איתן – אמון – פרק ד

סשה

תשע חמישים ואני עומדת בפינה חשוכה במועדון, צופה בגיא ליד הבר, הוא הקדים.

הוא יושב על הכיסא הגבוה, לבוש בג'ינס משופשף ומגפיים חומות, ללא חולצה. הצמיד הלבן שמעיד על היותו סאב, הוא הדבר היחיד שמונע מסאבים אחרים להשתחוות בפניו.

הגב שלו זקוף והמבט מתנשא, הגובה שלו, רוחב הכתפיים, מסת השרירים, ממזערים את הבר העצום.

אנשים נמשכים אליו כמו מגנט, מתיישבים קצת קרוב מדי, חולפים לידו בתקווה למשוך תשומת לב. אין להם מושג מה מסתתר מאחורי העיניים האדישות. הם לא יודעים שהסאב החצוף הוא מכונת מלחמה מיומנת, חייל, מנהיג מלידה.

כל התכונות שאני מעריצה בו, גורמות לרצון לשלוט בו, לכמעט בלתי ניתן לעצירה. אני רוצה להכיר את ההרגשה, לדעת איך זה לשלוט ביצור כל כך עוצמתי.

יש לי ניסיון רב עם כלי נשק עוצמתיים, אני יכולה לתפעל אותם מתוך שינה עם עיניים עצומות ויד אחת קשורה מאחורי הגב. גיא הוא כלי הנשק הכי קטלני שאי פעם ראיתי ואני רוצה אותו בידיים שלי.

עשר ואני ממשיכה לעמוד, אני לא מתקרבת אליו והוא עדיין לא ראה אותי. הוא לא עונד שעון ועל פניו, נראה שהוא מלא סבלנות. התנוחה שלו סטטית לחלוטין, אין קפיצות רגל עצבניות או מבטים מחפשים, אין תנועות בלתי רצוניות של עודף אדרנלין. הוא מחכה.

"יש סיבה שאת מתעללת באח שלי?" עידן שואל אותי לימיני. לעין הבלתי מזוינת, עידן ואיתמר תאומים זהים, אנשים לא מצליחים להבדיל ביניהם. אבל מי שבאמת לוקח את הזמן לבחון אותם, ללמוד אותם, יכול להבדיל ביניהם בהרף עין.

ההליכה שלהם, אפילו הסימטריה בפנים, מבחינתי אין מקום לטעויות ואחרי שנים של חברות, מספיק לי גם לשמוע משפט אחד על רקע מוזיקה רועשת.

"אפילו לא התחלתי, עידן." אני עונה לו בחיוך ואנחנו מתחבקים לשלום.

"הוא יושב שם מתשע, לא זז מילימטר." הוא עונה לי עם מבט משועשע וטון תואם.

"מאיפה לך שהוא מחכה לי?" אני שואלת בתמימות מזויפת והוא צוחק בקול שמושך אלינו כמה מבטים.

כולם יודעים שהוא מחכה לך סשה, את יודעת ששמועות מתפשטות כאן כמו אש בשדה קוצים."

"באמת? ומה השמועות אומרות?"

"שעוד דומית תמימה חושבת שהיא תצליח לשבור את גיא." הוא עונה לי ברצינות ובוחן את התגובה שלי.

"ומה אתה חושב?" אני שואלת אותו בכנות וברצון אמתי לדעת. הדעה שלו חשובה לי, כדום וכאחיו הגדול של מושא האובססיה שלי.

"אני חושב שאם תחליטי באמת לקחת אותו לידיים שלך, אז את היחידה שמסוגלת לשבור אותו. הבסיס שלך כבר יותר טוב משל כל הדומיות כאן, הוא סומך עליך בעיניים עצומות, הוא יודע שהעניין שלך בו נטול אינטרסים מזויפים. בנוסף, את מכירה אותו, את יודעת לזהות את השקרים ואת המשחק."

"אתה רוצה שאני אשבור אותו? אולי עדיף לתת לו להמשיך עם העמדת הפנים, שיישאר באזור הבטוח שלו. הוא לוקח מספיק סיכונים בחיים האמתיים, כאן הוא בשליטה מלאה על התוצאות, אין הפתעות.. נוח לו."

"שנינו יודעים שאזור בטוח הוא מקום מאוד נחמד ונעים, אבל שום דבר לא צומח שם. דווקא בחיים האמתיים הוא כל הזמן בתוך משחק והצגה. רק אלוהים יודע מה אתם עושים בכל המשימות שלכם, בפני מה אתם ניצבים ומה אתם נאלצים לעשות. אולי דווקא זה מה שהוא צריך בשביל להרגיש חופשי, בשביל לשחרר את העול שיושב עליו."

האהבה של האחים האלה אחד לשני גורמת לי לצביטה בלב. גיא, גלעד ודן הם האחים היחידים שאי פעם היו לי. אבל האהבה בינינו לעולם לא תהיה חסרת תנאים ואלמותית כמו בקשר דם.

"אתה אח טוב." אני אומרת לו ומחבקת אותו שוב.

"הוא אח טוב." הוא עונה לי עם חיוך עדין שהופך במהירה לזדוני. "עכשיו בואי נשגע אותו קצת."

הוא לוקח את היד שלי בידו, משלב את האצבעות שלנו ומושך אותי לכיוון הבר.

גיא קולט אותנו ממרחק ונעמד, המבט שלו דבוק לידיים השלובות שלנו והחזות האדישה נעלמת כליל. הנשימות שלו מואצות, החזה מתנפח והורידים הבולטים בגופו מודגשים יותר. הוא נראה מוכן לפעולה, על סף צעד כלשהו שאני עדיין לא מפענחת, אבל כמו שזה הגיע, ככה זה חולף והמסכה חוזרת.

עידן צודק, אני מכירה את גיא מספיק טוב בשביל לזהות את כל קשת הרגשות שחלפה על פניו כרגע, אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל לנצל את זה. עידן לוחץ לי מעט את היד בשביל לסמן לי שגם הוא שם לב לתגובה הראשונית, האינסטינקטיבית של אח שלו.

אנחנו מתיישבים על הכיסאות שליד גיא וממשיכים בשיחתנו, לא מכירים בנוכחות שלו עדיין, בדיוק כפי שהיינו מתייחסים לכל סאב אחר במועדון.

הוא עומד לצדי בציפייה וגלים של עצבים מוקרנים מהגוף שלו. אני החברה הכי טובה שלו ואני יושבת עם אח שלו במרחק כמה סנטימטרים בודדים ואנחנו מתעלמים ממנו. ההיררכיה ברורה, אנחנו דומים והוא סאב. אנחנו נפנה אליו כשזה יתאים לנו, אסור לנו לתת לרגשות לערפל את המקצועיות שלנו, בדיוק כמו במבצע צבאי.

אנחנו מדברים על הכל ועל כלום. על שני ועל הפרויקט החדש שלה עם מקלט לנשים מוכות, על ההריונות של עדן והדר, על סלון היופי המתרחב של אלינה. הזמן חולף ועוד דומים מצטרפים אלינו, צוחקים אתנו ומשתפים בחוויות מהסצנות האחרונות שלהם, מדי פעם מישהו מהם מסתכל על גיא בסקרנות, מנסה לשאול אותי במבט ללא מלים 'מה קורה פה?' ואני מסמנת עם הראש 'לא עכשיו.'

הוא נשאר לצדי, זקוף ודומם, למרות שחוסר הנוחות שלו ניכר למי שבאמת יודע לזהות את זה.

לבסוף, לאחר כשעה של לוחמה פסיכולוגית, עידן נפרד ממני עם נשיקה עדינה על הלחי והפניית גב לאחיו. אנחנו נשארים לבד.

אני מסתובבת אליו באטיות מחושבת וצופה בו עם הרמת גבה ומבט מלא משמעות.

השריר בלסת שלו קופץ בזמן שהוא מרכין ראש ויורד לברכיים מולי. אני מלטפת את השיער שלו והוא נשען עליי ומשחרר נשימה עצורה.

התנוחה זהה לאתמול, רק שהפעם הוא לא מנשק אותי, לא זז ולא מנסה לתמרן אותי.

אני מלטפת את הפנים שלו ברוך ועם אצבע מתחת לסנטר, מרימה את המבט שלו אליי.

"אתה שלי, סאב?"

"כן, גברתי." הוא עונה לי במהירות.

"עדיין לא, אבל אתה תהיה." אני עונה לו, קמה ומתחילה ללכת, הוא קם מהרצפה באלגנטיות והולך אחריי בצייתנות. אני לא מסתובבת, לא בודקת את ההתקדמות שלו, אני מרגישה אותו.

למרות שלא הייתי בטוחה שהוא יגיע הלילה, תכננתי את הסשן עד לפרט האחרון. הדום תמיד חייב להיות מוכן להכל, להוביל, לשלוט, לגונן ולדאוג. האחריות עצומה והמפתח הוא בתשומת לב לפרטים.

חדר העינויים שמור עבורי ושלט הפרטיות תלוי על הדלת, לרגע לא שקלתי לצרף קהל למשוואה. אין לגיא בעיה עם צופים, אבל זה רק בגלל שעד היום הוא העלה הצגות. אני מאמינה שבסשן אמתי, הוא יעדיף פרטיות.. יחסית.

גם החדר נבחר במחשבה תחילה, חדר העינויים מיועד לדומים סדיסטים וסאבים מזוכיסטים במיוחד. משתתף שנכנס לתוכו מצפה לרמות גבוהות של אלימות וכאב, דברים שגיא רגיל אליהם.

זו אחת ההטעיות שלי הערב, אני לא מאמינה שגיא באמת צריך את הכאב כדי ליהנות, האלימות היא פשוט חלק גדול מהחיים שלו, היא מרכיב בלתי נפרד ונוח לו איתה. הוא יודע איך להגיב לכאב, הוא יודע איך להתמודד איתו.

העינויים היחידים שיהיו כאן הערב, יהיו רגשיים בלבד ולא פיזיים.. יחסית.

אנחנו נכנסים לחדר בדממה ואני נעצרת במרכז, בין כל מכשירי העינויים, הכלים והרהיטים. הביטחון חזר אליו, הוא מכיר את החדר טוב, כמעט כל דומית הביאה אותו לכאן וכל אחת מהן סיימה את הסשן על הגב.

אני מושכת אליי כיסא ומתיישבת עליו בנוחות, משלבת רגליים ומניחה עליהן את הידיים שלי בהמתנה.

גיא מסתכל עליי בבלבול, הוא ממתין להנחיה ואני ממתינה לאורח הכבוד.

"גברתי…." הוא מתחיל בשאלה כשהדלת נפתחת מאחוריו וגלעד נכנס.

 

גיא

שעה של המתנה לבד ליד הבר ועוד שעה של צפייה מהצד בזמן שסשה ועידן התעלמו ממני, הפכו אותי לפקעת עצבים.

תכננתי להגיע כמה דקות לפני עשר, אבל הייתי על קוצים מהבוקר ובשמונה כבר לא הצלחתי להתאפק, התארגנתי ויצאתי לדרך.

כשהם התקרבו אליי ליד הבר עם ידיים שלובות, כמעט איבדתי שליטה. הכעס והקנאה הרעילו אותי, רציתי להעיף את עידן ממנה, לשבור את היד שלו, למחוק את החיוך המתנשא מהפנים שלו.

נטרתי לו על החופשיות, על הקלילות בה הוא התהלך לצדה ועל התפקידים המנוגדים שלנו בעולם הבדס"מ. היא לובשת הערב שמלת מיני שחורה צמודה עם נעלי עקב גבוהות ועידן בבגדים השחורים הקבועים.. הם נראו כמו זוג מלכותי.

באיזו זכות הוא נוגע בה? באיזו זכות הוא מוביל את הדומית שלי במועדון כאילו שהיא שלו?

תחושת הרכושנות היתה זרה לי, אבל האלימות לא. רציתי להכאיב לו, להכאיב לה. אמנם השתלטתי מהר על פרץ הרגשות, אבל אני יודע ששניהם שמו לב. הם מכירים אותי טוב מדי.

כשראיתי שהיא מובילה אותי לחדר העינויים, מעט מהביטחון הקבוע שלי חזר אליי. אבל התלוותה אליו גם אכזבה לא ברורה… אולי ציפיתי ממנה ליותר.

כשהיא התיישבה על הכיסא בדממה במרכז החדר, חוסר הביטחון חזר. המבט שלה היה מלא ציפייה והגוף שלה היה דרוך. הייתי צריך לדעת שהיא לא תלך באותה הדרך כמו כל הדומיות לפניה.

כשגלעד נכנס לחדר, הבנתי שאני נמצא בתוך סשן כבר מעל לשעתיים. סשן שהיא הרכיבה במיומנות ויסודיות. ההמתנה, ההתעלמות, עידן, חדר העינויים ועכשיו הוא. עוד חלק בפאזל שאנחנו מרכיבים, עוד מרכיב מהעולם האמתי שמתמזג עם עולם הבדס"מ. עוד גבול שהיא מותחת, פורצת.

אני יכול להודות כעת בלב שלם, שלראשונה בחיי הבוגרים, אין לי מושג בפני מה אני ניצב.

"מהי מילת הביטחון שלך, סאב?" סשה שואלת אותי בקרירות.

"אין לי מילת ביטחון, גברתי." אני עונה את התשובה הקבועה.

"זה טיפשי וחסר אחריות, אם לא תבחר מילה, אני אבחר אותה בשבילך." היא עונה לי בכעס.

"את מוזמנת לבחור אותה, גברתי, אני לעולם לא אשתמש בה." אני אומר בביטחון רעוע.

אני מצפה לתגובה חצי שנונה וצפויה על "never say never" אבל היא רק מסתכלת עליי בכעס.

"מילת הביטחון שלך היא 'רחמים', אני מצפה ממך להשתמש בה בכובד ראש." אני לא עונה והיא לא מחכה לתגובה שלי, המבט שלה מופנה לגלגל החמישי בחדר.

"מאסטר גלעד, תודה שהצטרפת אלינו הערב." רק שלא תבקש ממני לפנות אליו ככה, רק שלא תבקש….

"גיא, אני מצפה מהסאב שלי להיות מנומס לאורחים, תראה למאסטר גלעד את הכבוד שהוא ראוי לו."

פאק פאק

אני מסתובב לגלעד ברגליים כבדות ושנאה בעיניים שאני אפילו לא מנסה להסתיר. "מאסטר גלעד, ברוך הבא, זה כבוד להיות בסשן איתך."

החיוך שלו מלא במשמעות, העיניים שאני מכיר כל כך טוב, קרות אליי, בוחנות אותי כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת.

גלעד סדיסט, בחיים האישיים ובפעולות מבצעיות. הוא אחראי על מודיעין, איסוף מידע, חקירות וכמובן, עינויים. אין סוד שהוא לא הצליח להוציא, אין סוכן כפול שהוא לא הצליח לשבור. הוא מומחה לשפות, ביניהן שפת גוף.

סשה ידעה במי להשתמש ואני לא מופתע שהוא הסכים להשתתף, לא בגלל המשיכה שלו לגברים, אלא בגלל החיבה שלו למשחקים פסיכולוגיים.

"פעם הבאה שתפנה אליי במחוות כבוד, סאב, אני מבטיח לך שתתכוון לזה."

לצערי, אני מאמין לו.

מה התפקיד שלו הערב? עד כמה היא מתכוונת להשתמש בו בסשן הזה? אמנם העולם המיני שלנו מאוד פתוח והייתי בלא מעט אורגיות עם נשים וגברים, אבל מעולם לא הייתי עם גבר אחד על אחד, מעולם לא נגעתי בגבר בצורה מינית ברורה ומובהקת.

בתוך היוהרה שלי, אף פעם לא בחרתי מילת ביטחון ולא הבהרתי את הגבולות שלי עם אף דומית. ידעתי שאף אחת מהן לא תבחן אותי באמת, שכולן ינסו לשבור אותי עם כאב. סשה דרשה מילת ביטחון, אבל היא לא אמרה כלום על גבולות ומשתתפים נוספים.

"גברתי, אני יכול לשאול שאלה?"

"אם היא קשורה איכשהו למאסטר גלעד, אז לא." ובכך היא סותמת לי את הפה יותר טוב מכל מחסום פיזי.

"גלעד, אודה לעזרתך בהפשטת הסאב שלי, אני עייפה הערב ואשמח לנוח מעט ולצפות מהצד."

"בשמחה." הוא עונה לה ומתקרב אליי, נעמד לצדי ומתכופף אל מול המפשעה שלי. למרות חוסר הנוחות שלי, הזין שלי מגיב אוטומטית לטון של סשה ומהחיוך של גלעד, אני בטוח שהוא לא מפספס את זה. הוא מתחיל מהמגפיים שלי, חולץ אותן אחת אחת ואחריהן עובר לגרביים.

כשהוא תופס את הג'ינס שלי, כל השרירים שלי מתכווצים ואני לוקח נשימה עמוקה. הוא פותח את הכפתור היחיד בזריזות ומוריד את הרוכסן במיומנות גברית מעל הזקפה שלי. אין דרך להימנע מהמגע והוא גם לא מנסה. האצבעות שלו משתפשפות עליי עם התנועה של הרוכסן ועוברת בי צמרמורת בלתי נשלטת.

"את בטוחה שהסאב שלך לא דו מיני?" גלעד שואל את סשה כשהוא מוריד ממני את הג'ינס ומניח אותו בזהירות על הרצפה.

"אל תפתח ציפיות." היא עונה לו, משועשעת.

הידיים שלו חוזרות אליי, תופסות את צדי התחתונים ומפשילות אותם. זאת לא הפעם הראשונה שאני עירום ליד גלעד, התקלחנו במלתחות משותפות אין ספור פעמים. אבל זאת הפעם הראשונה שאני מולו עם זקפה, במרחק של סנטימטרים מהפנים שלו.

לשמחתי הוא לא מתעכב וברגע שהתחתונים מונחים על הג'ינס, הוא קם ונעמד שוב לצדי.

"אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" סשה שואלת אותי.

"לא, גברתי." אם היא חושבת שהעירום שלי מול גלעד ישבור אותי, היא טועה.

"אז נמשיך. גלעד, תסגור את הקולר השחור העבה על הצוואר שלו בבקשה, לאחר מכן תכופף אותו לברכיים ותקשור אותו מהקולר לשתי הלולאות שעל הרצפה."

גלעד ניגש לשולחן האביזרים ליד הקיר ובוחר בקולר שחור עבה שנסגר עם אבזם של חגורה. בשני צדי הקולר יש לולאות מתכת, מהן תלויות רצועות עור.

הוא סוגר את הקולר סביב הצוואר שלי, מספיק חזק בשביל לשלוט בנשימה שלי, אבל לא ברמה של סיכון ונעמד מאחוריי, צמוד.

אנחנו כמעט באותו הגובה וכשהוא עומד מאחוריי, אני מרגיש את הזקפה שלו על התחת שלי. פאק. אני לא יודע איך להגיב. חלק ממני רוצה להירתע ממנו, אבל חלק אחר תוהה מה הסיבה? המגע שלו לא דוחה אותי, הקרבה שלו לא מפריעה לי. אני שוקל להירתע רק בגלל נורמות חברתיות שאין להן מקום בחדר הזה.

הוא תופס את המותניים שלי בחוזקה, מכופף את הברכיים שלו במהירות ובכך מפעיל לחץ על הברכיים האחוריות שלי וגורם להן להתקפל. אני נופל לרצפה והוא מותח את רצועות העור שמחוברות לקולר שלי, לשתי לולאות שממוקמות מצדדיי על הרצפה.

הידיים שלי לא קשורות ובמידה ואני ארצה להשתחרר, אני רק צריך לפתוח את הקולר.

"עכשיו תאזוק את הידיים שלו באזיקיי מתכת, מאחורי הגב."

בשלב הזה אני לא שולט בתגובה שלי והמבט שלי מופנה אליה במהירות, אני לא מנסה להסתיר את החשש שלי, את חוסר הביטחון בסיטואציה. אני לא בטוח שהייתי מצליח גם אם הייתי מנסה.

"אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" היא שואלת אותי שוב והפעם אני מתמהמה עם התשובה.

אנחנו מסתכלים אחד על השנייה והמחשבות מתרוצצות בראש שלי. היא לא מאיצה בי, לא מדברת, נותנת לי להחליט. המבט שלה סגור ואני לא מצליח לזהות את הכוונה שלה, את הציפייה שלה ממני.

"לא, גברתי." אני עונה בקול חלש ובאותו הרגע גלעד מותח את הידיים שלי מאחוריי גבי ואוזק אותן.

אני מרכין ראש ועוצם עיניים, לוקח נשימות עמוקות ומרגיע את הדופק שלי. אני חייב לשמור על השליטה, אני חייב לחזור לעצמי, לאיפוק שאני כל כך מיומן בו.

"סאב ללא מילת ביטחון וללא גבולות, איך זכיתי בפרס הזה?" סשה שואלת את גלעד בטון נוטף סרקזם.

"אני יכולה לעשות לך מה שאני רוצה, סאב?" היא שואלת אותי ומסתכלת לי ישירות לתוך העיניים.

"כן, גברתי." אני עונה הפעם ללא היסוס, הנשימות עוזרות, אני חוזר לשליטה. היא לא יכולה לשבור אותי.

"אין שום דבר שאני אעשה שתתנגד לו?"

"לא, גברתי, אני שלך ואת יכולה לעשות איתי כל שעולה על רוחך."

התשובה שלי מכעיסה אותה, אני רואה את זה במבט שלה, בשפתיים הקפוצות.

"בסדר גמור, גלעד תמרח את הסאב שלי בשמן בבקשה, את כולו." זעה קרה פורצת בכל הגוף שלי, הדופק שלי עולה ותחושות התחלתיות של פאניקה חולפות בי.

בזמן שגלעד לוקח בקבוק של שמן תינוקות משולחן האביזרים, סשה גם קמה לאותו השולחן וחוזרת עם ויברטור. פאק, היא מתכוונת להחדיר אותו לתוכי? אני יכול לעמוד בזה? עדיף ויברטור ולא הזין של גלעד… פאק…

גלעד מתחיל מהכתפיים שלי, מעסה אותן בעוצמה המושלמת. הידיים החלקות שלו עוברות על הצוואר שלי, מתחת לקולר ומעליו, עד הלסת.

עוד כמה לחיצות על הכתפיים והוא יורד לזרועות הקשורות. מעסה, מלטף, מרגיע.

העיניים שלי על סשה והויברטור, אני עוקב אחרי כל תנועה שלה, מחכה לצעד הבא, חושש ממנו, מצפה לו.

להפתעתי היא נשענת מעט אחורה על הכיסא ומפשקת רגליים. המחזה שנגלה בפניי מעמיד לי את הזין אפילו יותר ממה שהיה עד לרגע זה.

היא לא לובשת תחתונים והכוס הורוד שלה חלק לחלוטין ומבריק מהנוזלים שלה. השילוב של המראה שלה והמגע המשומן של גלעד, מביאים אותי לרמות חדשות של חרמנות.

היא מפעילה את הרטט של הויברטור ומכוונת אותו לדגדגן שלה, מעבירה אותו על עצמה בתנועות מעגליות, מרטיבה אותו.

"תכניסי אותו, סשה, הסאב שלך לא יתנגד.. שום דבר לא מפריע לו." גלעד אומר לה ליד האוזן שלי ומוריד את הידיים שלו נמוך יותר, לגב התחתון שלי.. ואז יותר נמוך.

העובדה שהוא רואה ככה את סשה לא עושה לי כלום, אני לא מקנא ולא מתעצבן, אני יודע שהוא מעריך את היופי שלה אבל הוא לא נמשך אליה.

סשה מתחילה להחדיר לעצמה את הויבטור ומסתכלת עליי. היא מלקקת את השפתיים שלה והעיניים שלה מתגלגלות אחורה שהיא מכניסה את הויבטור עד הסוף בדחיפה אחת.

היא מוציאה ומכניסה אותו שוב ושוב, התנועות שלה חזקות ומכוונות מטרה, היא רוצה לגמור.

הגניחות שלה ממלאות את החדר באותו הזמן ששתי אצבעות של גלעד ממלאות אותי.

"פאק!" אני קורא בקול ללא שליטה. בגלל הזריזות שלו והשמן שעל הידיים, לא הספקתי להתנגד, להילחץ והאצבעות שלו חדרו לתוך פי הטבעת שלי.

"אתה צריך 'רחמים'?" סשה גונחת לעברי בזמן שהויברטור מפמפם בתוכה באותו קצב עם האצבעות של גלעד.

אני רוצה להגיד לה 'כן', אני רוצה להגיד לה שאני לא מסוגל להמשיך ושזה גדול עליי, שאני לא רוצה עוד משתתפים בסשנים שלנו ואני לא רוצה שהיא תמלא את עצמה עם חתיכת סיליקון מזדיינת!

אבל אני לא אומר את זה, אני מסרב לומר את זה! אני לא אשבר.

"לא, גברתי." אני עונה לה בקול עמוק ממאמץ.

היא מהנהנת בראשה לגלעד, סימן שברור שהם סיכמו מראש, סימן שאני חושש ממנו.

היד שלו נסגרת סביב הזין שלי והוא משפשף אותי במהירות, עושה לי ביד במיומנות שרק גבר יודע. יד אחת שלו משפשפת אותי בזמן שהשנייה חודרת לתוכי שוב ושוב.

מולי סשה מאוננת עם הויברטור וזה חזק ממני, אני לא יכול יותר. אני גומר בצעקה גדולה, זרמים של הזרע שלי נשפכים על הרצפה והאקסטזה חסרת גבולות.

האורגזמה נמשכת עוד ועוד וגלעד לא עוצר לרגע, הוא ממשיך בתנועות שלו, סוחט ממני כל תגובה אפשרית עד שאני כמעט מתמוטט.

לבסוף, הידיים של גלעד עוזבות אותי ולפני שאני שם לב הוא מכניס גאג לתוך הפה שלי וקושר אותו מאחוריי הראש שלי.

"תזכור שלא ביקשת 'רחמים' כשהיתה לך הזדמנות." הוא אומר באוזן שלי וניגש לסשה שעדיין לא גמרה.

המשפט שלו בשילוב הגאג מעוררים בי בעתה, אני לא יכול לדבר ואני קשור לרצפה עם ידיים אזוקות.

הוא רוכן מעל הכיסא שלה, תופס את השיער שלה ומנשק אותה. עם היד השנייה שלו הוא תופס את הויבטור ומזיין אותה בכח. הלשונות שלהם מתערבבים והיא מתפתלת על הכיסא מהנאה.

אני צורח סביב הגאג, צועק 'רחמים' בצורה לא ברורה והם ממשיכים בשלהם. זה העונש שלי, היא ידעה איך להכאיב לי מהרגע הראשון, איך לקחת ממני את השליטה. לא בכאב, לא באלימות. היא לוקחת ממני את ההנאה שלה, את הסיפוק שלה ומוסרת אותם למישהו אחר.

היא גומרת בצעקות עונג שמחרישות את האוזניים שלי ואני עוצם את העיניים בניסיון נואש להתנתק מהסיטואציה. אני שונא אותה, אני שונא אותו, אני שונא את עידן ואת העולם המזדיין הזה.

הדקות חולפות והחדר דומם חוץ מהנשימות שלי. אני פוקח את העיניים ורואה את גלעד יוצא מהחדר, סשה מתקרבת אליי באטיות ויורדת לברכיים מולי.

היא פותחת את הגאג ומוציאה אותו מהפה שלי, מנגבת את הרוק שלי על השמלה שלה. לאחר מכן היא פותחת את האזיקים שלי, מעסה את הזרועות שלי בעדינות ולבסוף, מסירה את הקולר.

המבט שלה מלא רגש שהמוח המעורפל שלי לא קולט כרגע, היא מלטפת אותי ומנשקת אותי במצח.

אני נשען קדימה על החזה שלה ועוטף אותה לחיבוק מותש. "רחמים, גברתי, רחמים."

2 תגובות בנושא “איתן – אמון – פרק ד”

להגיב על דידי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *