איתן – טיפול באמנות – פרק ד

עדן

אני מתעוררת בבוקר בבהלה, הכאב בצד הפנים שלי מטלטל ואני מנסה להבין איפה אני ומה קורה סביבי. אני מסתכלת על הווילונות הבהירים, מסך הטלוויזיה הענקי ונזכרת באירועי האתמול, אני בבית של מורן, נרדמתי על הספה בסלון.

הטשטוש חולף קצת ואני שמה לב לריח המדהים שממלא את החלל, פנקייקים, הפנקייקים של שרה. אני מסתובבת במהירות למטבח ומתכווצת מהכאב החד שמפלח את הגולגולת שלי… ניר הבן זונה.

אני לא יודעת אם זו ההשפעה של כל משככי הכאבים שמורן דחף לי במהלך הלילה או שאני בכלל ישנה עדיין וחולמת את הסצנה בפינת האוכל.

מורן נשען על השיש במטבח ונוגס בתפוח עם עיתון ביד בזמן שכל המשפחה שלו ישובים סביב האי הגבוה. עמית דוחף מזלג מפוצץ פנקייק נוטף סירופ מייפל לתוך הפה שלו, עידן שותה קפה וגולש בפלאפון. מולו יושב איתמר ולוחש משהו באוזן של אלינה הסקסית שגורם לה להסמיק, אביתר ושירה מדברים בשקט מול מסך לפטופ וגולת הכותרת, שרה, שותה כוס תה ומסתכלת עליי כמו שהיא הסתכלה עליי תמיד, עם המון אהבה.

אני קמה והחדר דומם, כל העיניים עליי והמבוכה שוטפת אותי, אני יודעת מה הם רואים, איך אני נראית, כולם יודעים כבר למה אני פה, זה בטוח.

"תחזרו לענייניכם ילדים, לעדן ולי יש שיחה אישית לקיים." שרה אומרת להם, ניגשת אליי ומושכת אותי אחריה לחדר האורחים, מאתמול החדר שלי.

היא סוגרת את הדלת ואנחנו מתיישבות על המיטה פנים אל מול פנים. היא לא אומרת לי כלום, היא רק מלטפת לי בעדינות את הפנים, את האזורים הפגועים ואני נשברת, אני מתחילה לבכות בעוצמה ובפתיחות שלא הרשיתי לעצמי עד עכשיו. אתמול מול עידן רציתי להיראות חזקה, הדמעות נפלו אבל לא נשברתי, הצלחתי להחזיק איכשהו מעמד. מול שרה, אני ילדה קטנה נטולת מסיכות.

אני נופלת לזרועותיה, מתייפחת ושבורה והיא מחבקת אותי בחיבוק האימהי והחם שקיבלתי רק ממנה.

"זה בסדר, ילדה שלי, הכל יהיה בסדר. אני יודעת שזה לא נראה ככה עכשיו, את בטח חושבת ומרגישה שלעולם לא תצאי מזה, שלא תתאוששי מהבושה ותחושת האשמה, אבל אני מבטיחה לך, מבטיחה לך שגם זה יעבור. יבוא היום וזה יהיה מאחוריך, זיכרון מר אבל הרבה פחות כואב ואת תופתעי שהחיים ממשיכים ושאת תהיי מאושרת שוב."

אני נדהמת מההשפעה של המלים שלה עליי, אני מרגישה שהיא אומרת בקול את המחשבות הכי כמוסות שלי, מתחברת לפחדים שלי ונותנת לי את הלגיטימציה להרגיש אשמה, להרגיש מבוישת ומובכת, להודות בזה שאני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה ואיך לעזאזל אני יוצאת ממנו.

"איך את תמיד יודעת איך להרגיע אותי?" אני שואלת אותה בכנות, זו לא הפעם הראשונה שהיא מכניסה את ההיסטריות שלי לפרופורציה.

"בשביל זה יש אימהות." כמה פשוט, כמה כן וטהור מצדה. "ויש לי ניסיון עם זיכרונות כואבים."

אני מניחה שהיא מתכוונת למוות של בעלה בגיל צעיר. "מה אתם עושים פה כולכם? זה נוהל שבת קבוע?"

"האמת שלא, אבל נתת רעיון נפלא."

רגע, יום שבת היום, זה אומר שאתמול היתה אמורה להיות ארוחת שישי משפחתית. "מורן ועידן הבריזו לארוחת שישי בגללי?"

"לא, ויתרנו על הארוחה השבוע בגלל החתונה, לקח לנו זמן להתאושש." חתונה?

"איזה חתונה?"

"אביתר ושירה התחתנו ביום חמישי, את מאמינה? סוף סוף אחד הבנים שלי נשוי, אולי אני אזכה לראות נכדים לעת זקנה." היא אומרת עם חיוך. "מורן הוקפץ לבית החולים באמצע האירוע." אני נזכרת בחליפה המחויטת בחדר הרופאים, הוא הגיע לבית החולים ישירות מהחתונה ובמקום לישון אתמול בבוקר, הוא טיפל בי. הוא העיר אותי כל שלוש שעות, ביום ובלילה, בדק אותי ודאג שאקח את התרופות שלי, אני לא יודעת אם הוא ישן בכלל.

אתמול בערב במקום להיות עם המשפחה שלו, במקום לשבת ולהעביר חוויות מהחתונה, הוא הסתגר בבית איתי. אני מרגישה אפילו יותר גרוע.

"עדן, אני לא יודעת על מה את חושבת עכשיו, אבל זה לא נראה כמו משהו שמח. תנסי לשחרר את המחשבות, לפחות לכמה שעות ובואי תיהני מבוקר טעים עם המשפחה שלך. מה את אומרת?"

המשפחה שלי, מחמם לי את הלב לשמוע אותה מדברת ככה. להרגיש שאולי הייתי חסרה להם כל השנים האלה כמו שהם היו חסרים לי.

שרה יוצאת מהחדר ואני נכנסת לשירותים לשטוף פנים ולצחצח שיניים, לנסות להיראות לפחות חצי נורמלית. למרות שאני רוצה לעטוף את עצמי בתלתלים הארוכים והכבדים שלי, להסתיר את הפנים שלי, אני בוחרת להתמודד עם המצב ואוספת את השיער לקוקו גבוה.

אני בוחנת את עצמי מול המראה, עין שמאל נפוחה, אדומה, סגורה כמעט לגמרי והאזור סביב שחור. כתם כחול על הלסת ושפה פתוחה. הצלעות שלי הורגות אותי, הכאב כמעט בלתי נסבל ואני מבינה שעברו יותר מדי שעות מהפעם האחרונה שלקחתי כדורים.

אני לובשת טי-שירט לבנה פשוטה וג'ינס קצר שעד לא מזמן היה צמוד עליי ועכשיו הוא די רופף. ירדתי לא מעט במשקל בחודשים האחרונים. מהרגע שמורן חזר לחיי, נעלם לי התיאבון ואני מודה שאני מבלה הרבה יותר זמן בסטודיו שלי במרדף אחר הדיוקן המושלם ושוכחת לאכול.

הפעם כשאני מתקרבת למטבח הדממה פחות מודגשת, מורן שוטף כלים ושירה באמצע שיחת ועידה קולנית בטלפון בפורטוגזית, פאק היא מרשימה. יש רעש רקע שנותן לי מעט יותר ביטחון להתקרב לכולם.

איתמר הראשון שקם אליי, הוא לא מחייך, המבט שלו דבוק לפנס שלי והלסת שלו קופצת מעצבים. אני מאמינה שאדם שמכיר אותו קצת פחות טוב ממני, היה בורח ממנו עכשיו כמה שיותר מהר ורחוק, הוא נראה זועם, אלים ומסוכן. אבל אני מכירה אותו יותר טוב מהרבה אנשים, אין ספק שהוא באמת זועם, אלים ומסוכן, אבל לעולם לא כלפי מישהו שלא מגיע לו.

"תינוקת." הוא אומר עם חיוך מאולץ ומחבק אותי בעדינות, נזהר על הצלעות שלי. כן, כולם כבר יודעים הכל.

הוא משחרר אותי אבל לא מתרחק, ממשיך להחזיק אותי בעדינות מהמותניים ובוחן את הפנים שלי בריכוז מטריד.

"מה אתה עושה?" אני שואלת אותו אחרי שחולפת דקה שלמה בה הוא בוהה בי.

"חורט את המראה שלך בזיכרון שלי, שיהיה לי איך להילחם במצפון בעוד כמה ימים." מצפון בעוד כמה ימים? מצפון לגבי מה?? התשובה שלו מבלבלת אותי אבל הוא משחרר אותי וחוזר במהירות לכיסא ליד אלינה לפני שאני מספיקה לשאול עוד שאלות.

עמית נעמד לידי, רציני כרגיל ומחבק אותי בחום. "התגעגעתי אליך, אחות קטנה."

האחים עוטפים אותי אחד אחרי השני ומכירים אותי רשמית לאלינה ושירה. למרות שדיברתי עם שתיהן בכמה תצוגות, זו פעם ראשונה שאני מכירה אותן כבנות הזוג של איתמר ואביתר.

"רגע, חסר לי אח, איפה גיא?" אני שואלת את שרה בזמן שהיא לוגמת מכוס התה שלה.

"מי יודע, בשנה האחרונה הוא יותר בחו"ל מאשר בארץ, הוא חזר בערב שלפני החתונה ובבוקר שאחרי, הוא נעלם שוב."

בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה קצין בצבא, במודיעין נדמה לי, לפחות זה מה שנאמר לי, אבל כבר אז היתה אוירה מוזרה סביבו, קצת מסוכנת מדי, קצת אפלה.

אנחנו יושבים סביב השולחן וטורפים פנקייקים, היינו במצב הזה לא פעם וכשאני שומעת את כולם נהנים וצוחקים, השנים נעלמות ואני אותה ילדה בת עשרים עם כוכבים בעיניים וחלומות וורודים.

אמנם אף אחד לא אומר שום דבר על הפנים שלי, אף אחד לא שואל, אבל זה נראה שהאחים מתקשרים ביניהם במבטים ללא מלים. אביתר מנתק שיחת טלפון שהוא ביצע בצד השני של הבית, מהנהן למורן ומתיישב ליד שירה בנינוחות. "יום חמישי." הוא אומר וחוזר לפנקייק שלו. הסצנה הזויה, יום חמישי? צמד המלים הזה לא קשור לשום דבר שנאמר כרגע בשולחן אבל נראה שרוב האנשים בחדר קיבלו איזשהו מסר. מה לעזאזל קורה ביום חמישי?

 

מורן

כעבור כמה שעות טובות המשפחה שלי מתפזרת ואני נשאר לבד עם עדן, הנפיחות בעין שלה ירדה קצת אבל הסימנים, הפצעים והצבעים שעל פניה עדיין שם ויישארו שם בזמן הקרוב.

אני יודע למה איתמר התכוון כשהוא אמר לה שהוא חורט את המראה שלה בזיכרון שלו, גם אני עושה את זה בכל רגע נתון. משנן כל סימן כחול וחתך בשביל לא לשכוח לרגע את מה שהוא עשה לה, כדי שהמצפון שלי לא יתעורר פתאום.

האחים שלי הגיעו מוקדם לפנות בוקר, ללא הנשים שלהם ואימא שלנו. ישבנו בגינה ורקמנו תוכנית בשביל לגרום לניר לשלם.

הנושא רגיש ומאוד בעייתי, אחרי ה'היעלמות' של רון, האקס של אלינה, גיא היה חייב לקחת צעד אחורה בשביל לא למשוך תשומת לב לא רצויה למשפחה.

הוא והצוות שלו ביימו תאונת דרכים, הגופה של רון נשרפה בתוך הרכב הבוער שלו והם דאגו להתערב גם בבדיקות שלאחר המוות. מעולם לא דובר בחדשות על הכדור שתקוע לו במצח. בגלל זה הוא לא כאן ואנחנו גם לא משתפים אותו.

המצב עם ניר הרבה יותר מסובך, הוא מיליונר, הוא מפורסם, הוא כריזמטי והוא חכם, מאוד.

ישבנו שעות, צפינו ביחד בזריחה ותכננו את הנקמה שלנו.

החיים מושכים אותנו לכיוונים שונים בשנים האחרונות, עידן ואיתמר בעולם משלהם, עם עסק משותף. אביתר שמנהל חיים עמוסים ומלאי עבודה עם אישה קרייריסטית לא פחות ממנו. עמית מחנך כיתה בתיכון, החיים שלו מאוד רגועים ופשוטים בצורה מכוונת ומתוכננת. מאז שאני זוכר אותו, הוא רצה שקט, לחיות חיים שונים מהילדות שלנו… וגיא, שיעזוב הכל בשביל המשפחה שלו בכל רגע נתון, יטוס מכל קצוות תבל בשביל לפתור בעיות ולהשתתף בחתונות, אבל תמיד ייעלם כמה שעות אחרי.

למרות שהתרחקנו לפעמים והתקרבנו שוב, למרות שהחיים של כולנו מלאים ואפילו עמוסים, יש נושא אחד שתמיד יהיה החוליה שמקשרת בינינו, אלימות.

האלימות היא חלק מאתנו, גדלנו לתוכה, פחדנו ממנה, למדנו ממנה ולבסוף קיבלנו אותה באהבה, הפכנו אותה לכלי שימושי. אם זה בבדס"מ בשביל עידן ואיתמר, אם זה בקריירה שדורשת אלימות מנטלית ודריסת מתחרים בשביל אביתר, אם זה קריירה שדורשת אלימות לטובת הכלל בשביל גיא ואם זה קריירה שנלחמת בתוצאות האלימות בשבילי.

היחיד שבחר כל חייו להתרחק מאלימות ולא לתת לה מקום, הוא עמית ובדיוק בגלל זה, הוא יהיה זה שיפיל את ניר, ביום חמישי.

לכולנו יש את הקשרים שלנו ולאחר כמה שיחות, אביתר סגר עם חבר טוב שלו שהוא בלש במשטרה, שיבקר קרובי משפחה בקרבת המושב בערב יום חמישי, הערב שבו ניר יגיע לכאן וסביר להניח ינסה לרצוח את עדן.

התוכנית מוכנה ולכולנו יש תפקידים, עכשיו נשאר רק להסביר הכל לעדן ולקוות שהיא תסכים לשתף פעולה ובעצם לשמש כפיתיון.

המחשבה מפחידה אותי, בשביל לטפל בניר אחת ולתמיד, הוא יצטרך לפגוע בה שוב וזה סותר את כל אמות המידה המוסריות שלנו. אלימות כלפי נשים היא נושא רגיש במיוחד עבורנו וכולנו ישבנו בשולחן הבוקר עם בחילה בידיעה שלפני שנטפל בניר, אנחנו בעצם ניתן לו לפגוע בעדן.

האמת שאני מפחד מאוד גם מהידיעה שעמית יכול להיפגע, אני מרגיש אשם שאני מבקש ממנו להקריב את השקט הנפשי שלו בשביל האישה שאני אוהב, אבל אלימות כלפי נשים זו נקודת חולשה משותפת ולהפתעתי, עמית התנדב והסביר לכולנו למה דווקא הוא הכי מתאים לתפקיד.

אני מסיים לשטוף את כמויות הכלים המטורפות שהעדר שלנו יוצר ויוצא החוצה, עדן יושבת על מדרגות העץ שמובילות לגינה ושותה קפה בשקט. אני מתיישב לידה עם כוס משלי ומכוון את המבט שלי לנקודה שהיא בוהה בה.

"בנית את הבית הזה בשבילי." היא אומרת בטון שקט, זו לא שאלה ובאמת שאין מה לשאול, בניתי אותו בשבילה.

 

מורן, גיל עשרים ושבע

"אולי תעברי לגור איתי כבר?" אני שואל את עדן בפעם המי יודע כמה.

"די יא קרציה! אתה יודע שזה בלתי אפשר, הדירה קטנה, אין כאן מקום לכל השיט האמנותי שלי." היא טוענת כרגיל וצוחקת. כן, דיברנו על זה המון והיא תמיד מתנגדת.

"אז בואי נשכור מקום גדול יותר." אני מציע באופטימיות.

"מורן, אני לא אחיה על חשבונך, אני לא עובדת, אני לא מרוויחה משכורת ואני לא מוכנה שתוציא מלא כסף על שכירות ומחיה בגללי. אל תמהר, יש לי סבלנות… בקרוב מאוד אנחנו נהיה עשירים כקורח ונבנה את בית חלומותינו." היא מחייכת ומתכרבלת לצדי על הספה בסלון.

"תתארי לי את בית 'חלומותינו'." אני אומר לה בצחוק, לי אין בית חלומות ומצדי לגור כאן לנצח, חלומותינו זה בעצם חלומותיה ואני אשמח להגשים את החלום הזה יום אחד.

"המממ… אני רוצה בית קטן אבל פרטי, עם חצר גדולה. מקום שקט שילדים רוכבים בו על אופניים ברחובות, אולי מושב ליד העיר שעדיין נישאר קרובים למשפחה שלך. הבית יהיה מעוצב בסגנון כפרי עם שטחים פתוחים, המטבח יהיה גדול ויהיה לי סטודיו מואר עם חלון ענקי לחצר.

אני רוצה נדנדה על המרפסת בכניסה לבית ונדנדנות לילדים בחצר האחורית, פרחים, עציצים, פינת ישיבה, כלב או שניים….."

"זהו? זה הכל?" אני צוחק מהפירוט שלה.

"ובית על העץ.. אני רוצה בית קטן על העץ בחצר, בשביל הבת שתהיה לנו."

אני מחבק אותה אליי בכח, אולי ביותר מדי כח ומריח את השיער שלה. "אני אגשים את זה גן עדן, אני מבטיח. אני אבנה לך את הבית הזה, אני ארכיב כל נדנדנה ויהיה בית קטן על העץ שהבת שלנו תשחק בו.

אני נשבע."

 

עדן

אתמול הייתי נסערת מדי, אולי עייפה מדי ולא שמתי לב לבית, למראה שלו, לעיצוב ובטח שלא יצאתי לחצר. החצר שדמיינתי עם הבית על העץ.

"בנית את הבית הזה בשבילי, לא עברת למושב בשביל השקט, זה מעולם לא עניין אותך. בנית אותו בשבילי." אני אומרת לו ומסתכלת עליו עם עיניים דומעות.

"כן." הוא עונה לי ומסתכל עליי בחזרה.

"למה? אני נשואה, לא ידעת מה קורה ביני לבין ניר, לא יכולת לדעת שהנישואין נידונו לכישלון."

"לא, לא יכולתי לדעת את זה, אבל מבחינתי לעולם לא תהיה מישהי אחרת חוץ ממך. בניתי את הבית הזה במחשבה שיבוא היום ואת תהיי פה איתי, אולי בעוד עשור או שניים, אולי רק לעת זקנה. הרגשתי שיבוא היום שתחזרי אליי ומבחינתי התכוונתי לחכות, כמה שזה ייקח."

"אתה לא נורמלי, מה עם ילדים? משפחה? מה אם הייתי מקימה משפחה עם ניר ונשארת איתו, מה איתך? מה עם העתיד שלך?!"

"את לא מבינה שאין לי עתיד בלעדייך, עדן? כשהיינו ביחד חשבתי רק על הקריירה שלי, על המעמד שלי, על כסף והצלחה, על קידומים ופיתוחים. לקחתי כמובן מאליו שאת תמיד תהיי שם ותחכי שאני אממש את עצמי ואז אני אתפנה אליך ולעתיד המשותף שלנו. כשעזבת והבנתי שזה סופי ומבחינתך אין דרך חזרה, עיכלתי את גודל הטעות שלי ואת הידיעה המוחלטת שאת האישה היחידה בשבילי, תמיד תהיי וגם אם זה אומר שאני אשאר לבד לנצח ולא יהיו לי ילדים, אני אחכה לך."

אין לי מושג איך להגיב לזה, חלק ממני רוצה לקפוץ עליו, לחבק ולנשק אותו ולהתחיל את החיים שלנו ביחד, אבל החלק היותר גדול מת מפחד, ניסינו להיות ביחד ולמרות שהיתה לנו אהבה גדולה, תמיד הייתי בתחתית סדר העדיפויות שלו, הכל היה יותר חשוב ממני. את החודשים האחרונים בזוגיות שלנו העברתי לרוב לבד בציפייה לו, בהמתנה לנוכחות וליחס שלו, ידעתי שאני לא יכולה לבנות איתו חיים ולהכניס ילדים למיטה החולה הזאת. לא יכולתי לדמיין את הילדים שלנו מחכים כל יום שאבא יחזור סוף סוף הביתה וייתן להם מעט יחס, שירגישו שהם לא חשובים מספיק בשבילו. זאת הרגשה נוראית ופגיעה עצומה בביטחון ובערך העצמי.

אני רוצה להאמין לכל מה שהוא אומר, אני רוצה להאמין שהוא השתנה, אבל זה שהוא לקח שבוע חופש עכשיו לא אומר כלום, רק שלשום הוא יצא באמצע החתונה של אח שלו לבית החולים כי הוא היה תורן, לי זה נשמע שהוא אותו מורן שהוא היה תמיד.

"אני לא יודעת מה להגיד לך, אני לא יודעת איך להגיב."

"אל תגידי כלום, אין לי ציפיות, עדן. בסך הכל את כאן עשרים וארבע שעות ולא באת מרצון להיכנס איתי לזוגיות. כל מה שאני רוצה כרגע זה שתחלימי, שתעמדי שוב על הרגליים ותחזרי לעצמך.

יש לנו את כל החיים לפנינו לתכנן תוכניות ולשבור את הראש. כשהכרנו הכל היה מטורף וסוער בינינו, מיהרנו ורצינו לטרוף את העולם, היינו ילדים, אנחנו כבר לא שם. בואי נקום כל בוקר במטרה לעבור את היום, להכיר מחדש, לבנות אמון ונזרום, מה שיהיה יהיה."

הוא גורם לזה להישמע כל כך פשוט והגיוני, אבל כל יום שאני אהיה כאן, בייחוד עם הנוכחות של המשפחה שלו רק יזכיר לי כמה איבדתי כשנפרדנו, רק יגרום לי להתאהב בו יותר ויותר, להיקשר אליו מחדש ואני חושבת שאם ניאלץ להיפרד שוב, אני כבר לא אתאושש מזה לעולם.

"אני אשאר כאן כמה ימים, כמו שאמרנו אתמול, עד שאני אוכל לתפקד עם קצת פחות כאב ואני אחפש לי מקום משלי. אין לי בעיה 'לזרום' אבל לא כשאנחנו גרים ביחד. תבין אותי, אני חייבת להגן על עצמי, על הלב שלי. ניר אמנם פגע בי פיזית אבל פצעים פיזיים מחלימים, לך יש את היכולת לשבור אותי נפשית ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי, לא עכשיו."

הוא שותק דקות ארוכות, אני כמעט רואה את הגלגלים במוח המבריק שלו מסתובבים. הוא לא מתווכח ולא מנסה לשכנע אותי להישאר, הוא מהנהן פעם אחת וחוזר לקפה שלו.

אנחנו יושבים בחצר עם הנדנדות ובית העץ המון זמן, רק יושבים ביחד ושותקים. פעם לא יכולנו להיות ביחד ולשתוק, הזמן היה מלא באהבה, סקס, ריבים ושיחות. דווקא השקט הזה מרגיע אותי ומכניס בי אופטימיות לשינוי.

בצהריים אנחנו נכנסים בחזרה פנימה ואני מציעה לבשל לנו ארוחה קלילה, אני מתעסקת בבישול ומרגישה שמורן רוצה להגיד לי משהו, שיש משהו שמעיק עליו.

"מה קרה, מורן? מה קורה ביום חמישי?"

הוא מרים אליי מבט מופתע ומניח בצד את הבירה שהוא פתח לפני כמה דקות.

"אל תכעסי, תקשיבי לפני שאת מגיבה." אוקיי, זה לא נשמע טוב. "האחים הגיעו לכאן הבוקר מוקדם מאוד, הרבה לפני הארוחה המשותפת, ישבנו ובנינו תוכנית לטיפול בניר."

"טיפול בניר? הפכתם למשפחת פשע עכשיו?" אני שואלת אותו בצחוק לחוץ.

הוא לא מחייך אליי בחזרה, להפך, הוא משפיל מבט ולא מסתכל לי בעיניים. "אנחנו רחוקים מלהיות משפחת פשע, אבל את בטח לא מופתעת שאנחנו תמיד מאוחדים אל מול בעיות שמבחינתנו נוגעות בכולנו. ניר פגע בך ואת משפחה, שנינו יודעים שאת לא באמת יכולה להתגרש ממנו בקלות ולשים את הפרק הזה מאחורייך. נצטרך לעשות משהו רציני יותר, משהו שיגרום לו להבין שהוא חייב לעזוב אותך ללא בעיות והתנגדות מצדו, או שנדאג שהוא ישלם על זה."

אני מסתכלת עליו בהלם ופחד משתלט עליי. "תגיד לי, אתה השתגעת? כולכם השתגעתם? ניר יכול להרוס אתכם, את כולכם ואת כל מה שעבדתם קשה מאוד בשביל להשיג. אין לך מושג כמה כח יש לו ואם נראה לך שאני אתן לך ולמשפחה שלך להתערב ולסכן את עצמכם, אז אתה טועה ובגדול."

"עדן, מעולם לא סיפרתי לך על הזוגיות של ההורים שלי, על המוות של אבא שלי ונראה לי שהגיע הזמן.

אנחנו גדלנו בבית אלים, אימא שלי היתה אישה מוכה, בערך מהיום שהם התחתנו. בתור ילדים אני לא זוכר לילה שבו לא הלכנו לישון בפחד, שלא חזרנו כל יום מבית הספר בתהיות ומחשבות של מה שמחכה לנו מאחורי דלת הכניסה. האגרופים שלו כוונו לפעמים גם אלינו, אבל אימא שלנו ספגה את הרוב.

הוא לא היה אלכוהוליסט, או נרקומן, לא היתה לו ילדות קשה וטראומות, אין שום דבר שיכול להסביר את השיגעון שלו, זאת היתה המציאות שחיינו איתה.

כשגדלנו האלימות נרגעה מעט, בייחוד שכולנו היינו גבוהים וחסונים, דאגנו להיות בכושר, רצינו להיות חזקים, אבל את הגנטיקה קיבלנו ממנו. כמה שגבהנו והתפתחנו, הוא תמיד היה חזק יותר.

כשעידן ואיתמר היו בני שבע עשר, הם החליטו שהגיע הזמן לעצור את מעגל האלימות, הם החליטו להתגונן מולו ולגרום לו לעזוב את הבית. הניסיון לא צלח, בייחוד שאימא שלנו פחדה שהוא יוציא את הכעסים שלו עלינו והיא ניסתה להרגיע את הרוחות.

התבוססנו בתוך הכעסים והטינה שלנו, עד שיום אחד הוא תפס את עמית אוכל עוגיה לפני ארוחת הערב.. פאקינג עוגיה.. הוא היה בן עשר, אני הייתי בן שתיים עשרה. הוא הרביץ לו באותו היום כמו שהוא מעולם לא הרביץ לאף אחד מאתנו, עידן ואיתמר היו בלימודים, אימא שלנו היתה בעבודה, היינו אני, עמית וגיא.

אני וגיא קפצנו עליו, ניסינו להרחיק אותו מעמית שכבר שכב על הרצפה מחוסר הכרה, מכוסה בדם. ברגע הזה עידן ואיתמר נכנסו וכולנו נלחמנו בו ביחד, זה נמשך נצח, או שאולי זה נמשך רק כמה דקות, אני זוכר את זה מעיניים של ילד.

כשהוא היה מותש ומכוסה בדם בעצמו, הוא תפס את גיא ונתן לו אגרוף.. כנראה שלא היה לו יותר מדי כח בשלב הזה כי גיא עף קצת אחורה אבל לא נפל. אני לא יודע מה קרה באותו הרגע, מה השתלט על גיא, מאיפה הגיעה העוצמה אבל הוא רץ לכיוונו של אבא שלנו ודחף אותו בכח שרק זעם יכול לעורר. היינו בקומה השנייה, ליד המדרגות וגיא דחף אותו בכוונה לשם.

הוא התגלגל בכל המדרגות, עד למטה. עשרים וארבע מדרגות, ספרנו אותן אחת אחת במשך שנים אחרי זה… הוא שבר את המפרקת.

כל מה שקרה אחרי זה כבר לא כל כך רלוונטי, משטרה, משפט, הגנה עצמית וכו. כולנו היינו קטינים ואין לנו שום רישום פלילי מן הסתם, אבל היום הזה שינה אותנו לנצח, את כולנו. כבר לא היינו ילדים אחרי זה, הפכנו לגברים ונשבענו תמיד להיות מאוחדים, לשמור אחד על השני, על אימא שלנו ועל נשים בפרט.

אז לא, לא השתגענו, אנחנו שפויים עד כמה שאפשר להיות שפוי בעולם הזה. אנחנו יודעים מה בעלך מסוגל לעשות, אנחנו יודעים כמה כח יש לו ואין ספק שמול כל אחד מאתנו בנפרד, הוא ינצח. אבל אין דבר כזה מבחינתנו להיות בנפרד, אנחנו גוף אחד וכשכולנו ביחד, אף אחד לא יכול עלינו.

יש לנו תוכנית, ליום חמישי הקרוב ואני צריך את שיתוף הפעולה שלך."

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *