איתן – אמון – פרק ז

גיא

חלפו שתיים עשרה שעות מהשיחה שלי עם עידן ואיתמר. הם לא שאלו שאלות ולא הביעו התנגדות לבקשה שלי. במהלך השיחה הם בדקו כבר זמני טיסה וגילו טיסה ישירה לאפריקה תוך שלוש שעות. זה אומר שהיו להם שלוש שעות להרכיב צוות, להסביר את המקרה ולהגיע מהקריות לנתב"ג כדי לתפוס את הטיסה.

לרגע לא חשבתי שהם לא יצליחו. האחים שלי יעשו למעני הכל, בדיוק כפי שאני אעשה למענם.

הטיסה אורכת שמונה שעות ולאחר מכן יש נסיעה של שעה למקום המפגש.

אני לא יודע ממי מורכב הצוות, אני לא יודע מי יסכים להגיע. חלק מהמאבטחים שלהם גברים נשואים עם ילדים, חלקם רווקים. כולם יוצאי יחידות צבאיות מובחרות.

את נקודות הציון של מקום המפגש העברנו לניידים של התאומים, בידיעה שהם כבר יעבירו אותן לאנשים הנכונים.

גלעד עירב כמה גורמים במשטרה המקומית, בתקווה שאין להם סוכנים כפולים שילשינו עלינו ויפוצצו הכל.

אנחנו ממוקמים במקום מסתור מאולתר, קילומטר ממחנה השבויים. אני, גלעד ודן. מבית החולים יצאתי ללא אישור וללא ידיעה של אף אחד. בלעתי כמה משככי כאבים ודן הסיע אותי לרכב על כיסא גלגלים.

גלעד במצב קצת יותר טוב ממני, אבל עדיין הוא חיוור מכאב והיד הפצועה שלו היא גם היד הדומיננטית שלו. הסיכויים לרעתנו, אין ספק.

שיננו את המפות ואת המיקומים של השומרים, בנינו תוכנית שנשענת יותר על מזל מאשר על תכנון מדויק ואנחנו מנסים להישאר אופטימיים, לסמוך על המקצוענות שלנו ושל הצוות שצריך להגיע בכל רגע לתמוך בנו.

אנחנו שומעים שני רכבים מתקרבים ומשתתקים, מסתתרים בין העצים. הרכבים נוסעים באיטיות וללא אורות, עד שלבסוף הם נעצרים בסמוך אלינו.

מתוכם יוצאים עשרה גברים מכוסים בבגדי הסוואה מלאים, אנחנו לא רואים את הפנים שלהם, רק את מבנה הגוף הגדול שמעיד על אימונים מפרכים. הם נושאים כלי נשק אוטומטיים ואפודי מגן.

הם נעצרים ונעמדים במעגל, הגב של כל אחד מהם לתוך המעגל והפנים החוצה, סורקים את הסביבה מכל הכיוונים. אחד מהם מתכופף ומרים אבן מהרצפה, מניף אותה שלוש פעמים באוויר, כביכול בצורה נונשלנטית ולבסוף שומט אותה.

זה הסימן שקבענו מראש, זה הצוות שלנו.

אנחנו יוצאים מבין העצים וחברי הצוות החדש מורידים את המסכות מהראש, אני לא מסתיר את ההפתעה שלי כשאני רואה את עידן, איתמר ומורן ביניהם.

"מה לעזאזל אתם עושים פה?! זה לא מה שביקשתי, זה לא מה שקבענו!" אני מטיח בהם בכעס ומתנדנד מעט בעמידה שאמורה להיות יציבה ומאיימת. אני מדמם לתוך התחבושת ברגל, התפרים נפתחו והגוף שלי מאותת לי שאין לי הרבה זמן על הרגליים.

"אתה צריך צוות, אנחנו הצוות." איתמר עונה לי בטון שלא מעודד ויכוח.

"התכוונתי לצוות שנמצא בכושר מבצעי! לא התכוונתי לאחים שלי! שלא נדבר על מורן, למה אתה פה בכלל? השתגעת? אשתך בהריון והפעם האחרונה שהחזקת נשק היתה בטירונות!" אני מרגיש את ההיסטריה עולה, האחים שלי כאן, האחים הלא מיומנים שלי שפועלים יותר מאהבה ודאגה אליי מאשר הבנה אמתית של חומרת המצב.

"תירגע, אני כאן על תקן חובש קרבי, אני לא נכנס אתכם פנימה, אני אשאר בנקודה קרובה ואמתין לכם. כולנו יודעים שתצטרכו טיפול רפואי מידי, במיוחד אתה. אתה חיוור, העיניים שלך מזוגגות והעמידה שלך לא יציבה, אני מניח שאתה מדמם בזמן שאנחנו מדברים ויש לך אולי שעה עד שתאבד הכרה… אידיוט."

מורן עונה לי בטון נוטף סרקזם. אמנם כל האחים שלי היו קרביים בצבא, אבל עברו מאז הרבה שנים.

"ילד, תנשום עמוק ותרגיע את הטונים שלך. כן, אתם הסוכנים המסוכנים והמיומנים, אבל אל תשכח שכולנו כאן עם רקע מבצעי נרחב וכולנו משרתים במילואים כמה פעמים בשנה." אני שונא שעידן קורא לי 'ילד'.

"שבוע שעבר דיברת איתי על הדאגה של אימא, שאני נעלם ליותר מדי זמן, שהיא מפחדת. אז הפתרון שלך הוא לשלוח ארבעה מהבנים שלה למבצע כמעט חסר סיכויי הצלחה?!"

"הסיכויים שלכם הרבה יותר גבוהים אתנו ואני מעדיף להיות כאן איתך ולעזור מאשר לספר לה אלפי קילומטרים מכאן שהבן שלה נהרג ויכולנו למנוע את זה!"

"טוב, הצגת הטסטוסטרון הזאת אמנם מבדרת, אבל אתם מבזבזים זמן יקר שאין לנו ובטח שאין לסשה." גלעד עוצר את הוויכוח שלנו בקור רוח ומסמן לכיוון מחנה השבויים. "יש לנו עשר דקות להגיע למחנה, שש אם נעשה את זה בריצה. בואו נעבור על התוכנית, נחבר אתכם למכשירי הקשר ונעמיס עליכם עוד כלי נשק וחומרי נפץ. אני הקודקוד של המשימה, אני נכנס פנימה בליווי חמישה מכם, יש עשרים ושניים שומרים בקומת הקרקע ועוד עשרה מתחת. דן צריך שלושה מכם שמבינים בחומרי נפץ בשביל להקיף את הפרמטר ולהניח את המטענים. גיא והצלף שלכם יגבו אותנו ויחסלו מטרות ממרחק."

אני מתחיל להתנגד, זו לא התוכנית שקבענו, אבל גלעד עוצר אותי.

"גיא, אני יודע שאתה רוצה להיכנס אתנו פנימה, אבל אנחנו לא יכולים לסמוך על היכולות שלך במשימה הזאת, בייחוד שמורן צודק ואתה יכול לאבד הכרה בכל רגע. שים את האגו שלך בצד ותעשה את הדבר הנכון עבורה."

"זה לא פאקינג אגו, אנחנו חייבים להוציא אותה משם…"

"ואנחנו נוציא אותה, אנחנו נוציא אותה! אבל אנחנו לא נוכל לעשות את זה אם תתמוטט באמצע ותהיה זמין לעוד חטיפה. אני מצטער אחי, אבל אתה מהווה כרגע יותר סיכון מאשר עזרה. אתה הצלף שלנו ואתה הצלף הכי טוב שיש בתחום, תחסל אותם אחד אחד ותפנה עבורנו את הדרך פנימה."

אין לי נימוק נגדו, אין לי איך להגיב. הוא צודק, אני לא יכול לעזור לה בפנים, אני רק יכול לעזור לצוות מבחוץ.

גלעד מסתכל עליי עוד כמה רגעים טעונים ולבסוף, ממשיך בהוראות. "מורן, אתה תעצור כמאה מטרים לתוך היער, הרחק מעיניים בוחנות, אבל מספיק קרוב בשביל לספק עזרה מידית לפצועים.

"מי נכנס איתי פנימה?"

"אני, עידן, עופר, ארז ויובל, אנחנו מיומנים בלוחמה בטרור ולחימת קרקע." איתמר עונה לו. "שי, גולן ואריק מומחים בחומרי נפץ, הם יכולים לצאת עם דן. נדב הוא הצלף שלנו והוא יהיה עם גיא."

"מעולה, בואו נעבור על המפות, נחבר אתכם למכשירי הקשר ונצא למשימה."

 

סשה

אני שוב בכלוב, אני לא מצליחה לזוז יותר. שתי הרגליים שלי שבורות וגם אצבעות הידיים, אני חושבת שיש לי פגיעה בגב או בצוואר.

החקירה האחרונה נמשכה נצח, אני לא יודעת אם אפשר בכלל לקרוא לזה חקירה. הם כבר הבינו שלא ייצא להם ממני כלום אז רוב הזמן הוקדש לעינויים.

אין מקום בגוף שלי שלא כואב, הם לא פסחו על אף איבר. החתכים עמוקים ומזוהמים, הפנים שלי שורפות, הלסת שלי שבורה ואני מרגישה עם הלשון שהעיפו לי חלק מהשיניים. הדם לא מפסיק לזרום בין הרגליים שלי.

אני מייחלת למוות שיבוא במהרה, לא נשאר לי כבר מה לתת.

אני לא יודעת כמה זמן אני כאן, כמה זמן חלף, אבל ויתרתי על חלום ההצלה. העזרה לא תגיע, לפחות לא בזמן שבאמת יכול לחולל עבורי שינוי.

אני לא בן אדם יותר, לא נותר בי צלם אנוש. הגוף שלי מוטל על הרצפה, אבל הנפש שלי מתה, נאנסה ונרצחה.

לא נשאר לי מה לתת.

 

גיא

דן יצא בליווי שלושה מאנשי הצוות של התאומים להנחת המטענים סביב המחנה. באותו הזמן אני ונדב התמקמנו בשני צדדים מנוגדים עם שדה ראייה מקסימלי לחיסול מטרות.

מורן התמקם מאה מטרים לימיני עם מזוודה מלאה בציוד רפואי, הרבה יותר מכל תיק עזרה ראשונה שראיתי אי פעם במבצע צבאי.

אני צופה בגלעד מוביל את האחים שלי ועוד שלושה חברי צוות למחנה והלב שלי מאיים לצאת מהחזה. הפחד מוכפל, הדאגה לא ניתנת לתיאור ומעל להכל, מרחפת הסכנה לחייה של סשה. מה אם איחרנו?

אני לא נותן למחשבות לשתק אותי, אני חייב להישאר מרוכז, בייחוד כשהדימום ברגל שלי הוגבר אחרי הריצה לנקודת התצפית.

הצוות הרגלי מגיע למחנה ואני מתחיל לחסל מטרות, אחד, שניים, שלושה שומרים. ארבעה, חמישה. מהצד השני היריות של נדב מדויקות ומפלחות את הראשים של האויבים שלנו.

למרות שהצוות הרגלי מכוסה במסכות, אני מזהה את גלעד, עידן ואיתמר לפי מבנה הגוף. אני מכיר את האנשים האלה כמו שאני מכיר את עצמי, כולם אחים שלי, אחים בדם ואחים לנשק.

עידן נקלע לעימות פיזי ואני לא מצליח לחסל את התוקף שלו, הם זזים מהר מדי ואני כבר לא חד מספיק בשביל לקחת סיכון ולנסות לחסל אותו ממרחק.

תוך פחות משתי דקות של לחימה, עידן משסף את הגרון של היריב שלו וממשיך הלאה. הייתי צריך לדעת שאסור לי לזלזל באחים שלי, הם היו כאן הרבה לפניי.

הלחימה נמשכת והראייה שלי מטושטשת, אני מתחיל לפספס מטרות ונאלץ לחשוב כמה פעמים לפני שאני לוחץ על ההדק כדי לא לפגוע באנשים שלנו.

הסצנה נעה בהילוך איטי, יריות, סכינים שלופים ואנשים נופלים לאדמה. הרעש נורא אבל נשמע עמום באוזניים שלי, נותרו לי כמה דקות. אני חייב למשוך עוד קצת, עוד קצת, רק לראות אותה יוצאת משם.

שומרים נוספים מגיעים, כנראה השומרים מהמתחם התת קרקעי, זה טוב, זה אומר שהם לא איתה, זה נותן לה עוד סיכוי לשרוד. מצד שני, הצוות שלנו קטן יותר.

מרחוק אני רואה אורות מהבהבים, המשטרה המקומית, הם הגיעו, הם פאקינג הגיעו. המחשבה האחרונה שעוברת לי בראש לפני שאני מאבד את ההכרה, היא שניצלנו, סשה ניצלה, היא תהיה בסדר.

 

סשה

שקט, שקט מבורך. אני לא מרגישה כאב יותר, אני לא מרגישה כלום. המוות נאחז בי, מושך אותי אליו והתקווה מזמן עזבה אותי.

אני לא יודעת למה אני עדיין בחיים, אני לא יודעת איך זה אפשרי.

אני מנסה ליהנות מהרגעים הקצרים מדי בהם אף אחד לא נוגע בי, לא מכאיב לי. אני יודעת שתכף זה יסתיים, עוד מעט ישפכו עליי עוד מים קפואים והסבל יתחיל שוב, עד שהגוף שלי יוותר סוף סוף ואני אוכל לנוח.

אני לא מסוגלת יותר, הפחד והבושה קשים מנשוא, אכזבתי את הצוות שלי, את המדינה שלי ואת עצמי. אמנם לא נשברתי ולא מסרתי מידע, אבל אני יודעת שבעצם הנפילה בשבי סיכנתי את הצוות שלי ועשרות סוכנים נוספים שוודאי עוד ישלחו לחלץ אותי. לחלץ אדם מת.

אני מקווה שהידיעה על המוות שלי תשתחרר לפני שישלחו צוות חילוץ, שלא יסכנו אנשים טובים למשימה חסרת מטרה. הגופה שלי לא שווה כלום, אין לי משפחה, אין אף אחד שיבקר את הקבר שלי.

המחשבות שלי אפלות ודרמטיות, התקווה מתה בין הסורגים בגיהינום הזה. נותר לי רק לייחל למוות מהיר ושהמקום הזה יישרף עם כל החיות בתוכו.

צעדים, שוב צעדים, הם רצים לכיווני. למה אני לא מצליחה למות? למה אני חייבת לסבול עוד ייסורים? למה הגוף שלי לא מוותר?! אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה לעבור את זה שוב. הדמעות זורמות בחופשיות אבל לא יוצא ממני קול.

מישהו רץ לכיווני, הנשק שלו מורם והוא סורק את הסביבה. הפנים שלו מכוסות אבל הגוף הזה, הגובה, העיניים החומות, אני מכירה אותו.

הוא מתכופף אליי ואומר משהו, אני לא מבינה את המלים שלו, אני חושבת שהוא אומר את השם שלי. כבר ימים שלא שמעתי את השם שלי. "סשה…סשה…"

העיניים שלו דומעות כמו שלי, למה הוא בוכה? מי הוא? "הכל יהיה בסדר, מתוקה שלי, הכל יהיה בסדר. עוד קצת…"

עברית, הוא מדבר בעברית. לא חשבתי שאני אשמע את השפה שלנו שוב, היא נשמעת כמו מנגינה ישנה ומנחמת.

גבר נוסף מתכופף לצדו והם מפרקים את הכלוב, שוברים אותו לחתיכות. הגבר הנוסף מוריד את המסכה, גלעד. "סשה, תישארי איתי, את שומעת? אין לך אישור לוותר, אין לך אישור לוותר."

גלעד הגיע, אז הגבר שלצדו עם העיניים החומות, זה גיא. גיא שלי. הוא הגיע להציל אותי.

אני מסתכלת עליו עם כל האהבה בלב שלי והעיניים שלי נעצמות.

 

גיא

הגוף שלי מטולטל באגרסיביות והכאב מהרגל עובר בזרמים לגב. מישהו נושא אותי על הכתף בריצה. מה קורה? לאן לוקחים אותי? איפה סשה? איפה האחים שלי?

רעש מסוק נשמע ממרחק. "גיא, תחזיק מעמד, תחזיק מעמד אחי." איתמר, איתמר נושא אותי על הכתף שלו. "איתמר?" אני מנסה לקרוא לו אבל הקול שלי חלש ושבור.

"תחזיק מעמד, הידיעה על המשימה הגיעה לצה"ל והם שלחו מסוק וצוותי חילוץ ורפואה. הכל יהיה בסדר."

העיניים שלי נעצמות שוב, כשהן נפקחות אני שוכב בתוך מסוק בתעופה, מורן מחבר אינפוזיה ליד שלי ורופא נוסף עובד על הרגל שלי.

"סשה.." אני לוחש, בתקווה שמישהו ישמע.

המבט החד של מורן פונה אליי והוא מתכופף לכיווני. "גיא, הכל יהיה בסדר, סשה כאן לידך." הוא אומר לי ומסמן עם העיניים לנקודה לשמאלי.

אני מסובב את הראש בשארית כוחותיי ומסתכל עליה. היא שוכבת על מזרון רפואי מבצעי והצוואר שלה מקובע. שמיכה מכסה את רוב הגוף שלה, אבל הידיים שלה חשופות, מחוברות לאינספור שקיות נוזלים. האצבעות שלה נפוחות ושבורות והפנים שלה… אם מורן לא היה אומר לי שזאת היא, לא הייתי מזהה אותה. מה הם עשו לה? אלוהים מה הם עשו לה.

"סשה?" אני קורא לה, מתפלל לתגובה. "סשה."

"היא לא יכולה לענות לך גיא, היא מורדמת." מורן אומר לי.

"למה?" אני שואל אותו אבל לא מזיז את המבט שלי מהמחזה הנוראי.

"אנחנו נדבר על זה."

"למה, מורן?"

"לטובתה, לטובתה עדיף שתישאר מורדמת."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *