

שמונה שנים לאחר מכן הוא מת. בתאונה."

אני לא ממשיכה, אני לא יודעת מה עוד היא רוצה לשמוע, או מה עוד נותר לספר.

"אהבת אותו?"

"כן, אהבתי אותו מאוד." אני מודה בכנות. אהבתי אותו גם כששנאתי אותו. אהבתי אותו, עד שהוא הרג את האהבה הזאת, עד שהאלימות שהיתה שמורה רק לי, הופנתה לילדים שלנו.

"אם אני מחשבת נכון לפי הסיפורים של הדר, הוא נפטר לפני בערך עשרים ושלוש שנים. היית מאז במערכת יחסים?"

"יצאתי לדייטים, אבל לא היה משהו רציני." אני צופה את השאלה הבאה שלה, אני יודעת מה היא עומדת לשאול ואני לא בטוחה שאני רוצה לפתוח את תיבת השרצים הזאת.

"אז זה היה רק סקס? לא פיתחת רגשות כלפי אף אחד מהם?"

"לא." אני עונה בתקווה שהיא תעבור לשאלה הבאה.

"לא, זה לא היה רק סקס? או שלא, לא פיתחת רגשות?" לעזאזל.

"לא זה ולא זה. לא שכבתי עם אף אחד מהם ולא פיתחתי כלפיהם רגשות. יצאתי לדייטים בודדים ועצרתי את הקשרים לפני שהם התפתחו למשהו רציני."

האמת יצאה לאור, אמרתי את זה בקול רם, לא קיימתי יחסי מין עשרים ושלוש שנים. לא נתתי לאף גבר לגעת בי, לענג אותי, לחוות איתי אינטימיות.

אני מחכה לתגובה ההמומה שלה, לזעזוע. היא בוודאי מעולם לא התמודדה עם מטופלת כמוני, עם סיפור כמו שלי.

אני באמת דפוקה, אני באמת צריכה טיפול נפשי. עשרים ושלוש שנים בלי סקס.. אירוני יחסית למערכות היחסים של ילדיי.

"את מאוננת?" לזה לא ציפיתי.

אני מרגישה את הסומק על לחיי אבל, אני לא מתכוונת לשקר, אני אמורה להיות כנה בטיפולים מהסוג הזה, לא?

"כן."

"אז החשק המיני לא אבד לך, פשוט לא קיימת יחסי מין עם בני זוג."

"נכון."

"אוקיי, עכשיו ספרי לי על הבחור שכביכול בגללו את כאן. מה שמו?"

"עמוס."

"עמוס, ספרי לי עליו, בבקשה." היא אומרת לי בנימוס ורוך. הטון שלה נשאר נעים ושליו לאורך כל הטיפול, לא משתנה למרות התשובות הלא שגרתיות שלי. היא מחייכת ומדליקה מחדש את הסיגריה שכבתה.

"אין כל כך מה לספר, הכרתי אותו בעבודה, הוא חיזר אחרי, נתתי לזה הזדמנות אבל, לא הצלחתי להתגבר על הפרש הגילים בינינו. אני בת שישים ואחת, הוא בן ארבעים ושש."

"כן, חמש עשרה שנים זה באמת הרבה ועם הנורמות החברתיות שלנו, אני מניחה שזה הרבה יותר קשה כשאת המבוגרת יותר."

"בדיוק! אני שמחה שאת מסכימה איתי."

"בוודאי שאני מסכימה שיש כאן חתיכת אתגר ושתינו יודעות שאת לא אוהבת להתמודד עם אתגרים ומלחמות."

"סליחה?"

"שרה, אני אהיה כנה איתך. הדר סיפרה לי עליך רבות, היא הכינה אותי תקופה לפגישה איתך. בנך, עמית, היה כאן לפני כמה ימים ושיתף אותי על הילדות שלו. אז כן, אני מכירה את ההיסטוריה המשפחתית שלכם די בפירוט ועכשיו שגם את שיתפת אותי קצת בעברך, התמונה מתחילה להתבהר.

היה לך חלום ילדות על קריירה צבאית שנטשת בעקבות מערכת היחסים עם בעלך. אמנם לא מסרת לי יותר מדי פרטים, אבל, אני מתארת לי שלא נלחמת בו כשהוא רצה להתחתן כל כך מהר, למרות שידעת שבעקבות נישואייך במהלך השירות הסדיר, ישחררו אותך מהצבא ותיאלצי לוותר על החלום.

נשארת איתו מעל לשבע עשרה שנים, ספגת אלימות קשה ולא עזבת גם כשהוא הרים ידיים על הילדים שלכם."

המשפט האחרון מטלטל אותי. לא עזבתי אותו, לא עזבתי למרות שהוא הרים ידיים על הילדים שלי. הוא התעלל בילדים שלי ולא ברחתי, לא הצלתי אותם. לא נלחמתי עליהם.

"שרה, אני לא שופטת אותך ואני לא מאשימה אותך. את לא אשמה, את לא. הרבה קורבנות אלימות משפחתית לא עוזבים את מערכת היחסים האלימה. האלימות הפיזית בדרך כלל מלווה באלימות נפשית קשה, בהשלטת טרור. בעלך היה מאוד כריזמטי, מאוד דומיננטי ומאיים גם חזותית, הוא גרם לך להרגיש חסרת כח וחסרת ערך. הפחד שהוא השריש בך שיתק אותך וגרם לך להאמין שלעולם לא תוכלי לעזוב אותו, לעולם לא תסתדרי לבד עם שישה ילדים.

ההורים שלך נפטרו בגיל צעיר יחסית ומעולם לא שיתפת קרובי משפחה בחיים הנוראיים שלך, פחדת שהוא יפגע גם בהם.

למרות שלמדת עיצוב פנים, עבדת שנים כשכירה במשרד קטן עם משכורת זעומה. הוא גרם לך לחשוב שלעולם לא תצליחי, לעולם לא תהיי טובה מספיק בשביל לעסוק בתחום שלך. הוא לא רצה שתרוויחי כסף, הוא לא רצה שתחווי תחושת עצמאות.

הוא האשים אותך בבגידות, בחוסר נאמנות, למרות שלא היתה לך אפילו הזדמנות לבגוד בו. הוא תיזמן את ההגעה שלך הביתה מהעבודה ופעמים רבות הפתיע אותך במשרד במהלך היום.

פחדת אפילו לצחוק עם גברים, שלא נדבר על פלירטוט תמים. פחדת שהוא יגלה והוא יפעל, שהוא יפגע בעוד אנשים.

ולמרות שחלפו עשרים ושלוש שנים מאז שהוא מת ב'תאונה', נשארת בתפקיד הפסיבי שהורגלת אליו. התפקיד שהוא עיצב עבורך במחשבה מרובה ומעוותת. מחשבה חולנית ונוראית.

עשרים ושלוש שנים לא נתת לגבר אחר לגעת בך, לא נתת לעצמך להתקדם הלאה, לא אפשרת לעצמך להחלים ולעשות תיקון לכל הסבל שחווית איתו.

הרגעים הבודדים בהם הרשית לעצמך לחוש הנאה היו מוסתרים בחדרי חדרים, לבד עם עצמך, בחושך, עם דלת נעולה.

כן, הסיפור עם עמוס מורכב ואנחנו עוד נדבר עליו כשהמחסום היחיד שיישאר הוא מחסום הגיל. אבל, גיל זו לא הסיבה שעצרת אותו. עמוס הצליח במקום שרבים לפניו נכשלו, הוא גרם לך לרצות. הוא גרם לך לרצות משהו בשבילך, לרצות אותו מספיק חזק שלמשך כמה רגעים היית מוכנה להילחם, לראשונה בחייך. לא להילחם מפחד או מהגנה עצמית, לא להילחם למען חייך וחיי ילדיך. להילחם נטו בשבילך, בשביל העתיד שלך, בשביל אושר והנאה.

ואז הוא הדליק את האור ונזכרת, נזכרת שלא מגיע לך, שאת לא טובה מספיק, שאין לך ערך. נזכרת בכל מה שבעלך השריש עמוק לתוכך במשך כמעט שני עשורים.

שלא מגיע לך יותר טוב. את לא יכולה להשיג יותר טוב כי את לא יפה מספיק, את לא חכמה מספיק ואת לא חזקה מספיק בשביל לשרוד בלעדיו."

אני בוכה לתוך כפות הידיים שלי. לא הבכי הדומם שהתרגלתי להחריש בלילות, אלא, בכי קולני ואמתי שבוקע מהנשמה. אני בוכה וזועקת עד שהגרון שלי מתייבש והקול שלי נסדק.

אני בוכה על ארבעים ושלוש שנים איתו, ארבעים ושלוש שנים מהיום שהכרתי אותו ומסרתי לו את השליטה על החיים שלי.

אני בוכה על האלימות ועל החולשה שלי, אני בוכה על תחושת האשמה העצומה שמלווה אותי מאותה הסטירה הראשונה.

אני בוכה על הילדים שלי ועל עצמי. אני אפילו בוכה עליו, על בעלי, על הגבר שהוא היה בסוף והגבר שהוא יכל להיות.

על כל מה שהוא פספס וכל מה שנתתי לו לגרום לי לפספס.

נטע מתכופפת מולי ומחבקת אותי חזק, מלטפת לי את הגב בתנועות מרגיעות וממלמלת כל מיני מילים שאני לא מצליחה להבין. אני כבר לא שומעת אותה, אני מרגישה שאני שוקעת בים, טובעת והיא מדברת אליי מעל מפלס המים.

אנחנו נשארות ככה הרבה זמן, עד שהדמעות מתייבשות ואני מתחילה לשהק מכמות הבכי.

נטע משחררת אותי ומגישה לי בקבוק מים שאני כמעט מסיימת מבלי לנשום. היא מלטפת אותי שוב ואז חוזרת למקומה.

השתיקה לא מביכה, היא לא נואמת מילות סיום, למרות שהשעה שלנו הסתיימה מזמן. נראה שהיא לא ממהרת לשום מקום, היא אפילו לא עונדת שעון.

"את בדרך כלל ממוטטת את המטופלים שלך על הפגישה הראשונה?" אני שואלת אותה עם חיוך במטרה לטהר מעט את האווירה.

"לא, אני בדרך כלל מחכה לפגישה השנייה." היא עונה לי בציניות שמהר מאוד הופכת לרצינות. "לא, זה לא עובד ככה ברוב המקרים. אבל יש לך משפחה שאוהבת אותך מאוד, הדר ועמית ישבו איתי שעות ונתנו לי כמה שיותר מידע עליך, אז באתי מוכנה. את היית כל כך עמוק בתוך ההדחקה שהייתי חייבת לזעזע אותך בשביל להאיר את עינייך.

הדרך עוד ארוכה, אבל, היית צריכה להתעורר וקודם כל להבין מה שורש הבעיה ולא להתעסק רק בסימפטומים.

הגיל של עמוס, השנים ללא סקס, הדייטים הבודדים.. הם רק סימפטומים.

אנחנו נעבוד על זה." נעבוד על זה, אני לא בטוחה שיש על מה לעבוד. אני מהנהנת עם הראש ושוקלת את המלים הבאות שלי, את הצעדים הבאים שלי.

"חשבתי שאני חזקה, שאני פייטרית, ששרדתי כל כך הרבה חרא ויצאתי מנצחת. עכשיו אני מבינה שהפסדתי. הוא זה שמת, אבל, אני לא חיה." אני אומרת ומרגישה עוד דמעה סוררת נופלת על הלחי.

"את ניצחת, שרה, זכית לראות את הילדים שלך גדלים מאושרים, זכית לראות את הנכדות שלך בזמן שהוא קבור עמוק באדמה.

אל תחשבי לרגע שהוא היה חזק רק בגלל שהוא היה בשליטה. גבר חזק לעולם לא יחליש את בת הזוג שלו, לעולם לא יגרום לה לאבד אמון בעצמה רק בשביל להעצים את עצמו.

הוא היה החלש, כל כך חלש שהוא לא ידע איך להתמודד איתך עם מלים אז הוא השתמש בידיים שלו.

הוא היה הפחדן, הוא כל כך פחד שיום אחד תביני עד כמה שהוא לא שווה אותך, שהוא דאג להרוס לך את הביטחון העצמי. הוא דאג בצורה מכוונת לגרום לך לאבד כל ערך בעיניי עצמך, שחלילה לא תעזבי אותו.

הוא היה חלש, פחדן וחסר ביטחון ואני בטוחה שאם היתה לנו דרך, היינו מגלות שהוא בעצמו חווה לא מעט טראומות בילדותו שהפכו אותו למפלצת שהוא היה.

לצערנו, לעומת כל המגרעות שלו, הוא היה חכם, הוא ידע איך להשפיע עליך ולעצב אותך לנוחיותו. הוא ידע מה הוא עושה והוא עשה את זה ביסודיות.

אבל, אני יותר חכמה ממנו." היא אומרת וקורצת לי. "ואם תתני לי הזדמנות, אני מבטיחה לך שאני אעשה הכל בשביל לשחרר אותך משליטתו. אני אעשה הכל כדי שתזכי בהזדמנות השנייה שלך.

מה את אומרת?"

תגובה אחת בנושא “איתן – שרה – פרק ד”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *