איתן – אמון – פרק י"ב

גיא

סשה השתחררה לפני שבוע מהשיקום ואין לי מושג איפה היא. כפיר לטענתו לא יודע מי אסף אותה, גלעד ודן לא מוסרים לי מידע.

אני יכול למצוא אותה, יש לי מספיק קשרים בשביל לברר את זה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה, עדיין.

לא התראינו מעל לשנה. שנה בה צפיתי מהצד, עקבתי אחריה כמו אחרון הסטוקרים, עקבתי אחר ההתקדמות שלה ולא שמעתי ממנה.

דן הצליח לערער אותי. אולי הייתי צריך ליצור קשר, אולי הייתי צריך לבקר אותה בכח, להראות לה שאני לא מוותר עליה, שאני איתה ואני לא הולך לשום מקום.

אולי היא לא התכוונה לכל מה שהיא אמרה והיא קיוותה שאני אלחץ ואתעקש. אולי זה היה סוג של מבחן.

אני באמת לא יודע.

היא אסרה עליי ליצור איתה קשר, דרשה ממני להתנתק ולא יכולתי לסרב להוראה שלה. למרות שהיה בינינו רק סשן אחד, היא תפסה את מקומה בעולם שלי כ'דומית'. אולי היא תמיד היתה הדומית שלי, הסטנדרט אליו השוויתי את כל השאר. אולי בגלל זה מעולם לא נתתי את כל כולי לאף אחת באף סצנה, אולי תמיד חיכיתי לה.

יש כל כך הרבה 'אולי' במחשבות שלי, כל כך הרבה שאלות והיחידה שיכולה לספק תשובות, היא סשה.

עזבתי את הדירה ברעננה וחזרתי לקריות, אין  יותר סיבה להישאר שם ולאחרונה אני מעדיף את חברת המשפחה שלי על פני כל השאר.

אולי גם זה בגללה, בגלל שהם התקרבו אליה כשהיא היתה בשיקום, בילו איתה שעות, ימים, חודשים, יצרו איתה מערכת יחסים משמעותית ודרכם אני מרגיש קשור גם.

אני יכול למצוא אותה בכל מקום בעולם, אבל אני לא יודע אם היא רוצה שאני אמצא אותה. זה היה הפחד שלי, שהזמן יעבור, שאני אחכה לה עד שהיא תחזור לחיים, אבל בשלב הזה אני כבר לא אהיה רלוונטי, היא כבר לא תהיה מעוניינת.

גם אם זה המצב, גם אם היא לא מעוניינת בי והיא עברה הלאה, אני עדיין בוחר להאמין שהיא לא היתה עוזבת מבלי לדבר איתי, מבלי להיפרד ממני. עברנו יותר מדי ביחד.

אני שוכב על המיטה בחדר הישן שלי בבית של אמא שלי. חדר שפעם חלקתי עם עמית ומורן וכיום משמש רק אותי בביקורים. אני שומע דלתות נפתחות ונסגרות, שומע צעדים קטנים מתרוצצים למטה, האחיינים שלי צוחקים וצועקים בקולי קולות. צעדים יותר כבדים רודפים אחריהם… החיים ממשיכים, הזמן עובר וכולם מתקדמים, חוץ ממני.

אני תקוע בתוך סצנה קפואה, מחכה שמישהו ישחרר אותי ממנה. אולי חיכיתי יותר מדי, אולי אף אחד לא יגיע, אולי אני לבד בתוך הסצנה הזאת ומעולם לא היתה לי שותפה בתוכה. אולי עם הזמן הפכתי את הלילה שלנו ביחד למשמעותי יותר, רגשי יותר ממה שהוא באמת היה.

אולי אני מחכה לסשה כבר שנה, לא יוצא עם נשים, לא מנסה אפילו להכיר מישהי בזמן שהיא התקדמה ושכחה ממני.

הזמן טשטש את הזיכרונות מאותו הלילה, אני כבר לא זוכר כל פרט וכל מילה. אבל אני זוכר מה הרגשתי, אני זוכר כמה רציתי אותה, כמה רציתי לספק אותה ואת הצרכים שלה. אני זוכר כמה היא סיפקה את הצרכים שלי. אני זוכר כמה היא השפיעה עליי אני זוכר איך נאטמתי בפניה וסיימתי את הסשן בצורה לא טבעית ולא נכונה, עבור שנינו.

אולי זו היתה ההזדמנות היחידה שלי.

צעדים כבדים מתקרבים לחדר ומוציאים אותי מהמחשבות, צעדים כפולים, שניים. עידן ואיתמר.

הם לא טורחים לדפוק ופשוט נכנסים, פרטיות מעולם לא היתה הצד החזק במשפחת איתן.

הם מסתכלים עליי במבטים זהים של התנשאות וגועל בזמן שאני ממשיך לשכב עם הידיים שלובות מתחת לראש.

"לא, לא, אל תטרח לקום לכבודנו. בבקשה, תמשיך לשכב שם ולהתמרמר כמו ילד בן ארבע עשרה." איתמר אומר לי בציניות ומעיף את הרגליים שלי לרצפה, מפנה לעצמו מקום למרגלות המיטה בזמן שעידן מתיישב על כיסא ליד שולחן המחשב.

תשע שנים מפרידות בינינו, אני כבר בן שלושים וחמש והם בני ארבעים וארבע, אבל לא פעם אמרו לי שאני נראה כמו תאום נוסף שלהם. למרות שאנחנו מזמן לא ילדים, הם עדיין מתנהגים אליי כמו לאחיהם הקטן ביותר ולא מפספסים הזדמנויות להתעלל בי ולעקוץ אותי.

אני מרים את עצמי בעייפות ומתיישב זקוף יותר בראש המיטה. "לא, לא, אל תטרחו לדפוק בדלת, זה לא שאני גבר בן שלושים וחמש שצריך קצת שקט לפעמים." אני עונה באותה הציניות.

"גבר בן שלושים וחמש שזרוק בחדר בבית של אמא שלו. קיבלת מספיק שקט בשנה האחרונה, בשנים האחרונות ליתר דיוק. הגיע הזמן להתעורר." עידן אומר לי.

"לא ישנתי."

"לא התכוונתי לזה, אידיוט, התכוונתי שהגיע הזמן שתתעורר על החיים שלך ותצא כבר מהדכדוך הפתטי הזה שאתה שקוע בתוכו. נמאס לנו ללכת לידך על ביצים והאחיינים שלך למטה שואלים איפה דוד שלהם נעלם."

אין לי כח לזה, אין לי כח אליהם ואין לי כח להיות נחמד. אני עוצם עיניים ומשעין את הראש אחורה, מנסה להדחיק את הנוכחות שלהם, ללא הצלחה.

"גיא, הגיע הזמן לפעול." איתמר אומר לי בטון רציני.

"על מה אתה מדבר? לפעול לגבי מה?"

"סשה בקריות, היא חזרה ישירות לכאן אחרי השיקום, היא שוכרת דירה שני רחובות מכאן."

"מה? מאיפה אתה יודע את זה?!" אני שואל אותו המום, אני לא מצליח לעכל את הידיעה. "שני רחובות מכאן? היא בקריית אתא?" היא נמצאת שני רחובות ממני כבר שבוע ולא ידעתי.

"כן, היא שוכרת את הדירה הישנה של הדר. אנחנו בקשר די טוב איתה, נפגשנו הבוקר והיא ביקשה שנמסור לך הודעה."

הפה שלי מתייבש בזמן שאני מקשיב למלים שלהם, הם בקשר איתה, הם נפגשו הבוקר ויש להם הודעה.

"מה ההודעה?" אני שואל בקול צרוד, מנסה לשמור על איפוק ולא להראות להם עד כמה אני מעורער מהמידע.

"היא מצפה לך הלילה בחדר הצפייה ב'מפלט', תחכה לה בשעה עשר, אם אתה מעוניין. אם לא תגיע, היא לא תיצור איתך יותר קשר ויש לה כבר כרטיס טיסה מוכן. היא מתכוונת להישאר בארץ רק אם אתה בתמונה, אם לא, היא תתחיל מחדש במקום אחר."

 

סשה

החזרה ל'מפלט' מלחיצה ומרגשת. יואב, הבעלים, הוציא לי כרטיס זיהוי חדש, עם תמונה עדכנית. אף אחד לא מזהה אותי, גם ליואב היה קשה מאוד עם התהליך, נכנסתי למועדון רק בזכות הליווי של גלעד והתאומים.

לקח לי הרבה זמן להביט במראה, חודשים עד שהעזתי והשינויים קשים לעיכול. מישהי אחרת מביטה בי בחזרה בהשתקפות וחוסר הנוחות של הסובבים אותי, עם כמה שהוא מובן, יוצר בי חשש וחוסר ביטחון.

יש לי כאן לא מעט חברים, אנשים יקרים שמכירים אותי שנים, אבל הם לא ראו אותי מעל לשנה ועם הפנים החדשות שלי, הם לא ממהרים לסמוך עליי ולהרגיש שוב בנוח לידי.

ייקח להם זמן והכל תלוי בגיא, אם אני אשאר כאן אחרי הערב, או שזה ביקור חד פעמי.

קניתי כרטיס טיסה לאירלנד, אחת הארצות האהובות עליי, ביקרתי בה לא מעט ואני מיומנת במבטא המקומי. לא שיתפתי אף אחד ביעד הטיסה, לא רציתי שיספרו לגיא. למרות שהוא יכול לגלות את המיקום שלי בקלות.

הגעתי לפני שעה עם גלעד ודן, זאת הפעם הראשונה של דן במועדון 'פטיש' והתגובות שלו הצליחו לשעשע אותי מעט ולהרגיע אותי. אבל עכשיו שהשעה עשר מתקרבת, בחרתי לעזוב אותם ולהתכונן נפשית בחדר הצפייה, לבד.

החדר גדול מאוד, כמאה מטרים רבועים והוא ממוקם בקומת הקרקע, יש במה גדולה במרכזו עם שולחן גדוש צעצועים וריהוט מאובזר. הבמה מוקפת כיסאות לצופים שמעוניינים לצפות מקרוב ואולי להשתתף, במידה והדום מסכים. התקרה עשויה מזכוכית שניתן לכסות או לפתוח לפי בחירה, מעליה המסדרונות של הקומה השנייה, משם ניתן לצפות פנימה גם.

הלילה, אני רוצה שיהיה לנו קהל, אני רוצה להעביר מסר לחברי המועדון, לחברים שלי, לעמיתים שלי ולגיא. אני רוצה שכולם יידעו שחזרתי ושאני הדומית של גיא, מעכשיו ולתמיד.

עם זאת, כמו בכל מערכת יחסים בדס"מית, השליטה האמתית היא בידיו של הסאב. הוא מחליט אם למסור אותה ולמי. הוא יחליט אם יש הלילה סשן.

לפני כמה חודשים בודדים לא העזתי לדמיין את הסיטואציה הזאת, לא העזתי לחשוב על חזרה לעולם הזה. שמתי אותו מאחוריי וגבלתי אותו בחומות. הביקור של עידן ואיתמר הצליח להעיר בתוכי משהו שחשבתי שאיבדתי באפריקה, הרצון לשלוט. ספציפית, הרצון לשלוט בגיא.

אני סשה ואני 'דומית', תמה התקופה בה התכחשתי והדחקתי, תמו החודשים בהם התחבטתי עם עצמי ועם המחשבות על גיא. על מה שהוא צריך ועל מה שאני לא מסוגלת לספק.

אני האישה עבורו, אני ה'דומית' עבורו, אין צורך שאני לא יכולה לספק, נועדנו האחד לשנייה והשנה הזאת רק הוכיחה לי את זה יותר.

הוא ציית להוראה שלי בצורה כמעט מושלמת, הוא לא יצר איתי קשר שנה שלמה כי ככה דרשתי. ככה הדומית שלו דרשה והוא סאב נאמן. אבל הוא לא שכח אותי ולא עבר הלאה, הוא חיכה לי, חיכה שאני אחזור לחיים וחזרתי. כנגד כל הסיכויים, חזרתי.

מתשע וחצי הדלת נפתחת וצופים מתחילים להיכנס טיפין טיפין, חלקם כאן מסקרנות לגביי, הם רוצים לראות את הפנים החדשות שלי. אני בטוחה שהם גם רוצים לראות את הצלקות שנותרו על גופי, אני מבינה אותם, אני אטרקציה מורבידית. אבל חלק גדול מהם רוצים לראות את גיא בפעולה, הוא תמיד היה הסאב הכי מעניין במועדון. הסאב שלא נשבר, שלעולם לא נותן מעצמו הכל. ששולט בסצנות ושולט בדומיות שלו בערמומיות ואינטליגנציה. גם הוא נעלם לכל התקופה הזאת והם רוצים לראות אותו נופל.

אם הוא יחליט להגיע, אני מקווה שהלילה כולנו נקבל את מה שאנחנו מייחלים לו.

אני לובשת שמלת סטרפלס מעור שחור עם רוכסן שסוגר אותה מקדימה, מלמעלה ועד למטה. אזור החזה צמוד והשדיים הלא מרשימים שלי מאיימים להישפך החוצה. החצאית עוברת את קו הברכיים, אבל אין בה שום דבר צנוע. הבד דבוק לגוף שלי ואין לי הלבשה תחתונה, דבר שניתן בקלות לזהות לפי הפטמות הזקורות שלי והמחסור בפס תחתונים. אני נועלת נעלי עקב 'סיכה' שחורות ועדינות, הן עוטפות את הקרסוליים שלי ברצועות דקות וגורמות לי לעמוד זקוף יותר. חשבתי על המראה המושלם ימים עד ששני הלוותה לי את השמלה הזאת ואלינה דאגה לשיער ולאיפור שלי.

הגוף שלי רזה יותר אבל חזרתי לכושר, הבטן שלי חטובה והירכיים שלי מספיק חזקות לכל פעילות שהלילה הזה יביא איתו. אני שלמה עם עצמי, שלמה גם עם הצלקות.

גלעד, דן, עידן, שני, איתמר ואלינה יושבים בשורה הראשונה, הכי קרובה לבמה, ביקשתי מהם לבוא. המטרה היא לא להביך את גיא, או אותם, אין מבוכה בעולם הזה וכולנו כבר היינו עדים לסצנות אחד של השני, לעירום אין משמעות ומיניות היא הדבר הכי טבעי בעולם. המטרה היא לערער אותו, להוציא אותו מאזור הנוחות.

למרות שאני יודעת שאם גיא יגיע, הוא יגיע במטרות הכי טובות, נכונות ומכובדות, עדיין, קשה להיפטר מהרגלים ישנים והשליטה בטבע שלו. הוא מנהיג מלידה וזו אחת הסיבות שרבות וטובות נפלו לפניי.

שתי דקות לעשר והחדר דומם, גם המסדרונות בקומה השנייה, אפשר לחתוך את המתח עם סכין, כולנו מחכים לפתיחת הדלת, שלא מאחרת לבוא.

גיא נכנס לחדר במלוא הדרו, מטר תשעים וחמש של שרירים ויופי גברי, כולם מתגמדים ומחווירים לידו. הוא בולע אותי עם המבט שלו, בוחן וחוקר אותי מכף רגל ועד ראש ואני מנסה להסתיר את התגובה של הגוף שלי. אני רוצה לרוץ אליו, לחבק ולנשק אותו, להבטיח אלף הבטחות ולהתחנן שלעולם לא יעזוב אותי שוב.

אבל זו לא הדרך שלנו, זה לא העולם שלנו. אני עומדת במקום ולא משנה את המבט הקשוח והמתנשא שלי.

הוא מסתכל על הקהל שלנו, הקהל שבתוך החדר ועל עשרות האנשים במסדרונות מעל, ההליכה הבטוחה שלו נפגעת לרגע כשהוא קולט את האחים שלו, את הגיסות שלו ואת אחיו לנשק בשורה הראשונה. אבל הוא מתאושש וממשיך לכיווני בראש מורם.

אני עומדת עם עקבים בגובה חמישה עשר סנטימטרים על הבמה המוגבהת מולו ועדיין, אני נאלצת להשעין את הצוואר אחורה ככל שהוא מתקרב אליי. המבטים שלנו מצטלבים ואני כל כולי בתפקיד, הגיע הרגע. הפה שלו נפתח ונסגר, כאילו יש לו כל כך הרבה לומר לי והוא לא יודע מאיפה להתחיל. אני מרימה גבה בוחנת והוא מתאפס סוף סוף ומשפיל מבט לרצפה.

"גברתי, זימנת אותי."

אל תבכי סשה, אל תבכי, תנשמי עמוק ותיכנסי לתוך הדמות. תכילי את הסיטואציה, תכילי את כל הרגשות שמאיימים להציף אותך ותשחררי.

"מה מילת הביטחון שלך, סאב?"

"רחמים גברתי, מילת הביטחון שלי היא 'רחמים'." הוא עונה לי והדחף לנשק אותו כמעט בלתי נשלט.

"על הברכיים." אני אומרת לו בקול יציב והוא לא מתמהמה אפילו לרגע ויורד לברכיים.

"איחרת, סאב."

"גברתי, נכנסתי לחדר שתי דקות לפני עשר…."

"איחרת בשנה ושלושה חודשים."

הוא מרים אליי מבט המום ואני סוטרת לו בכח. "אתה לא מסתכל עליי ללא רשות."

הסטירה מפתיעה אותו ואת הקהל, קולות הלחשושים ברקע לא מוציאים אותי מריכוז ואני ממשיכה בדרך שבה בחרתי, בזמן שהוא משפיל שוב את מבטו.

"הסשן הזה התחיל לפני שנה ושלושה חודשים, סאב, אתה מכחיש שסיימת אותו בצורה לא מכבדת מול הדומית שלך? אתה מכחיש שניסית לקחת ממני את השליטה ובכך גרמת לי להמתין לך שנה ושלושה חודשים?"

הוא נושם עמוק, הכתפיים הרחבות שלו עולות ויורדות שוב ושוב לפני שהוא עונה לי. "לא גברתי, אני לא מכחיש. התנהגתי בצורה לא מכבדת ולא מתאימה לסטטוס שלי. אני מתחנן לסליחתך."

"אין למלים שלך משמעות כאן, סאב. אתה מומחה במלים והצהרות ללא כיסוי, הלילה תיאלץ להתחנן לסליחתי במעשים."

"כן, גברתי." הוא עונה לי בקול עמוק ומלא חרטה.

"מאסטרים עידן ואיתמר, אבקש את עזרתכם." אני פונה לאחים שלו, שמכירים כבר את התפקיד שלהם הערב.

הם קמים לכיוונו של גיא ומרימים אותו מהרצפה, מושכים אותו לכיוון הצלב שבמרכז הבמה. עידן מפשיט ממנו את חולצתו בזמן שאיתמר חולץ את נעליו והם קושרים אותו עם הפנים לצלב, ללא עדינות ורחמים. גיא לרגע לא מרים את מבטו ולא מעז להסתכל עליהם, הם 'דומים' והוא 'סאב', כולנו בתוך הסצנה.

"תודה רבה לכם." אני אומרת להם בנימוס בזמן שהם חוזרים למקומם ופונה למשתתף הבא. "מאסטר גלעד, עזרתך."

"בשמחה, גברת סשה." גלעד עונה לי עם חיוך מסופק וסדיסטי.

הוא עולה לבמה ונעמד מאחורי גיא, עוטף אותו כמעט בחיבוק ופותח באיטיות וזהירות את הג'ינס שלו. הוא מושך את הג'ינס של גיא בזהירות למטה, עד לקרסוליים הקשורים שלו.

בעליה בחזרה, הוא מלטף את הרגליים החשופות של גיא בעדינות עד שהוא נעצר ונצמד אליו מאחור ולוחש לו באוזן. "אני מחכה לטעויות שלך הלילה, הגברת שלך הבטיחה לי שאם לא תהיה ממושמע, אני אקבל פרס. אתה מנחש מה הפרס שלי, סאב?" הוא שואל אותו בטון שמצליח להלחיץ אפילו אותי וחופן את התחת המוצק שלו. גיא מתכווץ כולו וגלעד צוחק בקול. "זה הולך להיות כיף."

בן זונה סדיסט.

גלעד חוזר למושב שלו ועידן מגלגל לעברו עיניים עם חיוך לחוץ, אני מניחה שזאת סצנה שהם עדיין לא מוכנים לצפות בה.

"על ההתנהגות שלך בסשן הקודם שלנו, עשרים וחמש הצלפות עם חגורה." אני מזהירה אותו לפני שאני מניפה את החגורה בכח. הרעש החזק של עור פוגע בעור מפר את הדממה בחדר.

אני מסמנת את הגב שלו בפסים אדומים בוהקים ועוברת לתחת החטוב, לירכיים ולשוקיים. הגוף שלו מתכסה בזיעה, אבל הוא לא זז, לא מגיב לאף הצלפה, הכאב מעולם לא השפיע עליו. בקהל, הצופים שלנו מזדעזעים מהעוצמה וחלקם מתרשמים מהעמידות של גיא.

עשרים וחמש הצלפות, עשרים וחמישה פסים בוערים. "אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" אני שואלת יותר בשביל השואו מאשר בשביל התשובה, ברור לי שהוא רחוק מבקשת רחמים.

"לא, גברתי."

"כמובן שלא, הסאב שלי קשוח, אמיץ, קצת כאב לא מזיז לו. הוא יכול להישאר קשור כאן כל הלילה ושום דבר לא ישפיע עליו. הוא לא צריך שום דבר ואף אחד." אני אומרת בזלזול.

"זה לא נכון, גברתי." הוא עונה לי בקול חלש ואני עוצרת את ההליכה שלי לשולחן הצעצועים.

"סליחה? מלמלת משהו, סאב?"

"אמרתי שזה לא נכון."

"אתה טוען שהדומית שלך טועה?"

"כן, גברתי, אני מתנצל אבל את טועה."

"תמשיך." אני אומרת לו בעניין ומתקרבת אליו מאחור.

"אמרת שאני לא צריך שום דבר ואף אחד, זה לא נכון. אני צריך את המשפחה שלי, אני צריך את החברים שלי ויותר מהכל, אני צריך אותך. אין לי כלום בלעדייך, לא היה לי כלום שנה ושלושה חודשים."

המלים שלו מביאות שוב דמעות לעיניי ואני נצמדת לגוף הגדול שלו מאחור לחיבוק, אני עוטפת אותו עד כמה שאני יכולה ומצמידה את הלחי שלי לפסים הבוערים על הגב.

"תודה על המלים שלך סאב, את המלים שלי תשמע בהמשך הערב, כשתוכיח לי שאתה מוכן להן."

אני עוזבת אותו ופונה שוב לשולחן הצעצועים ובוחרת את הוויברטור שהנחתי שם בתחילת הערב, מרוח בחומר סיכה.

אני מרימה את הוויברטור ומציגה אותו לקהל, בייחוד לשורה הראשונה. גלעד קם שוב ונעמד לצדי.

"דן, מאסטרים עידן ואיתמר, אם אתם לא מוכנים למה שעומד לקרות, אני מציעה לכם לצאת מהחדר."

בשלב הזה עידן ואיתמר לוקחים את הסאביות שלהם ויוצאים, צפיתי את זה וצפיתי את התגובה של גיא. האגרופים שלו מתכווצים והוא מנסה להציץ לכיווני, לראות מה קורה מאחורי גבו ומה גרם לאחים שלו לצאת מהחדר. דן, בוחר להישאר.

"לא להציץ, סאב, אם אתה חושש, אתה מוזמן להשתמש במילת הביטחון שלך."

גיא לא אומר מילה וגלעד לוקח את הוויברטור מהיד המושטת שלי. הוא נעמד שוב מאחורי גיא, נכנס לזווית הראיה שלו וגיא מפיל את הראש שלו על קורת העץ מולו בכניעה. עכשיו הוא מבין.

"בוא נשחק, סאב." גלעד אומר לו בטון מאיים ואני רואה את דן זז באי נוחות בכיסא שלו. "אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אל תתכווץ, אל תתנגד, אני לא רוצה להכאיב לך… טוב, האמת שאני כן." גלעד אומר לו ומחדיר לתוכו את הוויברטור במהירות וללא הכנה מראש.

"אההה" הצעקה של גיא גורמת ללחשושים בחדר להתגבר וצמרמורת של סיפוק עוברת בגוף שלי.

אין גבולות הערב, אין מחסומים, אני הולכת עד הסוף.

גלעד לא עוצר לרגע, ישר אחרי החדירה הוא מתחיל לפמפם את הוויברטור בתוך גיא בעוצמה וליתר ביטחון אני זזה הצידה לוודא שגיא נהנה, למרות המחסומים הרגשיים.

כן, הוא נהנה, הזין שלו עומד, קשה וארוך, מכוסה ורידים בולטים.

"מאוד נהניתי מהצעקה הזאת, סאב." גלעד אומר לו. "תצעק עוד בשבילי, אני מת על משחק מקדים."

הסדיזם של גלעד יכול להיות מאוד מוגזם עבורי והיו לו סשנים שפרשתי מהם באמצע, אבל ברגע זה, כשהוא מתעלל בסאב שלי, אני רטובה מתמיד.

אני נעמדת מול גיא ומלטפת את הפנים שלו בין קורות העץ, עד שהוא פוקח עיניים. הזיעה נוטפת ממנו והוא נושם במהירות, מתאפק לא לגנוח בהנאה ולתת לגלעד יותר סיפוק.

"אתה נהנה, סאב? אתה אוהב שחבר שלך מזיין אותך בתחת עם הוויברטור שלי? השתמשתי בו היום, הוא היה בתוכי לפני כמה שעות וגמרתי סביבו, עטפתי אותו במיצים שלי ואחר כך מרחתי עליו חומר סיכה. זה כמעט כאילו שאני מזיינת אותך… כמעט."

"גברתי…" גיא ממלמל וגונח בקול כשגלעד משתמש ביותר כח ומפמפם לתוכו במהירות.

"כן, אתה נהנה מאוד, הזין שלך דוקר את הבטן שלי.. גלעד, לסאב שלי עומד עליך, אני מקנאה." אני אומרת לגלעד בפלרטטנות מהולה בהומור.

"אף גבר לא חסין בפניי, כבר אמרתי לך את זה." גלעד עונה לי מעבר לכתף של גיא וקורץ.

"בגללך גברתי…" גיא ממלמל בין גניחות לצעקות. "עומד לי בגללך, לא בגללו… אה… פאק!"

אני צוחקת בקול בגלל החוצפה שלו והרצון להתכחש להשפעה של גלעד עליו. "בוא נסכים שזה בגלל שנינו." אני אומרת לו ומנשקת אותו בעדינות בפה.

גלעד אוחז במותן של גיא בכח, משאיר עליו סימני אצבעות וממשיך לזיין אותו עם הצעצוע.

"סאב, שכחתי לומר לך, אסור לך לגמור." אני אומרת לגיא ויורדת לברכיים מולו.

אני מתחילה ללטף את הזין שלו בעדינות והגניחות שלו מתגברות. "שמעת אותי? אתה לא גומר."

"כן, גברתי… פאק כן." הוא עונה לי אחוז שיגעון חרמנות.

אני מכניסה את כולו לתוך הפה שלי, עד הגרון ומוצצת אותו בתאווה. סוחטת ממנו עוד צעקה ונוזלים. אני מלקקת את הכיפה שלו, ושואבת אותו לתוכי, מתענגת על הטעם שלו, על ההרגשה שלו בפה שלי. חיכיתי לרגע הזה… שנים…

אני מוצצת לו מהר יותר, חופנת את הביצים שלו בידיים שלי ומשפשפת אותו בתנועות מדויקות עם הפה שלי והאגן שלו זז במהירות בתוכי. הוא מזיין את הפה שלי בזמן שגלעד מזיין אותו. הסצנה מינית וסוטה ומשפיעה על הקהל שלנו.

גניחות ואנחות נשמעות מכל עבר, לא אישרתי למשתתפים חיצוניים להצטרף לסשן, אבל תמיד יש אישור לצופים ליהנות אחד מהשני.

אני משפשפת את הזין של גיא ומציצה מעבר לפינה על דן, סקרנית לראות את התגובה שלו. כצפוי, הוא נשען אחורה על הכיסא שלו וסאבית נרגשת מוצצת לו. דן אף פעם לא מפספס הזדמנות לזיון.

"מאסטר גלעד, אתה משפיע על עוד אנשים בחדר." אני אומרת לו ומסמנת לכיוון דן. גלעד מסתכל מעבר לכתף שלו על המחזה וצוחק. "הלוואי שזה היה קשור אליי, יקירתי, אני די בטוח שזה קשור הפעם אליך."

אני מחייכת לכיוונו וחוזרת לסאב שלי, מכניסה אותו שוב לפה שלי ומתענגת על הקולות שאני מצליחה להוציא ממנו.

"גברתי… גברתי… אני לא מצליח… עבר יותר מדי זמן…" גיא אומר לי ומתחנן.

אני עוצרת ומסתכלת עליו בהפתעה. "אתה רוצה לומר את מילת הביטחון שלך, סאב?"

"אני רוצה לגמור בתוכך, בתוך הכוס שלך, אני לא מסוגל להחזיק יותר… גברתי…"

"זה לא מה ששאלתי." אני עונה לו בכעס וגלעד דוחף את הוויברטור חזק ועמוק.

"אהה… פאק!!!"

"אני לא אעצור, סאב, מאסטר גלעד לא יעצור… עד שתרד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו, עד שתבין את מקומך, יש לי את כל הזמן שבעולם!" אני צועקת עליו באכזריות ומשפשפת את הזין שלו שוב.

"רחמים גברתי!! רחמים!!!" גיא צועק והחדר משתתק.

אני עוצרת ונעמדת מולו. הראש שלו שמוט קדימה והוא מתנשף בכבדות, דמעות מציפות את העיניים שלו. "כל הכבוד אהוב שלי, זה הגיע יותר מהר ממה שחשבתי." אני אומרת לו ומלטפת את הפנים שלו בעדינות.

"גברתי…" הוא לוחש ומנשק את כפות הידיים שלי. "רחמים גברתי, תרחמי עליי, תגאלי אותי מייסוריי, תגידי לי את מה שאני צריך כל כך לשמוע ותני לי אותך. אני לא יכול לנשום בלעדיך."

אני משחררת את הפנים שלו ותופסת את הרוכסן של השמלה שלי, פותחת אותו עד הסוף ומתפשטת, אני מעיפה את השמלה לרצפה ונשארת עירומה מולו ומול כל הצופים. גלעד עדיין עומד מאחוריו עם הוויברטור בתוכו.

"אתה יכול להמשיך מאסטר גלעד." אני אומרת בעדינות ומתחילה לטפס על הצלב, משתמשת בשרירים המיומנים שעבדתי עליהם כל כך קשה בחודשים האחרונים.

אני משחילה את הרגליים שלי בין הקורות האמצעיות, עוטפת את המותניים של גיא כשהזין שלו בדיוק בין הרגליים שלי. אני מחזיקה את המשקל שלי דרך הקורות העליונות.

"מה אתה צריך, סאב?" אני שואלת אותו ומשפשפת את הזין שלו באטיות בין הרגליים שלי, מכסה אותו במיצים שלי.

"כל מה שיש לך לתת לי, גברתי." הוא עונה לי בכנות מוחלטת ומריח את השיער שלי, את הצוואר שלי.

אני מצמידה את הרגליים שלי למותניים שלו ושל גלעד שעומר מאחוריו, מושכת את עצמי מעט למעלה ומחדירה אותו לתוכי בתנועה אחת חזקה. זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה את גיא בתוכי, זאת הפעם הראשונה שאני מקיימת יחסי מין מלאים מאז הנפילה בשבי.

לא יכולתי לקוות לתחושה מדהימה יותר, לסגירת מעגל בריאה יותר, עבורי.

"אני אוהבת אותך, גיא, אני אוהבת אותך ואתה שלי, לנצח. אין נשים אחרות, אין דומיות אחרות, אתה שלי ואני לעולם לא אשחרר אותך." אני אומרת לו ומתחילה לזוז מעליו, להכניס ולהוציא אותו לתוכי בזמן שגלעד ממשיך לזיין אותו.

"אני אוהב אותך, סשה, אני אוהב אותך, גברתי. עכשיו ולנצח."

"תגמור בתוכי, תמלא אותי, סאב. הרווחנו את זה."

גיא גומר בתוכי בגניחה גדולה ואני צועקת את האורגזמה שלי. גלעד מוציא מתוכו את הוויברטור ומתרחק, עוזב אותנו. אני נשארת מלופפת סביב גיא עד אחרון הצופים. הזרועות שלי רועדות מהמאמץ ואני מותשת ונוטפת זיעה, אבל אני לא משחררת אותו.

לא האמנתי שהיום הזה יגיע, היתה תקופה שלא האמנתי שמגיע לי להיות שוב מאושרת. אבל אני כאן, אני בחיים, שרדתי את זה וזכיתי לאהוב שוב. להיוולד מחדש.

3 תגובות בנושא “איתן – אמון – פרק י"ב”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *