איתן – ההצעה – פרק ח

אביתר

"אני רק מבקש שתמשיך לדאוג לה גם אחרי הכל, לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף השנה, תדאג לה, היא צריכה לפחות מישהו אחד שיהיה בצד שלה, אלוהים יודע שאני מעולם לא הייתי."

אני קורא את המכתב מגדעון, בפעם המי יודע כמה, הדף כבר מרופט והאמת שאני זוכר כל מילה בעל פה.

חלפה שנה, ליתר דיוק אחת עשרה חודשים מהשיחה האחרונה שלי עם שירה. ביום הראשון אחרי שחזרנו מהכנס בתל אביב היא פיטרה אותי ובפועל הוציאה אותי מחייה.

בזכות הפיצויים היפים, יכולתי להרשות לעצמי לקחת חופשה ארוכה. טיילתי הרבה בחו"ל, גם בארץ. הלכתי ברגל, פחות מלונות ורכבי יוקרה.

התחברתי לגבר שהייתי פעם, אולי בעצם לילד שהייתי פעם, הילד שאימא שלי חינכה עם מוסר וכוונות טובות.

קשה להתעורר יום אחד ולהבין כמה חזק נפלת, כמה התרחקת מהערכים הכי חשובים שהושרשו בך.

טיילתי במקומות היפים בעולם, הכרתי אנשים חדשים, יצרתי חברויות, חוויתי חוויות ולאורך כל הדרך, חשבתי עליה.

שמונה חודשים נדדתי ללא מטרה מסוימת וזה היה שינוי מרענן, בכל פעם שהגעתי לאזור עם אינטרנט, דאגתי להתחבר לחדשות הארץ ולראות מה קורה עם "אייזנשטיין מערכות בע"מ", שירה צדקה, היא מעולם לא היתה צריכה שמישהו יציל אותה.

המניות של החברה נסקו ואיתן הרווחים. בשלב מסוים היא פיטרה את שמעון גורן בבושת פנים, הוא ניסה ליצור נזק ונתן כמה ראיונות מלאים ברעל נגדה, אבל היא התנערה מהביקורות והמשיכה הלאה. המניות שלו הועברו אליה אוטומטית וכיום היא מחזיקה בשישים ואחת אחוזים.

עם המון עבודה קשה והתמדה, היא הפכה לפנים החדשות של "אייזנשטיין מערכות" ולמנכ"ל הכי מצליח שהיה לה.

כשראיתי את ההצלחה שלה, לצערי ממרחק, הרגשתי סיפוק עצום וגאווה ולבסוף, אחרי חודשים של רגשות אשם וכעס, סלחתי לעצמי.

כשחזרתי לארץ ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות.

תוך כמה ימים נכנסתי לתפקיד המנכ"ל בחברת סטארט-אפ קטנה ומשפחתית, השכר קטן בערך בחצי ממה שאני רגיל ואף אחד לא מגיע לכאן בחליפה, אבל לראשונה מזה הרבה שנים שאני מגיע לעבודה עם חיוך.

למדתי את התחום, בניתי את עצמי מחדש, התקרבתי יותר לאחים שלי ולאימא שלי, חיזקתי קשרים שהתרופפו ומאז אני מחכה, ליום הזה, ליום שבו תחלוף שנה.

 

שירה

יש לי דז'ה וו, אנחנו יושבים סביב השולחן בחדר הישיבות, אני וחברי הדירקטוריון ודנים בעתיד החברה. הפרצופים קצת פחות עוינים ואביתר לא לצדי, אבל הסיטואציה כמעט זהה.

"אני רוצה להודות לכולכם על השנה הזאת, אני יודעת שרובכם תמכתם בי ועזרתם לי מתוך הגנה עצמית ולא מתוך אמונה בי ועדיין, אני מודה לכם.

אני מאמינה שעשיתי כל שביכולתי על מנת להוביל את "אייזנשטיין מערכות" להצלחות חדשות בממדים חדשים. אין צורך לפרט לכם על הנתונים והסטטיסטיקות, אתם מכירים את המספרים טוב מאוד, אתם רואים אותם במשכורות שלכם.

חלפה שנה והאיום מעל ראשיכם הוסר, דאגתי אישית להשמיד את המכתבים שאבא שלי הכין וכמובן שעורך הדין שלנו חתום על חסיון.

לא נותר דבר שיכריח אתכם להמשיך להיות מאחוריי גם היום וכמובן שלכל אחד מכם יש את האופציה לעזוב בכל רגע נתון, אני לא אעצור בעדכם.

אני אהיה ישירה וכנה, אני כבר לא צריכה את התמיכה שלכם בשביל להמשיך הלאה. מעבר לעובדה שאני מחזיקה ברוב המניות בחברה, יצרתי את כל הקשרים החיצוניים ההכרחיים בשביל לשלוט ב"אייזנשטיין" ולהמשיך להוביל אותה בביטחון מלא ומקצועיות.

אני לא צריכה את התמיכה שלכם, אבל אני רוצה אותה. אני אשמח לדעת שהשותפים המקוריים של אבא שלי, אותם האנשים שהקימו איתו את החברה הזאת ובנו אותה במשך כמה וכמה עשורים, מאמינים בי ורוצים לראות אותי בראשה.

אז יש לי רק שאלה אחת אליכם כרגע, מי איתי?

 

אביתר

"שירה קיימה היום ישיבת דירקטוריון לגבי המשך תפקידה בחברה." אחי מורן אומר לי באמצע ארוחת הערב.

אמנם רק יום שלישי היום, אבל אנחנו נפגשים שוב כולנו בבית של אימא שלי לארוחה משפחתית, ארוחות שישי אחת לשבוע כבר לא מספיקות לי ואני יוזם יותר ויותר זמן עם המשפחה שלי.

"כן, קראתי על זה. הבנתי ששניים מחברי הדירקטוריון החליטו לפרוש לפנסיה אבל השאר נשארים ונותנים לה גיבוי מלא." אני עונה לו בנונשלנטיות כאילו אני לא עוקב אחרי כל ידיעה שקשורה אליה.

"כן, היא תותחית, הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי בשנה."

עכשיו, כשאני הסטוקר שלה, אני יודע שהיא ומורן הפכו לחברים הכי טובים והגאווה שלו מעוררת בי קנאה. יש לו את הזכות להתגאות בהצלחה של חברה טובה, לי כבר אין קשר אליה.

לפני שעזבתי לנדודים שלי בעולם, סיפרתי למשפחה שלי הכל. על ההכשרה של גדעון, על ההצטרפות של שירה לחברה לפני שנים ועל מסע ההכפשות שעשיתי לה מאז.

עמית וגיא לא כל כך הגיבו, עמית בדרך כלל בוחר לא לערב בין ההתנהלות החיצונית שלנו להתנהלות בתוך המשפחה, מבחינתו הוא מקבל את האחים שלו כמו שהם ולא שופט לעולם.

מגיא לא ציפיתי לשום תגובה, אני לא יודע אם באמת אכפת לו.

תאומי האופל לעומת זאת.. לוקחים את תפקידם בתור האחים הגדולים ברצינות מרובה ודאגו להסביר לי במפורט כמה ההתנהגות שלי מביישת.

אימא שלי כמובן התאכזבה ממני מאוד, בייחוד כי היא היתה בטוחה שמשהו רומנטי קורה ביני לבין שירה והיא פיתחה ציפיות. היא לא צרחה עליי כמו עידן ואיתמר, אבל אולי צרחות היו עדיפות על השקט. אכזבתי אותה והפתעתי אותה עם ההתנהגות שלי, עם המעשים שלי ולקח לה זמן לצאת מההלם.

מורן.. מורן לא אמר לי מילה, הוא לא רב איתי ולא עשה לי אפילו פרצופים, אבל הוא בחר צד. הוא הפך לחבר הכי טוב שלה ואיפשהו זה עשה לי טוב, שמחתי שלפחות אחד מאתנו נמצא לצדה ומשאיר אותה בקשר כלשהו עם המשפחה שלנו. אני אפילו בונה על זה.

"היא באמת תותחית, היא נולדה לתפקיד הזה." אני עונה לו בכנות.

הדממה סביב השולחן מעיקה, המבטים של כולם מופנים אליי, אפילו גיא בוחן אותי ואני מניח את הסכו"ם שלי.

"תגידו מה שיש לכם להגיד."

"מה התוכניות שלך לגביה?" מורן שואל אותי ונשמע כמו האח הגדול שלה. אני אוהב אותו, אבל האופי הדומיננטי שלי לא נותן לי לענות לו בכניעה.

"התוכניות שלי הן לא עניינך, מורן. אני שמח שאתם חברים טובים, אני שמח שאתה דואג לה, אבל לרגע אל תחשוב שאני חייב לך הסברים."

אפשר לחתוך את המתח עם סכין ואני רואה בזווית של העין את איתמר מתיישב יותר זקוף, מכין את עצמו לריב.

"אתה צודק, אתה לא חייב לי הסברים, אבל שיהיה לך ברור שהאישה הזאת יקרה לי מאוד, האמת שהיא יקרה לכולנו ואף אחד בשולחן הזה לא ייתן לך לפגוע בה שוב." למה הוא מתכוון כשהוא אומר שאף אחד בשולחן הזה לא ייתן לי?

"אתם בקשר איתה. כולכם." איך פספסתי את זה?

"כן, אנחנו בקשר איתה, היא הגיעה לארוחות שישי באופן קבוע כשהיית בחו"ל." הגילוי הזה מגיע מעידן. "היא בחורה מדהימה ואכפת לכולנו ממנה. אביתר, אתה אח שלנו ואנחנו אוהבים אותך יותר מהכל, אבל ההיסטוריה ביניכם גרועה ואם הכוונות שלך כלפיה לא טהורות, אז תהיה בטוח שאנחנו נתערב."

אני לא יודע מה אני מרגיש כרגע, זרמים של עצבים עוברים לי בגוף ואני רוצה לריב, אני רוצה לצעוק. הם בקשר איתה? היא היתה כאן כל שבוע בארוחת שישי בזמן שהייתי בחו"ל? הם רוצים להגן עליה? מפניי?!

השלמתי עם הידיעה שמורן בקשר איתה, שהוא זוכה להכיר אותה יותר טוב ממני, ללוות אותה בתקופה התובענית הזאת בחייה, אבל כולם? כל המשפחה שלי?

אני נושם עמוק וסופר עד עשר, משפשף את הפנים שלי וכל הרוח יוצאת לי מהמפרשים, אני מקנא. זה מה שאני מרגיש כרגע, אני מקנא במשפחה שלי על מערכת היחסים שהם פיתחו איתה בטבעיות כשלא הייתי בתמונה.

לי ולכל אחד מהאחים שלי יש דחף בלתי נשלט לגונן על החלשים מאתנו, לא ששירה חלשה, רחוק מזה. אבל אני מניח שבשלב הזה הם כולם רואים אותה כאחות קטנה ואותי בתור הזבל שהתעלל בה שנים.

"אביתר, אל תכעס על האחים שלך, היית פועל בדיוק כמוהם אם המצב היה הפוך. אתה באמת מופתע שהם מגוננים עליה? זו באמת הסיבה שאתה כועס?" אימא שלי שואלת אותי בטון רגוע, היא יודעת את התשובה, אבל היא רוצה לשמוע אותה ממני.

"אני מאוהב בה, זו בטח שלא אהבה ממבט ראשון וגם לא שני. שנאתי אותה, פגעתי בה, קינאתי ביכולות שלה ובקשר שלה לגדעון, אבל הכל השתנה אחרי שהוא נפטר.

לא משנה כמה ניסיתי להישאר מנותק ממנה ומכוון מטרה, לא עמדתי בפניה.

אני מאוהב בה והכוונות שלי טהורות, לא התראינו כמעט שנה ואני יכול רק לקוות שעבר מספיק זמן כדי לבקש ממנה עוד הזדמנות."

 

שירה

"מה הסיכוי שתצטרפי מחר לארוחה?" מורן שואל אותי בארוחת הצהריים, הוא הפך לחבר הכי טוב שלי בשנה האחרונה ועד לפני חודשיים בערך, הצטרפתי אליו ולמשפחה שלו בכל ארוחת שישי.

"קרציה, כל שבוע תשאל את זה? אמרתי לך, אני לא חושבת שזה רעיון טוב. אמנם עבר המון זמן, אבל אני לא יודעת איך אני אגיב כשאני אראה את אביתר שוב, אני לא יודעת אם הוא בכלל ירצה לראות אותי ואיך הוא יקבל את הקשר שלי לכולכם. זה לא משהו שהייתי רוצה להפיל עליו בהפתעה בארוחה משפחתית."

"את לא תפילי עליו כלום, ישבנו כולנו ביחד שלשום וסיפרנו לו."

אני נעצרת עם כוס המים בדרך לפה ומסתכלת עליו בהלם. חודשיים שלא נכנסתי לבית שלהם, שלא ראיתי את שרה ואת האחים חוץ ממורן, כי אביתר חזר לארץ ואף אחד לא עדכן אותו שהפכתי לסוג של "בת בית".

"איך קרה שסיפרתם לו פתאום?"

"קרה, סיפרנו, הוא אמר שהוא ישמח אם תצטרפי ושהוא ישמח לראות אותך שוב. אז תבואי?"

"אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה."

אני בטוחה שהם לא סיפרו לו על זה במקרה ואני עוד יותר בטוחה שזאת לא היתה התגובה שלו. אולי הפכתי לחשדנית מדי, אולי אני מחפשת משמעויות נסתרות בכל דבר שאומרים לי, אבל ההיסטוריה לימדה אותי לא לסמוך על אף אחד.

עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותו, מאז שהוא פתח את הלב שלי ומיד אחרי זה סגר אותו שוב לצמיתות.

שנה מאז ששכבנו, מאז שפיטרתי אותו, מאז ששמעתי את הקול שלו. חשבתי שככל שהזמן יעבור, המחשבות עליו ייעלמו ויהיה לי קל יותר להתמודד עם הגעגוע, חשבתי שבשלב הזה אני כבר אשכח אותו.

הרחקתי אותו ממני בצעד מהיר וחזק, אבל לאט ובזהירות הכנסתי את כל המשפחה שלו לחיי ובעצם דאגתי שתמיד יישאר בינינו קשר.

איך יכולתי לשכוח אותו כששכפול של הפנים שלו הקיף אותי בכל ארוחת שישי? איך יכולתי לשכוח את המבט שלו, כשאותו מבט בדיוק כוון אליי מהפנים הטובות של אימא שלו?

אני כזאת מטומטמת, שיקרתי לעצמי שאני מוחקת אותו מחיי לנצח ובו זמנית קשרתי אותו אליי.

הוא חזר לפני חודשיים ומיד התחיל לעבוד בחברת סטארט-אפ קטנה ומאוד מבטיחה, אני לא יודעת למה, אבל הייתי בטוחה שאני אשמע ממנו, שהוא ייצור איתי קשר אחרי שהוא יתמקם, אבל זה לא קרה.

אחרי שהוא חזר, דיברתי עם שרה ומורן והסברתי להם שאני לא אוכל להשתתף יותר בארוחות, לפחות עד שאביתר ייכנס לעניינים והם ישתפו אותו על הקשר שהתפתח בינינו בהיעדרו.

למרות כל מה שהוא עשה, אני לא מסוגלת לפגוע בו, אני לא מסוגלת להפיל עליו משהו שהוא לא מוכן לו ולא מעוניין בו.

אני מאמינה למורן כשהוא אומר שאביתר יודע, אני רק תוהה לעצמי מה היתה התגובה האמתית שלו והאם זה חכם עבורי לראות אותו שוב.

 

אביתר

השולחן ערוך ואנחנו מתכוננים להתיישב כשנשמעת דפיקה בדלת, כמו ביום שלישי, כל המבטים עליי, מחכים לתגובה שלי ואני לא מתמהמה.

אני ניגש בזריזות ופותח את הדלת כדי לגלות את הפנים היפות של שירה, פנים שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. היא נראית בדיוק אותו דבר, אין שום שינוי דרסטי, היא לובשת ג'ינס פשוט וטי-שירט דקיקה, השיער הארוך שלה פזור והיא נועלת נעליים שטוחות. היא לא כאן בשביל להרשים אף אחד, רואים שהיא מרגישה בנוח והמחשבה הזאת משמחת אותי. אני רוצה שהיא תרגיש בנוח עם המשפחה שלי.

"אתה תיתן לה להיכנס בשלב מסוים?" איתמר שואל אותי בציניות מאחוריי.

אני זז הצדה והיא נכנסת עם סומק קל בלחיים, עדיין לא אמרתי לה מילה, אני לא יודע מה להגיד.

היא ניגשת בנינוחות לאיתמר והם מתחבקים, הוא מעביר אותה לחיבוק של עידן, שמעביר אותה לעמית, שמעביר אותה למורן, שמעביר אותה לגיא… גיא, המופנם והשבור, מחבק אותה עם חיוך ואני מבין כמה היא מתאימה לנו, כמה היא בריאה לנו וכמה זה המקום בשבילה.

היא ממשיכה עצמאית למטבח ונעלמת מאחוריי הדלת, אני עומד עדיין בכניסה לבית ובוהה באחים שלי.

"אחי, אתה מתנהג כמו אידיוט, לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה להגיע ואתה מביך אותה. בא לך להירגע קצת? אתה מרייר עליה." מורן צודק, אני חייב לצאת מזה, אני חייב להתחיל לפעול.

אנחנו מתיישבים סביב השולחן והיא יוצאת מהמטבח מחויכת עם אימא שלי שמתיישבת ליד עמית וכך משאירה מקום אחד פנוי לשירה, לידי.

אני מפנה את המבט שלי אליה והיא מסתכלת עליי, מחכה לשמוע את מה שיש לי לומר לה לראשונה אחרי כל הזמן הזה.

"מזל טוב, על ישיבת הדירקטוריון, קראתי על התוצאות של הישיבה ובכלל של השנה הזאת. עשית את זה, השגת את כל המטרות שלך." עידן מגלגל עיניים מולי ואני מתפתה לזרוק עליו סיר.

"תודה, כן, זה לא היה פשוט, אבל בסוף הכל הסתיים על הצד הטוב ביותר."

"ניסיתי לעקוב אחרי ההתקדמות שלך בכל הזדמנות, בכל פעם שהייתי במקום עם אינטרנט חיפשתי כתבות על "אייזנשטיין מערכות", עשית המון שינויים ויצרת שיתופי פעולה שלגדעון לא היה אומץ ליצור, אני גאה בך."

היא מביטה בי עם חיוך חם ואני רואה שהיא שמחה לשמוע את המלים האלה ממני. אני אומר את האמת, אני גאה בה, היא האישה הכי מרשימה וחזקה שאני מכיר.

"התעדכנתי גם לגביך, דרך המשפחה, קראתי קצת על הסטארט אפ ונשמע שזה המקום הנכון להיות בו. טוב לך? אתה מרוצה?"

השאלה הזאת מאוד טעונה ואני יודע מה בעצם היא שואלת, היא רוצה לדעת אם אני סוף סוף מסופק מהמקום שלי, מהחיים שלי.

"כן, אני נמצא במקום הנכון עבורי."

שאר הערב עובר בנוחות וכולנו מדברים ביחד, מספרים כרגיל סיפורים מצחיקים, רק שהפעם אני הצד המקשיב, אני מתעדכן על מאורעות השנה האחרונה והחוויות ששירה צברה עם המשפחה שלי.

כשהערב מגיע לסופו והיא קמה ללכת, אני לוקח גם את הדברים שלי ויוצא איתה.

אנחנו נעמדים ליד הרכבים שלנו ומסתכלים אחד על השנייה במבוכה, למה זה כל כך קשה?

"אתה בסדר עם כל זה? עם הקשר שלי למשפחה שלך?"

"יותר מבסדר, נהניתי לראות אתכם ביחד. נראה שיש לך אפילו קשר עם גיא."

המבט שלה נהיה עצוב ואני מאמין שהיא נזכרת באיום שלה. "שירה, זה בסדר, אני יודע שמעולם לא היית פוגעת בו, באף אחד מהמשפחה. לצערי, בזמן קצר מאוד, הוצאתי ממך את הרע ביותר."

"את הרע ביותר ואת הטוב ביותר, אתה תמיד היית הקול בראש שלי שדחף אותי קדימה. התחרות איתך הפכה אותי לאישה שאני היום, אביתר, השגתי את המטרות שלי הרבה בזכותך. אני חושבת שהענשת את עצמך מספיק, אולי הגיע הזמן להתקדם."

אני שולח יד בהיסוס לפנים שלה, מלטף לה את הלחי, את השיער והיא לא מתנגדת, לא לוקחת צעד אחורה.

"אני רוצה עוד הזדמנות, אני רוצה להוכיח לך שאני לא אותו אביתר שהכרת, שאני ואת, אנחנו יכולים לעשות אחד לשנייה הרבה יותר טוב מרע. תני לי את ההזדמנות הזאת, אני מבטיח לא לאכזב אותך."

 

שירה

בעולם די אכזרי ומלא באכזבות, החלטתי לתת לו עוד הזדמנות, החלטתי לבטוח בגבר שפגע בי ברמה שלא חשבתי שאפשר להתגבר עליה.

כנראה שהקלישאה נכונה, כנראה שהזמן באמת עושה את שלו.

אחרי שנים של מלחמות וריבים, מצאנו סוף סוף קצת שקט, כל אחד מאתנו בנפרד, בעולמו שלו וגם ביחד, בעולם משותף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *