איתן – מזון לנשמה – פרק א

עמית

אני מתעורר באמצע הלילה מתוך סיוט נוסף, הגוף שלי שטוף זיעה. הנשימות הכבדות שלי ודפיקות הלב רועשות בחדר הדומם.

הצלחתי להדחיק את הזיכרונות כל כך הרבה שנים, הצלחתי לבנות לעצמי חיים רגועים, שלווים יחסית, רחוקים מהעבר שאני רוצה למחוק.

למדתי הוראה ואני מחנך כיתה בתיכון המקומי, ההבדלים ביני לבין האחים שלי בולטים.

איפה שהם קיבלו את האלימות באהבה ומינפו אותה לחיים שלהם, אני בחרתי להתרחק ממנה כמו מאש.

הייתי בן עשר בלילה שבו אבא שלי מת, אותו הלילה שאושפזתי בבית חולים עם שתי צלעות סדוקות, שיניים שבורות, זעזוע מוח ועיניים סגורות מנפיחות.

הסיוטים החלו מיד ורדפו אותי כמעט עשור.

כשהשתחררתי מהצבא התחלתי טיפולים פסיכולוגיים והם נעלמו. זה לא שהחלמתי, זה לא שקיבלתי את מה קרה והשלמתי עם התוצאות של אותו הלילה. כדרך התמודדות, המוח שלי פשוט מחק הכל.

זכרתי, אבל הדחקתי. הטראומה נקברה עמוק בתת המודע שלי וזה היה מאוד מאוד נוח. עד לפני חצי שנה, כשספגתי כדור בחזה בשביל גיסתי.

מצאתי את עצמי מאושפז שוב, באותו בית החולים, עם אותו הסיוט.

אני שוכב על הרצפה, מדמם וכואב והגופות של האחים שלי מונחות סביבי. אני צופה באבא שלי שוחט אותם אחד אחד ומחכה לאימא שלי, לתור שלה.

בסיוט הסוף אף פעם לא טוב, לא שאפשר לקרוא למוות של אבא שלי "טוב". אבל המוות שלו בהחלט עדיף על פני המוות של כל המשפחה שלי.

אני תמיד מתעורר באותה הנקודה, כשאימא שלי עולה במדרגות ואבא שלי תופס אותה.

ניסיתי להדחיק שוב, להתמודד עד כמה שאני יכול, אבל הטיפולים לא עוזרים הפעם. הזיכרונות צפים ואני מרגיש את אותה האלימות שברחתי ממנה כל כך הרבה שנים, עוטפת אותי.

 

הדר

אחת. שתיים. שלוש. אני מרגישה שלוש צלעות כשאני עוברת עם האצבעות שלי בעדינות על הגב. אני מסדרת את החולצה ויוצאת מהשירותים, שוטפת ידיים, מכניסה מסטיק מנטה לפה והולכת למטבחון.

כפית קפה ומים חמים, ללא סוכר וחלב. אני חולפת על פני העוגיות והמאפים שאלינה קונה כל בוקר לעובדים וללקוחות, הריח המתקתק מעורר בי בחילה.

"הדר, שרה מחכה לך בחדר."  טל, פקידת הקבלה אומרת לי כשאני חולפת על פניה. אני מחייכת והולכת לכיוון חדר העבודה שלי.

שרה, היא לקוחה קבועה שלי כבר תקופה ארוכה ולמרות שהיא מגיעה למניקור אחת לחודש, אנחנו מתראות יחסית הרבה. הבן שלה מורן, התחתן עם בת הדודה שלי, עדן ומאז היא סוג של אמצה אותי. אני מגיעה אחת לכמה שבועות לארוחת שישי ואנחנו אפילו נפגשות לפעמים לכוס קפה ביחד עם אלינה שמאורסת לעוד אחד מהבנים שלה, איתמר.

אני מניחה שכשיש לך שישה בנים, את כמהה ל- girl time ואני מאוד אוהבת לבלות איתה.

"יפה שלי." היא אומרת לי כרגיל כשאנחנו מתראות ועוטפת אותי בחיבוק אימהי מלא בחום.

"הי ממי, התגעגעתי אליך, לא יצא לנו להיפגש השבוע." אני אומרת לה ומתיישבת מולה בעמדה שלי.

"כן, הייתי קצת עסוקה.. התחלתי להתראות עם מישהו." היא אומרת לי במבוכה קלה ומניחה את הידיים שלה מולי.

אני מסתכלת עליה קצת בהלם וחיוך רחב מתפרש על השפתיים שלי. שרה אלמנה כבר מעל לעשרים שנה ואני אישית לא שמעתי מעולם על גברים בחייה.

"וואלה?? איזה כיף! מי הוא? איפה הכרתם? בן כמה הוא? מה הוא עושה בחיים? הבנים שלך יודעים?" אני מפציצה אותה בשאלות ומתחילה לשייף את שכבת הלק הישנה שעל הציפורניים שלה.

היא צוחקת בקול ולוגמת מכוס הקפה שלה עם היד הפנויה. "זה מאוד חדש ובינתיים אף אחד לא יודע. הכרנו בעבודה, הוא גרוש כבר כמה שנים, יש לו שני בנים משלו. הוא מהנדס בניין והחברה שלו עושה שיתוף פעולה עם החברה שלנו."

שרה עובדת כמעצבת פנים אצל אחד מקבלני הבניין המוכרים בצפון. היא עיצבה את הבתים של כל הבנים שלה ונתנה לי המון טיפים שימושיים לגבי הדירה הקטנה שלי.

"אוקיי.. אני צריכה עוד פרטים." אני אומרת לה עם חיוך זדוני.

"הוא בן ארבעים וחמש." היא אומרת ומגלגלת עיניים. כן, זה מה שרציתי לשמוע. שרה בת שישים והיא נראית מעולה. לא ברור לי איך הגוף הקטן שלה עבר חמש לידות. היא מתאמנת קבוע ומטפלת בעצמה, היא נראית מדהים ואני לא מסוגלת לדמיין אותה עם איזה גבר זקן שהשיא שלו כבר מאחוריו.

"מה את אומרת, חתיכת שודדת עריסות." אני אומרת לה בטון נוטף סרקזם. "רק חמש שנים מעל התאומים.. הם מאוד יאהבו את זה."

"אלוהים, אל תגידי את זה בקול! אני המומה מעצמי שאני אפילו נותנת לזה הזדמנות. הוא כמעט בגיל של הילדים שלי, יכול להיות שהוא אפילו מכיר אותם, חבר שלהם. אני לא יודעת מה עובר עליי.. לא מתאים לי להתנהג בכזאת פזיזות." היא אומרת ומסיימת בטון מעורער שצובט לי את הלב.

"שרה, אנחנו לא מכירות הרבה זמן, אין לי מושג מה עברת בחיים ואם בכלל יצאת עם גברים בשנים האחרונות. אבל את אישה יפהפייה, את שומרת על עצמך, את בכושר, את אוכלת נכון. גידלת שישה בנים לתפארת, את חמות נפלאה, את חברה נפלאה, גרמת לי להרגיש כמו משפחה מהיום שהכרנו ומבחינתי זו זכות להכיר אותך. אבל אם יש דבר אחד שאני יודעת, זה שאת דואגת לכולם כל הזמן ואף פעם לא חושבת על עצמך.

השיחות שלנו תמיד סובבות סביב הילדים שלך והנכדה שלך. את שואלת אותי על החיים שלי, מתעניינת ומביעה דעה, אבל כשזה מגיע אליך, את בדרך כלל משנה נושא.

מגיע לך ליהנות, מגיע לך להיות מאושרת גם. זה הזמן!"

היא מחייכת אליי ומשתתקת, אני לא לוחצת עליה ולא מנסה לסחוט עוד מידע. אני רואה שהנושא קשה לה והדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לה אי נוחות.

אני יודעת דבר או שניים על התנהגות פזיזה, אני יודעת איזה השפעה יכולה להיות לגברים על הרגשות וההתנהגות שלנו.

גדלתי בבאר שבע, המשפחה שלי עדיין שם. הכרתי את ליאב בצבא וזו היתה אהבה מטורפת, האהבה הראשונה והיחידה שלי.

הוא במקור מקריית אתא ואחרי השחרור עברתי לגור איתו כאן, עזבתי את כל החיים שלי מאחוריי והתחלתי חיים חדשים איתו.

בהתחלה היינו באופוריה, עבדנו, בילינו ונהנינו. אחת לשבועיים היינו נוסעים ביחד למשפחה שלי ואז ממהרים לחזור לפינה הקטנה שלנו.

הייתי מאושרת, באמת שהייתי. אבל השדים הישנים והמוכרים שלי הרימו ראשם והפעם אימא שלי לא הייתה לצדי בשביל לעזור לי להילחם בהם.

הזוגיות שלנו נהרסה לאט ובזהירות, אני נלחמתי כל יום וליאב לא היה חזק מספיק בשביל להילחם לצדי. אני לא מאשימה אותו.

התיק היה כבד מדי על בחור צעיר בן עשרים ושלוש.

אחרי הפרידה הכואבת שקלתי לחזור לבאר שבע, אבל לא רציתי להתמודד עם השדים. עייפתי מהמלחמות וידעתי שכאן יהיה קל יותר, רחוק מעיניים חוקרות.

אני שוקעת בעבודה על הציפורניים של שרה ומריצה זיכרונות בראש בדממה נוחה, עד שהיא ממשיכה את הסיפור שלה.

"האבא של הבנים שלי היה אדם קשה, הוא אהב אותי בדרך שלו, אני מניחה. אבל הוא לא היה רגוע, הוא אף פעם לא היה מסופק מהחיים שלו והמירמור שלו הרס אותנו.

לקח לי הרבה שנים להתגבר על כל מה שהיה והיה לי נוח לשקוע בגידול הילדים. אבל את צודקת, אני מרגישה צעירה, אני מרגישה שהחיים שלי עוד לפניי והגיע הזמן שאני אעשה משהו שהוא רק בשבילי."

אני מחייכת אליה בהסכמה, אל האישה הנפלאה הזאת ומקווה שהיא תקבל את הסוף הטוב שלה.

"אני חושבת שאת עושה את הדבר הנכון, שאת מנסה לפחות והדבר היחיד שמערער אותך הוא התגובה של הילדים שלך לגיל שלו." אני אומרת לה בהבנה מלאה.

"אני מפחדת שהם יחשבו שהשתגעתי, שהם יכעסו עליי שאני מתנהגת כמו ילדה ולא כמו סבתא." היא עונה לי שוב במבוכה.

"שרה, כן, את סבתא. אבל את גם אישה, יש לך צרכים ורצונות ואם לבנים שלך תהיה בעיה עם זה? אז הבעיה היא שלהם! את האימא שלהם ולא ההפך, שיתמודדו."

דפיקה על הדלת וטל מציצה פנימה. "שרה, עמית פה." היא אומרת לה ומסמיקה. נשים בדרך כלל מסמיקות ליד הגברים למשפחת איתן.

"תגידי לו שייכנס, יש לי עוד זמן." היא עונה לה ומחייכת אליי. אין לי בעיה שייכנס, הרבה נשים מגיעות לכאן עם חברות ובדרך כלל זה ממש לא מפריע לי. אבל עמית.. יש משהו בנוכחות שלו שמערער אותי לחלוטין.

לא פעם שמעתי מאלינה ושירה שיש לעמית חוש שישי, יש לו את היכולת לקרוא אנשים ומצבים בצורה עמוקה. מעולם לא היתה בינינו שיחה רצינית מדי והוא לא יודע עליי כלום, אבל תמיד כשאני מדברת, הוא מסתכל עליי בדממה, מקשיב בריכוז והשקט שלו גורם לי להרגיש כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת.

אני מפנה את כל תשומת הלב שלי לעבודה שלי ומנסה לא לשבת זקוף יותר כשהוא נכנס, לא להפגין חיצונית שהוא משפיע עליי.

"אימא, מה נשמע?" הוא שואל אותה ונותן לה נשיקה במצח.

"הכל בסדר אהוב שלי, אני עוד מעט מסיימת ונלך לאכול. הדר, תצטרפי אלינו?"

אני מרימה מבט מופתע מהציפורניים ולא יכולה להתעלם מהעיניים השחורות שבוחנות אותי. "יש לי המון לקוחות היום ברצף, לצערי לא יהיה לי זמן להפסקה נורמלית, אבל תודה."

אני עונה לה וחוזרת לעיסוקיי, מנסה להזדרז עם הלק כדי להשתחרר מהאנרגיה המאיימת שמילאה את החדר ברגע שעמית נכנס.

"מה שלומך, הדר?" הקול העמוק שלו צרוד קצת, מלווה בסרקזם, מעביר בי צמרמורת.

"הכל בסדר, עמית, מה שלומך?" אני עונה בנימוס ומחייכת אליו, עד כמה שאני מסוגלת כרגע. המבט שלו מטריד אותי.

שרה מסתכלת על שנינו מהצד, הראש שלה זז בצורה קומית בינינו, כאילו היא צופה בהצגה משעשעת.

"אני בסדר, קיוויתי שתצטרפי אלינו היום. את בטוחה שאין לך זמן?"

אני בוהה בו בעיניי איילה מופתעת, למה הוא שואל את זה ככה? הוא בדק את היומן שלי? הוא דיבר עם אלינה? למה בכלל הוא מזמין אותי לארוחה הזאת?

"אני בטוחה. לצערי." אני עונה לו בטון סופי שלא משאיר מקום לוויכוח.

 

עמית

ריצה של עשרה קילומטרים ומקלחת חמה הצליחו לשחרר אותי סופית מהסיוט, זה נהיה יותר ויותר קשה לאחרונה.

יום רביעי הוא היום החופשי שלי ואני בדרך כלל מבלה אותו עם אחד האחים שלי, מי שפנוי. כשאלינה אמרה לי שיש לאימא שלי תור אצל הדר היום, ישר יזמתי ארוחה משותפת.

אני לא יודע מה האובססיה שלי לבחורה הזאת, על פניו אין בינינו שום קשר. היא די קבועה בחיים שלי, הפכה לסוג של משפחה בגלל עדן, אבל מעולם לא היתה בינינו שיחה משמעותית.

היא מסקרנת אותי. ההתנהגות שלה, המבטים שלה, אפילו הצורה בה היא מבטאת מלים.

כשהיא מצטרפת אלינו לארוחות אני מוצא את עצמי בוהה בפעולות שלה. היא תמיד חותכת את האוכל שלה לחתיכות קטנטנות ומדויקות. מכניסה את המזלג לפה באטיות ולועסת כל ביס דקות ארוכות. כשהארוחה מסתיימת הצלחת שלה נשארת כמעט מלאה.

אי אפשר להגיד שהיא יפהפייה, השיער שלה חלק וארוך בצבע חום כהה והעיניים חומות בהתאם, היא רזה מאוד והחזה שלה קטן. היא אף פעם לא מושכת תשומת לב לעצמה, היא לא מצחיקה מדי ולא הייתי עד לדיאלוג שנון. נראה שאין בה שום דבר מיוחד שאמור להשפיע עליי בצורה כזאת.

אבל זה קיים, הדחף הזה לראות אותה. להסתכל על האצבעות העדינות שלה כשהיא עובדת, להקשיב לקול המוזיקלי שלה כשהיא מדברת, לחייך כשהיא מחייכת ולהרגיש כעס כשהיא נראית מוטרדת.

אני מאמין שאימא שלי קלטה אותי לא פעם אחת מרוכז בה ובגלל זה היא מנסה גם להפגיש בינינו. אני לא מנסה להסתיר את העובדה שאני תמיד מגיע לסלון היופי כשאימא שלי אצל הדר.. ולפחות עוד פעמיים בשבוע "לבקר את אלינה".

אני יודע שאימא שלי נפגשת עם הדר לבד לא מעט, אבל היא תמיד מסרבת כשאני בתמונה.

אולי זה מה שמושך אותי, חוסר העניין המוחלט שלה. זה לא רק חוסר עניין בי, אלא בהכל. נראה שהיא תמיד בעולם משלה, במחשבות שלה ואני רוצה להיכנס לראש שלה, לראות מה שהיא רואה, להבין על מה היא חושבת כל הזמן ולאן היא בורחת.

"סיימנו, מרוצה?" הדר שואלת את אימא שלי בחיוך בזמן ששתיהן בוחנות את הציפורניים שלה.

"הדר, את אמנית, אני תמיד מרוצה." אימא שלי עונה לה ואין לי מושג מה הקשר בין ציפורניים לאמנות, כאילו כמה זה כבר מסובך לצבוע לק?

אנחנו נפרדים ממנה לשלום והעיניים שלה לא זזות מהפנים של אימא שלי, היא לא מסתכלת עליי אפילו כשהיא אומרת לי 'ביי' בקול חלש.

יש בי דחף מטומטם לדחוף את הפרצוף שלי מול שלה ולדרוש ממנה ליצור איתי קשר עין, לנער אותה ולצעוק עליה שאני רוצה יחס!

לשמחתי, אני מתאפק, בקושי.

"מתי אתה מתכוון להזמין אותה לדייט כשאני לא בסביבה?" אימא שלי שואלת אותי כשאנחנו מתיישבים במסעדה.

"היא לא מוכנה לזה עדיין, כמו שאת רואה."

"אולי היא מסרבת לך דווקא כי אני נמצאת גם, אולי זה מביך אותה והיא תסכים להיפגש איתך לבד."

"אימא, היא לא מסוגלת ליצור איתי קשר עין, נראה לך שהיא תסכים לשבת איתי שעתיים במסעדה אחד על אחד? אני מנסה להקל עליה, להכיר אותה בקצב איטי, בסביבה בטוחה."

היא מסתכלת עליי בדממה ומחייכת בזמן שאני עובר על התפריט.

"אתה כל כך שונה מהאחים שלך." היא יוצאת בהצהרה הכי מובנת מאליה בעולם.

"ספרי לי על זה. איתמר כבר היה אוזק אותה לעצמו ומעלים את המפתח עד שהיא תסכים."

היא צוחקת ופותחת את התפריט שלה גם. "לא לזה התכוונתי. אמנם אתה לא משחק את המשחקים של התאומים אבל אתה בהחלט בולדוזר בדיוק כמוהם, אתה פשוט שחקן יותר טוב."

"למה את מתכוונת?" אני שואל בעניין.

היא מסתכלת עליי עם אותו המבט שאני רואה כל יום במראה, בוחנת אותי כמו שאני בוחן אחרים.

"אתה יותר אגרסיבי מהם, אתה יותר יהיר ודומיננטי. אתה וגיא תמיד הייתם התינוקות שלי ואני חושבת שמרוב שרציתי לעטוף אתכם בצמר גפן בשביל לגונן עליכם מהעולם, גרמתי לכם להיות פזיזים וחסרי פחד."

אני מסתכל עליה קצת בחשש, אני לא אמור להיות מופתע מהמילים שלה בשלב הזה, היא מכירה אותי טוב מכולם. אבל הניתוח המעמיק של האופי שלי גורם לי לקחת צעד אחורה.

"את לא חושבת שאת קצת דרמטית, אימא? אני מורה בתיכון."

"אל תזלזל באינטליגנציה שלי, ילד. אל תשכח מי לימד אותך לאכול עם כפית." היא עונה לי באותה ההתנשאות שאני כל כך אוהב להשתמש בה בעצמי ומרימה גבה. "אתה מסתיר את זה מצוין, מגיעה לך מועמדות לאוסקר על התמדה, אבל אני מכירה את הבן שלי. מתחת לחזות הידידותית והנונשלנטית, צברת הרים של אגרסיות והאמת שאני לא בטוחה שהדר היא הבחורה המתאימה להתמודדות איתך. היא שברירית, עמית, היא נמצאת בתוך מלחמה בעצמה. היא צריכה מישהו שיילחם לצדה ולא יקבור אותה תחת המשקעים האישיים שלו."

יתרת הארוחה עוברת בדממה, אנחנו מרוכזים בעולמות שלנו, כל אחד עם התיק שהוא נושא על כתפיו. היא צודקת, הדר חלשה מדי בשבילי, היא לעולם לא תצליח להתמודד עם השדים שחיים בתוך הראש שלי.

אבל זה לא יגרום לי להתרחק ממנה.

אני חייב להבין איך הראש שלה פועל לפני שאני משאיר אותה מאחוריי, היא כמו חידה שאף אחד לא הצליח לפתור עד היום ואני מכור לאתגרים.

תגובה אחת בנושא “איתן – מזון לנשמה – פרק א”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *