איתן – ההצעה – פרק ו

שירה

אני יושבת על הכורסא שליד המיטה ומסתכלת על אביתר ישן. התעוררתי לפני שעתיים, כרגיל הרבה לפני השעון המעורר ולא הצלחתי להירדם בחזרה. מקלחת חמה לא עזרה לי לשחרר את המחשבות שחולפות לי בראש, את התוכניות העתידיות שלי.

הלילה איתו היה מושלם, הוא היה מושלם, אבל זה לא משנה את העובדות, זה לא משנה את מי שאנחנו. הוא רוצה להרוס אותי, לקחת ממני את הדבר שאני רוצה יותר מהכל ואני מתכננת להרוס אותו, במידה והוא יצליח.

אתמול החלטתי לקחת את הכח לידיים שלי, להפסיק להיות כלי ב"משחקים של גדולים". החברה הזאת שלי ואני לא אבחל בשום אמצעי בשביל לקבל אותה, אין למצפון או למוסר מקום בעולם שלי יותר.

לקחתי את העצה של שני וגיליתי כל מה שצריך לדעת על אביתר ועל המשפחה שלו, כל מה שאני צריכה לדעת בשביל לשלוט בו.

המחשבה מעיקה עליי, אני מרגישה רעה ומלוכלכת, בייחוד אחרי ששכבנו. אבל אם התוכניות שלו לא מנעו בעדו לשכב איתי, למה שאני ארחם עליו? למה שאני אתחשב בו?

אני שותה עוד כוס מים בתקווה להעביר את הטעם המר בפה שלי, למרות שאני יודעת שזה פסיכולוגי, מים לא יגרמו למעשים העתידיים שלי להחליק לי בגרון.

"למה את לא במיטה?" השאלה מבהילה אותי ואני כמעט מפילה את הכוס, הייתי כל כך שקועה במחשבות שלי שלא שמתי לב שהוא שוכב ומסתכל עליי.

"הרגע התעוררתי, קמתי לשתות. אתה רוצה משהו?"

"כן, אותך מתחתיי, תחזרי לפה."

אני מניחה את הכוס הריקה על השולחן ופותחת את חלוק הרחצה שמצאתי במקלחת שלו, הוא מושיט יד למגירה ומוציא עוד קונדום. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה שהוא לקח איתו קופסת קונדומים לכנס של העבודה, אבל כרגע זה משרת אותי.

אני חוטפת את הקונדום מהיד שלו וקורעת את העטיפה, הוא מחייך ונשען אחורה, מרים את הידיים ומשלב אותן מתחת לראש שלו בתנוחת המתנה, מסמן לי שהכדור בידיים שלי.

אני מטפסת על המיטה ומתיישבת עליו בפישוק, הזין שלו כבר מוכן בשבילי אבל אני רוצה לשחק. תחושת הדחיפות שהיתה לנו בתחילת הלילה התפוגגה ויש לנו את כל הזמן שבעולם.

אני מתכופפת ומנשקת את החזה השרירי שלו, יורדת לקוביות בבטן ונהנית שוב מיצירת המופת שהוא. אני מנשקת ומלקקת אותו, נושכת אותו ומתגרה בו, אבל הידיים שלו נשארות במקום, הוא לא מנסה לשלוט בי, הוא נותן לי להוביל וזה שינוי מרענן מניסיון העבר שלי.

אחרי עוד כמה נשיקות לבטן התחתונה שלו, אני מגיעה למטרה שלי ואין לי ברירה אלא להעריך את הפרופורציונאליות של הגוף שלו. הוא הגבר הכי סקסי שראיתי וחלק ממני כועס ומקנא בנשים שהיו איתו לפניי, שראו אותו, שטעמו אותו… מגוחך.

אני עוטפת את הזין שלו עם היד ומכוונת אותו לפה שלי, מנשקת את הקצה בעדינות, מלקקת אותו מהבסיס ומעלה, משחקת איתו עד שהנשימות שלו מתגברות והשרירים בבטן שלו מתכווצים.

העיניים שלו עצומות חזק והוא נראה סובל, הוא רוצה שאני אמצוץ אותו כבר אבל הוא לא נשבר, הוא נותן לי לעשות מה שאני רוצה ובתמורה אני רוצה לתת לו הכל.

אני מוצצת אותו עמוק עד הגרון שלי, נלחמת ברפלקס ההקאה ונותנת לו להיכנס אפילו עמוק יותר. כשאני מוציאה אותו, אני יוצרת ואקום חזק עם הלחיים והוא גונח בקול, מקלל ומברך אותי בו זמנית.

"עוד שירה, תני לי עוד…"

אני חוזרת על הפעולה ומכניסה אותו עמוק לגרון שלי ובולעת, אני יודעת שהלחץ החזק על הקצה שלו הוא שילוב של עונג וכאב. "פאק, פאק שירה, מה את עושה לי…"

אני עולה ויורדת שוב ושוב, מוצצת אותו, מרטיבה אותו ועל הדרך מרטיבה את עצמי. אני רוצה אותו כל כך, אני רוצה אותו בתוכי אבל משום מה הדבר שאני רוצה עכשיו יותר מהכל זה הסיפוק שלו, אני רוצה שהוא יגמור בתוך הפה שלי.

הלסת שלי מתחילה לכאוב ואני לא עוצרת, אולי זאת התחרותיות שלי שוב, הוא נתן לי כל כך הרבה הלילה שאני רוצה לתת לו יותר ואולי זה הרצון למחוק את ניסיון העבר שלו, את כל הנשים שכבר סיפקו אותו ונחקקו לו בזיכרון.

אני משלבת תנועות חזקות ומהירות של היד שלי באותו קצב עם המציצות והגניחות שלו מתגברות.

"שירה, תעצרי יפה שלי, תעצרי עכשיו או שאני אמלא את הפה שלך… אה פאק שירה…"

כמובן שאני לא עוצרת.

 

אביתר

המכשפה בשליטה מלאה על הגוף שלי ועל המחשבות שלי, כל הקיום שלי מרוכז בה ויש בי חלק מבועת, חלק שכל כך מאוים על ידי הכח שלה שאני רוצה לברוח, לעצור אותה ופשוט לברוח מהחדר הזה, מהמלון, מהמדינה.

אבל החלק הגדול יותר בי, מתענג על העוצמות שלה, על היכולת שלה לקחת את מה שהיא רוצה בלי בושה או פחד.

אני גומר בתוך הפה שלה והיא בולעת הכל, מלקקת אותי ולא מפספסת אף טיפה. אני לא יודע מה עשיתי שזה מגיע לי, התייחסתי אליה נורא מהרגע שהכרנו וגם הערב חיכיתי לנפילה שלה, נטרתי לה על ההצלחה שלה וקיוויתי שהיא תעשה טעות ועכשיו אני כאן, מקבל ממנה את החוויה המינית הכי מספקת שחוויתי מימיי.

זה העונש שלי, העונש על כל המעשים הרעים שעשיתי מהרגע שהכרתי את גדעון ואולי אפילו לפני, הבושה מאיימת לחנוק אותי ולוקח לי כמה רגעים להבין שהכאב הבלתי נסבל בחזה שלי אלו ייסורי מצפון.

שירה נשכבת לידי ואני מחבק אותה אליי חזק, אולי חזק מדי. "תירגע בן אדם, סך הכל בלעתי, לא תרמתי לך כליה."

חוש ההומור הציני שלה לא מצליח לשפר הפעם את מצב הרוח שלי, למרות שאני מזייף גיחוך בשביל לא לעורר שאלות.

"זה היה מושלם, מאיפה את מכירה את כל הטכניקות האלה?" אני יודע שהקנאה בטונים שלי שקופה אבל אני לא מסוגל להסתיר את הרגש, המאמץ גדול עליי כרגע.

"אני מתה על פורנו, מלא מלא פורנו." הפעם הצחוק שיוצא ממני אמתי, אני אף פעם לא יודע למה לצפות ממנה.

אני לא משחרר את האחיזה שלי עליה, אני בטוח שלא הכי נוח לה אבל אני לא מסוגל לשחרר. הנשימות שלה מתחילות להיות עמוקות יותר ואני מבין שהיא נרדמת.

"היי, אל תירדמי לי, עכשיו תורך." אני לוחש לה באוזן.

"האמת שקיבלתי את מה שרציתי, עכשיו אפשר לישון." הקול שלה חלש ומנומנם, אני נותן לה נשיקה עדינה על המצח והיא נרדמת.

אני מלטף את הראש שלה, את השיער הארוך והלחץ בחזה לא עובר, אני אוכל את עצמי.

ברור שהמציצה היא לא הסיבה האמתית למלנכוליה שלי, גם לא הסקס המושלם במהלך הלילה. תחושת אי השקט החלה מזמן, התחזקה בצהריים בבריכה והגיעה לשיאה בכנס, ספקות עצמיים החלו לחדור לתוכי, לסדוק את הביטחון שלי.

המחשבה שאולי טעיתי לגביה, שאולי כל ההתנהלות שלי בשנים האחרונות היתה שגויה, מרסקת אותי.

התנהגתי כמו חתיכת חרא כל כך הרבה זמן וכל זה בטענה שאני עושה את הדבר הנכון ל"אייזנשטיין מערכות", זה היה התירוץ לכל התחבולות שלי, לכל הישיבות שיזמתי מול גדעון וחברי הדירקטוריון ולא טרחתי להזמין אותה, לכל הכנסים שדאגתי לנסוע אליהם בלעדיה, לכל הקשרים שיצרתי במקומה ועל חשבונה, לכל השמועות והרכילויות שהזנתי עליה.

דחקתי אותה החוצה שוב ושוב, הרחקתי בינה לבין אבא שלה עד הרגע האחרון, עד המוות שלו ומעולם לא התחרטתי, לרגע לא חשבתי עליה ועל הרגשות שלה, על היחסים שלהם שהיו שבריריים מלכתחילה.

עכשיו שאני מרשה לעצמי להכיר אותה קצת יותר לעומק, אני מתחיל לעכל את הידיעה המוחלטת שטעיתי. טעיתי לאורך כל הדרך והמעשים שלי בלתי נסלחים. אני לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה, אני לא יכול להחזיר את אבא שלה ולתקן את היחסים שלהם, אני לא יכול להחזיר את השנים שנלחמנו אחד בשנייה.

האישה ששוכבת כרגע בין זרועותיי נראית עדינה ושברירית, אבל היא עשויה מחומר חזק, יש לה עמוד שדרה מברזל והיא האדם הנכון להוביל את החברה, הרבה יותר נכון ממני.

זה לא מאוחר מדי לעשות שינוי, לעזור לה להשיג את מה שמגיע לה ולמנף אותה לפסגה, אבל זה מאוחר מדי לתקן את מה שכבר הרסתי, אני מניח שהידיעה הזאת היא מה ששובר אותי עכשיו.

הידיעה שאני חייב לספר לה על כל מה שעשיתי, על החלק שלי במערכת היחסים ההרוסה שלה עם אבא שלה ועל התוכניות שהיו לי. אני חייב לה את האמת, במיוחד אחרי הלילה.

אני יודע מה אני צריך לעשות ואני יודע שהיא לעולם לא תסלח לי, אבל אולי עם הזמן אני אצליח לסלוח לעצמי.

 

שירה

אני מתעוררת לקראת הצהריים, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שישנתי עד שעה כזאת. המיטה ריקה אבל אני מיד רואה את הפתק שאביתר השאיר על הכרית. "ירדתי לאימון, תתקשרי כשתתעוררי ונלך לאכול ביחד."

תחושת המועקה חלשה יותר הבוקר, אני מניחה שדברים נראים פחות נוראיים באור יום. אני מרגישה שהייתי מאוד דרמטית בלילה ואולי הגזמתי, אולי אביתר בכלל שינה את דעתו אחרי ההיכרות שלנו בתקופה האחרונה, אולי הוא מאמין ביכולות שלי וזנח את הרצון להעיף אותי מהחברה.

לא שזה מצדיק את ההתנהגות שלו, רחוק מזה, אבל אני מניחה שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה.

ואולי אני נותנת לאופוריה של כמה אורגזמות לבלבל אותי..

אני חוזרת לחדר שלי ומתארגנת לקראת עוד יום ארוך, אחרי מקלחת מרעננת ואיפור קל אני מרגישה מוכנה לראות את אביתר, אני שולחת לו הודעה ואנחנו קובעים להיפגש בעוד חצי שעה באחת המסעדות ברחוב.

הוא נכנס למסעדה עם שיער רטוב ממקלחת, ג'ינס וטי-שירט, הוא נראה צעיר יותר ואם אפשר, אפילו יותר סקסי.

אל תתני להורמונים שלך לשלוט בך שירה, את לא דמות קלישאתית בקומדיה רומנטית.

הוא מגיע לשולחן ולפני שהוא מתיישב הוא נותן לי נשיקה עדינה על הלחי. "בוקר טוב מכשפה, איך ישנת?"

"שנים קראת לי 'נסיכה', למה זה הפך אתמול ל'מכשפה'?"

"יש לי את הסיבות שלי." אם אתה אומר.

"ישנתי מצוין, הופתעתי מהשעה כשהתעוררתי." הוא מחייך ופותח תפריט ואני שמה לב לעייפות שעל הפנים שלו, לתנועות הכבדות. "מתי אתה התעוררת?"

השאלה שלי מפתיעה אותו והוא חושב על המלים שלו לפני שהוא עונה.

"לא חזרתי לישון אחרי שהתעוררנו באמצע הלילה." אני מניחה שזה מסביר את העייפות, אבל הוא נראה ממש סובל.

"אתה בסדר? אתה לא נראה טוב."

הוא מניח את התפריט בצד וקובר את הפנים בתוך כפות הידיים שלו, הוא נראה מותש ומיואש וזה מדאיג אותי, מלחיץ אותי.

"אביתר?"

"אנחנו צריכים לדבר, שירה."

"אוקיי, דבר, אני מקשיבה."

הוא מסתכל עליי בשקט דקות ארוכות, הוא נראה מיוסר והלב שלי יוצא אליו, מה כבר הוא יכול לספר לי שגורם לו להרגיש כל כך רע?

"לפני שש שנים הצטרפת לחברה, היית בת עשרים וארבע, רק סיימת את התואר וגדעון נתן לך את תפקיד סמנכ"ל הכספים. כל כך כעסתי עליו, עליך, כעסתי על הפרוטקציה ונטרתי לך על ההזדמנות. בשלב הזה הייתי מנהל זוטר אבל ירקתי דם בשביל התפקיד הזה, עבדתי לילות כימים ופתאום באה ילדונת צעירה עם שם המשפחה הנכון והיא המנהלת שלי.

שנאתי אותך ממבט ראשון."

אני מופתעת מעוצמת הכאב שאני חשה בעקבות המלים שלו, זה לא שאני מופתעת וזה לא שהוא אומר משהו שלא ידעתי. אבל לשמוע את המלים יוצאות מהפה שלו, בייחוד אחרי הלילה שלנו ביחד.. זה כואב. אני לא עונה, לא מגיבה, נותנת לו להמשיך כי ברור לי שיש סיבה למונולוג הרציני שלו.

"למרות שעבדת קשה וניסית, באמת שניסית וזה משהו שאני מבין רק עכשיו בדיעבד, עדיין לא נתתי לך הזדמנות להוכיח את עצמך. בכל פעם שגדעון שאל אותי לגביך, ירדתי עליך, זלזלתי בך וביכולות שלך בפניו. לא היה לך סיכוי מולי, התנכלתי לך בכל הזדמנות שהיתה לי, ראיתי את עצמי בתור היורש האמתי של גדעון, ידעתי כמה הוא רצה בן וניצלתי את זה. לא זייפתי את הכבוד וההערכה שלי אליו, אהבתי אותו כמו אבא, אבל בהחלט השתמשתי ברגשות שלו נגדך.

ככל שהשנים חלפו והבריאות שלו התדרדרה, נהייתי יותר גרוע, השתדלתי להיות כמה שיותר דומה לו, עשיתי כל מה שהוא רצה בלי יותר מדי שאלות והכל במטרה אחת, להיות המנכ"ל הבא.

הוא סמך עליי בתור יד ימינו, ארגנתי פגישות, ישיבות וכנסים וכל זה מאחוריי הגב שלך. כן, גדעון לא היה תמים וברוב המקרים הוא בעצמו לא חשב להזמין אותך אבל זה היה ממקום שוביניסטי, ללא שום קשר ליכולות שלך.

זה לא תירוץ, אני מאמין שגם אם היית הבן שהוא תמיד ייחל לו, עדיין הייתי פועל אותו דבר. עשיתי הכל כדי להרחיק ביניכם, כדי להוריד את הערך שלך בעיניו ולא עצרתי גם כשידעתי שימיו ספורים.

אחרי שהוא נפטר וגילינו שלמרות הכל הוא הוריש לך את כל המניות והשליטה, יזמתי עוד תוכנית להרוס לך, ידעתי שתצטרכי אותי, שתפני אליי בבקשת עזרה ונתתי לך אולטימטום גם ברגעים האלה."

הוא עוצר, סוף סוף ואני מתאפקת לא להקיא, אני רוצה לשכב על הרצפה ולבכות על חוסר הצדק, על הרוע שיש בעולם הזה שאני כל כך רוצה להיות חלק ממנו.

ידעתי שאביתר אופורטוניסט, שיש לו מטרה, אבל לרגע לא חשבתי שההונאה שלו הגיעה לממדים כאלה. מעולם לא היתה לי הזדמנות, עבדתי כל כך קשה בשביל להיות שווה בעיניים של אבא שלי, אבל הפסדתי במלחמה עוד לפני שהיא החלה. היחסים שלי עם אבא שלי יכלו להיראות אחרת, הכל יכל להיות אחרת, אם לא הוא.

אין ספק שהוא היורש האמתי של גדעון אייזנשטיין, לפחות מבחינה רגשית.

"למה אתה מספר לי את זה עכשיו?" אני שואלת בקול יציב, להפתעתי.

"כי אני חייב לך את זה, כי המצפון הורג אותי, כי גיליתי בשבועות האחרונים את היכולות האמתיות שלך וסוף סוף הבנתי כמה טעיתי.

אני מתבייש בעצמי, שירה, אני מתבייש בגבר שאני היום, אני מתבייש במעשים שלי ואני אוכל את עצמי על כל מה שעוללתי לך וליחסים שלך עם אבא שלך.

אני יודע שאין דרך חזרה, אני יודע שאני לעולם לא אוכל לכפר על ההתנהגות שלי אבל אני מקווה שיום אחד תמצאי מקום בלבך לסלוח לי."

לעולם לא, אני לעולם לא אסלח לו.

"כשנחזור מהכנס אני אגיש את ההתפטרות שלי, כמובן שאנחנו נחתום על המסמכים הרלוונטיים ואני אחזיר לך את המניות שלך. אם תסכימי, נישאר כאן עד מחר ונמשיך לחזק את הקשרים שלך לאנשים הנכונים, אני אנסה לעשות כל מה שאני יכול עד יומי האחרון בחברה."

הוא נראה כל כך מיוסר, כל כך עצוב, המראה שלו מעצבן אותי אפילו יותר. כמה קל להתוודות בפניי יום אחרי ששכבנו, היה קשה לקיים את השיחה אתמול?

במשך שש שנים הוא סיכל כל הזדמנות שהיתה לי להוכיח את עצמי בפני אבא שלי, הוא הרס את מערכת היחסים שלנו ואחרי שהוא הבין כמה שהוא טעה, כמה שהוא היה זבל, רגע לפני שהוא סיפר לי הכל, הוא הספיק לזיין אותי. כמה נוח.

"לא, אביתר, אני אסביר לך מה הולך לקרות. אנחנו נישאר כאן עד סוף השבוע ואתה תישאר בחברה עד שאני אחליט אחרת, עד שאני אחליט שקיבלתי ממך את כל המידע שאני צריכה.

כמובן שביום ראשון על הבוקר נחזיר אליי את המניות ואת כל השליטה, במקביל אתה תמשיך לתפקד כיועץ האישי שלי, יד ימיני בדיוק כמו שתפקדת תחת גדעון. אתה תעשה כל מה שאני מבקשת בלי לשאול שאלות, ככה הגדרת את זה, לא? את תפקידך כסמנכ"ל שיווק ופרסום נעביר למישהו אחר, למישהו שאני אבחר ואחליט שהוא ראוי כי אתה בטח שלא.

ביחד, נמצא את הדרך לפרק את השליטה של הדירקטוריון עד שמקומי בתור המנכ"ל והבעלים יהיה מובטח.

כשאני אחליט שהגיע הזמן, אתה תתפטר מתפקידך ללא פיצויים וללא תנאים ותחזור בחזרה לחור שזחלת ממנו."

"שירה, אני מבין שאת כועסת ובצדק, אבל אני לא יכול להישאר בחברה בתפקיד נמוך יותר לתקופה בלתי מוגבלת, את תהרסי את הסיכויים שלי להתקבל למקום אחר, את תהרסי את הרזומה שלי, מדובר פה על העתיד שלי."

"כמה אירוני שאתה רוצה שאני אתחשב בעתיד שלך. אני אסביר את עצמי במלים פשוטות יותר, כדי שיהיה לך קל להבין. העתיד שלך לא מעניין אותי, הצרכים שלך לא מעניינים אותי, זה מה שאני רוצה ואין לך ברירה."

"שירה, תאמיני לי שאני רוצה לכפר על החטאים שלי יותר מהכל, אבל מה שאת מבקשת הוא מוגזם."

"אביתר, אתה תעשה מה שאני אומרת, ללא ויכוחים, או שאני אדאג להוציא לאור את הסיבות האמתיות למוות של אבא שלך ושנינו יודעים מה יהיו התוצאות."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *