איתן – טיפול באמנות – פרק ז

עדן

נשיקות עדינות על הכתף שלי, על הצוואר, על הלחי. יד חופנת את החזה שלי, בהתחלה בעדינות אבל מהר מאוד מתחזקת, אצבעות צובטות פטמה ואני גונחת, מתעוררת לתוך בוקר מתוק. מורן שוכב מאחוריי, עוטף אותי ומתחכך בי. אני מבליטה את התחת שלי, מתחככת בחזרה ומסמנת לו שאני ערה ואני לגמרי איתו.

אנחנו ככה מאתמול, מהרגע שהוא הרס את הציור שלי והחלטתי להשאיר את העבר בעבר. הלילה עבר בנשיקות רטובות ואורגזמות רטובות עוד יותר.

הוא מרים את הרגל השמאלית שלי, מפשק אותי ומניח אותה אחורנית על הרגל השמאלית שלו וחודר לתוכי באטיות.

החדירה כואבת קצת מרוב שימוש יתר, אבל הרטיבות שלי מתגברת עם כל דחיפה ואיתה אי הנוחות מתפוגגת.

"בוקר טוב, גן עדן." הוא לוחש לי באוזן את הכינוי הישן שלי, כל כך אהבתי את הכינוי הזה, הוא תמיד היה מלא באהבה והערכה.

היד שלו עוזבת את החזה שלי ויורדת למטה, עוד קצת למטה ומתמקמת בין הרגליים שלי. הוא חופן אותי, תופס אותי בכח ומסמן מעגלים עם האצבעות שלו סביב הדגדגן שלי.

האגן שלי זז איתו, מדרבן אותו להגביר את הקצב, לצאת מהשאננות של השינה ולהתעורר.

הוא דוחף אותי קדימה, על הבטן ומזיין אותי חזק בדיוק כמו שאני רוצה. האצבעות שלו לא עוזבות אותי והאורגזמה מגיעה במהירות, אני מרגישה שהגוף שלי התרגל כבר לחוות אופוריה בקרבתו.

אני גונחת בקול והוא גומר כמה שניות אחריי, מתנשף לתוך האוזן שלי ולמרות שממש הרגע גמרתי, הנשימות שלו מעוררות אותי שוב ואני מתחככת בו עוד, מניחה את היד שלי על היד שלו שעדיין חופנת אותי ומפעילה לחץ.

"את לא יודעת שובע, עדן, את שוכחת שאני זקן ועייף." הוא אומר לי בהומור ומתקשה שוב בתוכי.

"כן, אתה מרגיש לי ממש מותש, מזל שיש ויאגרה למצבים קיצוניים כמו שלך." אני עונה לו עם חיוך.

"מעולם לא הייתי צריך ויאגרה איתך, את כדור ממריץ טבעי. מבט אחד על החזה המושלם שלך, על התחת העגול ואני מוכן לפעולה." הוא עונה לי בקול עמוק ותופס את התחת שלי חזק. מתישהו במהלך הלילה הוא הפסיק להתייחס אליי כמו אל זכוכית עדינה ושברירית ונזכר שאני אישה בשר ודם ושאני אוהבת את הצד היותר אגרסיבי שלו.

העובדה שלקחתי לפני בערך שעה עוד משככי כאבים, עוזרת לנו להדחיק קצת את המציאות שתמיד נמצאת מעבר לפינה.

אחרי האורגזמה השנייה אני מרחמת עליו ונותנת לו לשקוע בחזרה בשינה. מקלחת ארוכה ורותחת משחררת את השרירים הכואבים ומסלקת שאריות אחרונות של שינה.

אני יוצאת למטבח לבושה בגופייה דקיקה וחוטיני ומכינה לנו ארוחת בוקר ישראלית. אין ספק שזה לא הלבוש הרגיל שלי כשאני מבשלת, אבל אני עדיין במצב רוח מרומם ובא לי להמשיך לשגע ולפתות אותו.

אין לי מושג מה אנחנו באמת עושים, אני לא יודעת מה אני רוצה ממנו ואיך אני רואה כרגע את העתיד שלי. אבל לא בא לי לחשוב על זה, חשבתי מספיק בשנים האחרונות, זה כל מה שעשיתי בעצם. חשבתי על כמה שרע לי, חשבתי על מה שהוא עושה בלעדיי, איך הוא מתקדם בחיים, איך הוא מבלה עם נשים אחרות בזמן שאני לכודה בתוך חיי נישואין מלאי עצב.

אני לא מעוניינת לחשוב כרגע, אני רוצה להרגיש, אני רוצה ליהנות ואני רוצה להדחיק.

אני שומעת את המים זורמים במקלחת בזמן שאני מסיימת להכין סלט וכעבור כמה דקות מורן יוצא למטבח עם שיער לח ותחתוני בוקסר לבנים, צמודים.

השנים עשו לו טוב, לא שהיה משהו לא טוב בעבר, הוא תמיד היה סקסי להפליא. אבל עכשיו בגיל שלושים וארבע, הוא גברי יותר, המבט שלו רציני יותר ואני נדהמת מחדש מהגנטיקה המבורכת של משפחת איתן.

הוא מסתכל עליי כמה רגעים, בוחן אותי ואני יודעת מה הוא רואה. הנפיחות ירדה משמעותית סביב העין וכרגע הדבר הבולט ביותר הוא הצבעוניות של הפנים שלי.

"אני מקווה שאתה רעב, הכנתי כמות שתספיק כמעט לכל האחים שלך." אני אומרת לו עם חיוך ומחכה לתגובה שלו.

הוא לא מחייך בחזרה, הוא צועד לכיווני חדור מטרה, העיניים שלו דבוקות לחוטיני הקטנטן שלי ונראה לי שארבעים דקות שינה נתנו לו עוד אנרגיה. "אני רעב מאוד."

הוא מרים אותי בקלות על האי ומפשק את הרגליים שלי. "דיברתי על אוכל, מורן." אני אומרת לו וצוחקת מההתנהגות שלו.

"גם אני, ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום." הוא אומר לי ברצינות מוחלטת לפני שהוא מזיז את החוטיני שלי לצד ומלקק אותי ביסודיות.

הרגליים שלי מונחות על הכתפיים שלו ולא נותר לי אלא להישען אחורה וליהנות מהפינוק.

הנוזלים שלי מתמזגים עם הרוק שלו והוא מנצל את המצב בשביל להרטיב את האצבעות שלו ולהחדיר אותן לתוכי בקלות. האצבעות נעות בתוכי, מסתובבות ומרחיבות בזמן שהשפתיים שלו מוצצות אותי. פאק זה מושלם. השנים חולפות ומתרגלים למחסור, תחושת האובדן נחלשת עד שהיא הופכת לכאב עמום שהופך למציאות יום-יומית.

עכשיו כשמורן בין הרגליים שלי, מדליק אותי ומשגע אותי, אני מבינה מה פספסתי כל הזמן הזה.

הוא מוציא אצבע אחת ומחדיר אותה לפי הטבעת שלי, בזמן שהראשונה עדיין בתוך הנרתיק. החדירה הכפולה גורמת לי לגמור בשניות, מורן הוא הגבר היחיד שאי פעם התקרב לחור הזה וגיליתי איתו עולם חדש ונפלא. חוויה שלא העזתי לנסות עם אף אחד אחריו.

כשאני נרגעת והנשימה שלי חוזרת לקצב טבעי, הוא מוציא את האצבעות בעדינות ומחייך אליי בשחצנות. "אוי תנוח…." אני אומרת לו ומגלגלת עיניים. אני רוצה לעקוץ אותו, לומר משהו שנון ומתנשא אבל המלים פשוט לא באות. אני לא יכולה להמעיט מהערך של הסקס שלנו, אף אחד לא יודע להביא אותי לשיאים שמורן מצליח להביא אותי, בקלות.

"בוקר טוב." הוא אומר לי ודוחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי, אני מנשקת אותו בחזרה וטועמת את עצמי.

"בוקר טוב גם לך, חשבתי שאתה עייף וזקן." אני אומרת ומוזגת לשנינו קפה.

"התגעגעתי אליך, אני חושב שהגוף שלי אפילו התגעגע לשלך. אני רק מתקרב אליך והזין שלי עומד דום."

"תראה מה זה, השנים חלפו אבל נשארת רומנטיקן." אני אומרת לו בציניות ואנחנו צוחקים.

זה מרגיש כל כך טבעי לשבת לארוחת בוקר איתו, לדבר על הכל ולצחוק, לעשות שטויות וסתם לאכול בשקט.

אם יכולתי, הייתי מקפיאה את הרגע הזה לנצח, אבל זה בלתי אפשרי.

 

מורן

אני מרגיש כשמצב הרוח שלה משתנה, כשהיא נזכרת, כשהמציאות חודרת לתוך הבועה הקטנה שהתכנסנו בתוכה אתמול.

האור שדלק בעיניים שלה כבה במהירות והחיוך נעלם. היא משחקת עם שאריות האוכל שלה, לוגמת באטיות מכוס הקפה ואני נאלץ להודות בזה שיום הכיף הסתיים.

"דברי איתי, עדן, על מה את חושבת?"

היא מרימה אליי מבט כל כך מיוסר ועייף שאני כמעט נופל על הברכיים מולה ומתחנן שתחזיר את עדן שלי, עדן שהיתה פה ממש לפני כמה דקות.

"מה קורה ביום חמישי?"

אני לא יכול לגונן עליה במקרה הזה, אני לא יכול לקחת את המושכות ולטפל בבעיה ללא ידיעתה. אלה החיים שלה בסופו של דבר והיא צריכה לדעת מה אנחנו מתכננים, מה התפקיד שלה בהצגה.

"ניר שכר חוקר פרטי שיעקוב אחריך, שיראה מה את עושה ועם מי את. החוקר יעביר לו בימים הקרובים תמונות שלנו ביחד וידווח שעברת לגור איתי, שסביר להניח שאני המאהב שלך כבר שנים. המטרה היא להביא את ניר למצב של כעס עצום ולגרום לו לפעול.

ביום חמישי החוקר ימסור לו שאני יוצא למשמרת לילה בבית החולים ושאת לבד כאן. אנחנו בונים על זה שהוא יגיע לפה, במטרה לפגוע בך."

"מאיפה אתה יודע את כל זה? מאיפה אתה יודע שהוא שכר חוקר פרטי ושזה מה שהוא יעביר לו."

"החוקר חבר טוב של איתמר ועידן, כמו שאת יודעת, הם מנהלים חברת אבטחה פרטית והם מכירים את רוב החוקרים באזור. ברגע שהוא הבין אחרי מי הוא עוקב, הוא התקשר לאיתמר וסיפר לו. ככה עיצבנו את התוכנית."

היא מסתכלת עליי כמה רגעים בדממה, כנראה מעכלת את מה שאני מספר לה, את העובדה שהיא בעצם משמשת כפיתיון.

"אוקיי, תמשיך." היא אומרת לי מבלי להניד עפעף והאומץ שלה, קור הרוח גורמים לי להתגאות בה אפילו יותר, להתאהב בה יותר.

"עמית יהיה כאן איתך, את לא תהיי לבד אפילו לרגע אחד אבל אנחנו מניחים שניר לא ידע להבדיל בינינו. אנשים שמכירים אותנו הרבה יותר ממנו לפעמים לא מבדילים בינינו. אנחנו מקווים שהוא יראה את עמית והזעם ישתלט עליו והוא יעשה טעות, יתקוף אותו, את שניכם ואז לירון יכנס לתמונה."

"לירון הבלש שהכרתי אתמול."

"נכון, הוא חבר טוב של אביתר ויש לו קרובי משפחה כאן בסביבה. כביכול הוא חבר טוב של כולנו והוא יקבע עם עמית אצלי בבית לכוס קפה. המשמרת שלי לא רשומה בבית החולים, אני בחופשה, אז עמית יגיע לכאן במחשבה שאני נמצא בבית ויזמין בדרך את לירון. לירון יחכה מחוץ לדלת עד שניר יפעל, זה סיכון אבל הוא חייב להיות עד לתקיפה ממנו, אנחנו חייבים שתהיה סיבה מספיק טובה להכניס אותו לכלא לכמה שנים טובות."

"למה דווקא עמית? למה שאתה לא תהיה כאן באמת? אני מרגישה מספיק חרא עם זה שאתה מעורב, למה גם האחים שלך?"

"עמית הוא היחיד שיצליח להפעיל שיקול דעת, הוא היחיד שלא מונע מכעסים מבין האחים שלי. איתמר, עידן וגיא חמומי מוח, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהם לא ירצחו אותו. אביתר דמות ציבורית מדי, הסטראט-אפ שלו צובר תאוצה ולא משנה איך הערב יסתיים, זה יכול לפגוע בקריירה שלו ואני… אני מעורב מדי רגשית. אם אני אראה אותו פוגע בך, אני לא יודע איך אני אגיב.

את מכירה את עמית טוב, את יודעת מי הוא ואת יודעת כמה החיים שלו רחוקים מאלימות. הוא הקדיש את עצמו למטרה אחת מאז ומתמיד, להתרחק מהעבר שלנו, מהילדות שלנו. הוא היחיד שיצליח ברגע האמת לספוג את הזעם של ניר מבלי להגיב באימפולסיביות."

"ואם זה לא ילך ככה? אם ניר לא יגיע? אם הוא יגיע אבל יפעל אחרת, מה אז?"

"אז את תהיי בטוחה בכל מצב עם עמית ולירון. גם אם הדברים לא ילכו חלק, את לא תהיי לבד ואת תהיי מוגנת. זה כל מה שמעניין אותי."

 

עדן

הימים חולפים מהר והגוף שלי מחלים, חוזר לעצמו. הפסקתי עם משככי הכאבים והסימנים על הפנים שלי דוהים.

מורן, לא זז ממני, הוא בחופש מהעבודה ואפילו לא מקבל שיחות טלפון. אני מציירת, מפסלת ונחה. בלילות אני איתו, במיטה שלו, בין הסדינים שלו ולמרות שרוב הזמן אני נהנית וטוב לי, הפחד מיום חמישי מרחף מעליי ומעכיר את האווירה.

היה לי דחף לקום ולברוח, להשאיר את הכל מאחוריי ולפתוח חיים חדשים במקום אחר. אני מפחדת לסכן את מורן ואת המשפחה שמזמן קיבלתי בתור המשפחה שלי. אני לא מסוגלת לגרום לשרה עוד כאב, יותר ממה שהיא כבר סבלה בחייה ואני חוששת שאם עמית ייפגע, היא לעולם לא תסלח לי.

רציתי לארוז את הדברים שלי באמצע הלילה ולהיעלם, אבל מורן נותן לי את ההרגשה שהוא יותר לעולם לא ישחרר אותי, לעולם לא ייתן לי לצאת מחייו כמו בעבר.

לא דיברנו על היחסים שלנו, לא דיברנו על העתיד ולא תכננו תוכניות, החיים שלנו כרגע קפואים, סובבים סביב יום חמישי, היום.

ההחלטה להיות עצמאית יותר ולשלוט בגורל שלי מניעה אותי, אני לא יכולה לברוח, אני לא יכולה להמשיך לספוג ואני לא מתכוונת לתת לעמית להיות קורבן במקומי.

אם כל מה שמורן אמר נכון, אז ניר בהחלט יגיע לכאן הערב עם רצח בעיניים ואני מתכוונת ללכת איתו ראש בראש. נגמרו הימים בהם נדחקתי לפינה בזמן שהאגרופים שלו סימנו את הגוף שלי, נגמרו הימים בהם גוננתי על הפנים שלי רק כדי שלא יהיו סימנים שיעוררו שאלות.

כשניר יתקוף, אני אתקוף בחזרה.

"התקשרתי לבית החולים, עדכנתי אותם שאני מגיע למשמרת." מורן אומר לי כשמתחיל להחשיך בחוץ.

"אוקיי, אז אתה צריך כבר לצאת." אני עונה לו בטון רציני וקר. אני לא רוצה להיות קרה אליו כרגע, במיוחד לא כרגע, אבל אם אני לא אתנתק לחלוטין מהרגשות שמאיימים להציף אותי, אני מפחדת שאני אפול על הברכיים מולו ואתחנן בפניו שלא ילך, שלא יעזוב אותי.

"עדן.." הוא אומר לי ועוצר, הוא רוצה להגיד לי משהו אבל מה כבר אפשר להגיד עכשיו? לאחל בהצלחה? לקבוע שנדבר אחר כך? אחרי שבעלי יגיע לכאן?

אני ניגשת אליו במהירות ומחבקת אותו חזק, אני מנסה לשדר לו ללא מלים את הכרת התודה שלי, את ההערכה והאהבה שלי. את הפחד והאמון, את הלחץ והתקווה.

"עדן, אני אוהב אותך, לא משנה מה יקרה הלילה, אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך. אהבתי אותך בלילה הראשון שהכרנו בפאב ואהבתי אותך כל לילה מאז. אני לעולם לא אצליח להביע במלים את החרטה שלי על זה שנתתי לך ללכת, שנתתי לך לעזוב אותי מבלי להילחם עליך, עלינו. זאת הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי ושנינו יודעים שהכל היה נראה אחרת היום אם היינו נשארים ביחד.

אני אוהב אותך וכשכל זה יהיה מאחורינו, אני מתכוון להוכיח לך בכל יום שאני הגבר בשבילך, שאני העתיד שלך ושאני שווה עוד הזדמנות."

המלים שלו מרסקות אותי ואני מתאפקת לא לתת לדמעות ליפול, אני לא יודעת אם אצליח לעצור אותן.

"אל תגידי כלום, אני לא מצפה לכלום כרגע, אנחנו נמשיך את השיחה הזאת. אני מבטיח לך שאנחנו עוד נמשיך את השיחה הזאת ואז אני בהחלט אצפה ממך לתשובות והצהרות אהבה נצחיות. כרגע תכיני לעצמך כוס קפה ותנסי להיות רגועה, עמית כבר מחנה את הרכב בחוץ."

אני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו גם, שאת החור שהוא יצר בלב שלי אף אחד לעולם לא יצליח למלא חוץ ממנו. שאני שלו, בלב ובנפש, אבל הוא צודק, זה לא הזמן.

הוא לוקח את התיק שלו ובאותו הרגע עמית נכנס. אני מבינה למה אנשים מתבלבלים ביניהם, רק שנתיים מפרידות ביניהם והם נראים כמעט כמו תאומים זהים. יש להם את אותו מבנה הגוף, גבוהים ושריריים אבל פחות משאר האחים. השיער שלהם באותו האורך וכרגע הם אפילו לבושים באותם הבגדים.

המבט שעובר ביניהם מלא במשמעות ואני כמעט נשברת שוב. הם לא אומרים מילה, רק מסתכלים אחד על השני וצריך להיות עיוור וטיפש בשביל לא לראות את האהבה העצומה ביניהם, אהבה של אחים ואהבה של שורדים. עמית מקריב את עצמו הערב ללא תמורה וללא שאלות, בשביל אח שלו ואני חושבת שזאת המהות של המשפחה הזאת. אהבה ללא תנאים.

עם מבט אחרון לכיווני, מורן יוצא ואני נשארת לבד עם שומר הראש הפרטי שלי.

"פופקורן וסרט אקשן?" הוא שואל אותי עם חיוך חסר דאגות ומתיישב על הספה מול הטלוויזיה.

"עמית, אני רוצה להודות לך…" אני מתחילה להגיד לו והוא קוטע אותי במבט רציני.

"אל תודי לי, עדן, אני לא אדם זר שעושה לך טובה. אנחנו משפחה ואנחנו נמשיך להיות משפחה כל החיים, אני רק מצטער שלא היה מישהו שהיה שם בשביל אימא שלי בכל אותן השנים. את חייבת להבין משהו, זה סוג של תיקון בשביל כולנו, היכולת להגן עליך עכשיו שאנחנו כבר לא ילדים קטנים ומפוחדים. אנחנו מסתכלים עליך ורואים את אימא שלנו באותה סיטואציה רק לבד וזאת זכות להיות כאן לצדך. אז אל תודי לי, אני מודה לך."

איך עונים על דבר כזה, איך מוקירים תודה? הטוב שממלא את האחים האלה מעורר השראה ואני יודעת שאם תהיה לי הזדמנות אחרי הלילה הזה, אני אקדיש להם את כל כולי. אני אהיה האחות שלא היתה להם, הבת ששרה תמיד ראתה בי, האישה שמגיעה למורן ובעיקר ההוכחה, שיש חיים אחרי המוות.

שרה מעולם לא היתה בזוגיות אחרי אבא שלהם, היא הקדישה את עצמה להם אבל שכחה לגמרי מעצמה. אם תהיה לי הזדמנות, אני אוכיח להם כמה חזקות אנחנו, כמה אנחנו יכולות לספוג ולא להישבר. הכרת התודה שלי תהיה בכך שאני אהיה מאושרת, הרבה בזכותם.

השעות חולפות והמתח גובר, בהינו במסך בזמן שרץ בו איזשהו סרט אקשן, הפופקורן בקערה על השולחן ואנחנו יושבים מכורבלים על הספה. הראש שלי על הכתף של עמית והוא מלטף לי את השיער בעדינות. על פניו מהצד, אנחנו נראים מאוד שלווים, אבל אני מרגישה את השרירים שלו מתוחים וקפוצים והדופק שלי מואץ.

ההמתנה גרועה יותר מהכל, אבל היא הגיעה סוף סוף לסופה.

דלת הכניסה נפתחת בכח ואני מופתעת שהיא לא נתלשת מהצירים, אני קופצת לעמידה בצעקת בהלה ועמית נעמד מולי, מסתיר אותי מבעלי והאקדח שביד שלו.

"ניר, אל תעשה את זה, אני מתחננת בפניך." אני אומרת לו במהירות, הדמעות כבר נופלות והפחד משתלט עליי לחלוטין. לרגע לא דמיינתי שהוא יגיע עם אקדח, איך אפשר להילחם בקליע? איך אני יכולה להגן על עמית מכדור בלב או בראש?!

"ניר, אני מציע לך לשקול את המעשים שלך, אם תשתמש באקדח הזה, החיים שלך יסתיימו." עמית אומר לו בקור רוח ובטון מחושב וזהיר. "יש לך מעצמה לחשוב עליה, יש לך משפחה, אתה דמות ציבורית ואהובה.. אל תיתן לכמה רגעים של חוסר שליטה להרוס את כל מה שבנית."

הצחוק שבוקע מבעלי מרושע וציני, הפנים היפות שלו מעוותות מזעם. הוא לבוש באחת מחליפות היוקרה שהוא כל כך אוהב ואם נתעלם מהמבט המוטרף, הוא נראה נאה ומטופח כמו תמיד.

"המאהב של אשתי מנסה להציל את המוניטין שלי, כמה אירוני." הוא אומר ללא הומור ואני מבינה שהוא באמת חושב שעמית הוא מורן.

"אתה מאוד רגוע יחסית למישהו שעומד למות בדקה הקרובה." ניר אומר לו ומתקדם לכיווננו. "כנראה שאשתי האהובה כבר דאגה להרגיע אותך לפני שהגעתי… איפה זיינת אותה הפעם? כאן על הספה? או שאולי על השולחן בפינת האוכל? אני חייב להודות שאני מקנא, היא מעולם לא נתנה לי להתקרב אליה מחוץ למיטה שלנו, אבל לך היא נותנת לעשות מה שבא לך ואיפה שבא לך."

"ניר, על מה אתה מדבר? לא קורה בינינו כלום, מורן הוא רק ידיד שהציע לי קורת גג אחרי שברחתי ממך ומהאלימות שלך." אני משחקת את המשחק בתקווה שלירון כבר הגיע, שהוא שומע הכל מחוץ לדלת ויוכל לשמש כעד בעתיד. אני מנסה להשתלט על הפחד ולהתנהג בחכמה.

"תסתמי את הפה זונה!!" ניר צורח עליי ואני נרתעת לאחור בבהלה. "את חושבת שאני לא יודע מה את עושה כאן כבר שבוע?! שכרתי חוקר פרטי שדאג להעביר לי תמונות שלכם מזדיינים בכל פינה. מעולם לא צרחת בשבילי כמו שאת צורחת בשבילו.. אבל אני אגרום לך לצרוח הלילה."

הוא מכוון אליי את האקדח ואני יודעת שהכל נגמר, אני לא אקבל את הסוף הטוב שלי כמו באגדות, אני לא אומר למורן כמה אני אוהבת אותו ואני לא אוכיח למשפחת איתן שיש להם את הכח והיכולת לעשות שינוי. אני מתכוננת לירייה כשעמית מתחיל לדבר שוב.

"האמת שהיא זיון מעולה, אני מודה שהיו לי יותר טובים אבל אני מניח שהיא פשוט לא בכושר אחרי כמה שנים עם אימפוטנט פתטי כמוך." מה?! למה הוא אומר את זה? למה הוא מכעיס אותו?!?!

הפעם הירייה מגיעה אבל האקדח כבר לא מכוון אליי, עמית עף אחורה ישירות לתוך הזרועות שלי ושנינו נופלים לרצפה. כתם אדום גדל ומתרחב על הטי-שירט הלבנה שלו ולוקח לי כמה רגעים להבין שהרעש מחריש האוזניים שאני שומעת הוא בעצם צרחות האימה שלי.

אני לא מצליחה לקלוט את מה שקורה אחר כך, המוח שלי כבר לא מתקשר עם שאר חלקי הגוף. לירון מתפרץ לדירה ויורה בניר, ניר מתמוטט לרצפה. עידן ואיתמר רצים לכיווננו ומסתכלים בפחד מוחלט על אחיהם הקטן ששוכב עליי חסר תזוזה. דם.. כל כך הרבה דם..

 

כעבור חודש

"וואן גוך, תפסיקי לבהות בדביל ותעבירי לי את השתייה!" עידן אומר לי וגורם לכל השולחן לצחוק. כן, אני בוהה בעמית, לפני חודש הוא חטף כדור בחזה בשבילי ומבחינתי זה נס שכולנו יושבים סביב השולחן בארוחת שישי, בריאים ושלמים.

"בייחוד שאת בוהה בדביל הלא נכון." מורן אומר לי מימיני ומנשק אותי.

אז מסתבר שמורן לא היה לגמרי כן איתי כשהוא סיפר לי על התוכנית ליום חמישי, הם רצו לגרום לניר לפעול, אבל לא סיפרו לי ש"לפעול" מבחינתם, היה לירות בעמית. לקח לי הרבה זמן להשתחרר מתחושת ההלם והאשמה, עמית הגיע לבית באותו הערב בידיעה שאולי הוא כבר לא יצא ממנו בחיים. הוא התנדב לזה ורק בימים האחרונים הסיוטים שלי נרגעים קצת.

החוקר הפרטי שניר שכר, סיפר לאיתמר ועידן שיש לניר אקדח שהוא רכש בצורה לא חוקית והם חיפשו דרך לגרום ללירון לירות בו בלית ברירה. ישיבה בכלא לא מספיק טובה בשביל האחים איתן, הם רצו להיפטר מניר לתמיד.

לירון הרג את ניר בירייה אחת מדויקת לרקה, כמובן שלא היה צורך בחקירה מסובכת מדי כשהעד הראשי הוא בלש מוכר ומוערך.

מורן, שעבד בבית החולים בטיפול נמרץ, חיכה לעמית וטיפל בו במיומנות ומקצועיות והציל את חייו, את אותם החיים שעמית כמעט הקריב עבורי.

זכיתי בהזדמנות להצהיר הצהרות אהבה נצחיות למורן והחלטנו לקחת את זה לאט יותר הפעם.. אז אנחנו מתחתנים בעוד חודש.

זכיתי גם לראות את החיוכים של משפחת איתן המורחבת, כשהודעתי להם שאני מרחיבה את הגלריה שלי ושבזכותם יש לי את הכח והאפשרות להגשים את עצמי ללא פחד.

האירוניה היא שכל הונו של ניר הועבר אליי בהיעדר צוואה ובתור אשתו.. כנראה שהוא לא היה כל כך חכם כמו שתמיד חשבתי.

עדיין לא הצלחתי לצייר את הדיוקן המושלם, תמיד כשאני מגיעה לרגע האמת, מורן הורס הכל וזז…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *