איתן – זכות השליטה – פרק ה

שני

השבועות חולפים ותיק ההגנה קורם עור וגידים, תוכנית הפעולה שלי ברורה, אני לא יודעת בדיוק איך המשפט יתנהל ומה יתגלה בו, אבל אני יודעת מה תהיה התוצאה.

עידן ממשיך לשלוח לי מתנות ולשלוט בגוף שלי כמעט על בסיס יומי. לפעמים מגיעות חבילות חדשות ולפעמים מגיעות הוראות שימוש לצעצועים שהצטברו במגירה הנעולה בשולחן העבודה במשרד שלי.

להפתעתי, עדיין לא נפגשנו שוב והוא גם לא לוחץ, הוא מציע, אני מסרבת ופה השיחה מסתיימת. הוא לא מפתיע אותי בעבודה או בדירה שלי, היחסים בינינו מתקיימים בשלט רחוק.. תרתי משמע.

בעוד כמה דקות נתראה, אנחנו נפגשים בהרכב מלא בתערוכה החדשה של עדן ואני בטוחה שהוא כאן. מעבר לזה שהיא גיסתו, עדן היא כמו אחות קטנה בשבילו.

"יופי הגעת, לא נעים לי לעמוד כאן עם שתי צלחות אוכל רק בשבילי." שירה מופיעה לידי עם צלחות עמוסות ומבט חיוור.

"זה לא נראה כאילו שתצליחי להחזיק הכל בפנים אחותי, בחילות בוקר?"

"בוקר? אני לא יודעת מי המטומטם שקרא לזה ככה, יותר 'בחילות בוקר-צהריים-ערב', אני אוכלת ואחרי כמה דקות מקיאה. לפחות אני לא צריכה לדאוג למשקל שלי בהריון הזה."

"המשקל שלך לא מעניין אף אחד, העיקר שתרגישי טוב ותהיי בריאה, את ממש חיוורת. בואי שבי כאן ואני אביא לך מיץ." אני מובילה אותה לכיסא גבוה מול שולחן בצד והולכת לבר.

"תחזרי עם עוד צלחת!" היא צועקת לי כשאני מתרחקת ואני צוחקת לעצמי.

אביתר עומד בתור לשתייה ואני נעצרת לידו. "מה קורה חבר? אשתך כבר רוששה אותך עם הזמנות אוכל?" אני אומרת לו בצחוק והוא מחייך חיוך מלא אהבה וגאווה.

"שתרושש, רק שתאכל ושיישאר בפנים. מה איתך? איך מתקדם המשפט?"

"מתקדם, יש השבוע כבר דיון ראשון, נקווה לטוב."

"השאלה מה ההגדרה שלך לטוב." הוא אומר ומסתכל עליי בעניין. כן, ההגדרה שלי לטוב היא לא ההגדרה שלו. כמו כל בן אדם נורמטיבי, הוא רוצה לראות את סרגיי בכלא.

"הכל יחסי בחיים." אני עונה לו תשובה של פוליטיקאית והטון שלי ענייני, אני לא דנה בלקוחות שלי עם אף אחד, בייחוד לא עם אח של אחד העדים.

"מה עם אח שלי? איך זה עובד שהוא עד בתיק ובו זמנית מנסה להיכנס לתחתונים של הסניגורית?" הוא שואל בצחוק ואני לא יכולה לשמור על ארשת רצינית ומקצועית.

"אח שלך חסר תקנה."

"הבנתי אותך, טוב, אני צריך לחלק את זה." הוא אומר ולוקח כמה בקבוקי בירה, אני מניחה שהם מיועדים לחמולה שלהם. "שני, אני באמת מאחל לך הצלחה, לא משנה איך זה יסתיים."

האחים למשפחת איתן, ג'נטלמנים עד כאב. "תודה."

אני מזמינה כוס מיץ לשירה ושמפניה בשבילי וחוזרת אליה, כעבור כמה רגעים אביתר מצטרף עם עוד אוכל לאשתו ואני ממשיכה בסיבוב שלי.

אני רואה את עידן עומד ליד מורן ועדן, הם מקיפים אותה כמו שני שומרי ראש. לרגע אחד אני מרגישה צביטה בלב, זה בטח נחמד שאוהבים אותך ודואגים לך כל כך, שיש אנשים בחיים שכל מה שהם רוצים זה לראות אותך בטוחה ומאושרת. אני לא נלחמת בהרגשה הפעם, אני נותנת לה להציף אותי ומקבלת אותה בהבנה. שנים על גבי שנים שאני לבד במערכה, תומכת בעצמי, דוחפת את עצמי ורודפת אחרי המטרות שלי. האמת שהתעייפתי, לאחרונה אני מרגישה בודדה ומותשת, אורח החיים שלי גובה ממני מחיר כבד.

עדן מסתכלת על שניהם באהבה, האחד בעלה והשני חבר נפש, למרות הקרבה שלי לשירה ואלינה, מעולם לא היה לי את מה שיש לה, מעולם לא הרגשתי כל כך קרובה למישהו שאני יכולה להיות לגמרי אני, בלי הצגות ומגננות.

המלנכוליה משתלטת עליי, בדרך כלל אני מצליחה להדחיק אותה, אבל עכשיו המועקה בחזה לא עוברת ואני רוצה ללכת, אני לא רוצה להישאר פה.

אני מסתכלת על היציאה ומקציבה לעצמי עוד כמה דקות של אי נוחות. בסך הכל, כמו כל דבר בחיי, גם לערב הזה יש מטרה. אני מחכה שעידן יבוא אליי, כמו שאני בטוחה שהוא יעשה, אני אקשקש איתו כמה דקות ואלך.

"את נראית סובלת." הקול העמוק והסקסי שלו נשמע באוזן שלי, ההשפעה שלו על הגוף שלי מדהימה. שלוש מלים והפטמות שלי זקורות.

"אמנות זה לא הקטע שלי." אני עונה ומסתכלת עליו. הוא נראה מדהים בחליפה שחורה, הוא והתאום שלו תמיד לובשים שחור. אני מניחה שזה חלק מהקטע שלהם כ'דומים' וגם מתאים למקצוע שלהם כאנשי ביטחון.

"מה כן 'הקטע' שלך?"

"החוק."

"כן, אין ספק שאת מצוינת עם חוק וסדר, את גם טובה בהוראות." הוא עונה לי ומסתכל עליי במבט מלא משמעות.

אני שולחת יד לעניבה שלו, מסדרת אותה, מלטפת את המקטורן ומביטה בו בעניין. "אני טובה בהכל."

הוא צוחק בקול רם ומניח את בקבוק הבירה שלו על השולחן שלידנו ומתקרב אליי עוד קצת. הוא מלטף את הפנים שלי בעדינות, מזיז את השיער ורוכן לתת לי נשיקה עדינה על הלחי, צמוד לשפתיים, כמעט נוגע אבל לא.

"התגעגעתי לפה שלך."

אני רוצה לחבק אותו, לשאוף לתוכי את הריח המדהים שלו, לגנוב מחום הגוף שלו ולנוח קצת. אבל זה מסוכן מדי, בכל פעם שאני רואה אותו הוא מסכן את השקט הנפשי המזויף שלי וגורם לי להתעמת עם הפחדים שלי.

"אני עייפה קצת היום, אני הולכת הביתה. תמסור לעדן שהיא מדהימה כרגיל ושאני מאוד גאה בה."

הוא מסתכל עליי בדאגה ותופס את הזרועות שלי. "הכל בסדר? נכנסת לפני עשר דקות."

כמובן שהוא יודע בדיוק מתי נכנסתי. "כן, יום ארוך בעבודה ושתיתי יותר מדי."

"שתית כוס אחת של שמפניה, ראיתי אותך דופקת צ'ייסרים של וויסקי ללא השפעה." הוא גם סופר את המשקאות שלי, כמה 'דומי' מצדו.

"לילה טוב, עידן." אני אומרת לו והולכת, הפעם כשהוא לא הולך אחריי אני מרגישה אכזבה עצומה.

 

עידן

אני מפספס משהו, אני בטוח בזה. שני מתנהגת מוזר והיא נראית מותשת, העור החלק שלה חסר צבע והאיפור המדויק לא הסתיר את השחור מתחת לעיניים.

התיק הזה גובה ממנה מחיר, אני חושב שלמרות ההצגה הקבועה, היא מיוסרת מהתפקיד שלה בהגנה על אברמוב ואני לא מצליח להבין למה היא לא מוותרת. למה מלכתחילה היא הסכימה לקחת תיק שכל כך ברור שהיא לא מאמינה בו ולא רוצה לקחת חלק בו.

המגע שלה הערב, למרות שמאוד נהניתי ממנו, ממש לא מתאים לה. שני לא נוטה להפגין חיבה בפומבי, הפעמים היחידות בהן היינו קרובים ורקדנו ביחד היו באירועים משפחתיים והיא היתה שיכורה.

יותר מדי דברים לא מסתדרים בראש שלי בכל הנוגע אליה לאחרונה ואני חושד שיש לה מטרה ותוכנית שכולנו משחקים בהם תפקיד.

"מה קורה?" איתמר נעמד לידי ומסתכל על שני יוצאת מהגלריה.

"אני עדיין לא יודע."

"עדיין עם תחושה לא טובה?"

"כן, משהו קורה, אנחנו מפספסים… משהו."

"אל תמעיט בערכה, שני אישה מאוד חכמה, אני חושב שהיא בשליטה מלאה על המצב שהיא נמצאת בו."

כולם אומרים לי את זה, מזהירים אותי לא להמעיט בערכה, כאילו שזאת אופציה בכלל. אני מעריץ את האישה הזאת, יש לה מוח מבריק ועמוד שדרה מפלדה, אני לרגע לא מזלזל ביכולות ובשליטה שלה.

אבל יש דברים שגם אני מודה שלא נמצאים בשליטתנו, כמו למשל סרגיי אברמוב.

"היא מתכננת משהו, ההתנהגות שלה מוזרה."

"דווקא היה נראה מהצד שאתם מסתדרים מצוין."

"בדיוק, ממתי אני ושני מסתדרים מצוין?"

הערב מתקדם ללא בעיות אבל התחושה לא עוברת, אני דואג לה וחושב עליה בלי הפסקה.

"פשוט סע אליה, אתה חופר לכולנו ואתה בטח שלא נהנה מהערב. סע אליה, תראה שהכל בסדר ותירגע." עמית אומר לי בגלגול עיניים, כבר שמעתי ממנו פעמיים את המילה 'אובססיבי' ואני לא יכול להכחיש, לא הפסקתי לדבר עליה מהרגע שהיא הלכה.

"תמסור לעדן את אהבתי." אני אומר לו ויוצא מהגלריה, הוא צודק, עד שאני לא אראה בעצמי שהכל בסדר, אני לא אירגע ואני לא אתן להם ליהנות.

 

שני

אני מתפשטת בקצב איטי ונכנסת למקלחת רותחת שמטרתה להרגיע אותי אבל הרוגע רחוק ממני. עשיתי היום עוד צעד לקראת המטרה הסופית ואני מפקפקת בהתנהלות שלי לאורך כל הדרך.

אני לא בטוחה אם אני עושה את הדבר הנכון, אני לא בטוחה שאני כבר מוכנה לתוצאה.

התיק הזה הולך לשנות את החיים שלי, בצורה זו או אחרת, ידעתי את זה כשלקחתי אותו. אולי בהתחלה עוד האמנתי שאני אצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל זה פשוט בלתי אפשרי.

למעשים יש תוצאות, הגיע הזמן שגם אני אשלם על המעשים שלי במהלך השנים. קארמה.

אני יוצאת מהמקלחת ומתחפרת בתוך הפיג'מה הכי נוחה שלי, המזגן דולק על חימום ועדיין אני מרגישה קפואה. הקור לא חודר לעצמות, הוא בוקע מהעצמות, הוא יוצא ממני החוצה.

אני עומדת להיכנס לחדר השינה כשנשמעת דפיקה על הדלת, בעתה אוחזת בי, זה כבר קורה? מוקדם יותר ממה שציפיתי.

אני הולכת לדלת ברגליים כבדות ומביטה דרך חור הצפייה בזהירות. עידן… זה רק עידן.

אני לוקחת כמה נשימות עמוקות ומכינה את עצמי לעוד הצגה, פעם ההצגות האלה היו חלק ממני. מלכת הקרח, אף אחד לא יכול לפגוע בי, אין לי רגשות ואין לי מצפון. עכשיו כל יום נהיה קשה יותר, כל שיחה מעיקה עליי ומתישה אותי. הרגעים היחידים שאני מרגישה 'אני', הם כשאני לבד, אבל כל כך נמאס לי להיות לבד.

אני פותחת את הדלת עם חיוך שמרגיש לא טבעי על הפנים שלי. "מה אתה עושה פה?"

הוא מסתכל עליי במבט מוזר, בוחן אותי ובוחן את הדירה שלי מהזווית שלו ליד הדלת. "את לבד?"

"כן, האורגיה בדיוק הסתיימה וכולם הלכו." אני עונה לו בציניות, עברה אולי שעה מאז שהתראינו.

הוא מסתכל עליי שוב ונכנס לדירה ללא הזמנה. "עידן, אמרתי לך שאני עייפה…" אני מתחילה להתלונן והוא עוצר אותי עם המבט הבוחן שלו, הוא לא מאמין לי. לא לטענה שאני לא לבד, אלא לטענה שאני עייפה… ואולי לכל הטענות שלי מהרגע שהכרנו.

"גם אני עייף, בואי נלך לישון."

"אתה רציני? עידן, למה אתה פה?"

"אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע. אין לי מושג למה באתי ואין לי מושג מה אני חושב אבל היתה לי תחושה לא טובה כשהלכת." אני לא יודעת איך לענות על זה, מעולם לא נתקלתי בדבר כזה, מעולם לא דאגו לי ברמה כזאת.

"יכולת פשוט להתקשר."

"יכולתי, אבל לא הייתי בטוח שתעני." צודק. אני עומדת במבוכה בכניסה לבית ומסתכלת על הכל, רק לא עליו. אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה, כל כך.. חסרת ביטחון פתאום.

הקול בראש שלי שתמיד דוחף אותי קדימה, דוחף אותי לבצע, לכבוש, לדבר ולעקוץ.. דומם. אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, המגננות שלי נעלמו כלא היו ואין לי מושג איך לפעול, מה הצעד הבא שלי?

"שני, מה את צריכה?" הוא שואל אותי ומתקרב אליי, אני מרגישה שהוא מבין משהו שאני עדיין לא הצלחתי לקלוט.

אני מסמנת עם הראש שלי שאני לא יודעת, אני לא מצליחה לדבר.

"שני." הוא אומר לי בקול אחר, בטון אחר… טון שאני לא יכולה להתעלם ממנו ואני מרימה אליו מבט במהירות.

"על הברכיים."

אני לא מספיקה לחשוב על המלים שלו ואני כבר יורדת לברכיים מולו, מביטה בו מלמטה בציפייה, בהמתנה להוראה הבאה.

הוא מסתכל עליי בעניין וריכוז, כמו צייר מול קנבס חלק, רגע לפני יצירה.

"לא תהיה מכאן דרך חזרה, אני לא אשחרר אותך, אני לא אתן לך להמשיך במשחקים. אני לא אתן לך להתרחק ממני ולדחוף אותי. מה שאת רק מתחילה לקבל זה דבר שאני הבנתי מהרגע שנפגשנו, את שלי."

אני מהנהנת שוב עם הראש, הפעם להסכמה.

הוא מתכופף ומפשיט ממני את חולצת הפיג'מה והקור שהרגשתי עד לפני כמה דקות, נעלם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *