איתן – מזון לנשמה – פרק ח

עמית

אחרי שהדר התלבשה סידרנו את הבלגן בשקט יחסי. "יחסי" כי היא לא הפסיקה למלמל לעצמה על כך שאלינה תרצח אותה אם היא תדע לאן נעלמו בקבוקים של חומר חיטוי ואבקות אקריל ועוד כל מיני שמות שלא אומרים לי כלום.

כמובן שהיא הכריחה אותי לשטוף את הרצפה בזמן שהיא עמדה מעליי כמו רס"ר צבאי.

"טוב, הכל מבריק ואם אלינה תבוא אליך בטענות, תשלחי אותה אליי, אני אכסה את ההפסדים." אני אומר לה ברצינות מזויפת. הסיטואציה לגמרי מצחיקה אותי.

"אל תחשוב לרגע שאני לא רואה שאתה מת לצחוק עליי." היא אומרת לי בכעס ולוקחת את התיק שלה.

"אני מבטיח לפצות אותך על עוגמת הנפש." אני אומר לה ומתקרב אליה עם מבט מלא משמעות.

"לא לא לא! תוציא את המחשבה מהראש שלך! אין יותר סקס במקום העבודה שלי."

"בסדר גמור, אם יהיה סקס בכל מקום אחר." היא מגלגלת עיניים מהתשובה שלי והשפתיים שלה מתכווצות ממאמץ לא לחייך אליי בחזרה.

"אתה חסר תקנה."

"אמרו לי את זה פעם או פעמיים בעבר."

"אני לא מופתעת."

אני מתקרב אליה שוב והפעם היא לא מתרחקת, היא נותנת לי לחבק אותה. "אפשר להזמין אותך לדייט?"

היא מסתכלת עליי, בוחנת אותי, חושבת על התשובה שלה ואני לא אומר כלום, לא לוחץ עליה, לא מנסה לשכנע. "על מה חשבת?"

"חשבתי על סרט, ארוחת ערב.. לאו דווקא בסדר הזה."

"אוקיי, אני לא מספיק ערנית בשביל לשרוד סרט שלם, אבל יש מסעדה חדשה בקריית חיים אם בא לך. אני מאמינה שאין צורך להזמין מקומות מראש ביום ראשון."

אני מצליח בקושי להסתיר את ההפתעה שלי, הייתי בטוח שהיא תחפש ותמצא תירוץ לדחות אותי. לפחות לדחות את ארוחת הערב.

"יאללה, תשאירי את הרכב שלך, ניסע ביחד. אני אחזיר אותך לכאן."

היא לא עונה לי, רק מהנהנת עם הראש להסכמה ומתקדמת ליציאה. מפעילה את האזעקה ונועלת את הדלת אחרינו.

הנסיעה עוברת בנעימים ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ונכנסים למסעדה.

כשהמלצר ניגש אלינו לקחת את ההזמנה, אני בוחן את ההתנהגות שלה. אין לי מושג איך היא, מה עובר עליה, האם היא ממשיכה להקיא. אני גם לא באמת יודע אם זה משהו קבוע, הייתי עד רק למקרה אחד.

מעניין אותי מה היא תזמין והאם היא תאכל את הכל. מעניין אותי איך היא תגיב להזמנה שלי והאם הארוחה הזאת תהיה מבחן נוסף בקשר שאני מקווה שיתפתח בינינו.

היא מזמינה סלט עם נתחי עוף אפויים ובקבוק מים, אני מזמין המבורגר וקולה.

אנחנו לא מדברים על אוכל, למרות שהבטן שלי מקרקרת ועם כל אחד אחר כבר הייתי מתלונן בלי הפסקה על כמה שאני רעב ומחכה שהמנה תגיע.

אנחנו מדברים על הכל, רק לא על הפיל שבחדר. העבודה שלה, העבודה שלי שנמצאת כרגע בהפסקה זמנית ואולי מוחלטת. על האגרוף והאימונים עם אביתר, על החברות שלי עם אלינה ועל המשפחה שלה בבאר שבע.

היא מספרת לי על הסיבה שהיא בקריות, שהיא הגיעה לכאן בעקבות מערכת יחסים עם בחור שהיא הכירה בצבא. שהם נפרדו לפני כמה זמן והיא החליטה להישאר כי היא מרגישה שהיא הקימה כאן בית וחיים.

האווירה נינוחה וקלילה, אנחנו צוחקים הרבה ומשתפים אחד את השני בזיכרונות ילדות וחוויות משמעותיות מהחיים שלנו.

כשהאוכל סוף סוף מגיע, מצב הרוח שלי נהרס לחלוטין. החששות שלי מאומתים ואין לי ספק שהדר סובלת מהפרעת אכילה.

היא אוכלת באטיות רבה, מעבירה בכל פעם כף אחת מהסלט לצלחת נוספת. חותכת את הירקות שגם ככה קצוצים ומקציבה לעצמה כמויות מזעריות. כל ביס נלעס שוב ושוב… ושוב. בקבוק המים מסתיים הרבה לפני שהיא אוכלת אפילו רבע מהסלט.

היא מסתכלת עליי ועל האכילה שלי, אני מרגיש שהיא שופטת אותי, בודקת מה אני אוכל ואיך. מחשבת את הקלוריות.

נראה שהיא לגמרי לא מודעת למעשים שלה, היא לא שמה לב להתעסקות שלה ולהרגשה הלא נעימה שהיא משדרת.

היא עוצרת כשהיא מסיימת חצי מהסלט ומסמנת לי שהיא מלאה עד אפס מקום. בדרך כלל המבורגר אחד לא משביע אותי, בייחוד כשאני מתאמן כל כך הרבה. אבל הפעם אני לא מצליח לסיים את המנה שלי. התיאבון נעלם כלא היה ובמקומו ממלאת אותי תחושת לחץ ומועקה.

אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, לא לתת לה להבין כמה שלא נוח לי כרגע, אבל היא קולטת מיד.

"אני לא מצליחה לשלוט בזה." היא אומרת לי בקול חלש וסומק מכסה את הלחיים שלה.

"מה?"

"אני מצטערת שהרסתי לך את התיאבון, אני יודעת שזה לא נעים לאכול לידי, העירו לי על זה בעבר. אני לא שולטת בזה, ניסיתי, אבל אני לא מצליחה."

אני מרגיש שאני ניצב מול דלת פלדה גדולה וכבדה שמאחוריה מסתתרים כל הסודות של הדר. הדלת הזאת נמצאת בינינו, נעולה הרמטית, כבר שנתיים.

הערב, לראשונה, נראה שהיא פותחת אותה מעט, סדק קטן שבוקע ממנו אור.

אני נאחז ברגע הזה ומעריך את המשמעות שלו.

"מי אמר לך את זה?"

"חבר שלי לשעבר, קרובי משפחה."

"מה הם אמרו בדיוק?"

"שהם מרגישים שאני כועסת עליהם כשהם אוכלים, שאני שופטת אותם על הכמויות והבחירה… שאני בוחנת כל ביס, מחשבת את הערך הקלורי ואת מה שיידרש מהם פיזית כדי להוריד את זה."

אני לא עונה לה, אני מפחד להסכים איתה ולומר לה שזה בדיוק מה שאני הרגשתי עכשיו. אני לא רוצה לפגוע בה והאמת שאין לי מושג מה הדרך הנכונה לפעולה.

"הכל נכון."

"מה נכון?" אני שואל בבלבול ושם לב למבט הנחוש שלה, לסנטר המורם. היא עומדת להגיד לי משהו שאני לא באמת רוצה לשמוע, שהיא לא גאה בו, אבל לא מתכוונת להסתיר הפעם.

"מה שהם אמרו, מה שהם הרגישו… מה שאתה הרגשת הערב. אני באמת שופטת אתכם, אני באמת מחשבת הכל. בחנתי כל ביס שלקחת מההמבורגר, כל לגימה מהקולה. אני יודעת כמה קלוריות קיימות בכל מה שנמצא על השולחן וכמה קילומטרים צריך לרוץ בשביל לשרוף אותן.

אני כועסת עליך, על הפזיזות וחוסר המחשבה בהן אתה מכניס את כל זה לגוף שלך. אני כועסת על השלמות שלך, על כך שנראה שמה שאתה אוכל בכלל לא משפיע עליך פיזית.

אני מקנאה בך ובכל האנשים במסעדה הזאת." היא עוצרת לרגע, לוקחת נשימה עמוקה ולא יציבה וממשיכה.

"כשאני אוכלת, כשאני ליד אנשים שאוכלים, אני שונאת אתכם."

דמעה אחת סוררת נופלת על הלחי שלה והיא מנגבת אותה במהירות.

"אתה מבין את מה שאני אומרת לך, עמית? אני שונאת אותך כרגע, אני מקנאה בך ואני כל כך שונאת אותך."

היא שוברת לי את הלב. הכאב שלה, העצב שלה מוחשי וכבד בינינו, היא מרסקת אותי לרסיסים.

דמעות נוספות זולגות והיא מנגבת אותן עם אחת המפיות שהמלצר הביא בתחילת הארוחה. מה שמרסק אותי יותר מהכל, זה השקט שלה. היא לא דרמטית, היא לא מתייפחת ומשתמשת במניירות מוגזמות. היא יושבת בקור רוח ותזוזה מינימלית, רק הדמעות שלא עוצרות מרמזות על סערת הרגשות שמתחוללת בתוכה.

"תזמין חשבון בבקשה, אני מאמינה שהדייט נגמר."

 

הדר

אני לא יכולה להסביר את התחושות שעברו בתוכי כשעמית הפתיע אותי בעבודה. כשהוא נישק אותי, כשהוא הכריח אותי להגיב לו בכנות, בדרישה כמעט אלימה.

האגרסיביות שלו, הדומיננטיות, גרמו לי להרגיש שבכח הרצון שלו בלבד הוא יכול להילחם בכל השדים שלי.

שאם רק הוא יחליט, החברה שלי תעזוב אותי בשקט. שאם הוא באמת מאמין שאני האחת בשבילו ושאני יכולה לגרום לו אושר, אז זה מה שיהיה. הפחדים ייעלמו, השריטות, העכבות.

הביטחון העצמי שלו ממכר ומשכר, הוא גורם לי לרצות שהדברים יהיו אחרת ולכמה דקות של עונג מושלם, נתתי לעצמי להאמין לו.

כשהוא הזמין אותי לדייט, עם החיוך הכובש שלו והכריזמה הבלתי ניתנת להכחשה, זיהיתי את ההזדמנות שלי.

ההזדמנות להראות לו מי אני באמת, עם מי יש לו עסק, עבור מי הוא נלחם. ההזדמנות לפגוע בו, להגעיל אותו עם הטקסים המיוחדים שיש לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה.

ההזדמנות להבריח אותו אחת ולתמיד.

אז ויתרתי על הסרט, חבל על הכסף שלו והלכתי ישר על הארוחה.

למרות שההתנהגות שלי בזמן האוכל בדרך כלל לא ניתנת לשליטה, בארוחות השישי אצל אימא שלו הצלחתי להסתיר אותה טוב. התרכזתי רק בצלחת שלי, רק במה שאני מכניסה לפה שלי ולא העזתי להרים מבט לשאר יושבי השולחן בזמן שהם אוכלים.

חשבתי על כל משפט שאמרתי ודאגתי לשמור על קשר עין בזמן שיחה ולא לפזול לצלחות.

הערב נתתי לעצמי יד חופשית, לא חשבתי על המעשים שלי, לא ניסיתי לשלוט בתנועות ובמבטים. הייתי אני, האני הכי אמתית וכנה שלי. ללא מסיכות וללא הצגות.

נתתי לו לראות, לפחות לכמה דקות, איך זה מרגיש לבלות לצד אדם שסובל מהפרעת אכילה. נתתי לו לראות מה מצפה לו, אם הוא ימשיך לחזר אחריי ולנסות לבנות איתי מערכת יחסים.

אני יודעת עכשיו שאין לי כח להילחם בו, אני גם לא באמת רוצה. אני רוצה אותו, אני רוצה להיות איתו, אני נמשכת אליו ומעוניינת בתשומת הלב שלו, ברגשות שלו.

אני לא מסוגלת לדחוף אותו בכל פעם ולדחות את הניסיונות שלו. ברור לשנינו כבר שאני אשבר, שהוא יקבל את מה שהוא רוצה כי זה גם מה שאני רוצה.

אז שמתי את הקלפים על השולחן, בידיעה מוחלטת שהדרך היחידה להוציא אותו מחיי, היא לגרום לו לצאת מהם מרצונו החופשי.

לגרום לו לוותר עליי, כי אני לא שווה את המאמץ.

המבט שלו כשסיפרתי לו על המחשבות שלי, את האמת שלי, שבר לי את הלב. ראיתי את הרחמים, את הפחד, את הדאגה.

פגעתי בו, הכאבתי לו ופקחתי את עיניו. זו לא אגדה והוא לא האביר על הסוס הלבן שהגיע להציל אותי.

אלה החיים כמו שהם עבורי, מכוערים, אפלים, מלאי עצב ובדידות.

לא יכולתי לעצור את הדמעות, הבושה קשה מנשוא. הוא האדם הראשון חוץ מאימא שלי שאני מספרת לו בכזאת חופשיות על המלחמה התמידית בראש שלי. על המחשבות הפוגעניות והכעס.

כשראיתי שהוא לא מגיב, לא ממשיך עם השאלות, ביקשתי שיזמין חשבון. למה להמשיך עם החוויה הנוראית הזאת? אני מעדיפה לגאול אותו מייסוריו.

"מתי היתה הפעם האחרונה שהקאת?" השאלה תופסת אותי לא מוכנה והתשובה נפלטת מהפה שלי עוד לפני שאני מבינה מה אני באמת אומרת.

"ביום שישי בבוקר."

"למה דווקא אז?"

"אכלתי קרואסון עם אלינה, קרואסון שוקולד, כמעט חמש מאות קלוריות." הכמות היומית שלי במאפה אחד קטן. הנתון קיים בראש שלי כבר שנים ואני שולפת אותו בקלות.

"למה לא הקאת מאז? לא אכלת?"

"אכלתי האמת, אכלתי שלוש ארוחות מסודרות בשאר היום וגם אתמול. הארוחה איתך עכשיו היא הארוחה השלישית היום."

"איך את מסבירה את זה?"

"אין לי הסבר, אני בעצמי מנסה להבין. אני לא אוכלת הרבה ואני בוחרת את המזון בקפידה.. אבל אני אוכלת."

"אני מניח שהיית בטיפול. אמרת שהעירו לך על ההתנהגות שלך בעבר, אני מאמין שאלה היו אנשים שידעו על.. הבעיה שלך."

"כן, הייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שנים. היתה תקופה רגועה כשלמדתי בתיכון ובתחילת הזוגיות שלי עם ליאב, החבר שלי מהצבא. אבל ההפרעה חזרה לבסוף."

זאת הפעם הראשונה שאני מודה בזה בקול רם, שההפרעה חזרה.

"למה את לא בטיפול עכשיו?" שאלת השאלות.

"כי אני לא רוצה."

"למה?"

אני לא יכולה להמשיך את השיחה, הדופק שלי מאיץ וזיעה קרה עוטפת אותי. אני לא יכולה יותר. אני חייבת לצאת מכאן, אני רוצה הביתה.

"הדר, תנשמי עמוק, הכל בסדר. אני לא אשאל יותר, אני מבטיח שהערב לא אשאל יותר שאלות בנושא הזה."

הערב, הערב הוא לא ישאל, אבל מחר כן.

"תזמין חשבון." אני אומרת לו ומסמנת בעצמי למלצר.

כשעמית זורק כמה שטרות על השולחן אני כבר עם התיק על הכתף ממהרת ליציאה. אני לא יכולה לנשום, אני חייבת אוויר.

הוא רץ אחרי אבל לא תופס אותי, לא מנסה לעצור אותי. אני הולכת בהליכה מהירה לכיוון הרכב והוא הולך אחריי, ללא מלים. הוא לא קורא בשמי ולא מנסה להרגיע אותי, הוא רק מלווה אותי בדממה.

דווקא הדממה הזאת והליווי הם אלה שמצליחים להרגיע מעט את התקף הפניקה.

אנחנו נכנסים לרכב ועמית מיד פותח את החלונות, נותן לרוח הקרה למלא את החלל ולייבש את הפנים הרטובות שלי, חלק מדמעות וחלק מזיעה.

אני מרגישה שאני בוערת מבפנים אבל קר לי, אני רוצה להקיא ואני גם לא רוצה. הבחילה לא מהאוכל, אלא מהגילויים והחיטוט בפצע הנפשי.

הוא לא נוסע לסלון היופי, אלא לרחוב שלי. כשהוא נעצר מתחת לבניין המגורים שלי, אני מסתכלת עליו בשאלה.

"הדר, אני רוצה לעלות איתך אליך לדירה, אני רוצה לישון איתך הלילה. איך את מרגישה לגבי זה?"

"עמית, אני בטוחה שאתה מבין שאני לא במצב רוח לארח ובטח שלא במצב רוח לסקס….."

"לא לזה התכוונתי ואני בטח שלא מצפה לסקס אחרי השיחה שלנו. אמנם אני גבר אבל אני לא לגמרי אידיוט." הוא אומר במטרה להצחיק אותי ומצליח לשפר מעט את האווירה הקודרת.

אני מהנהנת עם הראש להסכמה ללא מלים. חלק בגלל שהגוש בגרון שלי לא נותן לי לדבר וחלק בגלל שאני לא באמת יודעת מה להגיד כרגע.

אנחנו עולים לדירה הקטנה שלי בקומה השלישית בדממה. הבניין ישן ואין בו מעלית, העלייה ברגל כמה פעמים ביום היתה חלק מהשיקול שלי לעבור לכאן.

אנחנו נכנסים לדירה ואני מכוונת אותו ישירות לחדר השינה, כבר אחת עשרה בלילה ואני רגילה לישון בשעה הרבה יותר מוקדמת. התשישות מיום העבודה הארוך וארוחת הערב הסוערת סחטו אותי לחלוטין.

אנחנו מתפשטים באטיות, מגניבים לפעמים מבטים אחד לשנייה ונכנסים למיטה, מתחת לשמיכת הפוך.

"אני מאמינה שיהיה לך חם בלילה, יש שמיכות דקות בארון, אם אתה רוצה. אני סובלת מקור."

אני לא מחכה לתשובה שלו ומפנה לו גב. אני לא מסוגלת להמשיך להסתכל עליו ולנתח כל הבעה שלו. הלוואי שהשינה תבוא מהר.

אני מרגישה תזוזה על המזרון ועמית נצמד אליי בעדינות מאחור, מחבק אותי ומריח את השיער שלי. אין שום דבר מיני בפעולות שלו, שום דבר תובעני. רק חיבוק ונחמה.

דמעות חדשות נופלות על הכרית שלי ואני שמחה שהוא לא רואה אותן.

אחרי כמה דקות של שקט בחושך, אני שואלת אותו בקול חלש: "למה אתה פה? למה אתה מתעקש כל כך?"

"כי את שווה את זה."

3 תגובות בנושא “איתן – מזון לנשמה – פרק ח”

  1. מכל הסיפורים, וכל הפרקים, הפרק הזה פגע בי עמוק בקישקע. ולא, לא סובלת מהפרעת אכילה אבל מבינה את הסבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *