איתן – שרה – פרק ב

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לסבתא. חג לה שמח וזר לה פורח, היום יום הולדת לסבתא."

כולם שרים לי בזמן שאלינה מחזיקה את עוגת הגבינה המפורסמת שלה, מכוסה בקצפת לבנה, פירות יער עסיסיים, תותים חתוכים בסימטריה מדויקת ו…יותר מדי נרות דולקים. רק שגלאי העשן לא יפעל, אני חושבת ומגלגלת עיניים על המרמור שלי.

סבתא. לפני שנים רבות גיליתי שיש תארים שברגע שאתה מרוויח אותם, הם מלווים אותך לכל החיים ולעתים משכיחים מהסביבה את האדם שמאחוריהם.

כשהפכתי לאימא, כולם אוטומטית התייחסו אליי ככה, כאל "אימא".

"תשאל את אימא", "מה אימא אומרת?", "אימא של מי את?", "היום יום הולדת לאימא".

אני אימא אוטוטו ארבעים ואחת שנים, "אימא של". כשאת אימא לשישה, התואר הזה בהחלט הולך לפניך, לפני הכל ומעל לכל. זה תואר כל כך משמעותי ומשנה חיים, שבשלב מסוים, גם אני שכחתי שלפני שהייתי "אימא של" ו"אשתו של".. הייתי שרה. רק שרה.

לפני ארבע שנים הפכתי לסבתא, "סבתוש" ומאז זה התואר המתלווה אליי אוטומטית. "תגידי תודה לסבתא", "תראי מה סבתא קנתה לך", "הכיף כיף אצל סבתא"…

אני אוהבת את התואר הזה, חיכיתי לו כל כך הרבה זמן. בכל פעם שיעלי קוראת לי ככה, אני מרגישה את הלב שלי מתרחב, מתמלא בעוד אהבה כלפיה.

עם זאת, דווקא היום ביום הולדתי, כשאני מוקפת ביקר לי מכל, התואר הזה מזכיר לי את המחסום הכי גדול במערכת היחסים החדשה שלי. סבתא.

כן, אני סבתא, סבתא מצוינת, סבתא גאה! אבל אני גם שרה.

"תודה רבה לכולכם, תודה שהצלחתם להגיע, תודה על תשומת הלב ותודה על כל האושר שאתם מסבים לי! אני אוהבת אתכם." אני אומרת ומביטה על חדר האוכל העמוס שפעם היו בו בקביעות שבעה אנשים לכל היותר וכיום הוא מלא עד אפס מקום.

הילדים שלי מקיפים אותי ומחבקים אותי ולכמה דקות של נשיקות ואיחולים, אני מרשה לעצמי להדחיק עוד קצת את השיחה שהחלטתי לקיים דווקא היום.

אנחנו מתיישבים בחצר הגדולה שלי, חלק ליד השולחן עם שתיה חמה ופרוסת עוגה, חלק על כיסאות וחלק על הדשא עם יעלי. הערב כבר יורד והחום נשבר, שני מספרת על התיק האחרון שהיא לקחה על עצמה וכולם מקשיבים לה בעניין. האווירה קלילה, משפחתית, נעימה ואני מרגישה את הסלע בחזה שלי גדל וחונק אותי. אני לא יכולה למשוך יותר את הזמן.

"את שקטה מדי, אימא." עידן אומר לי ומשתיק את כולם עם הטון הדומיננטי שלו. כאלה הם הבנים שלי, כשהם מדברים, מקשיבים להם. שניים עשר זוגות עיניים מופנות אליי, מרוכזות בי, בוחנות אותי. אולי אני פרנואידית, אבל אתם יודעים איך המשפט הולך, "זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך."

"אני מקשיבה בעניין לאשתך, נשמע כמו תיק מרתק." אני אומרת ומחייכת לכיוונה, מנסה לגנוב עוד כמה רגעים של חוסר התמודדות.

"לא, לא נראה לי שזו הסיבה." הוא אומר ומסתכל עליי במבט הזה שלו, המבט שאומר שהוא לא קונה את הבלוף שלי, המבט שאומר שהוא לא ייתן לי להתחמק, המבט שאומר לי שהוא יודע. כוס אימא שלו.

"השתיקה שלך רועמת." איתמר מוסיף ומסתכל לי עמוק בעיניים עם אותו המבט כמו של עידן. התאומים שלי, הבכורים שלי, הם יודעים. כמובן שהם יודעים והם נותנים לי את ההזדמנות לספר בעצמי.

אני מרגישה את החום בפנים שלי, את הסומק שמכסה את הצוואר ומטפס במהירות מעלה. אני מניחה את כוס התה שלי על השולחן לצדי ומעבירה מבט חטוף על כולם.

ששת הבנים שלי ממוקדים בי, כבר שנים שהיוצרות התהפכו והם לקחו על עצמם את תפקיד המגנים. כל אחד מהם מרוכז רק בי, מחכה למלים הבאות שלי.

"אני יוצאת עם מישהו." הנה, אמרתי את זה.

"וואו, נבהלתי. פאק אימא, אל תעשי לי את זה שוב." מורן אומר ומניח יד על החזה שלו. "לפי הטונים של תאומי האופל, ציפיתי לנורא מכל. נדפקתם? מה יש לכם?" הוא אומר בכעס לאחים שלו. "נהייתם כל כך רציניים שלא ידעתי כבר מה לחשוב."

"ציפית שנכעס או משהו?" אביתר שואל אותי בחצי חיוך וגבות מכווצות. "אנחנו יודעים שאת ילדה גדולה, האמת שאני דווקא שמח לשמוע שיש מישהו בחייך חוץ מאתנו."

השאלות מופנות אליי מכל כיוון עכשיו, "איפה הכרתם? מה הוא עושה בחיים? גם הוא אלמן? מתי נכיר אותו?"

הכלות שלי מתרגשות ומפגיזות בחקירות מחויכות ומסוקרנות, חוץ מהדר, היחידה שיודעת הכל.

"הכרנו בעבודה, הוא מהנדס בנין והוא גרוש." אני עונה קונקרטית מבלי לנדב מידע, ברור לי שהתאומים גם ככה כבר ישאלו את השאלות היותר מעניינות.

"יש לו ילדים? כמה זמן אתם ביחד? למה הוא לא כאן היום? הוא מהקריה?"

בתוך הרעש שנוצר, המבט שלי מצטלב עם המבט של עמית. השתיקה שלי רועמת? עמית הפך את הדיבור עם העיניים לאמנות. הדר אמרה לי פעם שלפעמים היא מרגישה כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת כשעמית בוהה בה. כאילו הוא חוקר אותה, נכנס לתוך החדרים הכמוסים ביותר בתוך הראש שלה ומנתח אותם.

הוא לא אומר מילה, אבל הוא בהחלט מבין שיש פאנץ' ליין שעוד לא הגעתי אליו והוא מחכה בסבלנות.

"יש לו שני ילדים, אנחנו מכירים הרבה זמן אבל התחלנו לצאת רק לפני כמה חודשים בודדים. לא רציתי להזמין אותו לכאן לפני שסיפרתי לכם עליו. כן, הוא מהקריה."

"מי זה?" אני משתתקת ומפנה מבט במהירות לבעל הקול הנמוך והחד. גיא, התינוק שלי.

"קוראים לו עמוס, אתה לא מכיר אותו." אני עונה בכנות.

"מי זה?" הוא שואל שוב, בטון שמעולם לא שמעתי ממנו וסשה מניחה במהירות יד על הברך שלו. נראה שהמגע הקל שלה מאזן אותו, מאפס אותו והוא נשען אחורנית, משחרר מעט את הדריכות שאחזה בגוף שלו.

"תירגע, כבר בדקנו אותו." עידן אומר לגיא ומחזיר את המבט שלו אליי.

"בדקתם אותו? מה זאת אומרת 'בדקתם אותו'?" אני שואלת בבלבול ותחושה לא נעימה מתחילה לעטוף אותי.

"אימא, באמת חשבת שניתן לך לצאת עם מישהו מבלי שנעשה לו בדיקת רקע מקיפה?" איתמר אומר לי בהתנשאות.

"שתיתנו לי לצאת עם מישהו? תיתנו לי?" אני חוזרת והקול שלי עולה. "לא זכור לי שביקשתי רשות."

"אני חושבת שכולנו צריכים לקחת קצת אוויר וצעד אחורה, השיחה מתפתחת לכיוון לא נכון." שני עוצרת אותנו ונכנסת לתפקיד עורכת הדין. "שרה, כולנו מאושרים לשמוע שיש גבר בחייך, כולנו. את יודעת שאנחנו רוצים את הטוב ביותר בשבילך ואני מניחה שתקע ושקע פה, בסך הכל פעלו מדאגה ואהבה, לא מניסיון שליטה אינפנטילי." היא מסיימת ומפנה לשניהם מבט מאוכזב שגורר אחריו מבטים תואמים משאר הכלות שלי.

"טוב, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני סקרנית. אם עידן ואיתמר יודעים הכל על עמוס המסתורי, אז גם אני רוצה לדעת." שירה אומרת וקורצת לי בניסיון לטהר עוד קצת את האווירה.

"יעלי תשמח לפחות לסבא אחד בחייה." היא מוסיפה והדר נחנקת מבקבוק המים שהיא בדיוק לגמה ממנו. נראה שאפילו איתמר משועשע מהמשפט האחרון ומסתיר חיוך עם כוס הקפה שלו. יעלי תשמח לסבא… נו באמת.

אני מעבירה אצבעות רועדות בשיער שלי ותוהה מה חשבתי לעצמי? למה חשבתי שהשיחה הזאת תזרום בקלילות? למה לא ציפיתי מהבנים שלי לעקוב אחריי ולדעת בדיוק עם מי אני יוצאת?

מעבר לטבע המגונן והמתערב שלהם, יש להם חברת אבטחה, זה מה שהם עושים…

וגיא.. גיא.. אני לא אתפלא אם הוא יקפוץ "לבקר" את עמוס עוד הלילה.

"שרה, מה אנחנו מפספסים?" עדן שואלת אותי ואני מסתכלת על הפנים היפות שלה, פנים שלפני בסך הכל שנה היו מכוסות סימני אלימות. אנחנו כל כך דומות, הדרכים בהן הלכנו, מהן ברחנו. רק שהיא חיה עכשיו את ההזדמנות השנייה שלה ואני עדיין מנסה להבין איך לקחת את ההזדמנות שלי מבלי להרוס אותה.

"עידן ואיתמר מכירים אותו, הוא היה מהנדס הבניין של 'המפלט'." אני אומרת ומפנה מבט לעמית. "עמית, גם אתה מכיר אותו, לימדת את הבנים שלו בתיכון, ארז ועומר בן חיים."

לוקח לו בדיוק שניה להבין על מי אני מדברת, אני רואה את ההבנה על הפנים שלו. העיניים שלו נפערות בתדהמה והשפתיים שלו זזות כאילו הוא רוצה לומר משהו, אבל עדיין לא יודע מה בדיוק.

"עמוס בן חיים, את יוצאת עם עמוס בן חיים." הוא אומר. הוא לא שואל, הוא לא מחכה לתשובה, נשמע שהוא רק רצה לומר את המלים בקול רם.

"מי זה פאקינג עמוס בן חיים ולמה אתם אומרים את השם שלו כאילו שזה אמור להסביר הכל?!" גיא מתפרץ והפעם היד של סשה, לא משפיעה עליו כלל.

הוא קם מהכיסא שלו ונעמד מולי. "מה אני מפספס כאן, אימא? הוא פושע? הוא מפורסם? אני אמור לדעת מי הוא? מה?"

מתחנו את זה מספיק, הדקות האחרונות מרגישות לי כמו נצח ואני מותשת.

"הוא לא פושע והוא לא מפורסם. הוא פשוט צעיר ממני, בגלל זה אני מובכת מכל הסיטואציה הזאת, בגלל זה התאומים יושבים שם עם מבט מתנשא ובגלל זה עמית המום.

הוא בן ארבעים ושש, יהיה בן ארבעים ושש בעוד ארבעה ימים."

"ארבעים ושש?! את בת שישים ואחת!" מורן מצהיר ועדן מגלגלת לעברו עיניים.

"וואו, חשבת על זה לבד?" היא עוקצת אותו. "אוי תנוח, אלה כולה חמש עשרה שנים, אם המצב היה הפוך והוא היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנים, אף אחד לא היה מרים כאן גבה."

"עדן, זה לא כל כך פשוט." אביתר אומר לה. "הוא יותר קרוב לגיל של התאומים מאשר לגיל שלה." אאוץ', זה כאב.

"זה רק בגלל שהיא ילדה אותם בגיל עשרים כשהיא היתה ילדה בעצמה. אתם מתנהגים כאילו היא מבלה עם נער מתבגר! בחייאת רבאק, תנו לאישה קצת קרדיט, היא ראתה דבר או שניים בחייה והיא יודעת מה היא עושה." עדן ממשיכה לגונן עליי כמו לביאה ואני רק מתערערת יותר.

אני יודעת מה אני עושה? אני באמת יודעת?

אם הבנים שלי מגיבים בכזה זעזוע, האנשים שאוהבים ומעריכים אותי יותר מכולם, אז איך שאר האנשים יגיבו?

כל החברות שלי בגילי וגם בני הזוג שלהם. חלקם בפרק ב' ואפילו ג', אבל כולם סביב אותו הגיל.

אני לא רואה את עמוס יושב עם בני הזוג שלהן כשאנחנו במסעדה, מוקף נשים וגברים בני שישים פלוס, טס לטיולים מאורגנים בחו"ל.

הוא בן ארבעים ושש, כל החיים עוד לפניו ועם איך שהוא נראה, הוא יכול להקיף את עצמו בבחורות שצעירות ממני בשלושים וארבעים שנים.

וואו, שלושים וארבעים שנים, הוא יכול לצאת עם נערות בנות עשרים ואף אחד לא יעקם פרצוף. אבל אישה בת שישים ואחת? סבתא?

מה אני עושה?

"שרה, אל תעשי את זה, אל תתני להם לערער לך את הביטחון." הדר אומרת לי בקול החלש והעדין שלה. "את אישה צעירה ויפהפייה, הוא חיזר אחרייך חודשים על גבי חודשים כי הוא רוצה אותך, אותך ולא אף אחת אחרת. תיזכרי בהרגשה שלך כשהבטת במראה בתחילת הערב, תרימי את הראש ותזדקפי, אין לך במה להתבייש."

"את ידעת." עמית אומר לה בטון מאשים.

היא מביטה לכיוונו בחטף וחוזרת אליי, לא טורחת לענות לו בתוך הכעס שלה. "הם הבנים שלך והם אוהבים אותך, אבל את תמיד תהיי רק אימא שלהם, הם לעולם לא ייראו אותך כאישה והחיים הפרטיים שלך בכלל לא עניינם. כן, זה יהיה אידיאלי אם הם פאקינג יתמכו בך אחרי כל מה שעשית למענם!" היא אומרת בקול ופוזלת לכיוונם עם מבט כל כך מאוכזב ומאשים שכל השישה משפילים מבט. "אבל את לא חייבת את התמיכה שלהם, את לא חייבת את ההבנה שלהם. אלה החיים שלך, את האימא. את מחליטה."

אני יודעת שהיא צודקת, זה ברור שהיא צודקת, אבל אני לא מספיק בטוחה בעצמי בשביל לקבל את ההיגיון שלה.

התגובה של הבנים שלי לא הפתיעה אותי, להפך, היא בדיוק מה שציפיתי ובגלל זה דחיתי את השיחה הזאת במשך חודשים.

הם רואים את מה שכולם יראו והם חושבים את מה שכולם יחשבו. אולי לא כולם יהיו ישירים כמוהם ויגידו בקול רם את מה שהם חושבים. אבל הם ידברו מאחורי הגב שלי, ידברו עליי ויצחקו עליי, יזלזלו באינטליגנציה שלי. יחשבו שאני פאתטית.

"אימא…" גיא מתחיל שוב אבל אני קוטעת אותו.

"לא, השיחה הזאת הסתיימה וגם הערב הזה. אני מתנצלת שאני מסלקת אתכם, אל תפגעו, אבל אני צריכה קצת זמן לעצמי עכשיו."

"אימא.."

"שרה.."

"אנחנו מצטערים…"

"חלאס!" אני חצי צועקת עליהם, מרימה את הקול שלי כפי שלא הרמתי שנים. "אמרתם מה שרציתם לומר והתכוונתם לזה, אז אל תצטערו. חינכתי אתכם לעמוד מאחורי המלים והמעשים שלכם, אז תהיו גברים ותעשו זאת. השעה כבר מתחילה להיות מאוחרת, תחזרו לבתים שלכם, למשפחות שלכם ותשאירו אותי לבד. תודה."

הבית מתרוקן בדממה יחסית, כל אחד מששת בניי מנשק את הלחי שלי ויוצא. הכלות שלי מחבקות אותי ומנדבות עוד כמה משפטי עידוד ותמיכה ויעלי המנומנמת נתלית דקות ארוכות על הצוואר שלי, עד שאביתר מרים אותה על הכתפיים שלו.

שקט, אני וארבע קירות, לבד, בבית גדול, יפה וריק.

אני אוספת באטיות את הצלחות והכוסות, מסדרת את הבלגן, שוטפת כלים ונועלת את הדלתות והחלונות.

הנעליים הלא נוחות שלי כבר מזמן חזרו למקומן בארון ואני נועלת נעלי בית ורודות פרוותיות. את השמלה עדיין לא פשטתי, אני עדיין לא מוכנה להיפרד מההרגשה שהיא נתנה לי.

אני מסירה את האיפור הקל מפניי, האודם דהה מזמן, אבל הותיר אחריו אדמומיות עדינה. את השיער אני משאירה פזור וחופשי, לא נראה לי שלמתוח אותו כרגע לקוקו יקל על כאב הראש שמתחיל להתפתח.

צליל ההודעה בפלאפון שלי נשמע בדיוק כשאני מתיישבת על הספה עם כוס תה ירוק ביד. עמוס.

"מה שלומך?"

אני שוקלת לרגע לא לענות לו, להתנהג כאילו שנרדמתי. אבל אז אני רואה שהשעה רק שמונה וחצי והוא יודע שהמשפחה שלי אמורה להיות אצלי לכבוד יום ההולדת.

"הכל בסדר, מה שלומך?" אני עונה.

"אני מצוין. כולם עדיין אצלך?"

"לא, הלכו מזמן." סילקתי אותם כי סיפרתי להם עלינו והם התנגדו לרעיון.

"אז את לבד." הוא שולח לי ללא סימן שאלה.

"כן."

"חמש דקות אצלך." מה? לא, לא, לא תכננתי את זה, הורדתי את האיפור ואני במצב רוח מלנכולי.

"עמוס, אני עייפה, בוא נדחה לפעם אחרת." הוא לא מגיב, הוא אפילו לא פותח את ההודעה.

"עמוס?"

אני קמה מהר ורצה לחדר השינה שלי, מחליפה את השמלה בטייץ שחור וטי-שירט לבנה פשוטה. אין לי זמן להתאפר והשמלה נראתה מגוחך עם נעלי הבית. לפחות השיער שלי מסודר.

בדיוק חמש דקות אחרי ההודעה האחרונה שלו, נשמעת דפיקה בדלת.

אני מעבירה מבט אחרון על הבית, מוודאת שהכל במקום ופותחת בפניו את ביתי. זאת הפעם הראשונה שהוא נכנס, אנחנו בדרך כלל נפרדים בכניסה.

הוא לובש ג'ינס שחור וטי-שירט אפורה, פשוטה, כמו שלי. הוא נראה מעולה.

"מזל טוב." הוא אומר לי עם חיוך ומנשק אותי על השפתיים, נשיקה ארוכה אבל עדינה, לא מינית, לא כזאת שרומזת לבאות. "רציתי לתת לך את המתנה שלך, לפני שהתאריך יעבור." הוא אומר ומושיט לי שקית כבדה.

"לא היית צריך." אני אומרת לו בכנות, אבל שמחה מאוד בכל זאת. שמחה הוא חשב עליי, שהוא טרח והשקיע מזמנו.

אנחנו נכנסים לסלון ולפני שאני מספיקה להציע לו לשתות משהו, הוא מסמן לנו להתיישב על הספה ולי לפתוח את המתנה.

אני פותחת את האריזה הלבנה היפה ומגלה בפנים קינדל, קורא ספרים אלקטרוני, המהדורה החדשה.

"אני יודע כמה את אוהבת לקרוא, אני רואה אותך קוראת בפלאפון כל הזמן, נראה לי שככה יהיה לך יותר נוח. פתחתי לך חשבון והרשיתי לעצמי להוריד כמה ספרים מומלצים."

"וואו, אני לא יודעת מה לומר." אני אומרת לו בכנות, זאת המתנה הכי מתחשבת שקיבלתי.

"רק אל תגידי לי שכבר יש לך אחד." הוא צוחק.

"לא, לא, אין לי. אני פשוט מופתעת שחשבת על זה."

"למה את מופתעת?"

"אני לא יודעת.. זאת פשוט מתנה מאוד מתחשבת, לא ציפיתי למתנה בכלל ובטח שלא למתנה עם מחשבה עמוקה מאחוריה."

"שרה, אכפת לי ממך, את חשובה לי, אני שם לב למה שאת עושה ואוהבת. מבחינתי זה היה ברור שהמתנה ממני תהיה עם מחשבה מאחוריה."

המלים שלו משמחות ומרגיעות אותי בו זמנית. אכפת לו ממני והוא שם לב למה שאני אוהבת.

הוא יכול להיות מוקף בילדות בנות עשרים, אבל הוא רוצה אותי.

"תודה." אני אומרת לו במבוכה.

"בבקשה." הוא עונה לי עם החיוך היפהפה שלו.

"אתה רוצה לשתות משהו?"

"לא." הוא אומר ומתקרב אליי, מתיישב צמוד.

"לאכול?"

"לא."

"אוקיי…."

"את רוצה לספר לי איך היה עם המשפחה שלך ולמה הם הלכו כל כך מוקדם?" הוא שואל ומפתיע אותי.

"לא." הפעם אני עונה לו במילה אחת כנה.

"אוקיי, אז אני יכול לתת לך עכשיו נשיקת מזל טוב?" הוא שואל והנשימה שלי נעצרת.

"חשבתי שכבר נתת לי נשיקת מזל טוב כשנכנסת." אני לוחשת.

"זאת לא היתה נשיקת מזל טוב." הוא עונה ומושך אותי אליו, מלטף את הלחי שלי עם היד שלו ומנשק אותי, סוף סוף מנשק אותי, כמו שחיכיתי שלושה חודשים.

השפתיים שלו רכות על השפתיים שלי והלשון הרטובה שלו מלטפת את שלי עם טעם של מנטה. הנשיקה איטית, חושנית, הוא לא ממהר לשום מקום והאמת שגם אני לא.

אני משלבת את האצבעות שלי מאחוריי הצוואר שלו ומושכת אותו אליי קרוב יותר, נצמדת אליו עד שהוא מרים אותי בקלות ומושיב אותי עליו בפישוק, חזה אל חזה.

"מזל טוב, שרה." הוא אומר לי בקול עמוק ומעביר את היד שלו על הצוואר שלי, מלטף אותי ומכניס את האצבעות לתוך השיער שלי.

"תודה." אני עונה לו והוא תופס את השיער שלי חזק ומצמיד אותי שוב לעוד נשיקה. האיטיות מתפוגגת ומתחלפת במגע דחוף יותר, בטוח יותר.

הפה שלו בכל מקום, על הלחיים שלי, על הצוואר שלי. הוא נושך ומלקק אותי ואני נאנחת בקול. אני תופסת את הזרועות החזקות שלו, מחפשת שיווי משקל, נאחזת באשליה של יציבות בזמן שהוא גורם לי לאבד את השליטה לחלוטין.

אני מנשקת אותו בחזרה, נושכת את השפתיים שלו חזק ומשתפשפת עליו בלי בושה. הוא כל כך קשה מאחורי הרוכסן שלו, הוא קשה בגללי, הוא רוצה אותי, בדיוק כפי שאני רוצה אותו.

הוא תופס את החולצה שלי ותולש אותה ממני בלי טיפת עדינות, כשהוא רואה את החזיה שלי הוא נעצר ובוהה.

"זה בשבילי." הוא אומר, שוב אומר ולא שואל. קניתי סט סקסי של חזייה ותחתונים מתחרה שחורה שלבשתי בכוונה מתחת לשמלה החדשה. לא תכננתי לראות אותו היום, אבל אחרי המקלחת ישירות לבשתי אותם, לכל מקרה ואולי בתקווה.

"כן." אני עונה לו, למרות שהוא לא שאל.

"את כל כך סקסית." הוא אומר רגע לפני שהוא נושך את הפטמה שלי חזק דרך התחרה.

הצעקה שיוצאת ממני מפתיעה אותי, מעולם לא הייתי קולנית כשקיימתי יחסי מין בעבר. כמובן שהעבר כל כך רחוק, שאני כבר לא באמת זוכרת איך הייתי ומה עשיתי.

אבל תמיד היו ילדים בבית, תמיד נזהרתי והייתי מאוד מודעת לעצמי.

בעשרים השנים האחרונות, הסקס היחיד שחוויתי היה עם עצמי ועם צעצועים. לא נתתי לאף גבר לגעת בי, מעניין איך עמוס יגיב כשהוא יגלה את זה.

כשהוא יגלה שהוא בסך הכל הגבר השני שאי פעם הייתי איתו בסיטואציה כזאת.

בזמן שאני מהרהרת במחשבות על העתיד, עמוס פותח את החזיה שלי במיומנות ואני נשארת עם טייץ שחור בלבד בזמן שהוא עדיין לבוש.

הוא לא נותן לי לחשוב, הוא לא נותן לי להתערער, לחשוב על האור החזק בסלון, על המראה של החזה שלי בגילי, המראה של הגוף שלי לעומת הגוף שלו.

הוא מתביית על החזה שלי עם הפה שלו ומשכיח ממני כל פיסה של חוסר ביטחון.

השפתיים שלו נסגרות סביב הפטמה השמאלית שלי ושואבות חזק, עמוק, בזמן שאת הפטמה הימנית הוא צובט בכח.

אני ממשיכה לרכב עליו במהירות, לרדוף אחר האורגזמה שאני כל כך רוצה, כל כך צריכה. הגניחות שלי ממלאות את הבית, את החדרים הריקים ואת ארבעת הקירות.

כשהוא נושך את הפטמה שלי חזק, חופן את הישבן שלי בשתי ידיו ומשפשף אותי עליו בכח, אני מתפוצצת בצעקות שחרור.

הוא לא משחרר אותי עד שהאורגזמה שלי מסתיימת ואני מתמוטטת עליו מרוקנת לחלוטין.

הוא מחבק אותי אליו חזק ומנשק לי את המצח.

אני לא יודעת מה לומר.. להודות לו על האורגזמה? להציע לו כוס מים? או אולי מציצה? איך זה עובד?

הוא ממשיך כפי שהוא התנהג מהרגע שהוא נכנס לביתי הערב ולוקח לידיו את המושכות.

"זה היה אחלה משחק מקדים יפהפייה שלי, עכשיו למיטה."

2 תגובות בנושא “איתן – שרה – פרק ב”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *