איתן – אמון – פרק י

סשה

מעולם לא חשבתי שאני אי פעם אהיה אחראית למבט כל כך שבור על הפנים של גיא. מהיום שהכרנו הקשר בינינו היה מבוסס על חברות אמתית, אהבה, הערכה וכבוד.

ראיתי אותו באין ספור מצבים. ראיתי אותו כועס, הוריד במצח שלו בולט והעצם בלסת קופצת. ראיתי אותו עם רצח בעיניים, האלימות עוטפת אותו במהלך מפגשים פיזיים עם האויבים שלנו. ראיתי אותו קר ומחושב, מסתכל דרך קנה של רובה צלפים. ראיתי אותו צוחק עם השיניים הלבנות הישרות שלו והקמטים הקטנים שצצו לאחרונה סביב העיניים. שתי גומות מופיעות על הלחיים שלו, מפתיעות כל פעם מחדש.

כל כך הרבה מבטים שאני מכירה בעל פה, שאני יודעת לזהות את משמעותם ללא מלים והסברים.

אבל זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו פגוע, מאוכזב, מלא עצב וכל זה בגללי.

לא היתה לי ברירה. אם לא הייתי פועלת כפי שפעלתי, אם לא הייתי מסלקת אותו מהחיים שלי, הוא היה שוקע איתי ביחד בתוך החול הטובעני שמקיף אותי.

אין לסיפור שלי סוף טוב, לא יהיה לי נס, אין לי עתיד.. אבל לו יש. הוא יכול עוד לחיות ולאהוב ולהיות מאושר. כל החיים שלו לפניו וכל האפשרויות פתוחות. לא יכולתי לתת לו לקשור את הגורלות שלנו אחד בשני. אני לא יכולה למשוך אותו איתי למטה.

הוא עוד ניסה להתווכח, ניסה לדבר איתי בהיגיון, אבל לא נשברתי.. המשכתי להטיח בו איומים עד שהוא קם והלך ונשארתי לבד. כמו שרציתי.

היה בי חלק שציפה שהוא יחזור, שהוא יפתיע היום בבוקר ויתעקש להסיע אותי בעצמו, שהוא ימשיך במסע השכנועים במהלך הנסיעה. אבל טפסי השחרור בידיים שלי וגיא לא הגיע. גם ההקלה לא הגיעה.

"שמעתי שחזרת לדבר." אני מסתובבת במהירות לדלת ותחושת האכזבה כשאני רואה את גלעד מציפה את עיניי דמעות.

"מה אתה עושה כאן?"

"מה את חושבת שאני עושה כאן?" הוא שואל אותי בנימה חצי מאשימה בזמן שאני נושמת עמוק ומונעת מהדמעות ליפול.

"גיא שלח אותך."

"הצלחת להרחיק אותו, אבל זה לא אומר שהוא הפסיק לדאוג לך. קיבלתי שיחת טלפון עם הוראות מפורשות, אני הנהג שלך להיום." הוא אומר ומתיישב על המיטה לידי עם חיוך עדין ועיניים שרואות יותר מדי.

"אני לא צריכה נהג, מעבירים אותי לשיקום באמבולנס ישירות מכאן."

"כבר לא, הם ילוו אותנו לרכב שלי ומשם אנחנו לבד."

"אני לא מבינה למה אתם מתעקשים לשים זין על הרצונות שלי?! הבהרתי לגיא שאני לא רוצה לראות אף אחד מכם, שאני רוצה להיות לבד. מה לא ברור?" הקול שלי עולה וגם רמת הכעס, אני מרגישה המון כעס לאחרונה.

כעס לא הגיוני ובלתי נשלט, כעס על הכל ועל כולם.

"את לא רוצה להיות לבד, את פשוט לא רוצה להיות עול על הכתפיים הגם ככה עמוסות של חבר שלנו. אל תשכחי שאני מכיר אותך טוב, אולי אפילו יותר טוב ממנו, כנראה כי מסך הרגשות לא מערפל את הראייה שלי.

את המקרה הקלאסי של אדם חזק שלא צריך אף אחד, שכל חייו רק נותן לאחרים, תומך, מחזק, עד שיום אחד הוא נופל. את לא יודעת לבקש עזרה ואת לא רוצה להרגיש חלשה, את לא רוצה להיות נטל. אבל את לא מבינה שאת לא נטל עבור אנשים שאוהבים אותך וכולנו אוהבים אותך, סשה.

אני חושב שאיפשהו כולנו אפילו מאוהבים בך קצת, את האישה המרכזית בחיים של שלושתנו, אף אחד מאתנו לא יוותר עליך כל כך מהר." הוא אומר לי וממשיך עם החיוך העדין והמסתורי שלו.

"מאיפה אתה מביא את כל הבולשיט הזה, גלעד? מעבר לזה שאתה הומו ודן זונה ממין זכר, אני לא האישה המרכזית של אף אחד. אנחנו קולגות, החברות שלנו מבוססת נטו על עבודה. ברגע שמוציאים את המשתנה הזה, אין יותר בסיס לחברות.

אז תתעורר, המשתנה הזה לא קיים יותר, אני לעולם לא אחזור לצוות ושום דבר, לעולם, לא יחזור להיות אותו הדבר! אז קח את הדברים שלך, בדיוק כמו שגיא לקח ולך מפה."

"לא."

"לא?!"

"יש לך גם בעיה בשמיעה בנוסף להכל? את זה לא אמרו לי.. אמרתי 'לא'. אני הנהג שלך היום, קבלי את זה."

השיחה הסתיימה, אני רואה את זה על המבט שלו. הוא לא מתכוון להמשיך להתווכח איתי, או להקשיב לי.

אנחנו מחכים בדממה לאח שמגיע כעבור כמה דקות עם כיסא גלגלים. הם מרימים אותי ומעבירים אותי ביחד לכיסא. האח, שאני לא טורחת לזכור את שמו, דוחף את הכיסא, הוא לא נותן לגלעד לעשות את זה כל עוד אנחנו בשטח בית החולים.

אנחנו מתקרבים לדלת היציאה ואני מרגישה את התקף החרדה מגיע, הנשימות שלי מואצות, מועקה כבדה מתמקמת בחזה שלי ואני רוצה להקיא.

הראייה שלי מטושטשת, נקודות שחורות מרצדות מול עיניי ואני על סף עילפון.

"אתה יכול לתת לנו רגע?" גלעד שואל את האח ומתכופף מולי.

"תנשמי עמוק, תנשמי איתי. סשה, תעצרי הכל ותקשיבי רק לקול שלי." הוא עוטף את הידיים שלי בידיים החמות שלו ולוחץ מעט. "אל תישברי, לא עכשיו. אם תיאבדי את ההכרה לא ישחררו אותך ואת לא רוצה את זה. תנשמי עמוק ותמצאי את המרכז שלך, את הנקודה הקטנה הזאת בתוך תוכך שלא הצליחו לשבור. היא שם, אני מבטיח לך, היא שם כי את עדיין בחיים, את עדיין מתווכחת אתנו ואת עדיין מצליחה לחלק לגיא הוראות שהוא לא מצליח להפר.

תתאפסי על עצמך, את שווה יותר מזה, את חזקה יותר מזה."

הדמעות מתחילות ליפול וגלעד מחבק אותי, אני קוברת את הפנים שלי בצוואר שלו ובוכה כמו שלא בכיתי מהרגע שחזרתי להכרה. כמו שאני מרשה לעצמי לבכות רק בסיוטים שלי.

אני לא יודעת איך להתמודד, אני לא יודעת איך להמשיך הלאה. מעולם לא הרגשתי כל כך אבודה וחסרת אונים, כפי שאני מרגישה עכשיו.

"אני לא יודעת מה לעשות, גלעד, אני לא יודעת איך לחיות, איך לקום מזה."

"גם אני לא יודע, אני לא יכול לתאר לעצמי מה עברת ומה את עדיין עוברת." הוא לוחש באוזן שלי בזמן שאני מתחילה להירגע. "אבל אני יודע מאיזה חומר קורצת. המצב חרא, אני לא אשקר, המצב חרא ואין לי מושג מה עושים עכשיו, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים האלה, זה שהכל עובר. הכל עובר סשה, הכל זמני, לטוב ולרע.

גם זה יעבור."

 

גיא

אני צופה בגלעד מנחם את סשה במקומי. ביקשתי ממנו שיגיע היום וילווה אותה לשיקום, תכננתי לשבת בבית של אימא שלי ולחכות להודעה ממנו שהיא אושפזה והכל בסדר. אבל לא הצלחתי.

אני לא יכול לעזוב אותה, אני לא יכול לתת לה להתמודד עם הכל לבד, כמו שהיא רגילה.

המלים שלה חתכו אותי, כל משפט הכאיב לי פיזית והיה רגע שעמדתי לוותר, לקבל את הרצון שלה וללכת. היה רגע בו האגו שלי השתלט ורציתי לזרוק את החברות שלנו, את השנים, את ההיסטוריה.

יצאתי מהחדר שלה במטרה להשאיר אותה מאחור.. לא הצלחתי להתקדם יותר מכמה צעדים. נעצרתי במסדרון ונזכרתי בכל מה שאני יודע עליה. בילדות הקשה שלה, בכל המבחנים שהחיים הטיחו בה והיא נאלצה לעמוד בהם לבד, ללא שום עזרה מאף אחד.

נזכרתי בכל התמיכה שקיבלתי ממנה במהלך השנים, בחברות ללא תנאים, בשיתוף פעולה מוחלט בלי שאלות, באמון המוחלט בינינו.

נזכרתי באישה שהיא. חזקה, נאמנה, חסרת פחד. האישה הזאת עדיין שם, מתחת לצלקות ולטראומות, היא שם. היא פשוט קבורה עמוק תחת שכבות של כאב ואין לסשה כרגע את הכח למשוך את עצמה מעלה.

לא יכולתי לסרב לדרישות שלה, אחרי הכל ולמרות הכל, יש לה עדיין את הכח לשלוט בי, לתת לי הוראה שאני מרגיש מחויב לציית לה.

אני חושב שאיפשהו בחרתי לציית לה, במטרה להזכיר לה את הכח שעדיין יש לה עליי, שעדיין קיים בתוכה.

אז ביקשתי מגלעד שיחליף אותי. מעבר לחברות ביניהם, הוא 'דום' והוא מכיר אותה בפן הזה יותר טוב ממני. ידעתי שהוא יראה מעבר להשתלחות ולכעס, ידעתי שהוא היחיד שיצליח להשתלח בה בחזרה.

אז הגעתי מוקדם ועקבתי אחר המתרחש ממרחק. כשראיתי את המבט המזוגג בעיניים שלה, כמעט רצתי אליה. היא עמדה לאבד הכרה. אולי מפחד, אולי מתשישות, אני לא בטוח. אבל גלעד כמובן היה שם לפניי והוא זה שמצליח עכשיו להרגיע אותה.

הוא זה שנותן לה כתף לבכות עליה ואני מודה שהקנאה אוכלת אותי.

לפני קצת יותר מחודשיים סשה היתה הדומית שלי, ללילה אחד בלבד. היא זעזעה את העולם שלי, סדקה את הקרקע היציבה שצעדתי עליה שלושים וארבע שנים. היא שלטה בי בצורה מוחלטת.. ונבהלתי. נאטמתי בתוך עצמי והדחקתי את החוויה המדהימה שהיא נתנה לי.

הפניתי לה גב, סירבתי לקבל את מה שהיא הציעה ואני יודע בוודאות שהרסתי משהו נדיר ושברירי.

אני עומד עכשיו בצד וצופה בה כאדם אחר, אין לי מגננות מולה, המסכות ירדו. אם הייתי חושב שזה יעשה איזשהו שינוי, הייתי משתטח עכשיו בפניה ומתחנן שתיתן לי הזדמנות לתמוך בה במבחן החדש שניצב מולה. מבחן חייה.

אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום. אם רק הייתי יודע שכמה ימים בודדים אחרי אותו הלילה היא תילקח ממני, הייתי תופס אותה בשתי ידיי ולא משחרר.

הייתי יורד לברכיים מולה ונשבע אמונים לנצח.

אבל זה לא עובד ככה.

גלעד נשען אחורה ומשחרר את הידיים של סשה, מלטף לה את הפנים בעדינות, מנגב את הדמעות שלה והם יוצאים ביחד מבית החולים.

הנסיעה מאיכילוב לבית לווינשטיין קצרה והמעקב אחרי הרכב של גלעד פשוט וקל.

עדכנתי את כפיר שסשה בדרך והוא מחכה להם בכניסה עם כיסא גלגלים. כפיר הוא חבר ילדות, למדנו ביחד בתיכון והוא תמיד היה החכם בחבורה. עם השנים הוא שקע בלימודים ולבסוף עבר לרעננה בשביל לעבוד כפיזיותרפיסט באחד ממוסדות השיקום הטובים בעולם.

נתתי לו רקע עליה וכמובן שמבית החולים העבירו לו את התיק הרפואי שלה. אם יש אדם שיכול לשקם את הגוף של סשה, זה הוא. הבעיה שיותר מהגוף שלה, הנפש שלה צריכה שיקום ובעולם הזה כבר אין לי קשרים.

אני ממשיך במעקב שלי למשך שעתיים נוספות בזמן שסשה עוברת את תהליך הקבלה, המעבר לחדר שלה ושיחת ההיכרות עם כפיר.

ארזתי לה תיק עם בגדים וכל מה שהיא תצטרך לחודשים הקרובים ומסרתי אותו בקבלה על הבוקר, התיק חיכה לה בחדר.

"היא לא הולכת לשום מקום גיא, בוא נשתה קפה." דן. הוא עומד לידי לבוש בג'ינס קרעים וטי-שירט לבנה, נראה כמו גולש שהרגע הגיע מחוף הים. ממתי הוא עומד כאן?

"מתי הגעת?"

"גלעד התקשר אליי אתמול אחרי שדיברתם, בזמן שאתה עקבת אחריהם, אני עקבתי אחריך. אתה נראה כמו סטוקר מוכה אהבה וזה פתטי, בוא לשתות קפה."

"אתה עוקב אחריי מהבוקר?" אני שואל אותו בחשדנות, אין מצב שפספסתי מעקב של ארבע שעות.

"משמונה עשרים ושבע ליתר דיוק, כשיצאת מהבית של אימא שלך עם כוס קפה ביד ימין ושקית זבל ביד שמאל, זרקת את הזבל בפח הימני כי השמאלי היה עם מכסה סגור והידיים שלך היו תפוסות. אל תבחן אותי, אין לי סיבה לשקר. אבל אני מבין למה אתה מופתע, בעבר לא היית מפספס אותי. אתה לא מרוכז, גיא ובתחום שלנו זה מסוכן. תתאפס על עצמך."

אין לי תגובה מתוחכמת, בייחוד שהוא תיאר את ההתנהלות שלי במדויק וזה ברור שהוא אכן עקב אחריי ואכן פספסתי אותו לגמרי.

אז אני הולך אחריו לכיוון דוכן הקפה בדממה, מעורער אפילו יותר ממה שהייתי.

אנחנו קונים קפה ומתיישבים על ספסל בחוץ, דן מדליק סיגריה ובוחן אותי. "אל תכעס על גלעד ועל הקרבה ביניהם." אני כל כך שקוף?

"אני לא כועס עליו, אני כועס על עצמי ואני פאקינג מקנא."

"אז אל תקנא, סשה יקרה לכולנו אבל אנחנו יודעים שהיא שלך. הוא שם בשבילה עכשיו כי אתה לא יכול, אבל יגיע היום בו היא תהיה מסוגלת להכיל אותך שוב. תהיה סבלני."

אני מופתע מההצהרות שלו, נראה שדן החליט היום לערער אותי לגמרי.

"ממתי אתה עמוק כל כך?" אני שואל אותו בהומור, בתקווה להקל מעט על האווירה המתוחה.

"אני יודע שרוב הזמן אתם רואים אותי כזין מהלך, אבל תתפלא, יש לי עוד יכולות." החיוך שלו מרמז על הומור אבל הנימה שלו מעידה על מטענים שמפריעים לו.

"אנחנו לא רואים אותך כ'זין מהלך' דן, אתה חלק מהצוות כמו כל אחד מאתנו והיכולות שלך לא מוטלות בספק. אני פשוט.. אני לא מאופס כרגע. לא התכוונתי לעקוץ אותך."

"כן.. אני יודע. אני מניח שגם אני לא לגמרי מאופס." הוא עונה לי ומשפשף את הפנים שלו בעייפות.

"אני לא יודע מה לעשות, דן, אני לא יודע איך להיות שם בשבילה, איך לעזור לה לעבור את התקופה הזאת." אני אומר לו בכנות ולוגם מהקפה שלי.

"אין לך איך לעזור לה כרגע, היא צריכה קודם כל לעזור לעצמה. אני חושב שזה מה שאתה עדיין לא מבין. המלחמה היא שלה, המבחן הוא שלה, היא צריכה לרצות לצאת מזה, היא צריכה לרצות להשתקם, היא צריכה להתמודד עם השדים ולצאת מזה. כל מה שאתה יכול לעשות זה לחכות, לשבת על התחת שלך בסבלנות ולחכות, כמה זמן שזה ייקח.

אם היא באמת חשובה לך, אם היא הדבר האמתי, אז אתה תחכה כמה שצריך, עד שהיא תהיה מוכנה לתת לך שוב מקום בחיים שלה."

אני מניח שזה המבחן שלי. אני לא יודע לשבת ולחכות, מעולם לא הייתי טיפוס שנותן לחיים לחלוף על פניו או להוביל אותו.

מגיל שמונה, מהמוות של אבא שלי, תמיד לקחתי את העניינים לידיים שלי. ראיתי בעיה ופתרתי אותה, ראיתי מכשול והזזתי אותו.

עם סשה, הידיים שלי כבולות, אין לי איך לעזור לה באופן פעיל וזה מפחיד אותי.

"אני אחכה, כמה שצריך. אני רק חושש שהזמן יחלוף וכשהיא סוף סוף תצא מזה, אני כבר לא אהיה רלוונטי..

היינו ביחד לפני המשימה, עשינו סשן ב'מפלט'. היא היתה מדהימה, כח טבע שלא יכולתי להילחם בו. היא פירקה אותי לגורמים והרכיבה אותי מחדש ובסוף הדפתי אותה ממני. סירבתי לה והתנהגתי כאילו כלום לא קרה.

כמה ימים אחרי זה יצאנו למשימה המקוללת באפריקה..

אני מפחד שאין דרך חזרה, שאין לי יותר מקום בחיים שלה."

"אז תצטרך לחיות עם הפחד הזה עד שהיא תהיה מספיק חזקה בשביל לספק לך תשובות. השאלה היא, האם אתה מוכן למצב שבו הפחד שלך יתגלה כנכון?"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *