איתן – כאב יפהפה – פרק ב

אלינה, גיל שש עשרה.

אני דופקת על דלת ביתם של משפחת איתן, כשהיא נפתחת, איתמר ניצב מולי לבוש במדים. הוא קצין באיזושהי יחידה בצה"ל, אני לא ממש יודעת איזה ומה בדיוק הוא עושה, אני רק יודעת שהוא נראה מדהים.

אני תמיד מצליחה להבדיל בינו לבין עידן, למרות שהם תאומים זהים, זה כח העל שלי, אובססיה לכל פרט באיתמר איתן.

"אלינו'ש, מה קורה ילדונת?" הוא תמיד מדבר אליי כמו לאחותו הקטנה.

"הכל טוב." אני עונה במבוכה ונכנסת לבית שאני מרגישה בו הכי נוח בעולם.

"עמית בחדר, לאיזה מבחן אתם לומדים הפעם?"

"היסטוריה." אני עונה ומגלגלת עיניים במירמור כדי לגרום לו לצחוק.

"שנאתי את המקצוע הזה, תחזיקי מעמד, עוד שנתיים והלימודים מאחוריכם." הוא מחייך אליי והולך, לרגע לא מביט לאחור, לא טורח להמשיך את השיחה, אין לו סיבה בעצם.

הוא בן עשרים ושלוש, חתיך על וקצין תותח, בנות נופלות לרגליו, בנות בגילו… לא ילדות בכיתה י'.

אני עולה לחדר של עמית ואנחנו שוקעים בשעות של למידה, אני לא מדברת איתו על איתמר, אני לא שואלת ולא מתחקרת. אמנם הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא בכל זאת בן ואני לא באמת יכולה לשתף אותו בתחושות שעוברות לי בגוף כשאני רואה את אחיו הגדול.

 

הווה

איתמר

אני קופץ לסידורים במרכז העיר כשהשם שלה קופץ לי מול העיניים, "אלינה – סלון יופי". למרות שהשם הזה מעורר בתוכי כל כך הרבה זיכרונות, אני לא מקדיש לו יותר מרגע אחד של התייחסות. אני בטוח שאין קשר בין אלינה שלי לאלינה של הסלון. אלינה שלי.. היא מעולם לא היתה באמת שלי.

אני לא מרשה לעצמי לחשוב עליה יותר מדי, לא ראיתי אותה מגיל עשרים וחמש, היא היתה בת שמונה עשרה. אני כבר בן שלושים ותשע… פאק איך שהשנים חלפו מהר, היא בטח נשואה ואימא, חיה באיזה מושב בבית מרווח עם גדר לבנה ונדנדה בחצר, רחוק ממני ומהעולם הסוטה שלי.

אם יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי משנה כל כך הרבה דברים.. ואולי הייתי משנה רק דבר אחד, רק משפט אחד, או מעשה אחד גורלי.

אני מסלק את המחשבות מהראש שלי וממשיך בדרכי, אין לאלינה מקום בחיי והיא בטח שלא רצתה אותי בחייה.

אחרי שעתיים של התרוצצויות, אני נפגש עם עמית ומורן לארוחת צהריים באחד מבתי הקפה בסביבה. כשאני מתיישב בכיסא שלי, אני מבין שהתמקמתי עם הפנים לשלט של סלון היופי והתיאבון שלי נעלם, אין ספק שההשפעה שלה עליי מעולם לא באמת חלפה.

"איזה קטע שאלינה חזרה, הייתם צמודים כמו תאומים סיאמיים בתיכון. כמה שנים חלפו?" מורן יוצא בהצהרה שמזעזעת אותי וככל הנראה גם את עמית שמסתכל עליו בבלבול.

"על מה אתה מדבר?" עמית שואל אותו בזמן שאני קובר את הפנים שלי בתפריט כאילו שאני לא נאחז בכל מילה שלהם.

"מה על מה אני מדבר? אלינה, אלינה ידידה שלך מהתיכון, היא חזרה ופתחה סלון יופי." הוא אומר בקלילות ומצביע לאותו השלט שתפס את תשומת לבי לפני כמה שעות בודדות.

"אלינה רובינשטיין? המקום הזה שלה??"

"כן, אחי, מה נסגר איתך? למה אתה כל כך המום?" מורן מסתכל על עמית כמו על ילד מטומטם בזמן שהריכוז של עמית עובר אליי.

אני מנסה לעשות פרצוף אדיש ולא מתעניין אבל אני יודע שזה לא כל כך הולך לי, עמית יודע מספיק. יאללה כוס אמק, על מי אני עושה הצגות?

"מורן, תתחיל מההתחלה כי כמו שאתה רואה, אני ועמית קצת בהלם כרגע. אתה בטוח שאתה מתכוון לאלינה רובינשטיין? הידידה הכי טובה של עמית מהתיכון? אותה אחת שנעלמה לפני ארבע עשרה שנים?"

"כן, לא ידעתי שהיא 'נעלמה', הנחתי שהמשפחה שלה פשוט עברה דירה או משהו. שני, חברה של שירה סיפרה לי שהיא חזרה ופתחה את הסלון כאן."

"למה היא חזרה ועם מי?" השאלות יוצאות ממני כמו בחדר חקירות.

"מאיפה אני יודע? לא שאלתי, לא חשבתי שזה כל כך חשוב. פשוט זכרתי שהיא היתה ממש קרובה לעמית והנחתי שהם דיברו כבר או משהו."

"לא, לא דיברנו." עמית עונה בהיסח דעת בזמן שהוא מסתכל גם על השלט. "אני לא מאמין שהיא חזרה ולא ידעתי על זה, הסלון הזה נפתח לפני לפחות חודש ולרגע לא חשבתי שיש קשר אליה."

לפחות חודש? היא חזרה לפני יותר מחודש?

"יש לך מושג אם היא נשואה?" אני שואל שוב, מקווה שאת זה מורן אולי כן יודע.

"וואלה לא, שוב, לא התעניינתי בכלל. אני מאמין שהיא נשואה, היא אמורה להיות בת שלושים ושתיים בערך, לא כולם דפוקים כמונו."

אני לא יודע איך להתייחס למידע הזה, הדחף הראשוני שלי הוא פשוט לקום וללכת לשם, אבל זה הדבר האחרון שאני צריך לעשות.

אני חייב לפעול בזהירות, להבין מה היא עושה כאן בכלל, למה היא חזרה אחרי כל כך הרבה שנים.

"עמית, אתה מתכוון ליצור איתה קשר או משהו?" אני שואל אותו ומנסה להרגיע את הטונים הלחוצים.

"אני מאמין שכן, אני עדיין קצת המום מהמידע אבל אין סיבה שאני לא אקפוץ לביקור, לפחות להגיד שלום."

טוב, ניתן לעמית לעשות את הבירור הראשוני, בארוחת שישי אני אוציא ממנו את המידע ואחרי זה אני אחשוב על הצעד שלי.

"תנסה לברר כמה שיותר."

עמית מסתכל עליי במבט שרואה ומבין יותר מדי, בזמן שמורן מסתכל על שנינו בבלבול מוחלט.

 

אלינה

"מיה, תציעי בבקשה ללקוחות שלנו קפה ועוגיות בזמן שהן ממתינות, מרינה תיכף מסיימת עם הלקוחה שלה, לי זה ייקח עוד עשרים דקות בערך."

השבועות חולפים והעסקים פורחים, העסקתי פקידת קבלה, טכנאית ציפורניים וספרית. אני מתעסקת בעיקר בטיפולי פנים וכל הנלווה לזה.

היומן שלי תפוס כבר חודשיים קדימה ואני מרגישה יותר ויותר שלמה עם ההחלטה שלי לחזור לכאן. לשמחתי, לא נתקלתי באף אחד ממשפחת איתן, אבל ברור לי שזה רק עניין של זמן. שני ידידה טובה של מורן ואני מאמינה שהיא סיפרה לו שחזרתי בתקווה שהוא יעביר את זה הלאה.

לא משנה שהיא יודעת כל מה שקרה ביני לבין איתמר, היא עדיין חושבת שאם רק נלבן את העניינים אחרי כל השנים שחלפו, נהיה ביחד. הרומנטיות הזאת מאוד לא אופיינית לה ואני מנסה להתעלם מהרעיונות שלה, הכוונות שלה טובות.

עוד יום מלא בעבודה מסתיים ואני נשארת לבד עם כוס קפה, מרימה קצת את הרגליים ונהנית מהשקט כשהדלת נפתחת.

אני לא מופתעת, חיכיתי למפגש הזה ולמרות הכאב העדין בחזה, החיוך שמתפרש לי על הפנים אמתי לגמרי. אני מניחה את הקפה על השולחן ורצה לזרועות הפתוחות של עמית.

הוא עוטף אותי בחיבוק דוב והשנים נעלמות. הוא גבוה יותר, שרירי יותר, רציני יותר, אבל זה עמית, החבר הכי טוב שלי.

אנחנו מתחבקים הרבה זמן, אני לא מסוגלת לשחרר את המותניים שלו והוא לא מזרז אותי. כשהחולצה שלו מתחילה להירטב אל מול עיניי אני מבינה שאני בוכה. זה לא בכי קורע לב, אני לא מוציאה הגה, אבל הדמעות נופלות.

הוא מלטף לי את השיער בעדינות ואני נרגעת, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומשחררת את האחיזה בו. חלצתי לפני כמה דקות נעליים ואני נאלצת לקחת עוד צעד אחורה ולהרים את המבט שלי גבוה בשביל להסתכל על הפנים שלו.

הוא נראה בדיוק כמו איתמר. הם תמיד היו דומים, כל האחים, אבל עמית היה בן שמונה עשרה בפעם האחרונה שראיתי אותו, בזמן שהתאומים כבר היו בני עשרים וחמש. ההבדלים ביניהם היו יותר ברורים, אבל עכשיו… עכשיו הוא נראה יותר מבוגר מהזיכרון שיש לי של איתמר.

"אני יודע, אני נראה כמוהו, כולנו נראים בערך אותו דבר עכשיו." הוא תמיד ידע לקרוא את המחשבות שלי, להבין על מה אני חושבת מבלי שאצטרך להביע את זה במלים.

"אני מצטערת."

"על מה? על זה שעזבת בלי להודיע? על זה שניתקת איתי כל קשר במשך ארבע עשרה שנים? או על זה שאת כאן כבר כמעט חודשיים ולא טרחת להרים טלפון?"

בלי לשים לב אני מרימה את היד שלי ומעבירה אצבעות בשערות הלבנות הבודדות שצומחות בצדי הראש שלו, הזדקנו… כל כך הרבה שנים חלפו…

"על הכל, אני מצטערת על הכל."

"אנחנו יכולים לשבת לדבר או שבעלך מחכה לך בבית?" אני צוחקת בקול מהחטטנות שלו.

"תמיד היית מעודן כמו משאית בטון, אני לא נשואה, אני לא בזוגיות בכלל ואין לי ילדים. שב, אני אכין לך קפה."

"את אישה, אתן יכולות לעשות כמה דברים בו זמנית, אז תתחילי לדבר בזמן שאת מכינה את הקפה."

אני מגלגלת אליו עיניים ומסתובבת לקומקום. אין בינינו אי נוחות, לפחות לא בהרגשה שלי, אני מרגישה כמו אותה ילדה בתיכון שישבה בחדר שלו שעות על גבי שעות כמעט כל יום.

"אני לא יודעת מאיפה להתחיל." אני אומרת לו בכנות.

"מההתחלה, למה עזבת?" השאלה הכי קשה.

"עזבתי כי נשבר לי הלב, עמית, זה עד כדי כך פשוט."

"אל תחרטטי אותי, תני לי קצת קרדיט. אני יודע שהיית מאוהבת באיתמר, אני גם יודע שהיה ביניכם משהו, איזשהו קשר. אבל אני לא חושב שזה היה ברמה שפרידה תגרום לך להיעלם ליותר מעשור."

אין לך מושג כמה אתה צודק.

"היה בינינו משהו, אין ספק. אני בעצמי לא יודעת איך לקרוא לזה.. אהבתי אותו בלב שלם, באהבה המוחלטת והדרמטית שרק ילדים בני שמונה עשרה מרגישים. זה לא היה הדדי. היה לו מאוד אכפת ממני והוא נמשך אליי, אבל הראש שלו היה במקומות אחרים. בצבא, בבדס"מ, בעתיד, הוא רק התחיל לגלות את עצמו ואת היכולות שלו ואני הייתי תיכוניסטית פעורה עם כוכבים בעיניים.

כשהבועה התפוצצה והבנתי כמה שאנחנו שונים, כמה שהעולמות שלנו שונים, הלב שלי נשבר. לא יכולתי להישאר כאן ולראות אותו בכל פעם שהוא חזר מהבסיס, גם לא יכולתי לראות אותך.

כבר אז היית כל כך דומה לו ובכל פעם שהסתכלתי עליך ראיתי אותו.

לא תכננתי לעזוב לכל כך הרבה שנים, אבל אז התגייסתי והכרתי אנשים חדשים, עברתי למרכז ובניתי לעצמי חיים. היה קל יותר לשכוח, להדחיק, להשאיר את העבר בעבר. זה לא היה הדבר האמיץ והבוגר לעשות, התנהגתי כמו פחדנית ובטח שלא הייתי חברה טובה כלפיך, אבל לא ראיתי ברירה אחרת. פעלתי מתוך הגנה עצמית."

עמית מסתכל עליי בריכוז, מקשיב לכל מילה, לא מתפרץ, לא מפריע לי, רק מנתח אותי כמו חרק קטן מתחת למיקרוסקופ.

תמיד צחקנו שהוא יהיה נוירולוג יום אחד, שהסקרנות שלו והאינטואיציות הטבעיות שלו ידחפו אותו לחקר המוח. הופעתי כשגיליתי שדווקא מורן הוא הרופא ושעמית למד הוראה.

"אני מאמין לכל מה שסיפרת, אבל אני גם יודע שאלה רק חצאי אמתות. מה שהיה בינך לבין איתמר הרבה יותר עמוק מהשטויות שתיארת כרגע.

ריסקת אותו כשנעלמת, הוא חיפש אותך בכל מקום אפשרי. הוא לא הצליח לצאת מזה, הוא לא שחרר אותך, לקח לעידן שנים לשכנע אותו שעזבת לתמיד ושהגיע הזמן לעבור הלאה.

כן, היינו צעירים מאוד, אני בטוח שהפרש הגילים ביניכם היה מהווה מכשול רציני, אבל אני גם בטוח שהייתם מצליחים להתגבר על זה. יש סיבה שעזבת בלי לומר מילה, קרה משהו, אני יודע את זה, קרה משהו שגם איתמר לא מודע אליו.

אלינה, אני לא יכול להכריח אותך לסמוך עליי, אני לא יכול לדרוש תשובות וזו זכותך המלאה לדבוק בגרסה שלך. האמת שאני מקבל אותה, ללא תנאים, אבל אני מקווה שיום אחד תשני את דעתך, כי אני אשמח להיות כאן בשבילך, רציתי להיות כאן בשבילך גם בגיל שמונה עשרה."

"אתה מתכוון לספר לו שחזרתי." זאת לא שאלה, אני יודעת שהוא יספר.

"הוא כבר יודע, מורן סיפר לנו היום בארוחת צהריים, נפגשנו שלושתנו בבית הקפה מעבר לכביש."

אני בטוחה שהוא עבר מחוץ לסלון עשרות פעמים בחודש האחרון, אבל הידיעה המוחלטת שהוא ישב היום בבית קפה מעבר לכביש, כל כך קרוב אליי, מעוררת שוב את הכאב בחזה.

אני רוצה לשאול אם הוא אמר משהו, אם הוא שאל עליי, אבל אני שותקת. אסור לי לחזור לאותם דפוסי התנהגות.

אני כבר מזמן לא נערה מתבגרת, אני כבר מזמן לא אותה ילדה תמימה שחשבה שהיא מסוגלת "להשיג" את איתמר איתן. באיזשהו אופן "השגתי" אותו… ומה יצא לי מזה? שברון לב, זיכרונות כואבים וצלקות נפשיות.

 

איתמר

אני לא מסוגל להתאפק עד הארוחה ביום שישי ואני מתקשר לעמית, הוא עונה אחרי הצלצול הראשון.

"ציפיתי לשיחה הזאת. הייתי אצלה אתמול בערב." וואו, זה היה מהיר.

"ו…?"

"היא רווקה, היא לא סיפרה לי למה היא חזרה או לחילופין, למה היא נעלמה לכל כך הרבה שנים."

אני לא מגיב, אני מנסה לעכל את העובדה שהיא עדיין רווקה ושהיא באמת חזרה. אני מניח שאיפשהו עמוק בתוכי, לא האמנתי למורן, לא שחשבתי שהוא משקר, פשוט חשבתי שהוא טועה, שזאת לא אותה אלינה. לא רציתי לחשוב שהיא חזרה ושהיא לא חשבה ליצור איתי קשר, שהיא לא חושבת עליי בכלל.

"איתמר, תקשיב, אני לא יודע מה באמת קרה שם ביניכם, אף אחד מכם לא שיתף אותי, אבל אני זוכר איך היית אחרי שהיא עזבה. אני זוכר את האובססיה שלך, אני זוכר כמה חיפשת אותה ואני זוכר כמה שנים לקח לך לשחרר אותה.

ברור לי שאתם עוד תיפגשו, זאת עיר קטנה. אבל תעשה לי טובה, אל תהיה פזיז, תשקול את המעשים שלך…. היא לא אותה ילדה, היא שונה. תשמור על עצמך."

 

אלינה, גיל שבע עשרה.

אני מרימה מבט מופתע לדלת של החדר של עמית, הוא הלך להתקלח ואיתמר עומד מולי.

"הי, עמית במקלחת." אני אומרת לו בהיסוס כשאני רואה את המבט הרציני שלו.

"אני יודע." הוא עונה לי ונכנס לחדר, סוגר את הדלת אחריו.

"הכל בסדר? אתה נראה קצת מוזר." הוא מתיישב על המיטה לידי והלב שלי מאיים לקפוץ לי מהחזה.

"אלינה.." הוא מתחיל ועוצר, קובר את הפנים שלו בתוך כפות הידיים ומתנשף. אין לי מושג מה קורה פה, אני רק יודעת שהוא נמצא במרחק נגיעה ממני ואני מתאפקת לא לקפוץ עליו.

"אלינה, יש בינינו הפרש של שבע שנים." מה? לזה לא ציפיתי.

"אוקיי.. אני יודעת."

"את בת שבע עשרה, אני בן עשרים וארבע."

"כן, גם את זה אני יודעת. אתה מתקדם לאנשהו או שאנחנו סתם זורקים עובדות באוויר?"

הוא מחייך מהמילים שלי ואני מחייכת אליו בחזרה, הוא כל כך יפה כשהוא מחייך… גם כשהוא לא מחייך… וכשהוא סתם נושם.

"אני יודע שאת חושבת שיש לך רגשות אליי, אולי באמת יש לך, אבל זה לא יקרה. אני צריך שתביני שזה פשוט לא יקרה."

החיוך שלי נעלם ואיתו כל הצבע מהפנים שלי, אני מרגישה את ההלם עוטף אותי, את המבוכה הנוראית. מאיפה הוא יודע? אפילו עמית לא יודע! מי אמר לו?!

אני רוצה לברוח מפה, אני חייבת לברוח, או להכחיש. אני חייבת להגיב איכשהו.

"איתמר, אני לא יודעת מי דיבר איתך או מה אתה חושב שאתה יודע, אבל אין לי רגשות אליך."

הוא מחייך שוב ומלטף לי את הלחי, העיניים שלי כמעט מתגלגלות אחורה מעונג.

"ככה אני יודע, מהמבטים שלך והתגובות שלך אליי. אף אחד לא אמר לי כלום, אף אחד לא צריך."

אלוהים!! אני רוצה למות!! אני מתאפקת לא לבכות מהבושה, מתאפקת לא לזרוק את הספרים שלי ופשוט לרוץ.

"אלינה, את ילדה יפיפייה, את חכמה ומצחיקה, אם היית קצת יותר מבוגרת סביר להניח שכבר הייתי חוטף אותך. אבל ההפרש בינינו עצום, את בתיכון ואני קצין בצבא, את אפילו לא חוקית. אני לא רוצה להשלות אותך ואני לא רוצה לפגוע בך, את כמו אחות קטנה בבית הזה ואני מכבד אותך יותר מכל בחורה אחרת שאני מכיר. זאת הסיבה היחידה שאני בכלל מדבר על זה.

אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, לשחרר את הנושא הזה. שום דבר לא יקרה בינינו, לעולם, אני צריך לדעת שאת מבינה את זה ושאת לא מפתחת תקוות לא הגיוניות."

הלוואי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי, הלוואי שהיה לי משהו שנון ובוגר להגיב לו. הלוואי שהייתי סקסית ופלרטטנית, הלוואי שהוא היה רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. אבל זה לא המצב.

אני לא מצליחה לענות לו, אני רק מסתכלת עליו בהלם עד שהוא קם והולך. אני לא מחכה שעמית יסיים את המקלחת, אני אורזת את החפצים שלי והולכת הביתה ללקק את הפצעים שלי בשקט ובפרטיות.

 

הווה

אלינה

הזיכרונות לא עוזבים אותי מאז הביקור של עמית, הזיכרון האחרון כל כך מוחשי שאני מרגישה את הסומק בלחיים שלי מהמבוכה שהרגשתי באותו יום שאיתמר הבהיר לי שלעולם לא יהיה בינינו כלום.

כמה בכיתי כשחזרתי הביתה, כמה בכיתי בימים שאחרי.

מי היה מאמין שכעבור שנה איתמר יהיה הראשון שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *