איתן – טיפול באמנות – פרק ו

עדן

הרכב דוהר במהירות לכיוון עמוד החשמל ואני יודעת ששניות בודדות מפרידות ביני לבין התנגשות חזיתית. אני מספיקה ברגע האחרון להסיט את ההגה שמאלה ולהתחמק מהעמוד כמעט לגמרי, אני פוגעת בו בצד הימיני של הרכב וסוף סוף נעצרת.

האוזניים שלי מצלצלות ואני יושבת קפואה והמומה, אבל אני בחיים. אני בחיים ולא נפגעתי.

אני בוחנת את עצמי, הרגליים, הידיים, הכל במקום ונראה שהכל בסדר, אפילו כרית האוויר לא יצאה בגלל שהצלחתי למזער את ההתנגשות.

הצלצול מתחיל להיחלש ואני שומעת דפיקות על החלון שלי והדלת נפתחת במהירות שמקפיצה אותי ומוציאה אותי מההלם.

"את בסדר? גברת, את בסדר?"

עיניים כחולות בהירות בוחנות אותי בדאגה. "את שומעת אותי? את בסדר? איפה נפגעת??"

"אני בסדר, לא נפגעתי. אני בסדר." אני עונה במהירות, מכריחה את עצמי להתאושש מהבהלה. "מישהו התנגש בי מאחורה, פעמיים וסטיתי מהכביש." אני עונה לגבר הזר שרוכן לכיווני.

"כן, ראיתי, לא הספקתי לקלוט את לוחית הרישוי כי מיהרתי אליך אבל זיהיתי את סוג הרכב. את מסוגלת לצאת או שאת צריכה עזרה רפואית?"

אני מסוגלת לצאת? אני חושבת שכן. אני מורידה בזהירות את החגורה ויוצאת מהרכב, רגל רגל. האדמה רועדת קצת מתחתיי, לא, אני רועדת.. אבל אני מצליחה לעמוד.

"אני מניח שהסימנים על הפנים שלך לא קשורים למה שקרה הרגע, הם לא נראים טריים ואת לא מדממת."

"אתה רופא?"

הוא מחייך אליי עם שיניים מושלמות ולראשונה אני שמה לב ליופי שלו. "לא, אני לא רופא. קוראים לי לירון ואני בלש במשטרה שכבר בדרך לכאן. בואי תשבי ברכב שלי ונתקשר לבעלך."

נתקשר לבעלי? מאיפה הוא יודע שאני נשואה? מאיפה הוא הגיע פתאום?

"היי היי, תנשמי עמוק, נראה לי שאת עדיין קצת בשוק. בואי, שבי כמה רגעים."

אני מתנגדת לניסיון שלו למשוך אותי ולוקחת צעד אחורה. "מאיפה אתה יודע שאני נשואה? מי אתה?" אני שואלת אותו בפחד.

הוא מסתכל עליי לרגע בבלבול אבל נראה שהוא מתעשת ומבין את הזהירות שלי. "יש לך טבעת נישואין על האצבע." יש לי טבעת נישואין… הטבעת… אני לא יודעת למה היא עדיין עליי.. "אני בלש במשטרה, הייתי בדרך הביתה כשראיתי את הרכב מתנגש בך, העברתי במהירות הודעה למוקדנים שלנו ונסעתי לכיוונך. כשראיתי אותך מאיצה לכיוון עמוד החשמל העדפתי לנסוע אחריך ולראות מה איתך במקום לרדוף אחרי החשוד. אני מבין את הפחד שלך ואת צודקת לגמרי, אז אני אעמוד כאן במרחק ממך." הוא מסמן על האזור שהוא נעצר בו. "ואת תלכי לרכב שלי לנוח, את יכולה להגיד לי את המספר של בעלך או שתתקשרי אליו בעצמך?"

"לא, לא לבעלי… אני לא יודעת איפה הפלאפון שלי, אני אגיד לך מספר ותחייג? בבקשה?" אני שואלת במבוכה ומרגישה קצת משוגעת.

"אין שום בעיה, מה המספר?" הוא שואל כשהוא מוציא את הפלאפון שלו מהכיס.

אני אומרת לו את המספר שאני זוכרת בעל פה כבר שמונה שנים והוא מרים אליי מבט מופתע. "זה המספר של מורן, את עדן?"

"כן, מאיפה אתה מכיר את מורן?"

"אני חבר טוב של אביתר… דיברנו הבוקר והוא נתן לי את המספרים של כל האחים שלו, הם שמורים אצלי עכשיו." הוא אומר לי ומחייג. חבר של אביתר והם דיברו הבוקר.. יום חמישי. הוא יודע מי אני והוא קשור איכשהו ליום חמישי.

"מורן, זה לירון… כן… אני צריך שתגיע לכביש עשרים ושתיים בכניסה לקריית אתא. אני כאן עם עדן, היא היתה מעורבת בתאונת דרכים, היא בסדר גמור אז אל תילחץ… לא… לא… בסדר." הוא מנתק את השיחה ומתקרב אליי באטיות, כנראה בשביל לא להלחיץ אותי.

"מורן בדרך, הוא יהיה כאן ממש בעוד כמה דקות. לא הצלחתי לראות את הנהג אבל אין ספק שהפגיעה היתה מכוונת. אני מניח שזה קשור איכשהו לבעלך."

"אני לא יודעת.. סביר להניח." תחושת הבושה המוכרת ממלאת אותי שוב, כבר התרגלתי אליה. המבט של לירון מלא רחמים ומעורר בי כעס, כל כך נמאס לי מזה. נמאס לי לחיות בפחד, בחוסר שליטה, נמאס לי שגברים דומיננטיים וחזקים מרחמים עליי ומצילים אותי.

שרה צודקת, זה לא משנה כבר איך הגעתי למצב הזה, העובדה היא שאני כאן, זאת המציאות ורק אני יכולה לשנות את הגורל שלי.

אני לא אתן לעצמי להפוך לעוד קורבן של אלימות נגד נשים, אני לא אתן לסביבה להחליט עבורי ולהוביל אותי לפתרונות, אני לעולם לא אתן יותר לגברים עם כח להפחיד אותי או לחלופין, לרחם עליי.

 

מורן

לוקח לעמית ולי פחות מחמש דקות להגיע לנקודת הציון שלירון שלח לי בוואטסאפ.

פחות מחמש דקות בהן כל הפחדים שלי צפים מעל פני השטח ואני מרגיש את הדופק שלי בגרון. עדן היתה מעורבת בתאונת דרכים, הזהרתי אותה לא לנהוג תחת השפעת משככי הכאבים והיא עשתה תאונה. יכולתי לאבד אותה, שוב, אני מרגיש שהיקום מאותת לי באותיות ניאון עצומות שהאישה הזאת יכולה להתמסמס לי מבין האצבעות אם אני לא אתאפס על עצמי, אם אני לא אעשה שינוי במחשבה ובהתנהלות שלי מולה.

האישה הזאת שמילאה אותי ברגש ובנחמה מהיום שהכרנו ומעולם לא באמת נתתי לה את ההזדמנות להפוך להכל בשבילי, כבר עזבה אותי בעבר ולא עשיתי כלום בשביל לעצור אותה, אני לא יכול לחזור על הטעות הזאת.

בשעתיים שלא שמעתי ממנה וישבתי עם עמית, הגעתי ללא מעט תובנות עם עצמי. היה לי טוב איתה כשהיינו ביחד, עד כדי כך טוב שבכל רגע חיכיתי למכה, חיכיתי שזה יסתיים כי לא יכול להיות שיהיה לי כל כך טוב.

הילדות שלי היתה מלאה בייסורים ורוע שסירבתי להאמין שבאמת יכול להיות לי טוב, אולי סירבתי להאמין שמגיע לי שיהיה לי טוב.

תחושת אשמה על הסבל של אימא שלי, על הסבל של האחים שלי כולם ועמית בפרט ניהלה אותי במשך שנים והרגשתי שמגיע לי עונש. שאני צריך לסבול בתמורה לשתיקה שלי, בתמורה לחוסר המעש.

אני מבין כמה שזה לא הגיוני לצפות מעצמי בן השתיים עשרה לעשות שינוי בבית אלים, אבל יכולתי לעשות שינוי, תמיד יש משהו שאפשר לעשות.

יכולתי לספר, יכולתי לבקש עזרה, יכולתי לפנות לגורמים בבית הספר ואפילו לשכנים. אולי אם רק הייתי מדבר עם מישהו, דברים היו נראים אחרת, הייתי חוסך מהמשפחה שלי כאב ומגיא את העול שהוא נושא על כתפיו מגיל שמונה.

בדיעבד, סיכלתי את ההזדמנות שלי לאושר במו ידיי ועד שסוף סוף נפל לי האסימון, אני יכול לאבד את עדן לנצח.

המראה של הרכב שלה תקוע ליד עמוד חשמל לצדי הכביש מזעזע אותי, קצת יותר ימינה והיא היתה מתנגשת בו חזיתית. איך זה קרה? היא נרדמה על ההגה?

אני רואה אותה יושבת ברכב עם לוחית משטרתית ולצדה עומד לירון, לפחות אני מניח שזה לירון כי אין לי מושג איך הוא נראה.

עמית נוסע ברכב מאחוריי ואנחנו חונים לצד הכביש בשיירה מאחורי הרכב המרוסק של עדן.

אני רץ אליה בבהלה בזמן שעמית הולך לצד עם לירון. "מה קרה? את בסדר? נעלה לבית החולים?" אני שואל אותה ונעצר מולה על הברכיים.

היא מסתכלת עליי במבט שאני לא מצליח לקרוא. "אני בסדר, רכב התנגש בי פעמיים בזמן נסיעה וברח. איבדתי לרגע שליטה על הנסיעה אבל ברגע האחרון הצלחתי לעצור ליד עמוד החשמל ולא.. סביבו." רכב התנגש בה פעמיים?

"לא הבנתי, הרכב התנגש בך בכוונה?" באותו הרגע לירון ועמית נעמדים לידנו ולירון עונה לי.

"כן, ראיתי הכל, הרכב חד משמעית האיץ לכיוונה וניסה להעיף אותה מהכביש לתוך העמוד. ברגע האחרון היא סטתה מעט לצד, אני לא יודע איך היא עשתה את זה. עדן, כל הכבוד על קור הרוח והחשיבה ברגעים כל כך מפחידים." הוא מביט בה עם חיוך מתרשם ותחושת קנאה מציפה אותי.

"תודה, אני רק רוצה הביתה כרגע, אני חייבת להישאר כאן?"

"המשטרה כבר כאן, הם בדיוק חנו מאחורי הרכבים של עמית ומורן, תעני על כמה שאלות ואת משוחררת. אני אדאג לכל השאר." כן, אני בטוח שאתה תדאג לכל השאר..

הדקות הבאות עוברות באיטיות, עדן עונה על אינספור שאלות בביטחון מלא ואני מזדעזע כשאני שומע את הפרטים. היא מגישה תלונה נגד ניר ולירון מבטיח לנו שהוא יטפל בהכל מהצד שלו.

אנחנו נכנסים לבית שלי לבד, ביקשתי מעמית שיעדכן את המשפחה אבל שיתנו לנו פרטיות.

"להכין לך משהו חם לשתות?" אני שואל אותה בזמן שאני מוזג לה כוס מים עם משככי כאבים בצד.

"לא, תודה, אני רוצה להתקלח." היא עונה לי בקול חלש, שותה את הכדורים והולכת.

אני מחפש לעצמי תעסוקה בזמן שהיא במקלחת, הידיים שלי מגרדות ואני חסר מנוחה. אני מעמיד בסלון מול החלון כן ציור וצבעים שבמקרה קניתי לפני כמה חודשים וישבו במחסן.. חיכו לה. אולי האמנות שלה תעשה לה טוב עכשיו, תסיח את דעתה מהימים האחרונים, גם אם זה רק לכמה שעות.

היא יוצאת מהמקלחת לבושה בפיג'מה לבנה דקיקה, הבד העדין שקוף ואני רואה את הצורה של החזה שלה מתחת לחולצה, היא לא לובשת חזיה והפטמות שלה זקורות.. פאק זה לא זמן טוב לזקפה. אני מסתובב במהירות למטבח, מקווה שהיא לא תקלוט את התגובה של הגוף שלי למראה שלה ורדרדה מהמקלחת החמה, עם תלתלים רטובים וחולצה לבנה שנהיית יותר ויותר שקופה בגלל המים שנוטפים ממנה.

"מצאתי כמה כלי ציור במחסן שלי, חשבתי שאולי תרצי להשתמש בהם." אני אומר לה ומוציא לעצמי בקבוק בירה מהמקרר.

"מצאת? בדרך כלל יש לאנשים כלי ציור מקצועיים במחסן?" היא שואלת אותי בציניות ואני לא מנסה אפילו להסתיר את החיוך שלי.

"אוקיי… קניתי אותם לפני כמה חודשים… בשבילך."

היא מסתכלת עליי שוב באותו מבט שלא הצלחתי לקרוא ברכב ואני מודה לאלוהים על האי שעומד באמצע המטבח ומסתיר עוד משהו שעומד עכשיו.

"תודה, זאת מחשבה יפה מאוד." היא אומרת לי ומתיישבת על כיסא מול הדף הריק.

"מורן?" היא קוראת בשמי וממשיכה לשבת עם הגב אליי.

"כן?"

"אתה יכול לדגמן בשבילי הלילה? כמו פעם?" היא שואלת בקול יציב וחזק. אני מופתע מהשינוי בגישה שלה מהצהריים.. כאילו משהו השתנה לגמרי במחשבות שלה.

אני לא עונה לה במלים, אני מניח את הבקבוק ליד הכיור וניגש אליה, נעמד מולה ומתחיל להתפשט. היינו עושים את זה המון כשהיינו ביחד, היא תמיד רצתה לצייר אותי, לפסל אותי, לפעמים זה היה נמשך שעות עד שהגב שלי היה הורג אותי ורק אז היא היתה נעצרת ומרחמת עליי.

הפעם הזאת שונה, משהו במבט שלה, משהו באווירה בינינו. אני לא עוצר כשכל מה שנשאר לגופי הם התחתונים, אני מוריד גם אותם ונשאר מולה עירום… וזקוף.

היא מסתכלת עליי, מכף רגל ועד ראש, לא מפספסת כמובן את הזקפה המטורפת שלי אבל לא מעירה לגביה. "תשכב על הספה, תתמקם בנוח, יש לי הרגשה שזה ייקח כמה שעות טובות ואני לא רוצה שתתבכיין על הגב שלך." הטון הפלרטטני שלה רק מדליק אותי יותר.

אני לא מבין מה עובר עליה, לפני פחות מארבעים ושמונה שעות היא עברה תקיפה מבעלה ורק לפני שעתיים היא ניצלה בנס מתקיפה בכביש, איך היא רגועה כל כך?

"איך הצלעות? את מסוגלת לשבת עכשיו על הכיסא הזה ולצייר?" אני שואל אותה כשאני נשכב על הספה מולה.

"כדורי הקסם פועלים נפלא ואני מסוגלת לעשות עכשיו הרבה דברים.." אוקיי..

 

עדן

מדהים איך שהמוח שלנו עובד, אני מרגישה שאני בן אדם אחר לגמרי ממי שהייתי עד הצהריים. משהו בתקיפה הזאת בכביש, משהו במבט המרחם של לירון ובטונים המתנשאים של מורן היום גרם לי למהפך מחשבתי.

הפחד אמנם לא נעלם, אבל הוא נרגע וכבר לא ממלא אותי. הכעס כלפי ניר בהחלט חי וקיים, אבל הכעס הפנימי שלי מול עצמי, התחלף בהשלמה ובהבנה.

ההבנה שאני רוצה חיים אחרים, אני רוצה להיות אותה בחורה מצחיקה וחסרת פחד שהייתי בגיל עשרים. אני רוצה להיות חזקה ועצמאית, אני רוצה ליצור אמנות, אני רוצה להרוויח כסף, אני רוצה להיות אדם שלם.

מורן שוכב על הספה בשיא תפארתו, הידיים מתחת לראש, השרירים בולטים והזין עומד.. כמה ביטחון צריך להיות לגבר בשביל לשכב ככה ללא טיפת בושה. הוא תמיד היה כל כך שלם עם עצמו ועם המיניות שלו, תמיד הערצתי את הנוחות שלו.

אני קמה אליו בשביל לכוון אותו לתנוחה שמתאימה לציור שלי, הוא כבר מכיר את המרדף שלי אחרי הציור המושלם ולא מתנגד כשאני מתחילה לסדר סביבו את  הכריות ולכוון את הפנים שלו לזוויות שונות.

אני עומדת לשחרר אותו ולחזור לציור כשהמוזה נוחתת עליי ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ממנו.

אני מחזירה את יד שמאל שלו מתחת לראש, שתשמש כמשענת ואת יד ימין מושיטה קדימה בזהירות, בעדינות ומניחה בין הרגליים שלו. "תחזיק אותו." אני אומרת לו בקול שקט אבל יציב.

"להחזיק את מה?" הוא שואל אותי בהתגרות, הוא רוצה לשמוע את המלים, הוא תמיד דרש ממני לומר את המלים.

"תעטוף את הזין שלך עם היד, כאילו שאתה עומד לשפשף אותו ותעצור. ככה אני רוצה לצייר אותך."

"ואת באמת חושבת שאני אצליח להישאר סטטי עם היד סביב הזין שעות?"

"תחזיק מעמד כמה שתצליח, אני מאמינה שנסתדר." אני עונה לו עם חיוך וחוזרת לעמדה שלי.

מצב הרוח שלי פלרטטני וסקסי, נמאס לי להיות עצובה כל הזמן, אני רוצה ליהנות! לילה אחד, בלי לחשוב על ההשלכות ועל העתיד שלי, על המלחמות שעוד לפניי. אני רוצה ליהנות מהגבר הכי יפה ומושך שהכרתי מימיי, מהסקס הכי טוב שהיה לי. אני רוצה להיזכר בזה שאני אישה צעירה בת עשרים ושמונה ושחיי הנישואין שלי לא מגדירים אותי!

משיכות המכחול קלות וזורמות מתחת ליד שלי, הצבעים הופכים לצורות וצללים מול העיניים שלי והזמן טס.

המבט של מורן לא זז ממני, אני מרגישה אותו מסתכל עליי, בוחן אותי. אני מנסה להתעלם ולהשקיע את כל כולי ביצירה שמרגישה כמו זריקת אדרנלין ישירות ללב. הידיים מושלמות, אני מצליחה לצייר כל אצבע וציפורן, הוורידים הבולטים שלו, הכל הולך מושלם… עד שהוא מתחיל להזיז את היד..

המכחול כמעט נופל ואני נושמת עמוק בהפתעה. היד שלו, היד שעוטפת אותו מתחילה לנוע למעלה ולמטה.. שוב למעלה.. הוא מפעיל לחץ ומשחרר, עוטף את עצמו בתנועות מעגליות.

היד השמאלית מצטרפת, הוא הורס לגמרי את הציור שלי אבל זה כל כך לא מעניין אותי כרגע.

יד אחת עולה ויורדת, משפשפת אותו באטיות, היד השנייה על האשכים, מלטפת וחופנת. הוא יודע מה הוא עושה לי, הוא יודע שזה תמיד היה הדבר שהכי הדליק אותי.. לראות אותו מאונן מולי.

לפעמים כשהייתי במחזור ביקשתי ממנו לעשות את זה מולי, לראות אותו מסופק ונהנה גם כשאני לא יכולה. הוא תמיד ניסה לשכנע אותי שהמחזור לא מפריע לו, שזה חלק טבעי בנשיות שלי ושהוא ישמח להוכיח לי את זה, אבל אני לא יכולתי לשחרר את המחסומים.

עכשיו הוא שוב מולי, מגשים את הפנטזיות שלי, מספק אותי מבלי לגעת בי. הגוף שלי מתחמם, אני מרגישה את הלחות עוטפת אותי, בעיקר בין הרגליים.

"את רוצה שאני אעצור, עדן? את אדומה.. את מסמיקה ממבוכה או שזה מאיזשהו רגש אחר?"

הוא מתגרה בי שוב, מנסה לדחוק אותי לפינה, זה תמיד היה ככה בינינו, אני הייתי מציירת והוא היה מוציא אותי מדעתי.

לא הפעם.

"תעצור." היד שלו נעצרת מיד והוא מסתכל עליי המום, מעולם לא עצרתי אותו בעבר.

אני קמה מהכיסא והולכת אליו באטיות, נעמדת מולו ומסתכלת עליו במבט מלא שליטה. "אתה שלי הלילה, מורן. אני לא רוצה לשמוע על מחר ואני לא רוצה לנתח שום דבר." אני אומרת לו ומתחילה להתפשט.

בד הכותנה העדין של הפיג'מה רך ונעים ועדיין כשהוא משתפשף על הפטמות הזקורות שלי, עוברת לי צמרמורת בגוף.

אני מורידה את המכנסיים והתחתונים ונשארת עירומה, בדיוק כמוהו.

"עדן, אני לא רוצה להכאיב לך." הוא אומר לי ומסתכל על הסימנים הכחולים על הצלעות שלי שמתחילים לקבל גוון צהבהב.

"יש לי סף כאב גבוה. עכשיו תמשיך, אני רוצה להסתכל עליך." אני יורדת לברכיים מולו, מורידה את אחת הרגליים שלו לרצפה ומתמקמת במרחק של כמה סנטימטרים בודדים מתנועות הידיים שלו.

הוא חוזר לפעולה, חוזר לעשות ביד מולי רק שעכשיו הוא לא מאופק. התנועות שלו מהירות יותר והוא גונח, משפשף את עצמו ובוהה בחזה שלי, תמיד היתה לו אובססיה לחזה שלי.

"מה אתה צריך, מורן? מה אתה רוצה?" אני יודעת מה התשובה, אבל גם אני רוצה לשמוע את המלים.

"את השדיים המושלמים שלך סביב הזין שלי."

אני רוכנת לכיוונו עם חיוך וחופנת את השדיים הכבדים שלי, הוא מזיז את הידיים שלו לצדדים ואני עוטפת את הזין שלו, מעמידה אותו בדיוק באמצע החזה שלי.

הראש שלו נופל אחורה עם קללה שקטה והאצבעות שלו משתלבות בתוך השיער שלי, בזהירות. למרות שהוא כרגע עמוק בתוך פנטזיה משלו, הוא נזהר על הפנים שלי, על הסימנים ודואג לא לפגוע בי.

"פאק עדן, התגעגעתי אליך, התגעגעתי לזה, התגעגעתי להכל." הוא אומר לי בקול עמוק ואני מפעילה יותר לחץ על השדיים, נעה במהירות, מקרבת אותו לאורגזמה.

"תגמור, מורן, תגמור על הגוף שלי כמו שאתה אוהב." אני אומרת לו והוא משתגע ממני, תנועות האגן שלו מאיצות והאחיזה שלו מתחזקת.

"לא, בתוכך, אני רוצה לגמור בתוכך, תני לי אותך הלילה גם."

למרות שאני נהנית מהשליטה שלי בו, אני רוצה להרגיש אותו בתוכי גם. שנים שלא עשיתי סקס מרצון מוחלט והנאה.

אני קמה ומפשקת את הרגליים שלי מעליו בעמידה והוא מעביר שתי אצבעות בתוך הרטיבות שלי, אני מניעה את האגן שלי במעגל קטן, מרטיבה את האצבעות שלו יותר והוא מחדיר אותן לתוכי בכח. דוחף אותן עמוק ונוגע בנקודת הג'י שלי, משפשף אותה והנוזלים שלי מתרבים, מכסים אותו.

הוא תופס את הירכיים שלי ומתחיל למשוך אותי לכיוונו, למעלה, למעלה. "תני לי טעימה מגן עדן." הוא לוחש לי ומושיב אותי על הפנים שלו.

הוא מחדיר את הלשון שלו עמוק לתוכי ואני גונחת בקול, ממלמלת מלים חסרות משמעות ורוכבת עליו. השפתיים שואבות אותי, את הדגדגן שלי ואני זזה, משתפשפת במהירות במרדף אחר האורגזמה. הידיים שלו תופסות את התחת שלי חזק ומצמידות אותי אליו, צמוד, חזק ורטוב. פאקקקקקק "אהההה מורן! מורן!!" אני צורחת את השם שלו, גונחת ומייללת את הפורקן שלי שמתפרץ מתוכי בתחושת שחרור עצומה.

הוא מרים אותי ומשכיב אותי בעדינות על הספה, מפשק את הרגליים שלי וחודר לתוכי באטיות, מפלח את הדפנות הנפוחות שעדיין עוברים בהן זרמים של עונג.

"תני לי עוד אחת, תמחצי אותי בתוכך, עדן." הוא זז בתוכי ואני עוטפת אותו עם הרגליים שלי, מחדירה את הציפורניים שלי לתחת העסיסי שלו ומתכווצת סביבו, מכווצת את השרירים שלי וסוחטת ממנו את האורגזמה שלו, כל טיפה.

"עדן… אהה.. אני לא יכול איתך, אני לא יכול איתך." הוא ממלמל שוב ושוב וגומר עמוק בתוכי, ממלא אותי, פיזית ונפשית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *