איתן – מזון לנשמה – פרק ה

עמית

"אני יודע שמהצד אנחנו נראים כמו משפחה גדולה ומאושרת, זה נכון, עכשיו. עכשיו אנחנו מאושרים, אבל זה לא תמיד היה ככה.

אבא שלי היה אלים, בעל אלים, אבא אלים. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא מנסה להבין מאיפה הכעס שלו הגיע, ממה זה נבע, אבל זו היתה המציאות שלנו.

כל יום הרגשנו שאנחנו על זמן שאול, מחכים לפיצוץ הבא. אימא שלנו סבלה את רוב המכות, אבל לפעמים כשהיא לא היתה בבית, כל אחד מאתנו היה מטרה.

את מכירה אותנו כבר וברור לך שהמראה החיצוני לא מגיע מאימא שלנו. הוא היה גבר עצום, לפחות ככה אני זוכר אותו מעיניים של ילד בן עשר. ענק, גבוה ורחב, הוא היה כבאי ומתוקף המקצוע, התאמן כמעט על בסיס יומי.

יש לי גם זיכרונות טובים, היו ימים טובים, אבל כשהימים הרעים הגיעו.. הם היו הכי רעים בעולם.

הוא קינא לאימא שלי מאוד, תמיד חשד בה והטיח בה האשמות על בגידות הזויות ולא הגיוניות. היא עבדה בזמנו בחצי משרה ואני זוכר איך היא היתה ממהרת הביתה, חוששת לאחר אפילו בחמש דקות, שהוא לא יתחקר אותה על המעשים שלה בדקות הללו. התשובות שלה אף פעם לא היו מספקות.

בעיקר היא חששה להשאיר אותו לבד, אתנו.

אני לא אלאה אותך בפרטים, הסיפורים לא יעשו טוב לאף אחד.

היינו לבד איתו בבית, אני, גיא, מורן ואביתר. אימא שלנו היתה בעבודה, איתמר ועידן סיימו את הלימודים שעתיים אחרינו.

הוא היה באחד ממצבי הרוח שלו אז ניסינו להתרחק כמה שאפשר, להיות דוממים. הייתי רעב ולא טרחתי לבקש ממנו להכין לי משהו, אז החלטתי לגנוב עוגייה עד שאימא שלנו תחזור מהעבודה. הוא קלט אותי במטבח ואני זוכר שראיתי את המבט שלו והבנתי שזהו, הלך עליי, זה היום שהוא יהרוג אותי.

הוא משך אותי מהחולצה לקומה השנייה, בדרך הוא קרא לאחים שלי שילמדו מה קורה למי שמעז לאכול קינוח ללא רשותו. במשך עשרים דקות הוא שבר כמה עצמות בגוף שלי, בפנים שלי, העיף לי שתי שיניים. הם ניסו להילחם בו, להגן עליי ולמרות שהיינו ארבעה, היינו חלשים לעומתו ומול השיגעון שלו.

אני לא זוכר מה קרה בהמשך, כבר איבדתי את ההכרה וסבלתי מזעזוע מוח. מהסיפורים אני יודע שאיתמר ועידן חזרו מהלימודים והתנפלו עליו, הם היו בני שבע עשרה וכבר עמוק בעולם אמנויות הלחימה. כנראה שהוא התעייף, למרות שהוא הצליח לגרום נזק אצל כל אחד ואחד, אבל גיא דחף אותו והוא איבד שיווי משקל… הוא התגלגל במדרגות לקומה הראשונה. עשרים ושתיים מדרגות, מפרקת שבורה וזה היה הסוף, ככה שנים של סבל נגמרו, בחמש שניות."

אני מסיים את הסיפור ומרשה לעצמי סוף סוף להרים את המבט לפנים של הדר. לא יכולתי להסתכל עליה בזמן שדיברתי, לא רציתי שהיא תסיח את דעתי, לא רציתי לראות את הרחמים שלה.

היא מסתכלת עליי בהלם מוחלט והפנים שלה רטובות מדמעות. היא לא אומרת כלום, מה כבר אפשר להגיד? אני מסתכל לה עמוק בעיניים, מנסה לתקשר איתה ללא מלים, לנסות להבין מה עובר לה בראש.

אחרי כמה רגעים בהם היא בוהה בי, אני לא יכול לסבול יותר את הדממה וממשיך לדבר.

"סבלתי מסיוטים כמעט עשור, הייתי בטיפולים פסיכולוגיים ולקחתי כדורים. בצבא הם הפסיקו, אולי מהתשישות, אולי בגלל השירות התובעני, אני לא יודע.

לפני חצי שנה בערך, כפי שאת יודעת, חטפתי ירייה בחזה והסיוטים חזרו. הזיכרונות שהדחקתי, הפחדים. הפסיכולוגית אבחנה פוסט טראומה, אני בטיפול מאז."

אני ממשיך בהיסוס. "כשיצאת מהשירותים.. כששמעתי אותך מקיאה והבנתי שהחשדות שלי נכונים, משהו בתוכי נשבר. בהתחלה חשבתי שזעם השתלט עליי, אבל זה לא היה זעם, זה היה פחד.

הדר, אכפת לי ממך, יותר ממה שאת חושבת, יותר ממה שאני חשבתי והבנתי עד לאותו הרגע.

אני לעולם לא אצליח להתנצל בפניך מספיק על התגובה שלי, על ההתנהגות שלי. זאת בושה שאני אסחוב איתי, סביר להניח תמיד. אבל לא רציתי לפגוע בך, זו לא היתה הכוונה. רק רציתי שלא תפגעי בעצמך."

 

הדר

בחלומותיי הפרועים ביותר, לא תיארתי לי שזה מה שאני אשמע מעמית היום. הנחתי שהיתה לו חברה עם הפרעות אכילה בעבר, או שהוא פשוט גבר טיפוסי שתלטן ואגרסיבי. הנחתי הרבה הנחות. שגויות.

המשפחה הזאת שנכנסה לי ללב, הגבר הזה שנכנס לי לנשמה, עברו כל כך הרבה ושפטתי אותם. ראיתי את מה שכולם רואים מבחוץ, ראיתי את המשפחתיות, את הצחוק, את השחצנות, את ההצלחות. לא ניסיתי לראות מעבר, לא טרחתי לחשוב שיש משהו מעבר.

שרה, האישה החזקה, האימא, הלוחמת. ההערכה שלי אליה גם ככה היתה עצומה, עכשיו היא בגדר הערצה.

בזמן שעמית סיפר לי את סודותיו הכמוסים ביותר, בזמן שהוא חשף בפניי את הקרביים שלו, דמיינתי אותו.. את הילד הקטן שחטף עוגייה במטבח כי הוא ידע שאבא שלו, הגבר שהוא אמור לסמוך עליו יותר מהכל, לא יטרח להאכיל אותו.

דמיינתי אותו מפחד, דמיינתי את הבעתה כשהוא ראה את אבא שלו בכניסה למטבח. אותו מטבח שכבר הייתי בו כמה וכמה פעמים והלב שלי נקרע.

עצמות שבורות, זעזוע מוח. אני לא מצליחה לעכל את כל מה שהוא סיפר לי, אני לא מצליחה לקלוט את הרוע.

רק לפני כמה שעות חשבתי לעצמי כמה החיים שלו מושלמים, כמה קל לו.. אני מאוכזבת מעצמי ובעיקר אני מצליחה לקבל את המצב הרגיש שלי בפרופורציה. אני לא היחידה בעולם עם היסטוריה, עם מטען כבד שאני סוחבת איתי.

אני לא לבד בעולם של עצב, אני לא היחידה שנרדפת על ידי שדים.

ללא כוונה ותכנון, אני מרימה את היד ומלטפת את הפנים שלו. מעבירה את האצבע שלי בעדינות על הגבות המכווצות מדאגה, על האף הסולד. אני מלטפת את הלחיים שהרגישו כאב וספגו דמעות, את השפתיים שנפתחו בפניי ושיתפו אותי.

"אל תרחמי עליי, הדר. אני לא אצליח להתמודד עם הרחמים שלך." הוא אומר לי בקול שבור ומבט מתגונן.

"אני לא מרחמת עליך, אני כואבת על הילד שהיית ומעריכה את הגבר שגדלת להיות."

באטיות וזהירות הוא מרים את היד שלו ומכסה את שלי, שעדיין מונחת על הפנים שלו. הוא פונה בעדינות ומנשק את כף היד שלי מבפנים, בדיוק במרכז.

"אני מצטער, הדר, סליחה שהפחדתי אותך."

"אני חושבת שהפחדת את עצמך יותר." אני עונה לו בכנות. נראה שייסורי המצפון אכלו אותו הרבה יותר מכל מניפולציה רגשית שאני אי פעם הייתי מעזה להפעיל עליו.

 

עמית

זאת פעם ראשונה שאני מספר למישהו מחוץ למשפחה את הסיפור הזה. האמת שזאת פעם ראשונה שאני מדבר על זה בכלל. אפילו את הפסיכולוגית לא שיתפתי בכל הפרטים.

היו מספיק אנשים שדיברו, שניתחו את המצב, את מה שקרה. דיברו על זה מספיק ולי היה נוח בתוך השקט.

אני מוצא שקל לי לדבר עם הדר, קל לי להיפתח בפניה ולשתף אותה. אני רואה בה כל כך הרבה תכונות שאני רואה בעצמי. היא גורמת לי להתמודד עם המשקעים שלי, היא גורמת לי לרצות להתגבר עליהם ולהיות יותר טוב, יותר שפוי, בשבילה.

היד שלה על הפנים שלי, קטנה וקרה, אבל יציבה ומנחמת. מקררת את החום שעולה בי מהקרבה שלה, מהגילויים שלי.

"קר לך?" אני שואל אותה ובולע רוק. זרמים עדינים של חשמל עוברים בתוכי, מעוררים אותי, מדרבנים אותי לפעול.

"לא, כבר לא." היא לוחשת לי בחזרה ומתרכזת בתנועות של האצבע שלה על השפתיים שלי.

אני אומר לעצמי לפעול לאט, לא למהר ולא להלחיץ אותה, אבל המבט שלה… אני זז בזהירות, מטה את הפנים הצדה ונושך את האצבע שלה. העיניים שלה נפערות והיא מסתכלת עליי מופתעת, אבל היא לא נרתעת. האצבע עדיין בין השיניים שלי ואני סוגר סביבה את השפתיים, מוצץ אותה בעדינות לתוך הפה שלי, עוטף אותה עם הלשון.

אני שומע אותה נושמת נשימה עמוקה והשפתיים שלה נפתחות מעט. אני לא מבזבז זמן, אני לא נותן לספקות לחלחל בתוכי, מקסימום היא תהדוף אותי או פשוט תסרב.

אני משחרר את האצבע שלה ומקרב את הפנים שלי לשלה. אני לא עוצם עיניים, המבטים שלנו מוצלבים ואני לא מעז למצמץ אפילו. אני מתקרב אליה באטיות, נותן לה את כל הזמן שהיא צריכה להתנגד.

היא מתקרבת אליי בחזרה והשפתיים שלנו נפגשות לנשיקה ראשונה. אני טועם את טעם הדובדבן של השפתון שלה ומרגיש הקלה כשאני לא טועם את טעם המנטה של משחת השיניים שלה. אולי היא לא הקיאה היום, אולי היא לא מקיאה בדרך כלל, אולי הגזמתי.

אני מלקק את הלשון שלה בעדינות והדופק שלי מאיץ כשהיא משתפת פעולה ומכניסה את הלשון המתוקה שלה עמוק לתוך הפה שלי. אני מוצץ את השפתיים שלה ומושך אותה אליי מהמותניים. נשען אחורה ומושיב אותה עליי בפישוק.

המגע בינינו, הנשימות, הנשיקות, הכל נהיה עוצמתי יותר, מהיר יותר, תובעני יותר. אני רוצה אותה עירומה מתחתיי, אני רוצה להיות בתוכה.

אני מרים את השמלה שלה ותופס את הירכיים שלה בכח, מצמיד אותה אליי כשכל מה שמפריד בינינו הם התחתונים שלה והג'ינס שלי. התנועות שלי מחושבות, למרות שאני שקוע לחלוטין בתוך הצורך וההנאה, אני נזהר לא להכאיב לה, לא לעשות תנועות חדות מדי. אני ערני לתגובות שלה ולסימני מצוקה.

היא משתפשפת עליי וגונחת, מנצלת את הזקפה שמאחורי הרוכסן לחיכוך בין הרגליים שלה ואני רוצה לצרוח. אני רוצה להפוך אותה על הספה עם התחת באוויר ולזיין אותה, אני רוצה ללקק ולטעום אותה, אני רוצה להרגיש אותה מתכווצת סביב הזין שלי ומרטיבה אותי עם המיצים שלה.

מעולם לא הרגשתי ככה, רצון כל כך עז להיות עם אישה, לשלוט בכל החושים שלה, לגרום לה לרצות אותי כמו שאני רוצה אותה. על גבול האובססיה.

אני מרים את האגן שלי למעלה שוב ושוב, זז תחתיה ומגביר את החיכוך עד שהיא עוצרת את הנשיקות בפתאומיות ומניחה את המצח שלה על שלי עם עיניים עצומות.

"אני ממהר, הלחצתי אותך." אני אומר בין נשימות כבדות ומלטף את הלחי שלה, מסיט את השיער שנפל על הפנים העדינות שלה.

"לא, לא הלחצת אותי." היא אומרת ומחייכת אליי. "עמית, אין לי ניסיון בזה, אין לי ניסיון עם גברים כמוך. הייתי עם גבר אחד בסך הכל ואני לא בטוחה שאני יודעת… איך להתקדם עכשיו."

"גם לי אין ניסיון בזה." אני אומר לה בכנות והיא מתחילה לצחוק.

"קשה לי להאמין לזה."

"אין לי ניסיון עם נשים כמוך, אין לי ניסיון עם מה שהייתי רוצה שיהיה לי איתך. כן, הייתי עם מספיק נשים בשנים האחרונות, אבל הן מילאו צורך פיזי בלבד. אין לי טיפת ניסיון עם מה שקורה כאן ואני לא מתכנן שום דבר. בואי ננסה לזרום, לעשות מה שמרגיש לנו טוב. אם אני אעשה משהו שלא נעים לך או שמלחיץ אותך, רק תגידי לי לעצור ואני אעצור. אני לא אפגע בך שוב, הדר."

היא מסתכלת עליי בריכוז מוחלט ואומרת את המלים שלעולם לא חשבתי שאני אשמע ממנה, לעולם.

"אני יודעת, אני סומכת עליך."

 

הדר

אני סומכת עליו. כמה הזוי ולא הגיוני. אני סומכת על הגבר שבסך הכל לפני שבוע איבד את השליטה שלו מולי ותקף אותי. כן, יום יומיים אחרי זה כבר הבנתי שהוא לא ניסה לפגוע בי או להכאיב לי. הבנתי שהוא לא אדם אלים ושתלטן, אבל לא הבנתי מה גרם לו לפעול כפי שהוא פעל.

אחרי שהקשבתי לסיפור שלו הלילה, אחרי שגיליתי מעט על העבר שלו, על מה שהפך אותו לגבר שהוא היום… אני מבינה אותו יותר טוב ואני גם מבינה את התגובה שלו בשבוע שעבר.

אין הצדקה, אבל אני באמת ובתמים מאמינה שהוא לא באמת היה מודע לפעולות שלו ושהוא לעולם לא יפגע בי בכוונה.

אני סומכת עליו ואני רוצה אותו.

לא הייתי עם אף גבר חוץ מליאב וגם לא רציתי. לא הרגשתי שום צורך מיני מאז הפרידה ועד שהכרתי את עמית. עוצמת הרצון שלי כרגע, הצורך בין הרגליים שלי שגובל בכאב פיזי, חדש לי. אני רוצה אותו בתוכי, אני רוצה להרגיש אותו מפשק אותי, מותח אותי וגומר בתוכי.

אני מחזיקה את הפנים שלו בעדינות בין הידיים שלי, הידיים שהיו קפואות לפני כמה דקות וכרגע בוערות ומזיעות. אני רוכנת לעברו ומעבירה את הלשון שלי על השפתיים שלו, אין לי מושג מאיפה הביטחון והמיניות מגיעים, אבל אני מרגישה בנוח להתנהג איך שאני באמת רוצה. אני מרגישה שהוא לא ישפוט אותי או יירתע מהפעולות שלי.

אני משלבת את האצבעות שלי בתוך השיער שלו ומושכת את הראש שלו אחורה, חזק. המבט שלו מופתע לרגע מהפעולה שלי ואז מתחלף במבט מלא תשוקה…וחרמנות.

אני נושכת את השפתיים שלו חזק ואז מוצצת אותן לתוך הפה שלי. מלקקת ומנשקת אותו וכל הזמן ממשיכה לרכב על הזקפה המדהימה שאני מרגישה תחתיי כבר כמה דקות. אם אני אמשיך להשתפשף עוד כמה רגעים, אני אגמור.

הוא תופס את השמלה שלי ומתחיל להרים אותה למעלה בזהירות, כל הזמן מסתכל עליי במבט שואל. הוא מחכה שאני אעצור אותו, הוא מחכה שאני אבהל ואברח. זה לא יקרה.

אני מפחדת, אני חוששת מהרגע שהוא יראה אותי עירומה, אני חוששת מחוסר הביטחון שלי, אני חוששת שהוא לא יאהב את מה שהוא יראה, שהוא ייגעל ממני. אבל אני בעיקר חוששת מהחברה שלי, שאני לא שומעת אותה כבר כמה שעות, אבל היא תמיד, תמיד איתי.

ברגע שהוא נישק אותי החלטתי שהלילה אני אנסה לנעול אותה בחוץ, הלילה אני אנסה להשתיק אותה ולא לתת לרעל שלה לצלצל לי באוזניים, לפחות עד שאני אצא מכאן.

אני נשענת אחורה ומרימה את הידיים שלי גבוה, מסמנת לו להפשיט אותי.

הוא מחייך ומרים את השמלה בהדרגתיות, בוחן כל פיסת עור שנגלית בפניו בהנאה ברורה.

כשאני יושבת עליו לבושה בחוטיני בלבד, אני עוצמת עיניים ונותנת למבט שלו לחמם אותי. למרות הדחף, אני לא מסתירה את החזה הקטן שלי ואת העצמות הבולטות. אני לא מסתתרת ממנו ומתעקשת לא להתבייש, בעצמי.

"אל תעצמי את העיניים, הדר, אל תתנתקי ממני." הוא אומר לי בקול עמוק. "את מושלמת בעיניי, מושלמת בשבילי."

אני לא מושלמת, רחוק מזה. אבל גם הוא לא מושלם ואני מבינה למה הוא מתכוון כשהוא אומר שאני מושלמת בשבילו. אני מושלמת בחוסר השלמות שלי, בדיוק כמוהו.

אני תופסת את החולצה שלו ומרימה אותה באטיות, מפשיטה אותו ומתענגת על הגוף החטוב. הוא כל כך סקסי, גבוה, רחב ושרירי. אין עליו טיפת שומן מיותרת….לא. אני לא מרשה לעצמי ללכת לשם.

אני קמה ונעמדת מולו, מניחה את הידיים שלי לצדדים וממתינה לצעד הבא. הוא לא מתעכב, לא מושך יותר את הזמן. החוטיני שלי זרוק על הרצפה תוך שניות. כשהוא מתכוון לקום, כנראה בשביל להמשיך להתפשט, אני עוצרת אותו מסמנת לו להישאר ישוב על הספה.

הוא מסתכל עליי בעניין, אני רואה כמה שהוא רוצה אותי, כמה שהוא כבר חסר סבלנות, אבל הוא לא מאיץ בי.

אני יורדת לברכיים מולו ומפשקת את הרגליים שלו.

"הדר, תני לי לגעת בך, יש לנו זמן לזה אחר כך…"

"ששש… תן לי ליהנות עמית, מזמן לא נהניתי." אני קוטעת אותו ופותחת את הג'ינס שלו ביעילות.

כשאני מחזיקה את הזין שלו ביד שלי, הפחד שמלווה אותי כל הזמן הופך להתרגשות. אני מתרגשת לקראת השעות הקרובות, אני מתרגשת לקראת האקט הבא שלי.

כל כך הרבה זמן לא הייתי עם גבר, לא חוויתי אינטימיות, מגע ואורגזמות.

אני נשענת קדימה על המרפקים ומלקקת אותו מהבסיס ועד הכיפה. הגניחה החנוקה שלו מביאה לי סיפוק עצום. אני מוצצת אותו בתאווה עמוק לתוך הגרון שלי ומשחררת. עולה ויורדת, מוצצת ומלקקת ואני מרגישה אותו מפמפם בתוך הפה שלי, חם וקשה. אני מתענגת על הטעם והריח שלו, אני נהנית מכל רגע.

הידיים שלו בתוך השיער שלי, מושכות, מכוונות, מפעילות ואני זורמת עם השליטה שלו. אני מרגישה האישה הכי סקסית בעולם ואני עפה, נוסקת לגבהים רק מההנאה שלו.

"פאק הדר, תמצצי לי, תלקקי אותי, תשגעי אותי. הפה שלך הדר, הפה שלך…" הוא גונח וממלמל מלים גסות שרק מדליקות אותי יותר. מכניסות בי אנרגיה מחודשת וגורמות לי למצוץ לו חזק יותר, מהר יותר.

"הדר, אני גומר, תעצרי…" הוא מנסה למשוך אותי אחורה מהשיער והכאב בקרקפת שולח זרמים של חרמנות ישירות לדגדגן שלי. אני רוצה שהוא יגמור בפה שלי, אני לא יודעת למה, מה זה מעורר בי, אבל אני רוצה את זה.

"הדר..פאק…" הוא גונח בקול, תופס את הראש שלי ומזיין לי את הפה בכח, ממלא אותי בנוזל שלו ולא עוצר עד שאני בולעת הכל, עד הטיפה האחרונה.

אני מלקקת את השפתיים שלי עם חיוך מסופק והמבט המזוגג שלו מתמקד עליי בכוונה מחודשת.

"תורך."

תגובה אחת בנושא “איתן – מזון לנשמה – פרק ה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *