מילנה – פרק 7

מילנה

דן ואני נשארנו ביחד על הסיפון עד השעות הקטנות של הלילה. אני הייתי ערנית בגלל השנ"צ המטורף והוא היה ערני בגללי.

לא משנה כמה פעמים ובאילו דרכים גמרנו, הוא תמיד רצה עוד. לגעת בי, לטעום אותי, לצפות בי.

תמיד עוד.

ונתתי לו, נתתי לו כל מה שהוא ביקש.

מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא נהניתי כל כך עם גבר. לא דיברנו הרבה ובטח שלא על נושאים עמוקים במיוחד, לשמחתי הוא לא שאל שאלות אישיות.

בעיקר היינו ביחד וזה היה מדהים. נראה שהכימיה בינינו מבלבלת אותו בדיוק כמו שהיא מבלבלת אותי. בכל פעם שנחנו ונראה שהוא עמד להירדם, מספיק שהעברתי עליו יד והוא היה מוכן בשבילי שוב. ואני, בכל רגע נתון הרגשתי את הרטיבות בין הרגליים שלי.

כל הזמן מוכנה, כל הזמן רוצה. לא מסרבת, לא מהססת, לא שוקלת אף בקשה והוראה.

נרדמנו לקראת בוקר, מחובקים בחדר השינה וקמנו בצהריים ישירות לעוד הפלגה ללב ים.

אני לא רוצה שהיום הזה יסתיים, אני לא רוצה לחזור למציאות.

"על מה את חושבת כל כך בריכוז?" דן שואל עם חיוך ומעביר אצבע רכה על המצח שלי. "בסוף יהיו לך קמטים."

אנחנו שוכבים עירומים על מיטת שיזוף על הסיפון. יותר נכון, דן שוכב על מיטת השיזוף ואני עליו, בין הרגליים שלו. הגב שלי לחזה שלו והוא מעסה לי את הכתפיים.

השמש לוהטת על הגוף שלי ודן לוהט מאחוריי.

"על זה שאני לא רוצה שהיום הזה יסתיים, על העבודה מחר, השבוע החדש. לא משהו מיוחד." אני עונה לו בחצי כנות.

"אל תחשבי על מחר, תחשבי על היום. נראה לי שעברו יותר מדי שעות מהפעם האחרונה שהייתי בתוכך ואת בעצם מפגינה תסמיני גמילה."

"דן, חלפו בקושי ארבעים דקות." אני עונה לו עם חיוך.

"וואלה? מרגיש לי כמו נצח. תפשקי את הרגליים."

עם המלים האלה, המחשבות מתמוססות ואני איתו בתוך הרגע, בתוך החרמנות ששוב עולה. שנראה שאין לה סוף.

אני מפשקת רגליים ומרגישה את חום השמש על הכפלים הרטובים שלי. דן מחבק אותי אליו, חופן לי את השדיים עם ידיים חזקות. צובט לי את הפטמות שכל כך רגישות מההתעללות שלו ביממה האחרונה.

הוא מושיט יד באטיות, חולף על הבטן שלי, מלטף, מגרה עד שהאצבעות שלו שם, איפה שאני צריכה אותו יותר מהכל.

"את רגישה מדי, או שאת מוכנה לעוד סיבוב?" הוא שואל לתוך האוזן שלי ומלטף לי את הדגדגן בתנועות מעגליות.

האצבעות שלו נעות בקלות בתוך המיצים שלי.

"אני מוכנה." אני רגישה מדי, אבל אני לא מעזה לומר לו את זה. אני לא רוצה שיפסיק, אני צריכה אותו בתוכי שוב.

לצערי אני לא מצליחה לעצור את ההתכווצות של הגוף שלי וגניחת כאב קטנה כשהוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות.

הוא עוצר מיד ומוציא את האצבעות בזהירות.

"מילנה, אף פעם אל תשקרי לי, בטח שלא בנושא הזה, אני לא רוצה להכאיב לך."

"אני לא רוצה שתעצור." אני עונה לו בכנות ומביטה לתוך העיניים המיוחדות שלו.

"אני לא עוצר, אנחנו רק נשנה מסלול. תסתובבי אליי." הוא אומר לו בקול הזה, הקול שכבר משויך עבורי אוטומטית לסקס. עמוק יותר, מלא דומיננטיות.

"את רגישה, כואב לך… השתמשתי בכוס שלך יותר מדי בעשרים וארבע השעות האחרונות. תני לי לפצות אותך." המלים שלו, כל כך גסות, מחפיצות, מלוכלכות. אני מכורה אליהן.

"איך אתה רוצה לפצות אותי?" אני שואלת אותו ומסתובבת אליו, חזה אל חזה, מרגישה את הזין הקשה שלו על הבטן שלי.

הוא תופס את הפנים שלי ברכות, הידיים שלו על הלחיים שלי ואומר עם השפתיים שלו על השפתיים שלי "שבי לי על הפנים."

אני זוחלת במעלה הגוף שלו, מכוונת למטרה שלי. כשהחזה שלי מול הפנים שלו הוא מעביר ליקוקים עדינים על הפטמות שלי. למרות ההרגשה הנעימה אני לא עוצרת במסע וממשיכה לטפס עליו, עד שהוא נשכב לגמרי אחורנית והרגליים שלי פתוחות מול הפנים שלו.

"השליטה בידיים שלך, מילנה. תחליטי איך את רוצה את זה.

ישיבה עדינה על הלשון שלי, או רכיבה על הפנים שלי. תשתמשי בי כמו שאני כל כך נהנה להשתמש בך."

אני תופסת בשתי ידיים את המשענת האחורית של מיטת השיזוף ומתיישבת על הפה שלו. למרות הרגישות, למרות הכאב בתוכי משימוש יתר, אני בוחרת לא להיות עדינה.

זו לא באמת בחירה, אין לי ברירה. ברגע שהלשון שלו נוגעת בדגדגן שלי, אני מרגישה כבר את האורגזמה מתקרבת ואני רוכבת על הפנים שלו בדיוק כמו שרכבתי על הזין שלו.

מורחת את המיצים שלי על השפתיים שלו, על הלחיים והאף שלו. אני פרועה וחופשיה בתוך המרדף אחר הגמירה והוא מעודד אותי לאורך כל הדרך עם גניחות משלו.

הידיים שלו אוחזות בתחת שלי חזק, הוא מצמיד אותי אליו יותר, אוכל אותי, שוקע בתוכי.

אני גומרת בצרחות, מרשה לעצמי להביע את ההנאה שלי ללא חסמים וגבולות כשרק רעש הגלים סביבנו.

אני מתחילה לזחול בחזרה מטה וכשאני חוזרת למקומי בין הרגליים של דן ואנחנו שוב חזה אל חזה. אני מביטה עמוק לתוך העיניים המסופקות שלו, מחייכת אליו ומלקקת בעדינות את המיצים שלי מהפנים שלו.

דן

החזרה למציאות מרגישה כמו דלי של מים קפואים על הפרצוף.

אחרי כמעט יומיים עם מילנה, ישיבת ההנהלה של ראשון בבוקר מרגישה כמו עינוי.

במקום להתרכז בסיקור השבועי ממנהלי הצוותים שלי, אני נזכר בסופ"ש המשותף שלנו. אני נזכר בגוף הסקסי שלה, עירום ומתפתל לאור השמש החמה. אני נזכר בטעם שלה על הלשון שלי.

אני נזכר בשפתיים שלה, חמות ולחות סביב הזין שלי. הכוס הצר שלה, הפטמות הזקורות.

אני נזכר בנשיקות הבלתי פוסקות ליד הדלת שלה כשהחזרתי אותה הביתה ותחושת האכזבה כשנאלצתי לשחרר אותה.

אני חייב לעצור לפני שאני אתקשה מול עשרה אנשים בחדר הישיבות במטה שלי.

חלמתי עליה במהלך הלילה והתעוררתי עם זקפת בוקר שסירבה לרדת עד שטיפלתי בעצמי במקלחת.

התאפקתי לא לשלוח לה הודעת בוקר טוב בשנייה שפקחתי עיניים, גם ככה התכתבנו אל תוך הלילה עד שנרדמתי עם חיוך.

אני מרגיש כמו ילד בן שבע עשרה, אני רוצה להתכתב איתה ולדבר איתה, לראות אותה שוב, לקחת אותה אליי, לבית שלי.

אני רוצה את הריח שלה בחדר השינה שלי, ספוג במצעים כדי שאוכל להריח אותה מתי שהחשק יעלה.

העיניים שלי קופצות אחת לכמה שניות למסך הטלפון שלי בתקווה לראות את השם שלה מהבהב עליו.

אני בדרך כלל מחובר לטלפון בגלל המיילים וההודעות מהצוותים, אז לפחות ההתנהגות הזאת לא מעוררת חשד.

בצהריים אני מתפתה לנסוע אליה לבית הקפה, לאכול איתה בהפסקה שלה. למרות שמדובר בנסיעה של חצי שעה לכל כיוון, בהנחה שאין פקקים. פלוס זמן הארוחה איתה, כשבדרך כלל אני מזמין אוכל למשרד ואוכל מול המחשב כי כל דקה קריטית.

לשמחתי, ההיגיון שלי מתעורר כשאני שולח יד למפתחות הרכב ואני מבין שזו בוודאות שעה עמוסה בשבילה והיא לא תוכל להצטרף אליי לארוחה. סביר להניח שהיא לוקחת הפסקה בשעות המתות.

אני לא יודע מה עוצר אותי כל כך מלשלוח לה הודעה, פשוט לשאול אותה מתי היא לוקחת הפסקה, מתי היא פנויה עבורי.

אני לא חושש להיראות נואש בעיניה, כבר הבנתי שמילנה היא בחורה שלא שופטת אחרים ואני בטוח שאם אראה לה עניין היא לא תברח.

אני חושב שזה איזשהו מחסום שלי עם עצמי. אולי אני מפחד להודות בפני עצמי עד כמה היא משפיעה עליי, עד כמה אני רוצה אותה.

אני מפחד מהפגיעות, אני מפחד לתת לה את הכח לפגוע בי, להרוס אותי.

כבר הייתי שם, במקום המוחלש, במקום התלותי והפגיע. הייתי שם ונשבעתי לעולם לא לחזור.

היום עובר באטיות, אני לוקח על עצמי יותר עבודה, דוחות שאני בדרך כלל מאציל על מנהלי הצוותים, נתונים פיננסיים. כמה שיותר תעסוקה כדי לא לחשוב על מילנה.

אני מודה, יש בי חלק צבוע שמתעצבן עליה קצת שהיא גם לא יוצרת איתי קשר. כי אני יודע למה אני עושה את זה, אבל אני לא יודע למה היא עושה את זה.

היא לא חושבת עליי? הזמן שלנו ביחד לא השפיע עליה כמו שהוא השפיע עליי?

ברור לי שהיא נהנתה בדיוק כמוני, אלוהים יודע ששמעתי והרגשתי את ההנאה שלה כמה וכמה פעמים.

אבל יכול להיות שיש לה כמוני עוד כמה. עוד גברים שהיא נהנית איתם, מזדיינת איתם ושוכחת אותם למחרת.

אני לא שופט, מותר לה בדיוק כמו שמותר לי. אבל אני מקנא.

לקראת הערב אני מבין שסיימתי ביום אחד עבודה של שלושה ימים ושאני חייב לאסוף את הדברים שלי ולעוף כבר הביתה. בקצב הזה מחר אני אהיה כל כך משועמם שקיימת אפשרות שאגיע לבית הקפה שמילנה עובדת בו על הבוקר ופשוט אצפה בה כל היום כמו מעריץ אובססיבי.

אני מכבה את האור במשרד כשהפלאפון שלי מצפצף עם התראה על הודעה. הייתי רוצה לומר שלא פתחתי את ההודעה במהירות והתלהבות של נערה מתבגרת, אבל זה יהיה שקר.

"יש סיבה שלא שמעתי ממך כל היום?" ההודעה ממילנה צצה מול עיניי. היא לא מתחילה בנימוס מזויף, לא אומרת שלום, לא משחקת במשחקי רמזים. היא חותכת ישר לתכלס וזה רק גורם לי לרצות אותה יותר.

"אני אידיוט. תסלחי לי?" אני כל כך מותש מעצמי, מהסרטים שהרצתי היום בראש, מהמונולוגים הפנימיים והכבדות, שאין לי כח להמציא לה איזה שטות שתגרום לי להיראות טוב.

"זה תלוי."

"במה?" אני שואל אותה בסקרנות.

"בתוך כמה זמן אתה יכול להגיע לדירה שלי וכמה אורגזמות תוציא ממני הלילה."

פאק.

אני אפילו לא מתכוון לשקול את הבעד והנגד של הצעד הבא שלי.

אני לא מתכוון להרהר על ההתנהלות ועל טיב היחסים בינינו. על ההזמנה אליה לדירה שהיא חולקת עם השותפה שלה. על זה שאנחנו הולכים להיפגש יום שלישי ברציפות. על ההקלה המטורפת שאני מרגיש בחזה….

"יש לך עשרים דקות להתכונן לקראתי." אני עונה לה ויוצא לחניון, אני גם לא מתכוון לעבור בבית שלי ולהחליף בגדים.

אני רוצה אותה. עכשיו.

 

מילנה

חשבתי על דן כל היום. ברגע שפקחתי את העיניים בבוקר, הפנים היפות שלו צצו אל מול עיניי ואיתן פלשבקים של סוף השבוע שלנו יחד.

אני מרגישה שהוא הגבר הראשון שהייתי איתו, שכולם לפניו היו ילדים ששיחקו ב"נדמה לי", משחקי תפקידים ילדותיים כמו "רופא וחולה" בגן חובה.

דן גבר, גבר שיודע מה הוא רוצה, שיודע לספק אישה, שיודע להוציא ולצאת מאזור הנוחות.

המחשבות עליו ליוו אותי כל הבוקר וגרמו לי לאין ספור טעויות בעבודה, התקשיתי להתרכז.

לא רציתי לשלוח לו הודעות משתי סיבות. האחת, לא רציתי להיראות נואשת, בילינו ביחד יומיים ללא הפסקה ואתמול התכתבנו עד שנרדמנו. שתיים, אני צריכה לנשום. אני צריכה את המרחק.

דן מפחיד אותי.

יש משהו מאוד מנחם בחוסר תחושה. בלהעביר את החיים על טייס אוטומטי, ללא רגשות חזקים, ללא מחשבות עמוקות, ללא זיכרונות.

יש משהו מאוד מנחם בהדחקה.

אני יודעת שזה לא בריא, אני יודעת שאני לא בסדר, אני יודעת שאני על זמן שאול ויום אחד העבר יתפוצץ לי בפנים.

אבל כל עוד אני יכולה להמשיך, אני אמשיך. כי זה קל יותר. כי האלטרנטיבה מבחינתי בלתי נתפסת, בלתי ניתנת להתמודדות.

אני לא שם, אני לא מסוגלת להתקדם, להחלים, לעבור הלאה.

ההדחקה משאירה אותי בחיים.

דן גורם לי לחשוב על האלטרנטיבה הזאת, על האפשרות הבלתי נתפסת שאני אצליח לעבור הלאה ולבנות לעצמי חיים חדשים.

חיים בלעדיה.

החיים האלה לא מגיעים לי, לא מגיע לי להתקדם הלאה, לא מגיע לי להיות שלווה ולא מגיע לה שאני אשכח אותה.

החלטתי לתת לעצמי כמה שעות של שגרה ושקעתי בעבודה. אני לא מנותקת מהמציאות עד כדי כך שאני חושבת שאצליח לשכוח את דן או להתעלם מקיומו. אני לא מספיק חזקה.

אבל אולי אני אצליח להאט את הקצב שלנו, להוריד מעט מרמת הכימיה המטורפת.

פחות מיומיים ביחד והרגשתי את הלב שלי מתחיל להפשיר עבורו, הרגשתי את עצמי מתמסרת אליו בפתיחות וכנות.

השעות חלפו וגם דן לא יצר איתי קשר, אני חייבת לציין שלא הייתי מופתעת, אני רואה שגם הוא מסתיר ממני המון. לפעמים כשהוא שוקע במחשבות, עובר על פניו מבט כל כך מיוסר שאני מרגישה את הכאב שלי מתערבב ומתמזג עם הכאב שלו.

גם לו יש שלדים בארון וגם הוא לא שלם עם מה שקורה בינינו. אני מבינה ומכבדת את זה.

אבל זה לא מונע ממני ליצור איתו קשר בערב.

אני חלשה אל מול המשיכה בינינו, אל מול העונג שחוויתי איתו. אני רוצה עוד, אני רוצה את המבטים שלו עליי, אני רוצה את התשוקה שלו, אני רוצה את הכאב שלו.

אני רוצה להרגיש, ולו רק לכמה שעות.

ענת לא חזרה מסוף השבוע אצל ההורים שלה, היא שלחה לי הודעה לפני שעה שהיא החליטה להישאר אצלם עוד לילה אחד ושהיא תחזור מחר על הבוקר.

לא רציתי לפספס את ההזדמנות ושלחתי לדן הודעה, לשמחתי הוא ענה מייד ונתן לי עשרים דקות להתכונן עברו.

אם הוא רק היה יודע שהגוף שלי מוכן עבורו מהרגע שהתעוררתי.

אני מרגישה שהגוף שלי מוכן עבורו מאז ומתמיד, עוד לפני שהכרנו.

אני נכנסת למקלחת זריזה, אני עדיין חלקה מהגילוחים של יום שישי ומייבשת את השיער הארוך שלי.

הצבע הורוד דהה משמעותית והוא נראה יותר בלונדיני עם נגיעות של ורוד בהיר.

איפור מיותר מבחינתי, הוא לא ראה אותי עם איפור עד היום, לא מרגישה את הצורך להתחיל.

הדפיקה בדלת מקפיצה את האדרנלין שלי ואני מרגישה את פעימות הלב שלי בגרון.

אני רצה לדלת, כן, אשכרה רצה אליה ופותחת אותה במהירות לרווחה.

המראה של דן עם מכנס שחור מחויט וחולצה מכופתרת בצבע תכלת, כל כך בהירה, כמעט כמו צבע העיניים שלו, גורם לי להרצות לזנק עליו כמו חיה.

אבל המבט שלו, יותר מהכל, המבט שלו כשהוא רואה אותי. כל כך הרבה תשוקה, כל כך הרבה צורך.

אפשר להתמכר לזה.

"איפה ענת?" הוא שואל אותי בקול עמוק ואני לוקחת צעד חלש אחורנית, מרגישה פתאום קצת מאוימת מהאגרסיביות שהוא מקרין.

הוא לא מהסס ונכנס לתוך הדירה, טורק את הדלת ונועל אותה אחריו.

הוא מחזיק ביד אחת פלאפון ובשנייה מפתחות, את שניהם הוא מניח על השידה שליד הכניסה.

"מילנה, שאלתי אותך שאלה."

"היא… היא לא פה." אני לוחשת.

"מתי היא תחזור?"

למה הלב שלי פועם כל כך חזק? למה אני מפחדת לענות לו? למה אני ממשיכה לסגת אחורה לכיוון המטבח בזמן שהוא צועד קדימה בביטחון כמו חיה טורפת שהתבייתה על הטרף שלה.

"מ…מחר." אני עונה לו ומרגישה טיפה נוטפת מהכוס העירום שלי על הירכיים הפנימיות וממשיכה במסעה מטה.

אני לובשת שמלה שחורה קצרה פשוטה, שמלה ששמורה לימים חסרי מעש בבית, ללא הלבשה תחתונה.

זה לא פחד, אני לא מפחדת ממנו, התגובה שלי… היא התרגשות, אני נדלקת יותר ויותר מהדומיננטיות שלו.

דן ממשיך להתקדם לעברי עד שאני נתקעת בשולחן פינת האוכל.

"את מפחדת ממני, מילנה?" הוא שואל וסוגר את המרחק בינינו. מצמיד אותי לשולחן.

"לא…" אני עונה בקול חלש ומתאפקת לא לגנוח מהתחושה של הגוף הקשה והגדול שלו צמוד לשלי.

"את צריכה לפחד ממני." הוא עונה ומקרב את הפנים שלו אליי, מעביר את האף שלו בצוואר שלי, בתוך השיער ונושם.

"למה?"

"כי היום אני חסר סבלנות, האיפוק שאני כל כך מתגאה בו נעלם. באתי לכאן לזיין אותך, מילנה. ואני אגיד לך את האמת, לא אכפת לי אם את מוכנה לזה או לא."

"מה.. מה זאת אומרת לא אכפת לך?" אני שואלת והעיניים שלי מתגלגלות אחורה כשהלשון שלו עוברת בין השדיים שלי, למעלה למעלה עד שהוא מלקק את השפתיים שלי ומסיים בנשיכה חזקה לשפה התחתונה.

"לא אכפת לי מה הכנת לנו להערב, לא אכפת לי אם את רוצה דייט, לא אכפת לי אם את צריכה שיחה או משחק מקדים. אני לא ג'נטלמן הערב, מילנה, פוליטיקלי קורקט על הזין שלי.

אני הולך לזיין אותך, עכשיו, מכופפת על השולחן עם התחת גבוה באוויר ואת הולכת לצרוח בשבילי.

ככל שתצרחי יותר, אני אזיין אותך חזק יותר, עד שתתפוצצי סביב הזין שלי ותסחטי מתוכי את המיץ שלי ישירות לתוכך. אני רוצה למלא אותך בזרע ואחר כך אני רוצה לשבת ולבהות בכוס שלך בזמן שאת מטפטפת שאריות שלי על הרצפה."

אני לא עונה, מה אפשר לענות על זה? איך מגיבים לעזאזל?

"תסתובבי." הוא אומר לו באותו הקול ואני מצייתת במהירות, אני מרגישה שאני מסוגלת לגמור רק מהמלים שלו, רק מההתנהגות שלו הערב.

הוא מרים את השמלה שלי במהירות, חושף את התחת שלי וצוחק לעצמו בהנאה. הוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות במהירות ובכח ואני גונחת בקול. מופתעת מהחדירה הפתאומית.

"תראי אותך, מביטה בי עם העיניים הענקיות שלך מלאות תמימות ופחד. נרתעת ממני, מגמגמת, וכל הזמן הזה את מחכה לי ללא תחתונים ועם כוס נוטף… כמו זונה."

פאקקק אני מתכווצת סביב האצבעות שלו. "אתה… אתה לא יכול לדבר אליי ככה." אני אומרת לו ולא מתכוונת לאף מילה. אני משחקת איתו את המשחק, אני הילדה התמימה והמבוהלת והוא הגבר הרע שרוצה להרוס לי את התמימות.

"אני יכול לדבר אליך איך שבא לי, את שלי, מילנה. את הרכוש שלי, הצעצוע הקטן שלי שאני יכול לשחק איתו ולהפעיל אותו איך שרק ארצה.

הלילה את הזונה שלי, אני הולך לזיין אותך כמו הזונה שלי ואת תגמרי סביבי כמו הזונה שלי."

עם המלים האלה הוא מוציא את שתי האצבעות מהכוס שלי ודוחף לי אותן לפה, נותן לי לטעום את עצמי, בזמן שעם היד השנייה שלו אני שומעת שהוא פותח את החגורה, מוריד את הרוכסן של המכנסיים שלו ומוציא את הזין שלו.

הוא משפשף אותו בין הרגליים שלי, מתגרה בי, משחק איתי בדיוק כמו שהוא אמר. כאילו אני הצעצוע שלו.

האורגזמה מפתיעה אותי, אני מתחילה לרעוד ולהשתולל על השולחן בחוסר שליטה והוא חודר לתוכי בדחיפה אחת.

"פאק מילנה, כל כך טובה, את כל כך טובה." הוא אומר בין דחיפה לדחיפה.

הוא מושך את השיער שלי בכח אחורנית עם יד אחת ועם השנייה דוחף את הגב התחתון שלי מטה. גורם לי להתקמר עבורו, התחת שלי גבוה באוויר והצרחות שלי ממלאות את הדירה הקטנה.

"כן, תגמרי בשבילי. עוד אחת, אני רוצה עוד אחת. אל תפסיקי לגמור סביבי." הוא אומר ומזיין אותי בכח ובמהירות. אני מרגישה אותו עמוק בתוך הבטן שלי, מפצל אותי לשניים, מכאיב לי, משתמש בי ואני גומרת שוב, משפריצה סביבו את הנוזלים שלי, על השולחן והרצפה.

"אההה כןןןןן…." דן גונח מאחוריי וגומר עמוק בתוכי, ממלא אותי בזרע שלו בדיוק כמו שהוא אמר.

 

דן

צלצול הפלאפון שלי מוציא אותי מהאופוריה של הסקס עם מילנה.

אחרי הזיון הפסיכי על השולחן, עברנו לספה בסלון לסיבוב שני בו היא רכבה עליי כמו רוכבת מקצועית על הסוס האהוב עליה.

מילנה במקלחת ואני יושב על השטיח בסלון למרגלות הספה, לא מסוגל להרים את עצמי ולהצטרף אליו.

"גדי" השם מהבהב על המסך ואחרי התלבטות קשה אני עונה לו.

"הלו."

"מה קורה?" גדי שואל ואני חסר סבלנות איתו, רוצה להצטרף למילנה לסיבוב שלישי. אני חסר תקנה.

"הכל בסדר, משהו דחוף? אני די עסוק."

"לא, לא דחוף, רק רציתי לדעת אם יום חמישי אנחנו נפגשים כרגיל."

השאלה שלו מרסקת אותי. לוקח לי בדיוק שתי שניות להיזכר במה שקורה ביום חמישי.

אני לא מאמין ששכחתי, אני לא מאמין שהעברתי את היום הזה במחשבות נטו על מילנה ולא על השבוע המקולל הזה.

"ברור שאנחנו נפגשים כרגיל, גדי, זה יום ההולדת של הבת שלי."

מילנה – פרק 6

דן

אני יודע שאני צריך לצאת מתוכה, לתת לה לקום ולהתנקות, אבל אני לא מצליח לשחרר את האחיזה שלי עליה.

אני מרגיש כל כך מסופק, כל כך נינוח, שאני רוצה להישאר בדיוק ככה למשך כל היום. למרות השמש הלוהטת על הגב שלי.

אני שוכב מעליה והמבטים שלנו נעולים, אני בוחן את הפנים היפות שלה. העור החלק, הגבות העדינות, העיניים החומות הגדולות, השפתיים הוורודות.

היא צופה בי באותו מבט מלא סיפוק ומעט בלבול ואני לא מרגיש צורך למלא את הדממה במלים מיותרות.

אני מנשק אותה שוב, מוצץ את השפתיים והלשון שלה בתאווה, משחק עם הפה שלה.

היא מגיבה באותה ההתלהבות שהיתה לפני דקות בודדות, לפני שגמרנו. הכוס שלה מתכווץ סביבי שוב ואני מתחיל להתקשות בתוכה.. ובתוך הקונדום המשומש שעדיין עליי.

"אנחנו צריכים לעצור." אני אומר לה ומחייך כשהמבט המתענג שלה הופך למאוכזב. "אני לא הולך לשום מקום, צריך להחליף קונדום."

היא מחייכת שוב והתגובות הפתוחות שלה גורמות לי לצחוק.

אני יוצא מתוכה בזהירות ומוריד את הקונדום במטרה לקחת אחד חדש כשהיא עוצרת אותי.

"זה עדיין לא הזמן לעוד קונדום, עכשיו תורי לטעום אותך, אבל אם יש דבר שאני שונאת זה טעם של גומי בפה שלי. מה דעתך על מקלחת קרירה לפני הסיבוב הבא?"

"רעיון מצוין." אני עונה לה ומושך אותה אחריי למדרגות שמובילות לקומה התחתונה. היא נינוחה וחופשיה בעירום שלה, הולכת אחריי בביטחון מלא ואני נהנה מהנוף כמו ילד בחנות צעצועים.

יש משהו כל כך סקסי ומושך בביטחון שלה, היא נטולת פוזה, נטולת הצגות ומניעים נסתרים. היא פשוט היא ואני הבן זונה בר המזל שנהנה מכל הטוב הזה.

האוויר הקר בקומה התחתונה גורם לצמרמורת לעבור בגוף שלה והפטמות שלה מזדקרות.

"אולי מקלחת חמה? נראה שקצת קר לך." אני אומר לה עם חיוך ומוביל אותה לחדר השינה והמקלחת שצמודה אליו.

"אני מאמינה שתחמם אותי." היא עונה לי עם הרמת גבה.

'תהיי בטוחה' אני חושב לעצמי.

אנחנו נכנסים לחדר המקלחת הקטן ואני פותח את זרם המים, נותן להם בכל זאת להתחמם קצת. בינתיים מילנה מפזרת את השיער מהקוקו שכבר מזמן התפרק.

היא מעבירה אצבעות בין הפסים הורודים, חלקים בהירים יותר, חלקם ממש בלונדיניים ואני מוצא את עצמי מדמיין את כל השיער הזה בין הרגליים שלי, מפוזר על הירכיים שלי בזמן שהיא מוצצת לי.

המבטים שלנו מצטלבים ואני מרגיש את החשמל בינינו. היא מחייכת ודוחפת אותי בעדינות מתחת לזרם.

"אני אוהבת את המבט שלך כשאתה מסתכל עליי. אני כמעט יכולה לשמוע מה אתה חושב." היא אומרת ומעבירה ידיים רכות על הגוף שלי, מלטפת אותי, בוחנת אותי.

"מה אני חושב?" אני שואל אותה בקול עמוק, פאק אני כל כך חם עליה.

המים הנעימים מכסים אותי והיא מתחילה לסבן אותי.

"בפעם הראשונה שנפגשנו, המבט שלך היה מתנשא ומשועמם. בהתחלה חשבתי שאתה סתם פוץ . חתיך בטירוף, אבל פוץ." היא אומרת ואני מרגיש שוב את אותה המבוכה מההתנהגות הנוראית שלי. אני רוצה להגיב אבל היא לא נותנת לי הזדמנות. האצבעות שלה יורדות לבטן התחתונה שלי וקו המחשבה שלי נעלם כלא היה.

"אחר כך השעמום במבט שלך הפך לכעס, אני מודה שעד לרגע זה ממש, עדיין לא הבנתי מאיפה הכעס הגיע. אבל אני מאמינה שבסוף אני אבין."

רגע לפני שהידיים שלה מגיעות סוף סוף לזין שלי, היא מסובבת אותי עם הגב אליה וממשיכה במסירות בעבודת הניקיון שלה.

היא מעסה את הכתפיים שלי, את השכמות. מוסיפה עוד סבון ולא מפספסת אף פינה.

"בפעם השנייה שנפגשנו המבט שלך השתנה, קלטתי אותך בכניסה לבית הקפה. אני זוכרת שראיתי אותך בוחן את הרגליים שלי, את החזה שלי…"

"לבשת טי שירט לבנה שקופה, מתחתיה החזיה שלך היתה כהה ותהיתי מה הצבע שלה."

היא צוחקת ומעבירה שתי ידיים על התחת שלי, מתקרבת לאמצע, ללא היסוס ומבלי לתת לי להתכונן היא מעבירה אצבע על פי הטבעת שלי. נעצרת ומעסה אותי שם בתנועות מעגליות.

"מילנה…" אני מתכוון להזהיר אותה, לעצור אותה אבל היא שמה עליי זין. היא לא נותנת לי להתקפל, להרגיש מבוכה ממשהו שלא נתתי לו לקרות מעולם. היא ממשיכה בסיפור שלה ובעיסוי הארוטי.

"…ואז כשאכלנו ביחד פלרטטת איתי, היית שנון וסקסי. צפית בי עם כל כך הרבה חרמנות במבט שלך, לא הסתרת כלום. היית אתה, מלא ביטחון, מיני, דומיננטי… עשית אותי רטובה."

"מילנה תעצרי את העינוי הזה שאת קוראת לו מקלחת ותני לי לזיין אותך." אני אומר לה בקול מיוסר.

"הסבלנות משתלמת, דן." היא עונה לי ואני שומע על הקול שלה כמה היא נהנית מהסיטואציה. "תן לי להתענג על הגוף שלך כמו שאתה מתענג על שלי. זה רק הוגן."

אני לא מתווכח. היא רוצה להתענג, שתתענג. ככל שהיא תדליק אותי יותר ככה הזיון הבלתי נמנע יהיה חזק יותר. נראה אותה מתענגת כשהיא לא תוכל ללכת ישר שבוע.

לבסוף היא מסובבת אותי בחזרה אליה, הגוף שלה סמוק ולח, השיער שלה דבוק לכתפיים ולחזה שלה. היא נראית כמו פנטזיה ארוטית. העיניים שלה מזוגגות והמבט שלה נוטף סקס.

היא לוקחת עוד סבון ותודה לאל תופסת לי את הזין. מסבנת ומשפשפת אותו בשתי ידיים.

"זה מה שאת רוצה? שאני אגמור לך בידיים? תני לי לזיין אותך." אני אומר לה באגרסיביות מתגברת. הסבלנות שלי פוקעת, אני צריך אותה. עכשיו.

"לא, לא בידיים."

היא עונה עם חיוך ויורדת לברכיים מולי. אהה פאק הבחורה הזאת תהרוג אותי היום. זה הסוף שלי, אני בטוח.

היא ממשיכה לסבן אותי והפנים שלה כל כך קרובות, הפה שלה כל כך קרוב. אני עוצם את העיניים ומשעין את הראש על האריחים הרטובים. אני לא יכול להסתכל עליה יותר, אם אני אמשיך לצפות בה אני אגמור, אני לא אצליח לעצור את עצמי.

"פאקקקקק" אני גונח בקול כשאני מרגיש את הלשון שלה על הביצים שלי. אני לא מתאפק ופוקח את העיניים, צופה בה שוב. בפנטזיה הפרטית שלי על הברכיים מולי.

היא משפשפת לי את הזין ביד אחת ומלקקת לי את הביצים כמו כוכבת פורנו מיומנת. מכניסה אותן לפה שלה, מוצצת ומנשקת.

כשהמים שוטפים את שאריות הסבון מהגוף שלי היא מכניסה את הזין שלי לפה שלה, עד הגרון ובולעת סביב הכיפה שלי. "פאק מילנה איפה למדת את זה? איך את כל כך טובה בזה?" אני ממלמל יותר לעצמי מאשר אליה, אני לא מצפה לתשובות.

אני מקווה שלא יהיו תשובות כי בשביל לענות היא תצטרך להפריד בין הפה המושלם שלה לזין שלי.

אני תופס את השיער שלה בשתי ידיי בזמן שהיא שואבת אותי עמוק לתוכה, העיניים שלה פקוחות, מרוכזות בי. היא מוצצת אותי עם לחיים חלולות עד הכיפה ומשחררת עם חיוך וקריצה. היא קרצה לי, היא פאקינג קרצה לי.

היא משפשפת אותי שוב, חזק ומהר יותר, מקרבת אותי בצעדי ענק לסוף ושוב מכניסה אותי עמוק לפה החם והרטוב שלה.

אני מגיע עד לגרון שלה, עד שרפלקס ההקאה שלה מופעל ורוק נוזל מהפה שלה על הזין שלי. המים מהמקלחת מתערבבים עם הדמעות שיורדות לה מהעיניים אבל היא לא עוצרת, היא מוצצת אותי עמוק שוב ואני לא יכול להחזיק יותר.

"אני גומר, מילנה." אני מזהיר אותה למקרה שהיא לא רוצה לבלוע את כמויות הזרע שאני בטוח שעומדות להתפרץ ממני כמו הר געש. למרות שזה בהחלט יהפוך מבחינתי את המציצה למושלמת.

לצערי היא משחררת אותי, אבל לפני שאני מספיק להתאכזב, היא מפתיעה אותי כשהיא נשענת לאחור, פותחת את הפה שלה ומוציאה לשון.

לא עוברת שניה ואני גומר, אני משפשף את עצמי במהירות ומכוון לתוך הפה הפתוח שלה, על הלשון שלה, על הפנים שלה… פאק… מושלם…

האורגזמה לא מסתיימת, עוד זרם ועוד, על החזה הסקסי שלה, הפטמות הורודות. עד שלא נשאר לי כלום. עד שאני נופל אחורה וכמעט מתמוטט לרצפה מהחוויה.

היא סוגרת את הפה ובולעת עם חיוך ואני צופה בה בפליאה. "מאיפה באת? מי יצר אותך?" אני שואל אותה ומושך אותה לעמידה מולי.

אני מעביר יד על הפנים שלה, על הנוזלים שלי שמכסים אותה. אני מורח את הזרע על הלחיים שלה, על השפתיים שלה והיא תופסת לי את האצבעות עם הפה שלה, מלקקת אותן, מלקקת אותי ממנה.

אני ממשיך במסע שלי מטה, מורח את הזרע שעל החזה שלה, משפשף אותו על הפטמות שלה, צובט אותן בזמן שהיא גונחת ונאנחת בעונג באוזן שלי.

אמנם אני גמרתי לפני רגע אבל היא עדיין חרמנית ולא מסופקת. אני בטח שלא יכול לתת לזה לקרות.

אני אוסף שאריות אחרונות של זרע שטפטפו על הבטן שלה ומושיט שתי אצבעות בין הרגליים שלה. מורח את הזרע על הדגדגן שלה.

"דן…" היא גונחת והעיניים שלה מתגלגלות אחורה.

"אני חושב ששאבת כל טיפת זרע שהיתה בגוף שלי ועכשיו הזין שלי צריך הפסקה… אבל הפה שלי כאן בשביל לפצות על זה."

זה תורי לרדת לברכיים מולה. "תראי לי את הכוס היפה שלך, תפשקי רגליים."

היא מפשקת את הרגליים שלה בפישוק רחב וברגע הזה בדיוק אני מבין שורוד הוא הצבע האהוב עליי.

אני מרים אותה בקלות ומושיב אותה על הכתפיים שלי, הרגליים שלה עוטפות את הצוואר שלי ואני אוכל אותה כמו אדם מורעב. גניחות חייתיות בוקעות מהגרון שלי בזמן שאני מלקק ומוצץ כל כפל בכוס המושלם שלה.

היא חלקה ומתוקה, ורודה ומבריקה מהנוזלים שלה והרוק שלי.

המים כבר מזמן קפאו והזרם הקר מרגיש מושלם על הגוף הבוער שלי. למרות שתי הגמירות האינטנסיביות, אני מרגיש את הזין שלי מתעורר לאט לאט לחיים, מתכונן לסיבוב שלישי. דבר שלא קורה כל כך בקלות בגיל ארבעים.

אני מוצץ את הדגדגן של מילנה חזק ודוחף בכח שתי אצבעות לתוכה. היא צרה יותר עכשיו, נפוחה מהזיון הקודם ואני מרגיש קצת אשם שאולי הייתי קשה מדי עם הגוף העדין שלה.

"אה… דן…. דן….עוד, חזק יותר, תזיין אותי עם הפה שלך." הגניחות שלה מעלימות כל חשש מהמחשבות שלי. היא תופסת את הראש שלי חזק ומשפשפת את הכוס שלה על הפנים שלי, רודפת אחר האורגזמה הבאה שלה ואני מת על זה. אני מת על אישה שיודעת מה היא רוצה ולא מתביישת להראות את זה, לדרוש את זה.

אני מוציא את שתי האצבעות מהכוס שלה ודוחף אותן קצת יותר בעדינות לתוך התחת העסיסי שלה. המיצים שלה משמשים כחומר סיכה. במקביל אני דוחף את הלשון שלי עמוק לתוך הכוס שלה, טועם אותה מבפנים.

היא מתכווצת סביב האצבעות והלשון שלי וצורחת את השם שלי בקולי קולות.

מלכה.

 

מילנה

אני מתעוררת במיטה המפנקת, מכוסה בסדין רך ונעים, המזגן מכוון למעלות מושלמות והגוף שלי כואב במקומות הנכונים.

אני זוכרת את דן מנגב אותי, מוביל אותי למיטה ומכסה אותי.

אני זוכרת שהוא אמר לי משהו על להשיט את היאכטה בחזרה כי אנחנו יותר מדי זמן לבד בלב ים.

אבל אין לי מושג מה קרה אחרי זה וכמה זמן עבר. החלונות סגורים והתריסים החשמליים מוגפים, מה השעה לעזאזל?

אני קמה מהמיטה והולכת לעשות פיפי ולצחצח שיניים, אני מרשה לעצמי להשתמש במברשת של דן, לא נראה לי שזה יפריע לו אחרי כל החלפות הנוזלים שחווינו היום.

השמלה שלי מונחת על המיטה, אמנם היא שקופה אבל התיק עם הבגדים שלי למעלה ביחד עם בגד הים. אז אין לי כל כך ברירה אלא ללבוש אותה.

לא נראה לי שאני יכולה להמשיך להסתובב בעירום אם דן השיט את היאכטה חזרה למרינה.

אני יוצאת לסיפון ומגלה חושך, הלילה ירד וכנראה ממש מאוחר כי קיץ ולא מחשיך בשעה מוקדמת.

דן שוכב על אחת ממיטות השיזוף עם בקבוק בירה ביד ולפטופ על הברכיים.

"כמה זמן ישנתי?" אני שואלת ומתיישבת על מיטת שיזוף נוספת לידו.

הוא מחייך אליי ומרים את הלפטופ, מניח אותו על הרצפה לידו ביחד עם בקבוק הבירה.

בתנועה זריזה הוא מרים גם אותי ומושך אותי לשכיבה עליו. "בוקר טוב." הוא אומר ישירות לשפתיים שלי ומנשק אותי באטיות.

אני מלקקת ומוצצת את הלשון שלו, טועמת את הבירה והבטן שלי מקרקרת בקול.

אנחנו עוצרים את הנשיקה וצוחקים. "לא אמרת משהו על סל פיקניק?" אני שואלת אותו וצוחקת שוב.

"האמת שאני כבר אכלתי לפני שעתיים בערך, לא היה לי מושג מתי תתעוררי. אני לא יודע אם לנפח לעצמי את האגו שהתשתי אותך או שאת עובדת קשה מדי ופשוט התמוטטת מכל השבוע."

"בוא נגיד שזה שילוב של השניים." אני אומרת לו עם חיוך ומנשקת אותו שוב. אני לא מצליחה להפסיק לגעת בו.

"תחכי לי כאן כמה רגעים, אני הולך להכין לך צלחת."

אני נשכבת במקומו על המיטה ונהנית מהדממה. נראה שהוא עגן הפעם במקום אחר, מרוחק וחשוך יותר. אני מרגישה שאנחנו בעולם משלנו.

הוא חוזר כעבור כמה דקות עם מגש מלא בגבינות, פירות ולחמים. ארוחת הערב המושלמת.

"אני כבר יודע שאת בחורה של המבורגר, אבל בזמנו זה היה נראה לי כמו ארוחת צהריים מושלמת בשמש החמה. עכשיו זו ארוחת ערב."

"זה מושלם, דן. חוץ מזה, אני מתה מרעב וכרגע כל דבר ישמח אותי."

אני מושיטה יד למגש המפתה ומתחילה לטעום מכל דבר. "אתה יכול להמשיך לעבוד בינתיים, אל תרגיש מחויב לבדר אותי בזמן שאני בולסת." אני אומרת לדן עם חיוך ומסמנת ללפטופ שהוא הניח על הרצפה.

"האמת שהעבודה לא מעניינת אותי כרגע. העסקתי את עצמי בזמן שישנת, אבל עכשיו שאת ערה אני מעדיף להסתכל עליך בזמן שאת בולסת."

אני יושבת בישיבה מזרחית על המיטה ואוכלת בתאווה, לא אכלתי מהבוקר ובשילוב כל האנרגיה ששרפתי בצהריים, אני מורעבת לגמרי.

כמו שהוא אמר, דן פשוט שוכב ובוהה בי בולסת עם חיוך קטן על השפתיים המלאות שלו.

אני לא מרגישה אי נוחות תחת המבט שלו, הדממה לא מביכה, אני אוכלת בהנאה ומרשה לעצמי לבחון אותו בחזרה.

הוא הגבר הסקסי ביותר שהייתי איתו ואין ספק שהרגשתי על בשרי את שנות הניסיון שלו.

אין לי הרבה ניסיון עם גברים, הייתי בתולה עד גיל מאוחר יחסית והיו לי רק שתיים, שלוש מערכות יחסים. אבל כולן היו עם בחורים בגילי.

אני חושבת שיש לדן ביטחון עצמי ויכולות שמגיעות רק עם הגיל, הוא ידע בדיוק איפה לגעת בי ואיך לגרום לי לגמור בדקות בודדות.

מעולם לא התנהגתי כמו שהתנהגתי היום, בכזו חופשיות ומיניות. גסות אפילו.

הוא גרם לי להרגיש שלא משנה מה אני אעשה, מה אני ארצה, מה אני אדרוש, הכל יהיה טוב ונכון.

אני מסיימת את כל האוכל, לא משאירה אפילו פירור ומלטפת לעצמי את הבטן כמו חתול שבע.

"להרים אותך עכשיו לגרעפס?" דן שואל וצוחק מההתנהגות שלי.

"לא אם אתה לא רוצה שאני אפלוט עליך." אני עונה לו באותו ההומור.

הוא ממשיך לחייך אליי בדממה ואני מודעת יותר ויותר לעירום שלי מתחת לשמלה השקופה.

"בואי אליי." הוא אומר לי בשקט ומושיט אליי יד.

אני לוקחת את היד שלו ומתקרבת אליו. הוא מושך אותי לישיבה עליו. אני מרימה את השמלה כדי שאוכל לפשק את הרגליים שלי בנוחות ומתיישבת ישירות על הזין הקשה שלו מתחת לבגד הים שהוא לובש.

"באתי." אני אומרת עם חיוך ומרימה גבה בציפייה.

"ישנת טוב?" הוא שואל ומעביר לטיפה עדינה על הפטמה הזקורה שלי שבולטת מתחת לשמלה.

"כן."

"אגרת אנרגיות חדשות?" הוא ממשיך בשאלות ומרים את האגן שלו בדחיפה מהירה בין הרגליים שלי.

"תלוי… מה אתה מתכנן עבורי?" אני שואלת בחזרה ומשתפשפת על הזקפה שלו בתנועות מעגליות.

"אני רוצה לראות אותך רוכבת עליי כאן על הסיפון לאור הירח."

אני מושיטה יד להוריד את השמלה אבל הוא עוצר אותי. "לא, אני רוצה שתישארי עם השמלה ואני אשאר עם בגד הים והחולצה.

אל תתני לדממה לבלבל אותך, אנחנו מוקפים באנשים על המרינה וביאכטות שלהם. למקרה שמישהו יעבור, אני לא רוצה שיראו אותך עירומה.

רק אני רואה אותך עירומה."

אני מהנהנת עם הראש בהסכמה. מרגישה חסרת מלים לראשונה בחיי. הוא מדליק אותי כל כך שאני לא זוכרת איך להתבטא.

"תוציאי את הזין שלי ותכניסי אותו לתוכך. תרימי קצת את השמלה שאני אוכל לראות את הזין שלי נכנס ויוצא מתוך הכוס שלך."

אני עושה בדיוק מה שהוא אומר, אני מוציאה את הזין שלו מתוך בגד הים, הוא קשה וחם, מוכן בשבילי.

"מה עם קונדום?" אני שואלת אותו.

הוא מושיט יד לארנק שלו שמונח ליד הג'ינס המקופל מהצהריים ומוציא עוד אחד.

"תלבישי אותו עליי."

אני קורעת את העטיפה עם השיניים ועוטפת את הזין שלו בעדינות. אני מרגישה את עצמי נרטבת עוד ועוד עם כל שניה שחולפת.

"עכשיו תכניסי אותו לתוך הגוף שלך. אני רוצה לראות אותך יושבת עליי כשאני בתוכך."

המלים שלו מחרמנות אותי.

אני ממשיכה לפעול לפי ההוראות שלו, אני מתרוממת לברכיים ומחדירה אותו לתוכי. אני כל כך רטובה שהוא נכנס בקלות ושנינו נאנחים כשאני מתיישבת עליו.

אני מרגישה אותו כל כך עמוק.

"תרימי את השמלה, תני לי לראות."

אני מרימה את השמלה והעיניים שלו עליי, על נקודת המפגש בינינו.

"עכשיו תשימי את כפות הרגליים שלך משני צדי האגן שלי, תישעני אחורה ותזייני אותי. תני לי שואו כמו שרק את יודעת לתת."

פאק.

אני נשענת אחורה כמו שהוא אמר ומתחילה לרכב עליו במהירות, דוחפת את עצמי למעלה עם הרגליים ודן צופה בנו, בחיבור בינינו. צופה בעצמו נכנס ויוצא, צופה בי מזיינת אותו ואני נותנת לו את השואו שהוא רוצה. ששנינו רוצים.

"כן, בדיוק ככה. תזייני אותי." הוא אומר ומשחק עם הדגדגן שלי, משפשף ומלטף אותי ואני פתוחה לגמרי בשבילו, בשביל הידיים שלו והזין שלו.

"בפעם הבאה שתרכבי עליי ככה, אני אהיה בתוך התחת שלך. את תרכבי עליי ואני אראה את הזין שלי נכנס עמוק לתוך התחת העגול והסקסי שלך. אני אשחק עם הכוס שלך כמו שאני משחק עכשיו, רק שהוא יהיה פנוי לגמרי לאצבעות שלי. אני אזיין אותך בכל חור אפשרי, מילנה. אני אמלא אותך עד שלא ישאר מקום לשום דבר חוץ ממני.

את רוצה את זה?

את רוצה להרגיש אותי בתוך התחת שלך?"

"כןןןןןן" אני גונחת וגומרת מהשילוב של הזין שלו בתוכי, האצבעות שלו על הדגדגן שלי והמלים שלו בתוך הראש שלי. יוצרות פנטזיות סוטות ומגרות.

אני רוכבת עליו במהירות ובכח, סוחטת מעצמי את האורגזמה עד שאני נרגעת.

כשלבסוף האורגזמה מסתיימת, דן מרים אותי ומוציא את הזין הקשה שלו ממני. הוא מוריד את הקונדום במהירות, מעיף אותו על הסיפון וגומר בגניחות קולניות על הכוס שלי. מכסה אותי שוב בזרע שלו.

הנשימות שלי מהירות ועמוקות, אני מזיעה והלב שלי דופק במהירות. אני לא יודעת מה הוא עושה לי, אני לא מבינה את ההשפעה שלו עליי.

הוא מורח שוב את הזרע שלו על העור שלי, על הדגדגן הרגיש שלי, בין הכפלים שלי ואני נהנית מכל רגע.

"את נשארת איתי, מילנה, אני לא מחזיר אותך הביתה הלילה."

ברור לי שזו לא שאלה, הוא נותן לי הוראה.

גם אם זו היתה שאלה, התשובה שלי ידועה מראש.

כן, אני נשארת.

מילנה – פרק 5

דן

לא הייתי במערכת יחסים בשנים האחרונות. לא יצאתי לדייטים, לא אספתי נשים מהבית ל"יום כיף".

אם אני צריך סקס, יש לי סקס תוך כמה הודעות וואטסאפ קצרות, תמיד בחדר בבית מלון, אף פעם לא בבית הפרטי שלי.

אני לא מוליך אף אחת שולל, לא מבטיח הבטחות, הן יודעות שזה נטו סקס ולרוב זה מתאים לשני הצדדים.

למרות זאת, אני עדיין זוכר איך ג'נטלמן צריך להתנהג עם בחורה שהוא מעוניין בה. אז ברגע שאני חונה מתחת לבניין שמילנה גרה בו, אני ישר יוצא מהאוטו, בודק את השמות שרשומים על תיבות הדואר בשביל להבין באיזו דירה היא וענת גרות ועולה.

לשלוח הודעה ולחכות למטה ברכב מונע נראה לי קצת לא מכבד.

כשהדלת נפתחת, אני מבין שההכחשה הקצרה שלי בפני גדי ובעיקר בפני עצמי על המשיכה שלי כלפיה, היתה מיותרת וחסרת כל תקווה. היא פאקינג יפהפייה, כל כך סקסית שהמראה שלה גורם לי לכאב פיזי.

"היוש." היא אומרת לי עם חיוך ונשענת על מפתן הדלת עם ידיים שלובות, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. היא ראתה אותי עם שורט ללא חולצה בים, בבגדים מחויטים בבית הקפה והפעם אני לובש ג'ינס ארוך פשוט, טי שירט לבנה וכפכפים. נראה שדווקא המראה הפשוט הפעם, עושה לה את זה יותר מהשאר.

"היוש גם לך." אני עונה לה בציניות, ברור לשנינו שאני לא גבר שמשתמש במילה 'היוש'.

"אתה נראה טוב מר כהן, אם לא הייתי ליידי הייתי מזמינה אותך להיכנס." היא אומרת לי בפלירטוט.

"אם לא הייתי ג'נטלמן, הייתי דוחף אותך אחורה לתוך הדירה, טורק את הדלת ומצמיד אותך לקיר. מזל ששנינו אנשים מתורבתים."

היא מטה את ראשה לאחור והצחוק המתגלגל שלה ממלא את המסדרון השקט, מעורר בתגובה את הצחוק שלי.

ללא מלים נוספות היא יוצאת מהדירה, נועלת את הדלת ומתלווה אליי.

"אז, יאכטה." היא אומרת לי ומרימה גבה בזמן שאנחנו יורדים שלוש קומות במעלית.

"לזכותי יאמר שלא ניסיתי להרשים אותך, זה מה שתכננתי לעשות היום גם ככה." אני עונה לה ומרגיש מעט מבוכה שאולי זה היה נשמע שאני מנסה להרשים אותה עם כסף.

"אני סתם מציקה לך, גם להורים שלי יש יאכטה, אני לא זרה לאורח חיים שונה מזה של מלצרית בת עשרים וחמש."

"אז את נהנית לערער אותי בעצם."

"זה קל, אתה רציני מדי והפיתוי להציק לך חזק ממני."

הקלילות והפשטות שבהתנהגות שלה ממכרים. היא לא שומרת על שום פוזה מולי, היא מפלרטטת בחופשיות, עוקצת, מצחיקה. לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות וגם לא אותי… וזה מרענן.

דלתות המעלית נפתחות ואני מלווה אותה עם יד קלה על הגב התחתון שלה לכיוון הרכב שלי.

 

מילנה

פאק הגבר הזה סקסי.

עברו בסך הכל חמישה ימים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו אבל זה מספיק זמן בשביל לעמעם את הזיכרון. בייחוד כשנפגשנו רק פעמיים.

המראה שלו עומד מול הדלת שלי לבוש בג'ינס וטי שירט לבנה קצרה, היו כמו אגרוף לבטן. או כמו ליטוף קצת יותר דרומה.

העיניים הכחולות הבוהקות שלו, כל כך בהירות על רקע העור השזוף שהן מלחיצות טיפה, נראות כאילו לא מציאותיות. הכתפיים הרחבות, המותניים הצרים, הורידים הבולטים על הזרועות. אפילו השערות הלבנות שפזורות בחוסר סדר ליד הרקות שלו. כל החבילה, סקסית כל כך שמהשנייה הראשונה הרגשתי את הגוף שלי מתכונן לקראתו.

ההתנהגות שלי איתו טבעית ואני מרגישה בנוח לפלרטט ולעקוץ. הוא זורם איתי, מפלרטט בחזרה, עוקץ בחזרה. אני לא מרגישה צורך לעטות מסיכה.

לא הייתי עם גבר מעל לשנה, לא הרגשתי שום צורך או רצון. לא הרגשתי משיכה מינית, לא הרגשתי חרמנות בסיסית טבעית ואנושית. לא הרגשתי.

ברור לי שזו הטראומה שהגוף שלי עבר, שהנפש שלי עברה והפסיכולוגית שלי עוזרת לי להתמודד עם הניתוק הרגשי והפיזי.

עם דן, כל הזיכרונות והכאב לוקחים צעד אחורה ומפנים את מקומם למשהו בסיסי, חייתי שאני מניחה שקיים ברובנו.

אהבתי בעבר, נמשכתי בעבר, רציתי בעבר. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך… נזקקת.

אני יושבת לצדו ברכב בשתיקה נוחה ואני מודעת ומחוברת לכל פעולה שלו. הצורה בה הוא אוחז בהגה, מסובב, פונה. האצבעות שלו על כפתורי הרדיו כשהוא מחליף תחנה. המבטים שלו למראות ולפעמים אליי.

ריח הבושם שלו ממלא את החלל ואני מרגישה קצת שיכורה, קצת חסרת שליטה על הדחפים שלי.

כשאנחנו מגיעים למרינה, הוא חונה ברוורס ובמקום לבחון את החניה דרך המראות, הוא מניח יד מאחורי משענת הראש שלי ומפנה את הגוף שלו ימינה לכיווני. המבט שלו מופנה אחורנית, נראה שהוא עושה זאת רק בשביל לכוון את הרכב בצורה הטובה ביותר בחניה הצפופה.

אבל בשבילי זה משחק מקדים, הוא כל כך קרוב אליי שאם אני אזוז ממש כמה סנטימטרים בודדים שמאלה אני אוכל ללקק את הצוואר שלו. אני מתאפקת לא לעשות בדיוק את זה.

אני בטוחה שהוא לא יתנגד, אבל זה לא הדבר הנכון לי כרגע. אני לא יכולה לקפוץ מאפס למאה, עברתי יותר משנה בלי מגע מיני, אני יכולה לעבור כמה שעות נוספות לצדו של דן כהן. גם אם זה יהרוג אותי.

"הגענו". הוא אומר ומחייך אליי.

אנחנו יוצאים מהרכב והולכים כמה דקות לכיוון היאכטות העוגנות. אחת מהן בולטת במיוחד ביופייה, במודרניות וביוקרה שלה ואני מיד יודעת שזו היאכטה שלו.

דן נראה לי כמו גבר שילך תמיד על הטוב ביותר. לא בשביל לנקר עיניים, פשוט כי הוא לעולם לא יתפשר על פחות.

הוא מושיט לי יד כדי לעזור לי לעלות והמגע הקצר מעביר זרמי חשמל ישירות מהאצבעות שלו לפטמות שלי.

"תודה." אני אומרת לו בקול קצת צרוד ולוקחת כמה שאיפות אויר עמוקות בשביל להוציא את עצמי מהטראנס המיני שעופף אותי.

אני תוהה אם גם הוא מרגיש את זה.

אני יודעת שהוא נמשך אליי, אני יודעת שהוא מעריך את המראה החיצוני שלי, הוא לא מנסה להסתיר את המבטים שלו ואת הסקירות של הגוף שלי. הוא גם אמר את זה מפורשות בבית הקפה ביום ראשון.

אבל אני תוהה אם זה עוצמתי אצלו כמו שזה אצלי, אם גם הוא מרגיש על סף שבירה, על סף משהו עוצמתי וחסר שליטה.

"את רעבה?"

"עדיין לא."

"יש לנו סל פיקניק מוכן בקירור. נפליג קצת וכשנמצא פינה לעצור אני אפתח לנו שולחן."

"נשמע שחשבת על הכל." אני אומרת לו בכנות ובהערכה.

"אני משתדל." הוא עונה לי עם חיוך וקריצה. "תתמקמי על הסיפון, יש כסאות ומיטות שיזוף, אני אוציא אותנו לדרך ואצטרף כשנעגון."

"אוקיי." אני עונה לו בקול חלש.

במצב רגיל הייתי מעדיפה להצטרף אליו ולצפות בו משיט את היאכטה, אבל ברגע זה אני מרגישה שאני צריכה את המרחק ממנו. אני צריכה קצת זמן לאסוף את עצמי.

 

דן

אני לא אעמוד בזה, אין סיכוי בעולם שאני אבלה איתה שעות לבד על היאכטה בלב ים ולא אגע בה. הכוונה שלי היתה טובה, רציתי לבלות איתה את היום בלי לחץ, בלי מטרת על. נטו שני אנשים שמתחילים להכיר אחד את השני בטבעיות ובנוחות.

אבל יש בה משהו שמוציא אותי מדעתי, שגורם לי לאחוז בכל כוחי בשליטה שאני כל כך מתגאה בה ולהרגיש אותה חומקת לי מבין האצבעות בכל שניה שחולפת.

המשיכה המינית בינינו מטורפת, מעולם לא הרגשתי ככה. הייתי עם נשים רבות, יפהפיות ומיוחדות כל אחת בדרך שלה. אבל איתה הכימיה כל כך חזקה שבכל רגע נתון אני מרגיש שאני מתאפק לא להסתער עליה.

הנסיעה לכאן היתה גיהינום. התעסקתי בכל דבר אפשרי בשביל לנסות לא לבהות בה, לא לגעת בה. החלפתי תחנות רדיו כמו משוגע, התרכזתי בכביש כמו בטסט ראשון והחניה… פאק החניה, כמעט נכנסתי ברכבים החונים פעמיים.

אני גבר בן ארבעים עם עשרים ושלוש שנות ניסיון עם נשים והיא גורמת לי להרגיש כמו אותו נער בן חמש עשרה שמתנשק עם נערה בפעם הראשונה.

אין דרך אחרת לתאר את זה, אני חרמן כמו נער מתבגר.

הייתי חייב להתרחק ממנה קצת בשביל להרגיע את הזקפה המטורפת שלי, מזל שלבשתי בסוף ג'ינס ולא שורט דק כמו ששקלתי. הייתה לי הרגשה שאיתה אני אצטרך ללבוש משהו עם בד יותר… קשיח.

אני מכוון את הספינה מהמרינה ומתחיל להשיט אותה לכיוון הים הפתוח. אני מכיר מקום מצוין לעצור שתהיה בו גם קצת פרטיות, זה ייתן לי לפחות עשרים דקות של שקט ואיסוף עצמי.

אני מקווה שהיא לא תתאכזב מחוסר היחס שלי בזמן הקרוב, בכל מקרה אחר הייתי מציע לה להצטרף אליי, אבל אני צריך את המרחק הזה. אני צריך לא להריח אותה, לא לראות את בגד הים הלבן הפצפון שהיא לובשת מתחת לשמלה הדקיקה והשקופה. לא לקלוט את הפטמות שלה מזדקרות בכל פעם שאני עובר לידה.

פאק דן תשתלט על עצמך.

 

מילנה

השמש הלוהטת מחממת את הגוף שלי ולא עוזרת ולו במעט למפלס החרמנות שלי שרק עולה.

חשבתי שהמרחק הפיזי ממנו יעזור, אפילו הפניתי את מיטת השיזוף עם הגב אליו כדי לא להציץ בו, אבל שום דבר לא עוזר.

אני בוערת והלבוש המינימלי שלי גורם לי לדמיין סצנות ארוטיות על הסיפון. הקלות בה הוא יוכל פשוט להסיט את התחתונים שלי הצידה ולגעת בי.

איך הוא יגיב אם אני אוריד את החלק העליון של בגד הים ואשאר טופלס? איך הוא יגיב אם אני אוריד הכל?

אני מדמיינת אותו בין הרגליים שלי, צופה בי, בוחן את הגוף שלי, כל קימור, בליטה וכפל. אני מדמיינת את הלשון שלו מלטפת אותי, את..

"מילנה, את בסדר?" הקול של דן נשמע מעליי ואני קופצת בבהלה. "לא התכוונתי להבהיל אותך אבל שמתי לב שהנשימות שלך קצרות ומהירות ונבהלתי שאת לא מרגישה טוב.

ההפלגה עושה לך בחילה? אני אביא לך מים."

"לא, לא, הכל בסדר. אני מרגישה מצוין." אני עונה לו במהירות ומתיישבת על מיטת השיזוף עם רגליים צמודות חזק.

"את בטוחה? את סמוקה קצת."

"אני משתזפת די מהר, בעצם אני אשמח לבקבוק מים." אני ממלמלת במהירות והוא מסתכל עליי בחשדנות.

"אוקיי, אני כבר חוזר עם המים ונדאג גם לעור הסמוק שלך."

למה הוא מתכוון?

הוא חוזר תוך דקה עם בקבוק מים, צידנית גדולה וקרם הגנה. "למה התכוונת כשאמרת שתדאג לעור הסמוק שלי?"

"קרם הגנה, כמובן." הוא עונה ומכוון לשפופרת שביד שלו. משהו במבט המשועשע שלו גורם לי לחשוב שהוא יודע בדיוק מה הסיבה לסומק שלי ולנשימות הקצרות.

"כמובן."

הוא פותח את השפופרת ומורח מעט קרם על האצבעות שלו. "בואי נתחיל בפנים שלך." הוא אומר ומושיט יד לאותן לחיים סמוקות.

המגע שלו עדין וקריר על הפנים הרותחות שלי ואני עוצמת עיניים בהנאה.

הוא עובר באטיות על הלחיים והאף שלי, המצח, הסנטר.. ואז הוא יורד לצוואר שלי. אני רוצה להגיד לו שימשיך לרדת, שימרח את קרם ההגנה על כל פינה חשופה ומוסתרת בגוף שלי, אבל אני נמנעת. המלים עומדות על קצה הלשון שלי כשהוא עוצר בפתאומיות. אני פוקחת עיניים בבלבול, מנסה להבין לאן המגע שלו נעלם. המבט שלו גורם לנשימות הלא סדירות שלי להתגבר. הוא צופה בי בריכוז מוחלט, העיניים שלו בוהקות וחודרות לתוך הנשמה שלי.

אני לא לבד בתוך זה, הוא מרגיש את זה גם.

"תסתובבי ותשתי מים, אני אמרח לך בינתיים את הגב."

אני מצייתת לו מיד, ללא היסוס וללא מחשבה.

אני מפנה לו גב ולוגמת מהמים הקרים, מרגישה את הקור המדהים עובר בוושט שלי ומצטמררת.

ההקלה קצרה מדי, ברגע שהידיים שלו נוגעות בכתפיים שלי ומתחילות למרוח את קרם ההגנה, הקרירות הנעימה נעלמת כלא היתה ואני בוערת שוב.

הוא מעסה את הכתפיים ואת הגב העליון שלי ואנחה של עונג מצליחה לחמוק לפני שאני עוצרת אותה.

הוא קופא לרגע, האצבעות שלו מתכווצות בכח על הכתפיים שלי ואז הוא ממשיך שוב בעדינות.

הוא ממשיך מטה, מורח את הקרם ומעסה אותי. כשהוא מגיע לקשר של בגד הים באמצע הגב שלי, הוא מעביר את האצבעות שלו מתחת לחוטים באטיות ובקבוק המים נשמט מהיד שלי.

אני לא יכולה לעמוד בזה.

הידיים החזקות שלו נעות לצדי הגב שלי בתנועות מעגליות, האצבעות שלו מתקרבות לחזה שלי מהצדדים, אני כל כך רוצה להרגיש אותו שם, אבל הוא לא עובר את הגבול, הוא לא מגניב נגיעה עדינה, הוא עוצר בדיוק לפני שהמגע שלו ייחשב מיני, לא הולם, חצוף.

אבל זה מאוחר מדי בשבילי, בשלב הזה עברתי את נקודת האל חזור. הוא ממשיך במסע שלו לגב התחתון ואני כבר לא יכולה לעצור את אנחות ההנאה שלי.

"מילנה…" הוא אומר בקול נמוך ועמוק.

אני מסובבת את ראשי, מפנה אליו מבט אמיתי וישר, ללא הצגות ומושיטה יד אחורה. אני מתירה את הקשר של חזיית בגד הים שלי באמצע הגב, לא מסיטה את המבט מהעיניים שלו לרגע.

בתנועה איטית ומכוונת אני מושכת את החזיה מעל הראש ונותרת חשופה בפלג הגוף העליון, אבל עדיין עם הגב אליו.

אני מחייכת אליו בפלרטטנות ומחזירה את המבט שלי לאופק. "אל תפספס אף נקודה." אני אומרת לו בהומור והידיים שלו חוזרות אליי, חוזרות לעסות אותי.

"אם שמת לעצמך מטרה לשגע אותי היום, את מצליחה." הוא אומר לי ותופס את המותניים שלי בכח.

"עד לרגע זה לא היתה לי מטרה." אני עונה לו.

"ועכשיו?" הוא שואל ישירות לאוזן שלי, נצמד אליי מאחור, עדיין בלבוש מלא.

"עכשיו אני רוצה שתזיין אותי."

נראה שהמשפט הזה הוא נקודת השבירה שלו, כי מרגע זה, דן הסבלני והעדין נעלם.

יד שמאל שלו אוחזת בחזקה בקוקו הגבוה שלי והוא מושך את הראש שלי אחורה. עם יד ימין הוא תופס את הפנים שלי ומנשק אותי כמו שלא נישקו אותי מעולם.

אף פעם לא חוויתי תשוקה כזאת, דחיפות כזאת. הלשון שלו חודרת לתוך הפה שלי ואני גונחת בקול. מוצצת את הלשון שלו ונושכת את השפתיים שלו. הנשיקה נמשכת ונמשכת ואני מרגישה את הרטיבות בין הרגליים שלי מתגברת.

הוא משחרר את הפנים שלי וחופן את השדיים שלי בלהט. אין בנו טיפת עדינות, טיפת סבלנות. אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו.

"דן, תיגע בי, תיגע בי איפה שאני צריכה." אני אומרת לו ותופסת את השיער שלו בכח בזמן שהוא עדיין מאחוריי ואני נשענת עליו.

הוא מחבק אותי עם היד השמאלית שלו, צובט לי את הפטמה ובידו הימנית חופן אותי בכח בין הרגליים.

"זה מה שאת רוצה?" הוא שואל ומעביר את הלשון שלו על הצוואר שלי.

"כן" אני גונחת ונאנחת כשהוא מפעיל יותר לחץ בין הרגליים שלי.

בדיוק כמו בפנטזיה שלי הוא מסיט את התחתונים שלי הצידה ומעביר שתי אצבעות בין הכפלים הרטובים שלי.

"את מטפטפת על המיטה מילנה, כל זה בגלל נשיקה? או שעברו לך עוד כמה מחשבות בראש לפני שהצטרפתי אליך? כמה זמן כבר היית מוכנה בשבילי בזמן שאני השטתי את היאכטה כמו אידיוט עם זין עומד מאחורי הג'ינס המקולל הזה?"

"אני מוכנה מהרגע שהתקשרת אליי."

"פאקקקק" הוא גונח לאוזן שלי ומחדיר את שתי האצבעות עמוק לתוכי פעמיים, שלוש, ארבע. כשאני מרגישה שאני עומדת לגמור הוא מוציא את האצבעות שלו במהירות וסוטר לי ישירות על הדגדגן.

מעולם לא נגעו בי ככה, מעולם לא התנהגו אליי ככה ואני לא יודעת אם הייתי נהנית כל כך אם זה היה כל גבר אחר חוץ מדן.

הוא קם מהישיבה מאחוריי ומכוון אותי לשכיבה על מיטת השיזוף. הוא מתיר בזריזות את הקשרים בבגד הים התחתון ויורד על הברכיים בין הרגליים שלי.

הוא ממשיך באותו הקצב, ללא עצירות, ללא מחשבה מיותרת. רק רגש.

הוא מעביר את הלשון החמה שלו עליי ובתוכי, מוצץ לרגע את הדגדגן שלי וחוזר להחדיר את הלשון שלו לתוך הפתח שלי.

אני גונחת בקול ותופסת את הראש שלו בשתי ידיי, מצמידה אותו אליי. "עוד… דן…. עוד…."

המלים שלי מדליקות אותו יותר, הוא מניח את כפות הרגליים שלי על הכתפיים שלו, תנוחה שגורמת לגוף שלי להיפתח אליו יותר. תופס את התחת שלי בכח, מפשק אותי ומעביר את הלשון שלו על פי הטבעת שלי, הוא מלקק אותי ביסודיות, עולה מעלה מעלה עד הדגדגן ואז בחזרה לפי הטבעת.

"דן, אני עומדת לגמור."

כשאני מרגישה שאני על הקצה, הוא מחדיר לתוכי שלוש אצבעות ומוצץ את הדגדגן שלי בכח.

אני מאמינה שאת הצרחות שלי שמעו עד המרינה, מעולם לא גמרתי כל כך חזק.

 

דן

אני מרגיש שאין לי יותר שום שליטה על ההתנהגות שלי, אני מרגיש כמו חיה מיוחמת, אני רק רוצה לגעת בה, לאכול אותה, לזיין אותה שוב ושוב.

צעקות הגמירה שלה מדליקות אותי כל כך שאני כמעט גומר בתחתונים.

בזמן שמילנה מתאוששת על מיטת השיזוף עם מבט מזוגג אני מתפשט במהירות. "מילנה, אם את מתכוונת לעצור, אם את מרגישה לא מוכנה או לא בנוח, אם את לא רוצה להמשיך, זה הזמן לעצור אותי. כל עוד יש בי טיפת שפיות."

המבט שלה מתייצב ומתמקד בי והחיוך הזדוני על השפתיים שלה מבהיר לי שאין לה שום כוונה לעצור, אבל אני עדיין מחכה למלים.

"דן, אתה לא עוצר גם אם מגיע גל צונאמי."

אני נשכב מעליה, מרגיש את הגוף העירום הרותח שלה נצמד לגוף העירום שלי ואני לוכד את השפתיים שלה בנשיקה מענישה. הזין הקשה שלי מחליק בחופשיות על המיצים שלה ואני מת להיות בתוכה כבר.

אני מנשק את הצוואר שלה, מוצץ ונושך, משאיר סימנים בכוונה, מסמן אותה. אני ממשיך בירידה ונושך את הפטמה שלה בכח. כשהצעקה שלה מתגברת אני מחליף את השיניים בליטופים עדינים של הלשון שלי, להעביר את הכאב.

אני עושה את אותן הפעולות גם לפטמה השנייה שוב ושוב עד שהיא גונחת ומזיזה את האגן שלה מתחתיי בתנועות מעגליות, מורחת את הנוזלים שלה על הבטן שלי.

אני מושיט יד בין הרגליים שלה ומחדיר לתוכה שתי אצבעות, מפמפם אותן בתוכה ומתענג על הגניחות המתוקות שלה.

אני רוצה להביא אותה לעוד אורגמה אבל הפעם כשאני בתוכה, אני רוצה שהיא תהיה כמה שיותר מוכנה בשבילי, כי ברגע שאני אהיה בתוכה, זה לא יהיה עדין.

הכוס הצר שלה מתכווץ סביב האצבעות שלי ואני מרגיש שהיא מתקרבת.

אני מוציא את האצבעות שלי מתוכה ומחפש במהירות את הארנק שלי בג'ינס שמוטל על הרצפה. כמו שהיא אמרה, אני חושב על הכל ותמיד יש לי קונדום בארנק.

כשאני פותח את העטיפה עם השיניים היא מושיטה יד לזין שלי ומפמפמת אותו באטיות אכזרית.

"אני רוצה אותך בתוך הפה שלי דן, אני רוצה לטעום אותך כמו שטעמת אותי." פאק היא גומרת אותי.

"תאמיני לי שאני רוצה את זה גם, אני רוצה את זה כל כך, אבל בסיבוב השני. אני לא יכול להחזיק עוד, אני צריך להיות בתוכך."

אני מזיז את היד שלה ושם את הקונדום במהירות. "את מוכנה?" אני שואל ומשפשף את הזין שלי על הכוס הורוד שלה, מביט עמוק בתוך העיניים שלה.

"תזיין אותי." היא לוחשת ואני חודר לתוכה בדחיפה אחת חזקה ועמוקה.

הצעקות שלה באוזניים שלי מהנות יותר מכל שיר שאי פעם שמעתי. אני מזיין אותה במהירות, ללא הפסקה, ללא עצירות. שוב ושוב אני חודר לתוכה בכח, מנסה להגיע הכי עמוק שאפשר.

אני לא מסיט את המבט שלי ממנה, העיניים שלנו לכודות בזמן שהגוף שלנו מחובר בצורתו הטבעית והבסיסית ביותר.

היא עוטפת אותי עם הרגליים הארוכות שלה ושורטת את הגב והתחת שלי עם הציפורניים שלה.

לבסוף האורגזמה שלה מעוררת את שלי. "תגמרי סביבי מילנה, פאק תתכווצי סביבי, תסחטי ממני הכל."

מילנה – פרק 4

מילנה

יום אחרי הביקור של דן, עדיין לא הפסקתי לחשוב עליו ואני אפילו לא יודעת למה.

הבן אדם התייחס אליי כמו לחרא בפעם הראשונה שהתראינו ואז התנצל בפניי והיה חמוד ופלרטטן בפעם השנייה.

כל אחד מסך שני המפגשים הללו לא ארך יותר מארבעים דקות, אז למה לעזאזל הוא עדיין בראש שלי?

אני כרגיל בבית הקפה, מפנה שולחנות כשגדי נכנס. הוא מגיע כמה פעמים בשבוע בהפסקת הצהריים שלו עם כמה חברים מהעבודה. אבל זו פעם ראשונה שאני רואה אותו מאז יום שישי.

זו גם הפעם הראשונה שאני מתרגשת לראות אותו.

ברור לי שגדי מעוניין בי, אנחנו מפלרטטים מעט כשהוא מגיע. אבל אני באמת משתדלת לא להעביר לו את המסר הלא נכון. אין בי שום רצון להיכנס לאף מערכת יחסים עם המין הגברי בתקופה הקרובה.

גם לא למטרת סקס בלבד.

הסיבה שזו הפעם הראשונה שאני מתרגשת לראות אותו? כי הוא כל כך דומה לאחיו הגדול.

הם באמת יפהפיים, שניהם. האמת שגדי אפילו יותר יפה מדן, היופי שלו קורן, מלא אור, מלא אנרגיות טובות.

היופי של דן גברי יותר, רציני יותר. החיוך שלו פחות כריזמטי, יותר מסתורי.

וואו, אני ממש פואטית היום.

"הי גדי." אני פונה אליו עם חיוך וגלגול עיניים לעצמי על השטויות שעוברות לי בראש.

"מה קורה, מילנה?" הוא משיב לי עם חיוך מלא שיניים ישרות.

"הכל טוב. המנה הרגילה?" אני שואלת והולכת לכיוון הקופה בשביל להזמין לו את הסלט האהוב עליו.

"כן, את כבר מכירה אותי." הוא אומר עם קריצה ומלווה אותי. "תקשיבי מילנה, אם כבר יש לי רגע של שקט איתך, אני רוצה להתנצל בפניך על יום שישי. אחי התנהג אליכן בצורה מגעילה ושנינו מרגישים חרא עם זה. כבר דיברתי איתו על הנושא והוא רוצה להתנצל בפניך, אבל אני מרגיש אחריות על כל הסיטואציה. אז באמת, סליחה ואני אשמח אם תמסרי גם לענת."

"גדי, הכל באמת בסדר וההתנצלות התקבלה. אמרתי את זה גם אתמול לדן."

"אמרת את זה אתמול לדן?" הוא שואל אותי במבט מבולבל.

"כן, הוא הגיע לכאן אתמול על הבוקר והתנצל בפניי אישית. באמת שהכל מאחורינו, זה אפילו קצת מביך אותי." אני אומרת לו בכנות מוחלטת.

"דן היה כאן אתמול בבוקר? דן, אחי?" גדי שוב שואל בבלבול. מה כל כך מוזר בזה? הוא בעצמו אמר לפני רגע שדן רצה להתנצל בפניי.

"כן, הוא הגיע אתמול קצת אחרי שפתחנו, אפילו אכלנו ביחד ארוחת בוקר. הוא התנצל והיה ממש נחמד, תשכח מזה, מאחורינו." אני אומרת לו בזמן שהוא עדיין צופה בי כאילו הצמחתי שני ראשים.

"אוקי."

"אוקיי?" הוא עובר אירוע מוחי? מה נסגר איתו?

"אני פשוט מופתע שהוא כבר היה פה ועוד ביום ראשון על הבוקר. זה לא הסטייל שלו."

"מה הסטייל שלו?" אני שואלת ומקווה שאני מצליחה להישמע נונשלנטית.

"אני לא מופתע שהוא התנצל, דן הוא איש של מילה וברגע שהוא אמר לי שהוא יתנצל בפניך, ידעתי שזה יקרה. הוא פשוט מכור לעבודה וימי ראשון הם ימים מאוד עמוסים ולחוצים. יש לו ישיבה קבועה בכל יום ראשון בשמונה בבוקר, הוא אף פעם לא דוחה אותה. לפחות, הוא אף פעם לא דחה אותה לפי מה שאני יודע. אז אני קצת מופתע שהוא הגיע לכאן מוקדם ועוד ישב איתך לארוחת בוקר."

"טוב, אתה מכיר את אחיך הרבה יותר טוב ממני, זה בטוח. אם אתה אומר שזה מוזר, אז זה מוזר. אבל זה בדיוק מה שקרה.

הוא היה ממש נחמד, אכלנו ביחד, הוא סיפר לי קצת על העבודה שלו ואפילו עליך. היה…. אחלה…." אני אומרת לו ולא מבינה למה אני בכלל מפרטת. אין מה לפרט, לא קרה שום דבר ששווה לדבר עליו. אני פשוט לא רוצה לסיים את השיחה, אני רוצה שגדי ינדב על אחיו עוד מידע.

כוס אמא של דן ופיצול האישיות המסקרן שלו.

גדי ממשיך להסתכל עליי בעניין ומשהו במבט המחושב שלו מזכיר לי את אחיו הגדול.

"מילנה, היית רוצה לצאת איתי לדייט?" וואו, שינוי נושא ללא שום הכנה מראש.

"גדי, זה מאוד מחמיא לי ואתה ללא ספק הבחור הכי חתיך ומקסים שאי פעם הזמין אותי לדייט. אבל אני די סיימתי עם גברים, לפחות לתקופה הקרובה. אז תודה, אבל אני לא במקום הזה כרגע." אני שונאת שיחות כאלה, זה כל כך מביך וגדי באמת מהמם, אבל אני חייבת להיות אמתית וכנה. אני רק מקווה שהוא לא יגיב בצורה לא נעימה ויקבל את הסירוב שלי בהבנה וכבוד.

"אוקיי." הא?

"אוקיי..?" סיריוסלי, מה קורה פה היום?!

"כן, אני מבין לגמרי. לא קרה כלום." הוא מחייך אליי שוב מאוזן לאוזן, לוקח את ההזמנה שלו והולך.

טוב, זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי.

 

דן

"יא בן של זונה." גדי אומר לי בטלפון ברגע שאני עונה לשיחה שלו.

"שלום גם לך, אחי האהוב."

"אתה מעוניין בה. אתה מעוניין במילנה!" פאק פאק פאק

"מה? על מה אתה מדבר?"

"נסעת לבית הקפה ביום ראשון על הבוקר, נסיעה של מעל לשעה מהעבודה שלך עם פקקים בשביל להתנצל בפניה."

"נכון, כי זה מה שאתה רצית, הבטחתי לך שאני אתנצל." אני אומר לו בטון רגוע וקצת משועמם, בתקווה שהוא לא יקלוט שהוא אשכרה הצליח להפתיע אותי.

"דני, כל פעם שקבעתי לנו תכניות לסוף השבוע שהיו חלילה גורמות לך לאחר לישיבת ההנהלה של ראשון בבוקר, ביטלת לי. אתה אף פעם לא מפספס את הישבה הזאת ובטח שלא בשביל ליישר את ההדורים עם בחורה שאני מעוניין בה. אתה שוכח שאני מכיר אותך טוב מדי, לא באמת אכפת לך מאנשים." מה שנכון נכון.

"לא אכפת לי מאנשים, אבל אכפת לי ממך. אתה מעוניין בה, ההתנהגות שלי הפריעה לך, הבטחתי לך התנצלות וקיימתי. חוץ מזה, הישיבה נדחתה השבוע." שקר גס, באמת דחיתי אותה לראשונה מזה שש שנים.

גדי משתתק ואני רואה את זה בתור סימן טוב. בינתיים.

"הבנתי, טוב, כנראה שטעיתי." המהירות בה הוא משחרר מהנושא מלחיצה אותי. גדי הוא כמו אמסטף עם עצם, ברגע שהוא תופס אותה, הוא לא משחרר. "קפצתי עכשיו לבית הקפה לאכול צהריים וראיתי את מילנה אז היא סיפרה לי שהיית שם."

"טוב." אני עונה לו בקצרה ומחכה למכה.

"היא אמרה שהיית ממש נחמד ושאנחנו יכולים לשים את הסיפור מאחורינו."

"נפלא."

"קיצר, הזמנתי אותה לדייט והיא הסכימה."

"יופי." פאק. מאיפה הכבדות הזו בחזה? הרי זו היתה המטרה מלכתחילה. שחרר דן, פשוט שחרר, היא בגילו, הוא דלוק עליה, יש לה פאקינג שיער ורוד.

"אני אקח אותה הערב לאיזה פאב, ניתן לה לשתות איזה כוסית או ארבע בתקווה שהיא תזרום אחר כך לדירה שלי. לא זיינתי כבר איזה שבוע אחי, אני צריך להשתחרר דחוף."

"אל תדבר עליה ככה יא חתיכת זין! מה קרה לכבוד שדרשת ממני לתת לה?! כל זה כדי שתוכל להשכיב אותה?? אם לשם חתרת אז אל תתקרב אליה, תבטל את הדייט הזה או שיהיה לך דייט אינטימי עם האגרוף שלי לתוך הפרצוף המטומטם שלך!"

דממה ואז צחוק מתגלגל.

"זה גדול." גדי אומר בין התקף צחוק אחד לשני. "פשוט גדול! הוא מתעצבן שיש לה שיער ורוד, מלכלך עליה שהיא רוצה תשומת לב, מתייחס אליה חרא וכל זה בגלל שהיא מעמידה לו ת'זין!!" והצחוק ממשיך….

"היא לא מעמידה לי את הזין חתיכת ילד מתבגר." אני ממלמל יותר לעצמי מאשר באמת בתקווה להשתיק אותו. אין יותר תקווה להשתיק אותו.

"וואו, דן כהן חרמן על ילדה בת עשרים וחמש עם שיער ורוד."

"סתום את הפה, גדי."

"שיער ורוד! אתה קולט? מלצרית עם שיער ורוד. מה יגידו כל נשות העסקים שמריירות עליך? שמחכות לתשומת לב, איזה מילה טובה?"

"אתה מוכן להירגע? אתה נהנה מזה יותר מדי." אני אומר לו בטון שמתחיל לעלות.

"לא צריך להתעצבן, אני פשוט חושב שזה אירוני…."

"מה פאקינג אירוני?"

"שאתה כל הזמן עוקץ אותי שיש לי פטיש למלצריות, שירדת עליי מהרגע שאמרתי לך שיש לה שיער ורוד. שהיא לחצה לך על כל הכפתורים מהשנייה שראית אותה וכל הזמן הזה… אתה רוצה אותה."

"השיחה הזאת הסתיימה."

"טוב טוב תירגע, זהו, אני עוצר." שנינו משתתקים ואני משפשף את העיניים. אין לי מושג מה לומר.

עד לרגע זה לא הודעתי אפילו בפניי עצמי שאני מעוניין בה, גדי היה צריך לשים לי מראה מול הפנים.

"דן." גדי אומר לי בטון רציני, ללא כל זכר להתקף הצחוק מלפני דקות בודדות.

"מה?"

"זה בסדר."

"מה בסדר?"

"אתה יודע מה בסדר. מותר לך להתעניין בבחורה, מותר לך ליהנות קצת, מותר לך להשתחרר מכל מה שמושך אותך למטה בשנים האחרונות. מותר לך להרגיש."

 

מילנה

השבוע חלף כל כך לאט, כל יום הרגיש כמו נצח. לא היה לי מצב רוח, לא היה לי חשק לצאת בלילות. קמתי בכל בוקר לעבודה, חזרתי אחר הצהריים, התקלחתי, אכלתי ונרדמתי מול הטלוויזיה.

הלימודים של ענת העסיקו אותה, תקופת המבחנים גרמה לה להיות בקבוצות למידה כל השבוע, אז רוב הזמן הייתי לבד בדירה שלנו.

למרות השעות הרבות בעבודה והבינג' שעשיתי מול הסדרות בנטפליקס, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על דן. אני מודה שלא חשבתי עליו כל הזמן, לא חלמתי עליו ולא חיפשתי אותו ברשתות החברתיות.

אבל הוא תמיד היה שם, מאחורי המחשבות היומיות, מאחורי הזיכרונות והכעס. הפנים שלו צצו ברגעים הכי לא צפויים.

במקלחת של הבוקר, כשעמדתי מול מכונת הקפה, בנהיגה הביתה. צחוק גברי של לקוח הזכיר לי אותו, גבר בבגדים מחויטים, העיניים הכחולות של גדי שהמשיך להגיע בקביעות עם המבט המחושב שהפסיק להיות קליל וחסר מגננות.

תפסתי אותו צופה בי כמה פעמים והרגשתי נבחנת, הרגשתי שהוא מנתח אותי. אני מצדי לא הפסקתי לקוות שהוא יזרוק מילה על אחיו הגדול, פיסת מידע כלשהי שתבהיר לי למה אני לא יכולה להפסיק להיזכר בו. מה כל כך מיוחד בו.

כשיום שישי הגיע, ענת נסעה למשפחה שלה ומצאתי את עצמי לבד שוב. מנותקת מבחירה מהעולם שהכרתי במשך עשרים וארבע שנים, מנותקת מהחברים והמשפחה שאיתם גדלתי. הלבד שכל כך רציתי, שהתרגלתי אליו ונהניתי ממנו, החל לסגור עליי.

שיחת הטלפון הגיעה בול בזמן וניערה אותי מהמחשבות הכבדות שהתחלתי לשקוע לתוכן.

אני לא מזהה את המספר שעל הצג ולרוב אני מסננת שיחות כאלה, אבל אלוהים יודע שאין לי משהו טוב יותר לעשות. אין לי.

"הלו?" אני שואלת בקול חלש וקצת צרוד.

שאיפה עמוקה. "מילנה?" אני מזהה את הקול שלו מיד, אני חושבת שאיפשהו אפילו ציפיתי לשיחה הזאת, ציפיתי או אולי קיוויתי.

"דן."

"כן, זיהית את הקול שלי." זו לא שאלה, זו עובדה והוא נשמע מרוצה, לפחות ככה זה נשמע לי.

"זיהיתי. מה שלומך?" אני מנסה להישמע קלילה.

"אני בסדר.. אני בסדר.. איפה את?"

"בבית. איפה אתה?"

"אני בדיוק נכנס לאוטו, רציתי לעשות סיבוב וחשבתי עליך."

"מה חשבת?" אני שואלת וניצוץ של הבחורה שהייתי נדלק בחזה שלי.

"חשבתי שאני אשמח לבלות איתך את היום, אם אין לך תוכניות."

חיוך ענק מתפרש על הפנים שלי מלווה בתחושת סיפוק.

"אין לי תוכניות. מה בא לך לעשות? יש לי הרגשה שאתה לא רוצה ללכת לים." אני אומרת לו וצוחקת.

"לא, ממש לא לים. אבל אני לא אתנגד לראות אותך שוב בבגד ים."

"אני בטוחה." אני עונה לו בפלרטטנות.

"אז מה דעתך ללבוש בגד ים ומעליו משהו קליל שיהיה לך נוח באוטו שלי ונבלה ביחד את היום על היאכטה שלי?"

"אווו יאכטה, כמה אלפיון עליון מצדך, אתה כזה עשיר וחזק, להתפשט מעכשיו, או שנחכה עם זה כמה שעות?" אני שואלת אותו בציניות ואני שמחה לשמוע את הצחוק שלו.

"כן כן, נשמע שאת מאוד מתרשמת ונלהבת מהעושר שלי. שלחי לי את הכתובת שלך, אני בדרך אליך."

"שולחת."

אנחנו מנתקים את השיחה ואני שולחת לו את הכתובת בזמן שאני רצה למקלחת לגלח רגליים. אני בוחרת את הביקיני הלבן שמחמיא מאוד לצבע העור השזוף שלי.

אני לובשת מעליו שמלת מקסי לבנה ארוכה ומשוחררת, אוספת את השיער שלי לקוקו גבוה ומכינה בזריזות תיק עם בגדים תחתונים ומגבת ליתר ביטחון. אין לי מושג מה יש ליאכטה שלו להציע, אבל אני לא אוהבת להיות לא מוכנה.

משקפי שמש, כסף, קרם הגנה ואני מוכנה בדיוק כשנשמעת דפיקה על הדלת שלי.

הוא כאן.

מילנה – פרק 3

דן

 

למצוא את בית הקפה שמילנה עובדת בו היה יותר מאתגר ממה שחשבתי. ברגע שחזרנו מהים מצאתי אותה בפייסבוק, כן, גם לי יש פייסבוק. אבל אז גיליתי שהיא לא משתפת בו כלום.

אין שום פרט אישי, אין מידע על החיים שלה, על מקום העבודה. אין תמונות פרטיות חוץ מתמונת פרופיל שהיא משנה אחת  לכמה שנים. כלום.

שקלתי להתקשר למזכירה שלי שתמצא אותה באיסטגרם, כי את האפליקציה הזאת אין לי ונראה לי מוגזם להוריד אותה רק בשביל למצוא את מילנה. אבל הבקשה הזאת היתה נראית מאוד חשודה ולא במקום, בייחוד אם הייתי עושה זאת במהלך סוף השבוע.

אז לבסוף התקשרתי לגדי במוצאי שבת במסווה של התנצלות נוספת על ההתנהגות שלי והצלחתי להוציא ממנו את שם העסק. "הפסקת קפה", מקורי.

בית הקפה נפתח בכל בוקר בשעה שבע. השעה נראתה לי מאוד מוקדמת עד שראיתי את המיקום. מצד אחד צמוד לכביש ראשי, בצד השני צמוד לבתי עסק ומרכז מסחרי, בית הקפה היחיד שמציע גם מאפים וארוחת בוקר לדרך.

אני נזכר במלים של ענת ביום שישי. "אני יכולה לעבוד רק בערבים ורק שלוש-ארבע פעמים בשבוע, תלוי בעומס הלימודים והמבחנים. אז מילנה לוקחת את כל משמרות הבוקר."

מילנה קמה בכל בוקר סביב השעה שש ומגיעה לעבודה סביר להניח לפני שבע, כדי שלחברה הסטודנטית שלה יהיה יותר קל. אני מניח גם שבמשמרות הערב שהיא מוותרת עליהן לטובת ענת, יש יותר עבודה וטיפים.

תחושות האשמה והחרטה ממלאות אותי שוב. אין הצדקה להתנהגות שלי, מילנה לא עשתה לי שום דבר, בקושי החלפנו בינינו שני משפטים והתנהגתי אליה בחוסר כבוד.

למה? כי צבע השיער שלה עצבן אותי? כי בגד הים שלה היה חשוף והצחוק שלה רועש? פאק אני אדיוט, זה נשמע כל כך מגוחך וילדותי. אני לא מבין מה לעזאזל השתלט עליי.

מה היה בה שלחץ לי על כל הכפתורים עוד לפני שאפילו ראיתי אותה?

עם תחושת כובד בחזה ואי נעימות, אני נכנס לבית הקפה. השעה שבע וחצי ואנשים כבר יושבים סביב השולחנות וחלק עומדים בתור לקופה להזמין את המנות שלהם לדרך.

אני רואה אותה מיד. השיער הורוד שלה אסוף לקוקו גבוה, היא לובשת טי-שירט לבנה עם לוגו של בית העסק, ג'ינס קצרצר ונעלי אול-סטאר לבנות. אני עומד בפינה וצופה בה בזמן שהיא עוברת בין השולחנות עם חיוך רחב ללקוחות. החולצה שלה שקופה מעט ואפשר לראות במטושטש את החזיה הכהה שהיא לובשת מתחת. אני מוצא את עצמי תוהה אם החזיה שלה שחורה או גוון כהה אחר. היא מתחרה או מבד? היא שקופה? היא מכסה את הפטמות שלה? תירגע דן, היא ילדה ואח שלך דלוק עליה.

היא נראית כל כך צעירה עם השיער אסוף, ללא טיפת איפור על הפנים ואני מרגיש עייף וזקן. אני לא טוען שארבעים זה זקן, ברור שלא, אבל ביחס לבחורה בת עשרים וחמש שמסוגלת לדלג בקלילות בין שולחנות בשבע וחצי בבוקר עם חיוך וקריצה, אני מרגיש עתיק.

אני לא מצליח לנוע לכיוונה, אני לא יודע אם זה ממבוכה או אי נעימות, אבל אני תקוע במקום, צופה בה בזמן שהיא עובדת.

אדם מאחורי מבקש ממני לזוז, אני מפריע לתנועה ובזמן שאני מתנצל וזז במהירות היא מפנה אליי מבט וסוף סוף רואה אותי.

החיוך הרחב שלה מתכווץ עד שהוא נעלם והמבט שלה נאטם והופך למתגונן. התגובה הטבעית שלה לנוכחות שלי גורמת לי להרגיש יותר חרא.

זה עכשיו או לעולם, אני לא יכול להמשיך לעמוד במקום, אז אני ניגש אליה בזהירות ולא מוריד ממנה את המבט. היא נעצרת ליד הדלפק ומחכה לי, נראה שברור לה שזה לא צירוף מקרים ושאני כאן בשבילה.

אני נעצר מולה והיא לא אומרת כלום, היא לא יוזמת שיחה, לא אומרת לי שלום. היא צופה בי כפי שאני צפיתי בה בדקות האחרונות, בשקט.

"בוקר טוב." אני אומר לה ומחייך מעט.

"בוקר טוב, דן." היא עונה לי ואני שוב מרגיש את אותה התחושה הנעימה בגוף כשהיא אומרת את השם שלי.

"יש לך דקה בשבילי?" אני שואל אותה ומצביע לפינה פנויה באזור האחורי של בית הקפה, ליד דלתות הכניסה למטבח ולשירותים.

היא לא עונה לי, אבל היא מסתובבת והולכת לכיוון.

היא נעצרת ליד הדלתות ומסתובבת אליי בציפייה.

"אני מצטער שאני נופל עליך על הבוקר בעבודה, אבל אני חייב לך התנצלות."

היא לא עונה לי, לא מנסה להקל עליי עם נימוס מזויף. היא ממשיכה לצפות בי צופה בה.

"אני מבקש ממך סליחה, התנהגתי כמו חתיכת חרא ביום שישי." אני אומר לה בכנות.

"כמו זין."

"סליחה?" אני שואל אותה בהפתעה.

"התנהגת כמו זין. ילד זין." היא אומרת עם מבט רציני ואני לא שולט בצחוק שמתפרץ ממני. ילד זין…..

"כן, התנהגתי כמו ילד זין." אני אומר לה עם חיוך. "אין לי הצדקה להתנהגות שלי וגדי יצא עליי אחרי שהלכתן, אז אל תכעסי עליו. הוא לא אשם שאנחנו אחים."

אני אומר את זה כי אני מרגיש שאני חייב, גדי מעוניין בה ואני אח שלו. אבל המלים מרירות על הלשון שלי, מלוות בתחושת קנאה לא מוסברת.

"אני לא כועסת עליו." היא עונה לי בקצרה וזה מעצבן אותי שזה החלק היחיד בהתנצלות שלי שהיא מתייחסת אליו.

אני מהנהן עם הראש ושוקל את המלים שלי. יש לי הרגשה שעם מילנה, לכל מילה שיוצאת לי מהפה יש משמעות והיא תוכל לחזור אליי בעתיד – נגדי.

"את מקבלת את ההתנצלות שלי?" אני שואל אותה ומחייך את החיוך הכי כריזמטי שאני מסוגל לשלוף.

"כן. התנצלות התקבלה."

זהו. זהו? זה כל מה שיש לה להגיד לי אחרי שסוף שבוע שלם אני חושב על הרגע הזה? מדמיין את השיחה ואת התגובה שלה? ההתנצלות התקבלה?

פאק היא מערערת אותי.

"אוקיי… אז אני אתן לך להמשיך לעבוד בשקט…." אני אומר לה ומחכה שוב, אין לי מושג למה, אין לי מושג מה אני רוצה לשמוע ומה קיוויתי שיקרה. אבל אני מרגיש מבולבל ומאוכזב? כן, מאוכזב.

"אתה ממהר?" היא שואלת אותי בדיוק כשאני מתכוון לוותר ופשוט להסתובב וללכת.

"לא, אני לא ממהר."

"הלחץ של הבוקר בדרך כלל נרגע בשעה שמונה, אחרי שכל העובדים באזור לוקחים קפה ומאפה לדרך. לא הספקתי לאכול הבוקר ואני מתה מרעב. אתה רוצה להצטרף אליי לארוחת בוקר?"

 

מילנה

"אתה רוצה להצטרף אליי לארוחת בוקר?"

אני מניחה שיש דברים שלא ישתנו לעולם. אני לא יכולה להתעלם מאדם במבוכה ולהמשיך הלאה עם היום שלי כאילו כלום לא קרה. אכפת לי מרגשות של אחרים, תמיד היה לי אכפת, אולי קצת יותר מדי ואין ספק שדן נבוך מאוד מהסיטואציה.

כן, הוא התנהג כמו ילד זין ביום שישי, הוא היה מתנשא ושיפוטי. אבל צריך להיות בו לפחות משהו טוב אם הוא בדק איפה אני עובדת והגיע על הבוקר לבקש סליחה.

"כן, אני אשמח להצטרף אליך לארוחת בוקר." הוא עונה לי עם מבט קצת מבולבל.

"אוקיי, אז תפוס שולחן ואני תכף אצטרף אליך."

בזמן שדן מסתובב ומחפש מקום עבורנו, אני מרשה לעצמי לבחון אותו. הוא היה יפהפה ביום שישי בים בלי חולצה ועם כפכפים, אבל יש משהו בגבר שלבוש בבגדים מחויטים שמדליק אותי.

תמיד נמשכתי לגברים מבוגרים יותר, בייחוד כאלה בעמדת כח. הוא לא הבוס שלי ואין לו כח עליי, אבל הוא מקרין דומיננטיות וחשיבות וזה עושה לי את זה.

הוא לא לובש חליפת שלושה חלקים כמו הגברים ברומנים הארוטיים שאני כל כך אוהבת לקרוא, נדירים הגברים שמתלבשים ככה בישראל. אבל הוא לובש מכנסיים אפורים מחויטים שצמודים לתחת הסקסי שלו, עם חולצה לבנה מכופתרת, מגוהצת למשעי ונעליים שחורות אלגנטיות. כן, דן בהחלט ממתק לעיניים.

אני מנקה את השולחנות סביבי, בודקת שאין לחץ לשאר הצוות וקופצת לשירותים לבדוק את המראה שלי.

לרגע אחד קצר אני מצטערת שלא התאפרתי, שלא השקעתי יותר בנראות שלי היום, אבל פאק איט, זאת אני, ככה אני נראית בעבודה ומאוחר מדי לשנות את זה.

אני יוצאת מהשירותים וצופה בדן מהצד בזמן שהוא קורא את התפריט. המלצריות האחרות במשמרת צופות בו גם ומתלחששות ביניהן. אני לא מאשימה אותן, דן חתיך.

תחושת סיפוק עוטפת אותי כשאני רואה את המבטים המופתעים שלהן כשאני מתיישבת מולו.

"מצאת משהו שמעניין אותך?" אני שואלת אותו ומכוונת לתפריט עם המבט שלי.

הוא מחייך אליי ומעביר מבט לא חטוף בכלל על הפנים שלי, על הצוואר, על החזה ועונה לי. "כן, מצאתי."

אני מחייכת אליו בחזרה, לא טורחת להתנהג כאילו אני לא מבינה את המשמעות הכפולה בתשובה שלו. לפלרטט זה קל וכיף, אני מעדיפה כנות על פני משחקים והצגות.

"התכוונתי לתפריט, לא אליי." אני אומרת לו ומסתכלת לו ישירות בעיניים.

"התכוונתי לתפריט ואליך." הוא עונה לי באותה הישירות. "אבל את רעבה אז נתחיל בארוחת בוקר."

אנחנו מזמינים את המנות שלנו ואני מביאה לנו בינתיים שתיה, מרגישה קצת לא בנוח לקבל שירות מלא בזמן שאני בעבודה. למרות שארוחה היא חלק מההטבות שלנו כשאנחנו במשמרת.

"אז, את רוצה לספר לי מה את באמת עושה בחיים חוץ ממלצרות?" הוא שואל אותי ומוזג לי מיץ תפוזים לכוס.

"כרגע באמת כלום. לקחתי לעצמי שנת מנוחה." אני עונה לו את התשובה הקבועה שלי. אבל משהו בו היום גורם לי להרגיש יותר בנוח לפרט, לפחות חלק קטן. "עד לפני שנה הייתי סטודנטית לרפואה. מאז שהייתי ילדה קטנה חלמתי להיות רופאה. שני ההורים שלי רופאים וגם אחי הגדול, אז זה הרגיש לי טבעי. לפי שנה החיים שלי השתנו והייתי צריכה הפסקה."

"זה השלב שצבעת את השיער לורוד?" השאלה שלו רצינית לחלוטין, למרות שהיא נשמעת מצחיקה, אין בו טיפת הומור.

"כן."

הוא מהנהן עם הראש וממשיך לאכול. שקוע במחשבות.

"ספר לי קצת על עצמך." אני אומרת לו בתקווה להחזיר את השיחה לפלירטוט הקליל שהיה בה לפני כמה דקות.

"קצת על עצמי.. אני בן ארבעים, ההורים שלנו רצו תמיד רק ילד אחד, אבל כשהייתי בן חמש עשרה גדי הפתיע את כולנו. אז יש בינינו הפרש די רציני." הוא אומר וקורץ לי. כמובן שזה גם ההפרש בינינו.

"פתחתי את העסק הראשון שלי בגיל עשרים וארבע, מוקד קטן של מכירות טלפוניות. היום יש לי כמה מוקדים די גדולים בצפון ועוד כמה עסקים שאני הבעלים שלהם אבל לא מנהל אותם בפועל."

"נשמע מרשים מאוד." אני אומרת לו בכנות. "רווק? נשוי? ילדים?"

אני יכולה להצביע על הרגע המדויק בו השיחה שלנו הסתיימה. ברגע ששאלתי אותו את השאלה האחרונה. החיוך החופשי שלו נעלם והמבט שלו נסגר לחלוטין, הוא חזר להיות הדן של יום שישי ואין בי אפילו כעס.

גם לי יש את הטריגרים שלי, נושאים שאני מעדיפה לא לדבר עליהם, לא להיזכר בהם.

ועדיין, אני מרגישה תחושת החמצה אדירה כי אני מבינה בלב שלם, שהזמן שלי עם דן נגמר.

"רווק." הוא עונה לי בקצרה וזורק כמה שטרות על השולחן מבלי לבקש אפילו חשבון.

"מילנה, היה לי נחמד מאוד ואני שמח שקיבלת את ההתנצלות שלי." הוא ממשיך ברשמיות וקור רוח.

"אני מקווה שאנחנו יכולים לשים את יום שישי מאחורינו ושתתני לגדי הזדמנות להזמין אותך לדייט. נראה לי שהוא לא מסתיר את העניין שלו ממך…"

"דן…" אני מנסה לעצור אותו, להגיד לו שאנחנו לא חייבים לעצור את השיחה ואפשר לשנות נושא. אבל הוא לא נותן לי הזדמנות.

"את יפהפייה מילנה, שיער ורוד והכל." הוא אומר ועם חיוך חלש ומזויף יוצא מבית הקפה מבלי להביט לאחור.

מילנה – פרק 2

דן

שיער ורוד, בחייאת רבאק, איזו דרישה לתשומת לב. היא בטח כוכבת אינסטגרם או הטיק טוק הזה שכל הנציגות שלי במוקד הטלפוני מצלמות בהפסקות.

הצחוק שלה רועש ומסובב ראשים, הביקיני שלה צבעוני וכל כך קטן שאני מופתע שאני לא רואה את הפטמות שלה.

היא כל כך אוהבת תשומת לב שזה פתטי.

אנחנו נכנסים לבית הקפה והיא עוטפת את עצמה בסוג של שמלה עם כפתורים. לפחות היא מבינה שזה לא מכובד לשבת כאן עם בגד ים בלבד, למרות שבית הקפה ממוקם על החוף.

אני ממשיך לבהות בה ולנתח כל תנועה שלה גם כשאנחנו מתיישבים והמלצר ניגש אלינו. אני מניח שאני לא מסתיר ולו במעט את התחושה שלי כלפיה, אבל על הזין שלי. אני לא רוצה להיות פה והנוכחות שלה פשוט מעצבנת אותי. בצורה בלתי רגילה ואני מודה, בלתי הגיונית.

היא מרגישה את זה, היא לא לגמרי מטומטמת, היא קולטת את חוסר שביעות הרצון שלי והצחוק שלה נהיה חלש יותר עד שהוא נעלם לגמרי. עד שהיא משתתקת, כמוני.

"ענת, מה את עושה בחיים?" גדי שואל עם חיוך, בזמן שאנחנו מחכים למנות שלנו. כנראה בשביל לשבור את הדממה.

"אני לומדת הוראה לחינוך מיוחד."

"יפה, מעניין. במה את מתמחה?"

"מתמטיקה לבתי ספר יסודיים. תמיד אהבתי מתמטיקה וזה ממש מעניין אותי. לא הייתי בטוחה שאני אתחבר להוראה, לא חלמתי להיות מורה. אבל ככל שהלימודים מתקדמים ואני מבצעת התנסויות, אני ממש מרגישה שבחרתי נכון. אני מתחברת מאוד לילדים." היא עונה לו ומחזירה חיוך. לפחות היא נראית ונשמעת כמו בחורה רצינית. לעומת החברה שלה.

"בינתיים אני גם ממלצרת ביחד עם מילנה בבית הקפה." היא מוסיפה ואני לא כל כך מצליח לשלוט בהתכווצות של הגבות שלי. אפילו השם שלה מעצבן אותי.

"באמת? אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" גדי שואל.

"כי אני יכולה לעבוד רק בערבים ורק שלוש-ארבע פעמים בשבוע, תלוי בעומס הלימודים והמבחנים. אז מילנה לוקחת את כל משמרות הבוקר וכנראה אלה השעות שאתה מגיע."

הם ממשיכים לקשקש בזמן שמילנה ואני לא מוסיפים אף מילה מהצד. אני לא מרגיש שום צורך להשתתף בשיחה ואני לא מתייסר על אי הנוחות שאני גורם לגדי.

אמרתי לו בחוף הים שאין לי מה לעשות עם שתי ילדות בנות עשרים וחמש ושמילנה הזאת ממש לא באה לי טוב. הוא התעקש אז שיתמודד.

לשמחתי היא גם ממשיכה לשתוק אז לפחות אני לא צריך לשמוע את הקול הקופצני שלה. יש דבר כזה בכלל 'קול קופצני'? אני לא יודע, אבל זה הקול שלה.

ענת שואלת גם על הלימודים של גדי והוא משתף אותה בפרטים על התואר ועל ההתמחות שלו בזמן שהמלצר מביא לנו את המנות שלנו.

אנחנו מתחילים לאכול והדממה חוזרת. אין ספק שאפשר לחתוך את המתח עם סכין.

הארוחה הזאת היא טעות, לא היינו צריכים לזרום איתן, לא הייתי צריך לזרום עם גדי.

היינו מפליגים ביאכטה שלי או משתזפים בבריכה בבית שלי. לא היינו צריכים להגיע לחוף הזה.

"את גם סטודנטית?" אין לי מושג מאיפה השאלה שלי הגיעה ובאמת שהתשובה לא מעניינת אותי, לא אכפת לי מה היא עושה בחיים. אבל בא לי לעקוץ אותה, משהו בה מנגן לי על העצבים ובא לי להיות קטנוני, בא לי לשמוע שהיא מלצרית ביום וכוכבת אינסטגרם בשאר הזמן.

אני רוצה לדעת בוודאות שאני צודק לגביה, שהיא רדודה וחסרת אינטליגנציה כמו שהיא נראית.

אז אני שואל ומסתכל לה ישירות בעיניים.

היא מפנה את המבט שלה אליי בהרמת גבה. "אתה מדבר אליי?"

"אני מביט בך, אז כנראה שכן." אני עונה לה בהתנשאות.

"וואו. אני מרגישה כל כך מיוחדת. תודה." היא עונה לי בטון יבש ונוגסת בתאווה בהמבורגר שלה ללא תשובה לשאלה שלי.

אני ממשיך לבהות בה ורואה מהצד את ענת וגדי מחליפים ביניהם מבטים מבולבלים ונעים באי נוחות.

"מילנה." אני קורא לה.

"כן, דן?" היא שואלת בפה מלא אוכל, וממשיכה  ללעוס בהנאה. אין לי מושג למה השם שלי על השפתיים שלה וההתעלמות הבוטה ממני, מעוררים בי עניין. אבל אני דוחף הצידה את התחושה.

"את גם סטודנטית?" אני שואל שוב.

"לא." כמובן.

"אז מה את עושה בחיים חוץ ממלצרות?" וישיבה שעות במספרה בשביל שיער ורוד צעקני.

היא בולעת את האוכל באטיות ולוגמת מהמשקה שלה, מנגבת את הפה עם מפית ורק אז מחזירה אליי מבט.

"כלום."

"כלום?"

אני מביט בה בציפייה, חייב להיות המשך לתשובה שלה.. לא?

היא ממשיכה לצפות בי כמו על חרק לא רצוי ואני מבין שלא יהיה המשך. זה כל מה שהיא תיתן לי. היא לא נופלת לעקיצה שלי ולא יורדת נמוך לרמה שאני מנסה להוריד אותה.

השתיקה סביב השולחן רועמת, ענת משחקת עם הסלט שלה וגדי צופה בי בעצבים.

לצערי, התשובה שלה לא נותנת לי את תחושת הסיפוק לה ציפיתי. יש לי הרגשה שה'כלום' שלה מלא במשמעות וכוונה ושאני האידיוט הרדוד בשולחן.

 

מילנה

בן של זונה. אם הוא חושב שהכוונה שלו להביך אותי לא היתה ברורה ושקופה, אז הוא אפילו יותר אטום ממה שחשבתי.

היופי החיצוני המושלם שלו נעלם כלא היה אל מול הכיעור הפנימי.

מהרגע שגדי הכיר בינינו, דן לא הפסיק לצפות בי בזלזול והתנשאות. ברור לי שהוא שופט אותי לפי המראה החיצוני שלי וברור לי גם שהוא לא הראשון. כשבחרתי לצבוע את השיער שלי בצבע ורוד, חלפה לי המחשבה בראש שאנשים ישפטו אותי, שאני אקבל יותר תשומת לב ממה שאני אוהבת ומעוניינת לקבל ושהיא לא תמיד תהיה חיובית.

אבל עשיתי את זה בשבילי, כי רציתי, כי זה עשה לי טוב וידעתי שהאנשים שישפטו אותי, לא מכירים אותי, בטח שלא חברים שלי.

המבטים שאני מקבלת מדי פעם מעוברי אורח או מלקוחות בבית הקפה מעולם לא הפריעו לי. אבל דן…. זה אחרת כשזה אדם שיושב איתך לארוחה. על פניו גבר לא צעיר, לא ילדותי ומשועמם, שבוחר לשבת איתי לארוחת צהריים ומהרגע הראשון פשוט לא סובל אותי.

זה היה נסבל כשהוא שתק, כשענת וגדי מילאו את השקט בשיחה קלילה ונעימה. אם רק הוא היה מתאפק לעוד חצי שעה עד שנסיים לאכול, הוא היה חוסך לכולנו אי נעימות.

הוא לא הוציא מילה מהפה מהרגע שגדי הציג אותו ועד להזמנת המנה שלו מהמלצר. לא פנה אלינו, לא התעניין בשום דבר. לא ניסה אפילו לתת לנו את הכבוד המינימלי ביותר.

לבסוף כשהוא טרח להביע עניין כלשהו, להשתתף ולו במעט בארוחה הזו שככל הנראה נכפתה עליו (?) הוא בחר לנסות להעליב אותי. 'לנסות' היא מילת המפתח, כי הוא לא הצליח.

אין בי שום צורך להגן על עצמי מהדעה שלו, האגו שלי לא נכנס לפעולה, אני לא מעוניינת להטיח בו שעד לפני שנה הייתי סטודנטית לרפואה עם דירה משלי ו…. זה לא משנה.

הוא קיבע דעה לגביי, אני מלצרית מטומטמת עם שיער ורוד וללא שאיפות. שיחשוב מה שעושה לו טוב, שיאמין במה שנוח לו, שהעולם שחור ולבן ללא חלקים אפורים.

שישפוט אנשים, זה עליו, זה שלו, זה לא קשור אליי.

אני מרגישה סיפוק קל מהדממה שלו עכשיו, אחרי שעניתי לו במילה אחת. הוא לא ניסה לחטט יותר ונראה שהוא בהחלט מבין שהוא הרס לכולנו את ארוחת הצהריים.

אני לא מביטה בו, אין לי מושג מה הוא עושה, אני מביטה בענת שבוהה בצלחת שלה ובגדי שבוהה בדן עם כעס. שני אנשים שלא עשו לו כלום, לא עצבנו אותו מעצם היותם הם והוא הרס להם את מצב הרוח.

אין לי תיאבון יותר ולשמחתי אני כבר לא בשלב בחיים בו אני נשארת במקומות שאני לא רוצה להיות בהם אם אני לא חייבת.

"טוב, חברים, נעמתם לנו מאוד, היה טעים ונחמד אבל ענת ואני חייבות לזוז, הבטחתי לה שאני אעזור לה ללמוד למבחן." אני אומרת עם חיוך שמופנה רק לגדי בזמן שענת קמה בזריזות ואוספת את החפצים שלה.

אני מניחה שטר של מאה שקלים על השולחן למרות שגדי מנסה לעצור אותי ואומר שהארוחה עליו. אני מתעקשת בנימוס אך בהחלטיות, אני לא צריכה שישלמו עליי וגם ענת לא.

"תודה, היה אחלה." ענת ממלמלת ומחייכת לשני האחים לפי שאנחנו מסתובבות ללכת.

"אני אראה אותך בבית הקפה כרגיל." גדי קורא לעברי.

"אותו מקום אותה שעה." אני עונה לו עם קריצה וממשיכה אחרי ענת.

אנחנו יוצאות לאוויר החם מחוץ לבית הקפה ונושמות עמוק עם חיוך מבין אחת לשנייה, בשלב הזה של החברות שלנו אנחנו כבר יודעות לתקשר רק עם העיניים.

"איזה זין." ענת אומרת לי ומרכיבה את משקפי השמש שלה. מביעה את דעתה על דן בשתי מלים קצרות.

"זין קטן." אני עונה לה עם החיוך הקבוע שלי ובזאת אנחנו מסכמות את החוויה הנפלאה והחד פעמית הזאת.

 

דן

"אפשר להבין מה לעזאזל נסגר איתך?!" גדי שואל אותי בכעס ברגע שמילנה וענת יוצאות מבית הקפה.

"מה זה היה? אני מבין שלא רצית לבלות את הצהריים עם שתי 'ילדות בגילי' אבל מדובר כאן בפאקינג שעה אחת של ארוחה משותפת. אני יודע שרוב הזמן אתה זין חסר רגישות כלפי העובדים שלך, אבל מתי הפכת לזין מתנשא כלפי אנשים שאתה בכלל לא מכיר?"

אין לי מושג איך לענות לו, אין לי באמת תשובה, לפחות לא אחת הגיונית ומספקת.

"לא ביקשתי ממך יותר מדי, דני, שעה אחת עם שתי בחורות יפהפיות ונחמדות. לא מדובר פה בעינוי סיני. אמרתי לך שאני מעוניין במילנה, לא שזה עניינך במי אני מעוניין ועם מי אני יוצא אבל יכולת לפחות לנסות לא לגרום לה להרגיש כמו חתיכת חרא שנדבקה לך לסוליה של הנעל." הוא מסיים בכעס והפעם אני מרגיש את המצפון שלי עובד, המלים שלו קשות ומדויקות.

"אני לא יודע גדי, אני באמת לא יודע מה נסגר איתי. אין לי תשובה טובה לתת לך. לא ניסיתי להרוס את הסיכויים שלך איתה או משהו. לא היתה לי מטרה. יש בה פשוט משהו ש…."

"משהו שמה??" הוא שואל אותי כשאני לא מצליח לסיים את המשפט.

"פאק, אני לא יודע, אני מצטער." אני אומר לו שוב ומעביר יד על הפנים שלי, משפשף את העיניים.

אני מרגיש מותש פתאום, אני לא יודע אם זו השמש, השבוע המטורף שעבר עליי, או היא. אבל אני פאקינג מותש.

עוברות כמה דקות של שקט עד שאני שומע את גדי מתנשף בקול וקם מהכיסא שלו.

"טוב, עזוב, בוא נזוז. אני אקפוץ אליה לבית הקפה השבוע בתקווה שהיא לא תנפנף אותי רק בגלל שיש לי קרבת דם אליך." הוא אומר עם חצי חיוך ונותן לי אגרוף לכתף.

אחד הדברים הכי מדהימים בגדי זה שהוא לא נשאר כועס לאורך זמן. לפחות לא כלפיי.

הוא תמיד סולח לי וזה הדבר היחיד שהוא מאשר לי לקחת כמובן מאליו. האהבה שלו אליי.

פאק יצאתי בן זונה. עם כמה שמילנה עוררה בי אנטגוניזם מהרגע הראשון שראיתי אותה, זה לא מצדיק את ההתנהגות שלי. המבטים, ההתעניינות המזויפת שנבעה נטו מהתנשאות. העובדה שפשוט הרסתי לשלושה אנשים את ארוחת הצהריים בלי שום סיבה נראית לעין.

זו התנהגות מגעילה ואמנם אני לא הבן אדם הכי נחמד שיש, רוב הזמן אני פשוט לא מתעניין בסובבים אותי, אבל אני כן משתדל לשמור על נימוס בסיסי.

למרות שהמצפון שלי מציק לי עכשיו, יותר מהכל אני מרגיש חרא שאכזבתי את גדי.

זו לא אמורה להיות בעיה להשיג את שם בית הקפה שמילנה עובדת בו.

אני אעשה את הבירורים שלי וביום ראשון על הבוקר אני אלך להתנצל בפניה פנים מול פנים. אם היא לא תשפוך עליי קפה רותח.

מילנה – פרק 1

מילנה

"את משעממת אותי." אני אומרת לחברה הכי טובה שלי והשותפה שלי לדירה, ענת, בזמן שהיא מקריאה לי, בפעם הרביעית יש לציין, את עבודת הסיכום שלה.

היא סטודנטית להוראה ואני הקורבן הקבוע שלה למצגות, מערכי שיעור וסיכומי עבודות להגשה.

"כבר אמרתי לך כמה זכיתי שיש לי חברה תומכת כמוך?" היא אומרת לי בציניות ומגלגלת עיניים.

"ברור שזכית, אני עונג צרוף. עכשיו תתפשטי."

"מילנה, אין לי זמן ללכת לים, אני חייבת ללמוד למבחן ביום שני."

"היום יום שישי, יש לך מספיק זמן ללמוד וצבע העור שלך מסנוור אותי. אז תורידי את הפיג'מה המחרידה הזאת, תעלי על ביקיני ובואי נעוף מכאן." אני אומרת לה והולכת לחדר שלה לחפש את הביקיני האדום שקניתי לה בקיץ שעבר.

"אוקיי, אני אבוא איתך אם תשבי איתי מאוחר יותר ותעזרי לי ללמוד."

"אני לא מתחייבת ל'מאוחר יותר' מתוקה שלי, אולי נמצא בחורים חמודים בחוף וה'מאוחר יותר' שלהם יהיה הרבה יותר מעניין מלמידה למבחן שסביר להניח שתצטייני בו, כמו בכל מבחן אחר.

עכשיו חלאס להיות כל כך רצינית כל הזמן. את רווקה יפהפייה בת עשרים וחמש, מותר לך ליהנות לפעמים.. ואלוהים יודע שלא יזיק לך גם לקבל קצת זין." אני מוסיפה במלמול זריז.

"אז יאללה, החיים קצרים מדי בשביל להעביר אותם בשיזוף פלורסנט, הקיץ יסתיים בקרוב ואת נראית כמו פרסומת לארונות קבורה."

"בסדר, בסדר." היא נשברת כמו שצפיתי והולכת להתארגן.

כעבור פחות משעה שתינו שוכבות על מגבות על החוף ואני נותנת לשמש החמה להחיות אותי. ריח הים ורעש המטקות ברקע תמיד משפרים את מצב הרוח שלי.

לא שהיה לי מצב רוח רע, אני פשוט לא אוהבת להיות סגורה בין ארבע קירות ליותר מדי זמן. אם היתה לי אפשרות, הייתי מבלה כל היום בחוץ, גולשת בים, מטיילת, נושמת.

אני מביטה בענת לצדי ורואה את המחשבות רצות על הפנים היפות שלה, היא נראית לחוצה ומוטרדת. אני מכירה אותה מספיק שנים בשביל לדעת שהיא חושבת על הלימודים, שוב וזה התפקיד שלי בתור החברה הקלילה והזורמת שאני, לגרום לה ליהנות לפחות לכמה שעות קצרות.

"למה אני לא חכמה מספיק בשביל להמציא עבודה בה אני מקבלת כסף על בילוי בחוף? מה בסך הכל ביקשתי? משכורת חודשית ללא עבודה. זה יותר מדי?" אני שואלת אותה עם פרצוף עצוב ועיניי עגל.

ההבעה המוטרדת שלה נעלמת מיד והיא צוחקת. "שתינו יודעות שאת מספיק חכמה בשביל להמציא כל דבר שרק תדמייני. עם זאת, עדיין לא המצאת את הפטנט הזה, אז בינתיים, נמשיך למלצר עד שהגאונות שלך תהפוך את שתינו לעשירות."

אני מספיק חכמה בשביל להמציא כל דבר שרק אדמיין.

היא לא התכוונה לזה, אבל התשובה שלה לצערי גורמת לי להיזכר בעבר ואני מרשה לעצמי רק דקה אחת של זיכרונות.

כן, שכל אף פעם לא היה חסר לי, עד לפני שנה הייתי סטודנטית לרפואה. אם רק הייתי יודעת לקרוא אנשים כמו שאני יודעת לקרוא ולשנן ספרי לימוד, הייתי במקום אחר בחיים.

כל כך הרבה קרה בשנה האחרונה, אני מסתכלת על הקעקועים שעל שורשי כפות הידיים שלי, תזכורות נצחיות לעיוורון שלי ומכריחה את עצמי להדחיק, להפסיק לחשוב.

שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מזה.

"אני צריכה למצוא לי שוגר דדי דחוף. אני יפה מדי בשביל לעבוד." אני אומרת לה ומתנשפת בדרמטיות.

שתינו צוחקות ומשם השיחה זורמת ואנחנו מצליחות להתנתק קצת מהעולם האמיתי.

 

דן

אני שונא את הים.

לא, רגע, אני אדייק, אני שונא את חוף הים. אני שונא את החול, את השמש הלוהטת ואת הרעש הבלתי פוסק של המטקות.

אין ספק שהחוף עצמו גם היה הרבה יותר נסבל, אם לא היו בו אנשים.

"אחי, יש מצב שתחייך קצת? אתה מפחיד את הילדים." אחי הקטן, גדי, מצביע על המשפחה שממוקמת לידינו על החוף ואני מביט בילדים הקטנים שבונים ארמון בחול, יש מצב שאחד מהם צופה בי בבעתה קלה.

"אתה יודע שאני שונא להיות פה, למה לא נפגשנו אצלי בבית? או בכל מקום אחר עם מיזוג אויר ופחות חול?" אני שואל אותו בתסכול ולוגם מהבירה שלי.

"אבל אז כל האנשים סביבנו היו מפספסים את האישיות הנפלאה שלך." הוא עונה לי בטון נוטף סרקזם שמזכיר לי יותר מדי את עצמי.

"אתה משעשע." אני אומר לו ללא טיפת חיוך.

"אתה פחות. פאק אחי, אתה יכול להשתחרר לשעה אחת? לא נפגשנו אצלך בבית כי נמאס לי להיפגש איתך רק במקומות סגורים וממוזגים עם מחשב פתוח שיסיח את דעתך תוך חמש דקות ותישאב כרגיל לעבודה."

"אחד מאיתנו צריך לעבוד." אני עוקץ אותו בחוסר הוגנות.

"לך תזדיין דני, אמנם אני לא בראש מעצמה כמוך אבל אני עובד לא פחות קשה. רק שאני, לעומתך, יודע גם ליהנות מהחיים. אתה בן ארבעים, אתה נראה טוב, אתה פאקינג מיליונר ואתה לא עושה שום דבר בשביל ליהנות מהתוצאות של העבודה הקשה שלך.

הגעת לנחלה אחי, אתה יכול להוריד רגל מהגז, לא יקרה כלום אם אחת לשבוע תשב עם אחיך הקטן על החוף ותסתכל על כוסיות בבגדי ים פצפונים.

מתי זיינת פעם אחרונה? אתה בכלל זוכר איך כוס מרגיש סביב הזין שלך? או שהתרגלת יותר מדי לכף היד שלך?" הוא מסיים ומביט בי בציפייה. לאיזה תשובה הוא מצפה לעזאזל?

"תודה שאתה דואג לזין שלי, אתה אח טוב.

לא הגעתי לשום נחלה. בתחום שלי, אם אני אשחרר קצת את המושכות, אני יכול לאבד הכל. תמיד יש בחור חדש וצעיר יותר מעבר לפינה עם רעיונות רעננים ורעב לעקוף אותי. אני לא יכול להרשות לעצמי לנוח על זרי דפנה.

אבל, אני מסכים איתך שהפסקה של כמה שעות אחת לשבוע, לא תהרוס לי את החיים.

ואל תקרא לי דני."

"אני שמח שאתה מסכים איתי סוף סוף ואני אפסיק לקרוא לך דני כשאתה תפסיק לקרוא לי גדי."

החרא הקטן תמיד יהיה 'גדי' בשבילי. הוא נולד כשהייתי בן חמש עשרה, הפתעה לא צפויה וממש לא מתוכננת להורים המבוגרים שלנו.

חצי מהזמן אני רואה אותו בתור בן ולא בתור אח קטן. הוא סטודנט להנדסת תעשייה וניהול וכבר עובד כמתמחה בחברת הייטק מוכרת. יבוא היום שאני אחטוף אותו לאחת החברות שלי.

אני מנכ"ל ובעלים של חברת תקשורת גדולה, יש לי ארבע מאות עובדים שעובדים בשלוש משמרות יומיות בארבעה מוקדים שונים.

חוץ מזה, אני הבעלים של שלוש מסעדות, שני בתי קפה ולאחרונה נכנסתי גם לעסקי הנדל"ן.

כן, אני לא במצב בו אני יכול ליפול לעוני או באמת לאבד הכל. אבל, אני גם לא יכול להזיז את העיניים שלי מהמטרה. לא הגזמתי כשאמרתי לגדי שתמיד יהיה מישהו צעיר יותר ורעב יותר מעבר לפינה.

אני הייתי פעם הצעיר הרעב הזה ולא בחלתי באמצעים בשביל להגיע לפסגה. דחפתי מרפקים והרסתי קריירות, עשיתי הכל כדי לדאוג שהעתיד שלי ושל גדי, יהיה הרבה יותר טוב מהעבר שלנו.

"אז יש סיבה שאנחנו בחוף קריית חיים במקום בחיפה? אם כבר אתה מכריח אותי לסבול, לפחות היינו עושים את זה קצת יותר קרוב לבית."

"האמת שכן, יש איזה מלצרית חמודה ששמתי עליה עין והיא אמרה שבדרך כלל היא כאן בימי שישי."

כמובן, תמיד יש איזה מלצרית חמודה.

"אתה מתכנן פשוט להיתקל בה בחוף עם מאות אנשים? הסיכוי שתראה אותה קלוש." אני אומר לו ומצביע על כמויות האנשים העצומות סביבנו. הקיץ מסתיים בקרוב וכולם רוצים לנצל את הזמן שנותר.

גדי צוחק מההערה שלי וממשיך להסתכל סביב עם מבט מלא תקווה. "קשה לפספס אותה, אם היא כאן, אני אזהה אותה תוך שנייה."

"מה כל כך מיוחד בה שתזהה אותה תוך שנייה?" אני שואל בחצי עניין ומסיים את הבירה שלי.

"מעבר לזה שהיא יפהפייה ברמה מטורפת, יש לה שיער ורוד."

"שיער ורוד?" אני שואל אותו בגלגול עיניים. "אתה רציני עכשיו? היא בת שש עשרה?"

"לא, היא בת עשרים וחמש, כמוני." הוא עונה לי בהיסח דעת ומזדקף מעט בכיסא.

"למה לעזאזל יש לה שיער ורוד?" אני שואל אבל גדי כבר לא מתייחס אליי. הוא קם מכיסא החוף ומתחיל להתקדם לכיוון שתי בחורות שמטיילות על החוף. כצפוי, אחת מהן עם שיער ורוד.

 

 

 

מילנה

כעבור שעתיים של נטו שיזוף, ענת ואני החלטנו לטייל קצת ולסיים את הצהריים בבית הקפה על החוף.

מצב הרוח של שתינו מרומם ואנחנו צוחקות ומקשקשות כשאני רואה באופק שני גברים שהולכים לכיווננו.

אני מזהה מיד את הצעיר מביניהם, גדי, בחור חמוד שמגיע לבית הקפה שאני עובדת בו כמעט כל יום בצהריים.

הוא מחייך לעברי אבל תשומת הלב שלי כבר לא מופנית אליו, אלא לגבר הסקסי שצועד לצדו.

זה ברור שהם אחים, שניהם גבוהים מאוד עם שיער שחור קצר ועיניים כחולות בהירות בצורה קצת מבהילה. כמו שני זרקורים שמוקרנים מהפנים היפהפיות שלהם.

הדמיון הפיזי ביניהם בולט מאוד אבל המבטים שלהם לא יכולים להיות יותר הפוכים. גדי מחייך אלינו חיוך רחב וקליל שמדגיש את השיניים הלבנות הישרות שלו ואחיו הגדול לעומתו, צופה בנו בחוסר עניין מוחלט.

"וואו." אני שומעת את ענת לוחשת מימיני.

"כן, וואו." אני עונה לה וממשיכה לבהות בגרסה המבוגרת יותר של גדי עד שהם נעצרים מולנו.

"מילנה, לא חשבתי שאני אתקל בך כאן." גדי אומר לי עם חיוך בזמן שאחיו מרים גבה.

"אמרתי לך שאני כאן כמעט בכל יום שישי." אני עונה לו וצוחקת.

"נכון, נכון, שכחתי לגמרי." הוא עונה. "זה אחי הגדול, דן."

דן, אני לא יודעת למה אבל השם הזה תפור עליו. חזק, רציני, גברי.

"הי, אני מילנה וזאת ענת, החברה הכי טובה שלי." אני אומרת וממשיכה לצפות בדן, בוחנת את התגובה שלו.

"נעים מאוד." דן אומר לנו בנימוס שלא כל כך מתאים ליום שישי בחוף הים.

"אז לאן אתן הולכות?" גדי שואל.

"אנחנו בדרך לבית הקפה, שתינו מתות מרעב, אתם?"

"גם אנחנו בדרך לשם. דן בדיוק אמר שהוא מיצה את השמש והחול ומתאים לו לשבת במקום ממוזג."

גדי עונה ודן מסתכל עליו שוב עם גבה מורמת. יש לי הרגשה שזה ממש לא מה שדן אמר או מעוניין לעשות.

"אז יאללה, נלך ביחד." אני אומרת בשמחה ומחייכת לדן, מנסה לקבל ממנו תגובה חיובית כלשהי ללא הצלחה. הוא ממשיך לצפות בי בחוסר עניין ואני מרגישה את העצבים שלי צפים.

אם יש דבר שיש לי אפס סבלנות אליו, זה אנשים פלצנים שמתנהגים כאילו הם עושים למישהו טובה עם הנוכחות שלהם.

אנחנו ממתינות במרחק מסוים מהאחים בזמן שהם אוספים את הדברים שלהם. דן מביט בגדי בעצבים, נראה שהם מתווכחים אבל הם רחוקים מדי ואני לא שומעת על מה.

דן מרים את המגבת שלו וצופה בי לרגע עם גבות מכווצות שוב, אני תוהה אם זה המבט הקבוע שלו או שזה קשור ספציפית אליי.

נראה שהויכוח מסתיים וגדי ניצח כי הוא מסתובב אלינו עם חיוך מסופק בזמן שאחיו הגדול מרים את התיק שלו בתנועה חסרת סבלנות.

"הלכנו?" גדי שואל עם חיוך.

"הלכנו." אני עונה עם הרבה פחות התלהבות ממנו וחושבת לעצמי על מה לעזאזל נדבר עם הגרינץ' במהלך ארוחת הצהריים.

מחוברים – פרק 3

נטע

הדממה במעלית רועמת. אני עומדת בפינה ובוחנת את הפרצופים של הסובבים אותי בזמן שאנחנו יורדים את שמונה הקומות הקצרות עד הלובי.

עדי שקועה במחשבות, המבט שלה מהורהר ומבולבל. איציק בוהה בדלתות אדום ועצבני ורועי עומד עם הגב אלינו, אבל אני רואה את ההשתקפות שלו על הדלתות המבריקות ואת המבט הזחוח שלו.

משהו קורה הלילה, משהו מתרחש בין ארבעתנו ונראה לי שהבלתי נמנע סוף סוף כאן.

הקשר בין עדי ואיציק היה ברור לי מהרגע שישבתי עם שניהם באותו החדר לפני שנתיים. הם רוצים אחד את השני, המשיכה המינית ביניהם כל כך מוחשית שרק אנשים עיוורים יכולים לפספס אותה.

אני מכירה את שניהם כל כך טוב. האחד, בעלי, גבר דומיננטי מלא בביטחון עצמי עם תיאבון מיני שלא יודע שובע. השנייה, אשתו של דוד שלו, אישה מדהימה וחזקה שאוהבת את בעלה ואת הבנות המשותפות שלהם, אוהבת את אחיין של בעלה ואוהבת את אשתו, אבל לא מספיק בשביל למנוע מעצמה את מה שהיא רוצה יותר מהכל.

הם כל כך דומים, כל כך קשורים ומתאימים אחד לשני שזה מפתיע שהם הצליחו להתאפק עד עכשיו. שמונה שנים.

היה לי נוח עם ההצגה של הקלולסית, נוח לשחק את המשחק ולדחות את הקץ. מצד אחד, כי אני באמת אוהבת את עדי, הקשר בינינו מדהים, היא החברה הכי טובה שלי. היא היתה שם לצדי מהרגע שנכנסתי למשפחה. מגוננת, מחנכת, עוזרת. אחותי הגדולה לכל דבר ואני מפחדת על מערכת היחסים שלנו. מצד שני, כי אני אוהבת את בעלי. אין לי טענות כלפיו, הוא בעל מדהים ומפרגן, הוא עושה הכל כדי שיהיה לי טוב, מגשים כל גחמה שלי. אני יודעת ומרגישה בכל יום כמה הוא מאוהב בי… אבל שוב, לא מספיק בשביל להצליח להדחיק את הרצון הכי חזק שלו.

הוא רוצה אותה בגלל כל מה שהיא מייצגת, האסור, הפרוע, הסוטה. אני אשתו, הוא שם אותי על מזבח. הסקס שלנו מצוין, אבל אני תמיד מרגישה שמשהו חסר לו, הוא צריך משהו מעבר ואני לא יכולה לספק לו את ה"מעבר" הזה. רק היא.

אבל איך אני יכולה לקום ולומר להם ללכת על זה? עד כמה אני חולנית והזויה שאין לי שום בעיה עם זה שבעלי ישכב עם אישה אחרת ועוד מישהי כל כך קרובה אליי?

בשנה האחרונה צפיתי באינספור תוכניות על פוליאמוריה וזוגות ביחסים פתוחים ולמרות שאני לא רואה את עצמי עם גבר אחר, אני כן מבינה אותם, אני איפשהו מקנאה בהם.

יש משהו מאוד מושך בביטחון שלהם, בחופש, ברדיפה אחר האושר והסיפוק. אני לא נרתעת מהרעיון, אני לא נגעלת ולא חושבת שזה חולני.

עם זאת, החסמים האישיים שלי מונעים ממני להגיב בצורה שאני מאוד שלמה איתה.

לצערי אני עדיין מנוהלת על ידי הפחד שלי מדעות של אחרים. מה יגידו? מה יחשבו עליי?

ברור לי שאם יקרה משהו זה יישאר בין ארבעתנו, אני לא חוששת מדעות של אנשים אחרים. אני חוששת מהדעות של איציק, עדי ורועי. איך הם יקבלו את זה?

איציק יחשוב שאשתו כל כך חלשה ומסכנה שהיא מוכנה לעשות הכל רק בשביל לא לאבד אותו? הרי מעולם לא שיתפתי אותו במחשבות שלי, מעולם לא דיברתי איתו על התוכניות האלה, על הזוגות הרבים שחיים ככה באושר מוחלט.

עדי תתרחק ממני? זה יהרוס את הקשר החזק והאוהב שלנו? נאבד אחת את השניה?

ורועי? רועי הוא הנעלם הכי גדול במשוואה. אין לי מושג מה הוא חושב, מה הוא יודע, מה הוא רוצה.

לרוב זה נראה שהוא מקבל את עדי כפי שהיא, שהוא רואה מי היא באמת, מאיזה חומר היא קורצה ומה הצרכים שלה. עם זאת, למיטב ידיעתי, היחסים ביניהם נורמטיביים לחלוטין.

הרי כל מי שמכיר את עדי יותר מחמש דקות יודע שהיא נפש חופשיה, שאי אפשר לכבול אותה לחוקים של העולם השמרני. היא לא בנויה למונוגמיה, היא לא בנויה להיות עם גבר אחד כל החיים.

אם הוא מכיר אותה כל כך טוב, אז הם לא היו כבר ביחסים פתוחים בשלב הזה?

אולי הוא כמוני, אולי גם הוא מונע ממחשבות של "מה יגידו?", ואולי הוא יודע ומבין, אבל לא מסוגל לעשות את הצעד כי זה לא מה שהוא רוצה. אולי הוא לא מסוגל לחשוב על אשתו עם גבר אחר ואולי הוא לא מעוניין לנסות להיות עם נשים אחרות, אפילו בהסכמה ובידיעה מוחלטת שמותר.

אני כל כך מעריכה אותו שקשה לי להאמין שהוא לא שם לב למה שקורה מתחת לאף שלו. הוא באמת לא רואה את מה שקורה ביניהם? הוא לא רואה את המבטים? הוא לא מרגיש עמוק בתוך העצמות שלו עד כמה הם רוצים אחד את השני?

אני עושה בינינו השוואה, אבל היא לא הוגנת. איציק הוא אחיין של רועי, לא מדובר פה רק על היחסים שלו עם אשתו. זה הרבה יותר מורכב ומסובך במקרה שלהם. הם כמו אחים, אחים שרוצים את אותה האישה, כשהיא כבר נשואה לאחד מהם.

ההקלטה במעלית מכריזה שהגענו ללובי ומוציאה אותי מהמחשבות המטרידות. אנחנו יוצאים באותה הדממה שנכנסנו וברגע שאנחנו חוצים את שער המלון, הקור המקפיא עוטף אותי ואני שוכחת מכל המחשבות שעברו לי בראש. אני רוצה לחזור, אני לא רוצה לצאת, אני לא רוצה ללכת לשום מקום, רק להתכרבל בחזרה מתחת לפוך. אני שונאת קור.

איציק מחבק אותי ומשפשף לי את הזרועות בתקווה לחמם אותי. מצטערת, זה לא עובד.

"אלוהים, כמה קר!" אני ממלמלת בין שיניים נוקשות. לבשתי שמלה שחורה לפי קוד הלבוש, די דומה לשמלה שעדי לובשת אבל ארוכה יותר, עם גרביונים שחורים עבים ונעליי עקב. למרות המעיל העבה שקניתי במיוחד, הקור האירופאי חודר לי לעצמות.

"כן, זה מזעזע. אני מאשרת לכם להזכיר לי את החופשה הזאת לנצח. כוס אמק! ברלין בינואר." עדי צועקת ורצה למונית שמחכה לנו בפינה.

 

איציק

כשהייתי בן שש עשרה נסעתי לאילת עם רועי ועדי, היינו בחדר משפחתי. הם היו במיטה זוגית ואני במיטת יחיד מולם.

באותה תקופה כמה חברים שלי מהתיכון גם היו שם ויצאתי להסתובב איתם בלילה. אני זוכר שחזרתי לאותו החדר המשותף שלנו בשעה מאוחרת וכשפתחתי את הדלת, רועי התרחק במהירות מעדי והתכסה בשמיכה. הספקתי להבין בדיוק במה הפרעתי.

במהלך השנים, ישנתי תחת אותה קורת גג איתם עשרות פעמים ושמעתי את הגניחות העמומות של עדי באמצע הלילה. שמעתי אותן גם אתמול בלילה.

מעולם לא הרגשתי קנאה, מעולם לא כעסתי והתעצבנתי, כי זה לא טיב הקשר שלי איתה. זה לא מה שאני רוצה ממנה. מעולם לא רציתי אותה לעצמי כבת זוג, היא מאוהבת ברועי ואני מאוהב בנטע, זה תמיד היה רק סקס.

אבל הערב… הערב קרה משהו אחר.

אלה לא היו גניחות עמומות באמצע הלילה, זה לא היה סקס משעמם ו-ונילי של זוג נשוי. אותו הסקס שאני והיא מתבדחים לגביו קבוע. זה היה זיון.

צרחות העונג שלה נשמעו לאורך כל המסדרון, ללא בושה וללא עכבות. הקנאה עיוורה אותי.

זה היה אמור להיות הלילה שלי. הזיון שלי. הצרחות שלי והיא נתנה אותם לרועי. לא, זה לא מדויק. היא לא נתנה, הוא לקח.

אני מכיר את דוד שלי יותר טוב מכל אדם אחר בעולם, מערכת היחסים שלנו מורכבת ומחוברת על ידי כל כך הרבה קשרים וזיכרונות, שאני לא מסוגל ולא רוצה לדמיין את החיים שלי בלעדיו.

הוא דוד שלי, הוא אחי הגדול והוא החבר הכי טוב שלי ובאותן הדקות הארוכות ששמעתי את עדי מתנפצת לרסיסים בחדר, לראשונה בחיי שנאתי אותו.

הנסיעה במונית עוברת בדממה יחסית, רועי בחר לשבת ליד הנהג ואני התיישבתי מאחורה עם הבנות, נטע ביני לבין עדי.

אנחנו מגיעים למועדון תוך פחות מעשרים דקות והחזות של המקום נראית נורמטיבית יחסית, אם נתעלם מהתור הארוך של בליינים לבושים בבגדי עור ותחפושות מגוונות.

"די נו אנחנו נחכה נצח בכפור הזה עד שיכניסו אותנו." נטע מתלוננת ומתחפרת עמוק לתוך המעיל שלה.

"זה יעבור מהר ממי, התור זז בקצב טוב ואני רואה שמכניסים רק אנשים שהגיעו עם כרטיסים מראש, כמונו. עשר דקות ואנחנו בפנים." אני אומר לה ומחבק אותה אליי.

"יש לי הצעה." רועי אומר וגורם לי להביט בו לראשונה מאז שנפגשנו במסדרון במלון. "מה דעתם שנתפצל? נטע ואני גם ככה לא רוצים להיות פה והיא קפואה וסובלת. אנחנו נלך לבית קפה בכיף שלנו ונחזור למלון מוקדם ואתם תלכו למועדון."

אנחנו מסתכלים עליו בהלם, שלושתנו ולא מגיבים. בשלב הזה לא ציפיתי להצעה שלו, היו לו שעות על גבי שעות להציע את זה. למה דווקא עכשיו כשאנחנו כבר בתור?

"אל תהיו כל כך המומים, איציק צדק בצהריים כשהוא אמר שאני אהיה רגוע שעדי איתו במועדון והוא ישמור עליה. כמו שאמרתי, נטע ואני לא רוצים להיות פה, אז למה שנסבול? כנסו אתם, תבלו, לא תהיו מוגבלים בזמנים ובמחשבה שאנחנו משתעממים בבר ומחכים לכם.

התור אמנם לא הכי ארוך, אבל למה שנחכה בקור למשהו שלא מעניין אותנו?" הוא מביט בי וממשיך. "בתכלס המקום הזה מעניין רק אותך ואת עדי, אז לכו, תיהנו, אנחנו נעשה מה שמעניין אותנו. אנחנו לא חייבים להיות כל הזמן ביחד, הכל טוב."

זה נשמע כל כך פשוט והגיוני כשזה בא ממנו, הוא תמיד גורם לדברים להישמע פשוטים.

"טוב, אם זה באמת לא מפריע לך, זה גם לא מפריע לי." נטע אומרת לו ואז מביטה בי בשאלה. "איציק, אין לי מה לעשות כאן ואני קפואה. לשבת בבית קפה עם שוקו חם נשמע לי כמו גן עדן עכשיו ואנחנו באמת נגביל אתכם. אז בואו נתפצל."

"אם זה באמת לא מפריע לכם, זה בטח שלא מפריע לי." עדי אומרת ומצב הרוח שלי מתחיל להתרומם אחרי כמעט שעה של עצבים.

"טוב, מתפצלים. עברנו על פני בית קפה ממש לפי דקה, אז לכו אתם, תתחממו ותמשיכו לאן שבא לכם. אנחנו נהיה כאן ונחזור למלון כשהסקרנות של עדי תסופק." אני אומר עם חיוך.

רועי מושיט יד לנטע והיא מצדה אוחזת בידו בביטחון מוחלט, היא סומכת עליו בעיניים עצומות, בדיוק כפי שהוא סומך עלינו ואנחנו נפרדים.

עדי ואני מתמזגים בחזרה לתור ברגע שבני הזוג שלנו נעלמים ביחד מעבר לפינת הרחוב וממשיכים עם הדממה. אני לא יודע מה להגיד לה, הקנאה עדיין שולטת בי, אני לא מצליח להשתחרר ממנה.

הערב הזה לא הולך כפי שתכננתי, שום דבר לא הולך כפי שתכננתי ולמרות ההזדמנות המדהימה שרועי הגיש לנו, אני לא מפסיק לדמיין אותו מזיין אותה מעבר לדלת החדר בזמן שאנחנו מחכים להם במסדרון.

"לא שכבנו." עדי אומרת בשקט וממשיכה להביט קדימה.

"מה?"

"לא שכבנו, זה לא היה סקס, הוא עשה לי ביד ויצאנו." זה ממש לא מרגיע אותי. "אין לי מושג מאיפה זה הגיע, נראה לי שהמחשבה עליי צופה בגברים אחרים מזיינים עוררה בו איזושהי רכושנות והוא פשוט פעל בצורה ספונטנית. אבל זה לא היה סקס. אם על זה אתה חושב וזה מה שגורם לך לעקם לי פרצוף מהרגע שיצאנו מהחדר, אז תדע שזה לא מה שאתה חושב."

עד כמה זה מעוות שהיא מנסה להרגיע אותי עכשיו? כאילו שיש לי זכות בכלל לקנא, כאילו שזה לא הגיוני שבעלה ייגע בה ויעשה מה שבזין שלו. אני לא יודע למה דווקא הערב הגבולות מטשטשים ואני לא מצליח להבדיל בין הרצון נטו לזיין אותה לבין הרצון להיות היחיד שהיא רוצה שיזיין אותה. אם זה בכלל נשמע הגיוני.

אני לא עונה לה ואנחנו ממשיכים בהמתנה עד שסוף סוף מכניסים אותנו למועדון החשוך והחם.

 

עדי

המועדון כל כך חשוך שאני נאלצת לעצור את ההליכה ולמצמץ כמה פעמים לפני שאני יכולה להמשיך. הדבר השני שאני שמה לב אליו אחרי החושך, זה החום, במיוחד ביחס לקור שממנו הגענו.

החימום במועדון חזק מאוד ואני מיד פושטת את המעיל שלי, גם איציק. אחרי עוד כמה צעדים פנימה, אני מבינה שיש סיבה. רוב הנשים במועדון לבושות בהלבשה תחתונה בלבד. סטים סקסיים של חזיות ותחתונים, בייבי דולים ומחוכים כשלרגליהן נעלי עקב סקסיות. הגברים לעומתן, לובשים מגוון של ג'ינסים ומכנסיים מחויטים עם סריגים יפים, בדיוק כמו איציק. חוץ מהסאבים, הם מסתובבים עם מכנסי עור בלבד. ללא חולצות וללא נעליים.

המוזיקה רועשת ועשן הסיגריות מחניק. האלכוהול זורם בחופשיות ואני רואה ברקע שולחנות מכוסים שורות קוקאין. לא ככה דמיינתי את המועדון ואני מאוד שמחה שרועי ונטע לא אתנו, אני מאמינה שהם היו דורשים ללכת בשלב הזה.

איציק מושך אותי לכיוון הבר ומזמין לנו בירות. אני בדרך כלל לא שותה אלכוהול בכלל ואיציק יותר מתחבר לוודקה, אבל נראה לי ששנינו לא רוצים לאבד יותר מדי את הראש. לא משנה לאן הלילה יתפתח, אנחנו חייבים להישאר שפויים ובשליטה מסוימת.

ברגע שאנחנו מתיישבים ליד הבר אני מתחילה קצת להירגע ולהתחבר יותר לכל מה שקורה סביבנו. הערב הזה לא התחיל כפי שדמיינו, אבל יש לנו כאן הזדמנות חד פעמית וחיכינו לרגע הזה הרבה זמן. אני מסרבת לתת לכעסים וקנאה להרוס לנו את התוכניות.

אנחנו יושבים צמוד אחד לשנייה עם הגב לבר וצופים במתרחש. זוגות ושלישיות סביבנו מתנשקים ומתחרמנים ללא עכבות ובושה. רחוק ממה שאיציק תיאר לנטע. אנחנו שותים בדממה וסופגים את האווירה, נותנים לחום ולמוזיקה להרגיע אותנו, להכניס אותנו להלך הרוח שלשמו באנו.

הדקות חולפות ואני מרגישה את המתח משתחרר, הישיבה של איציק נהיית נינוחה יותר והוא מניח יד גבוה על הירך שלי, מלטף אותי בחופשיות שאנחנו לא מכירים. רועי ונטע לא יכולים להיכנס למועדון כי הכרטיסים אצלנו, אנחנו יכולים להיות אמיתיים הלילה.

אנחנו מסיימים את הבירות שלנו ואיציק מושיט לי יד, בדיוק כפי שרועי הושיט לנטע ובדיוק כמוה, אני אוחזת בידו של איציק בביטחון מוחלט. אנחנו משלבים אצבעות והוא מושך אותי אחריו למדרגות שמובילות למרתף.

אם חשבתי שבקומה הראשית אנשים חסרי עכבות, אז כאן למטה במרתף החשוך שמלא במיטות, ספות, כורסאות, נדנדות ורהיטי פשיט, אין חוקים. המושג "סדום ועמורה" חולף לי בראש ואני מחייכת בסיפוק. אני מרגישה בבית.

אני בוהה בהתרגשות במתרחש סביבי כמו ילדה בחנות ממתקים, המיטות מכוסות באנשים בשלבים שונים של סקס. חלקם בזוגות וחלקם בקבוצות. איציק מפעיל לחץ על היד שלי במטרה למשוך את תשומת הלב שלי ואני מביטה בו. החיוך שלו תואם לשלי, חיוך שאני מכירה כל כך טוב, החיוך שהוא מכוון רק אליי. נוטף מיניות ומחשבות זדוניות. אני יודעת על מה הוא חושב, אני יודעת מה הוא רוצה הלילה, בדיוק מה שאני רוצה. הכל.

הוא לוקח כמה צעדים אחורה ונשען על הקיר, מושך אותי אליו בכח ומשלב את האצבעות שלו חזק לתוך השיער שלי.

"לבשת את השמלה הזאת בשבילי?" הוא שואל אותי ומושך לי את השיער חזק, מכאיב לי.

"קניתי אותה במיוחד." אני עונה לו בכנות.

התשובה שלי מספקת אותו ולראשונה מזה שמונה שנים, הוא מנשק אותי.

אין שום דבר עדין ומהוסס בנשיקה, למרות שזאת הפעם הראשונה שלנו, אנחנו מתנשקים כאילו שעשינו זאת עשרות, מאות פעמים קודם.

השפתיים שלו חמות ורכות והלשון שלו מלטפת את שלי בתאווה. אני גונחת מהנאה ומעמיקה את הנשיקה, נושכת את השפתיים שלו בכח ומחדירה את הלשון שלי עמוק לתוך הפה שלו. אני רוצה להרגיש הכל, אני רוצה להכיר את הטעם שלו ולהרגיש את השיניים שלו עליי הרבה אחרי שהלילה הזה יסתיים.

כשאני מוצצת את הלשון שלו חזק אני מרגישה את הזין הקשה שלו זז בינינו, על הבטן שלי, מחכה לתור שלו בחוסר סבלנות.

"גם זה יגיע." איציק אומר ומשחרר אותי, כאילו שהוא שומע את המחשבות שלי. "הלילה רק התחיל."

אנחנו ממשיכים לטייל בין האנשים ואני מסוחררת, הסבלנות שלו ראויה להערצה, אני רוצה להרגיש אותו כבר בתוכי. אני צריכה את זה יותר מהכל, אבל נראה שהוא נהנה בינתיים מהנוף.

אנחנו נעצרים ליד ספה וצופים בשלישייה באמצע סקס לוהט. אחד הגברים יושב על הספה ועליו האישה. היא יושבת הפוך ומולה עומד הגבר השני, עם הזין שלו בתוך הפה שלה.

היא רוכבת על הגבר הראשון בקפיצות מהירות ומוצצת לשני במקצועיות, נראה ששלושתם יודעים בדיוק מה הם עושים וזו לא הפעם הראשונה שלהם.

בתנועה מיומנת, הגבר הראשון מושך את האישה אחורה, מוציא את הזין שלו מתוך הכוס שלה ומחדיר אותו אחורה, לתוך התחת שלה. היא לא מספיקה לצרוח לפני שהגבר השני כבר מחדיר את הזין שלו לתוך הכוס שלה והם מזיינים אותה במקביל.

לרגע אחד היא נראית סובלת ואני תוהה כמה זה כבר יכול להיות מהנה, להרגיש שני גברים בתוכך ללא שום הכנה. אבל מהר מאוד המבט שלה משתנה והיא מגלגלת עיניים אחורה בהנאה מוחלטת. גניחות הכאב הופכות לאנחות עונג ואני רואה איך היא נרטבת עוד ועוד ומרטיבה את שני השותפים שלה עם המיצים שלה.

הם מזיינים אותה במהירות ובכח, ללא שום עדינות. זה לא סרט פורנו והמטרה כאן היא לא צילום מחרמן ופוטוגני. זה זיון אכזרי וגס עם מטרה אחת, לגמור.

אני לא מצליחה לזוז מהמקום שלי ואיציק גם לא מנסה להזיז אותי. הוא עומד מאחוריי ומחבק אותי בזמן שאנחנו נהנים מהצפייה.

הגבר שנמצא מולה חונק אותה לפתע וככל שהיד שלו מתחזקת על הצוואר השברירי שלה, הצרחות שלה מתגברות, עד שלבסוף היא גומרת בפרעות ומשפריצה על שניהם. מעולם לא ראיתי או חוויתי דבר כזה. מעולם.

שני הגברים גומרים במקביל, סביר להניח בגלל ההתכווצויות המטורפות שלה שסוחטות אותם עד הטיפה האחרונה.

פאק.

כמה שניות אחרי שההצגה הפרטית שלנו מסתיימת, איציק מושך אותי בכח לספסל פנוי ומשכיב אותי עליו. הוא מתכופף ונעצר עם הפנים שלו מולי, מביט לי עמוק בעיניים עם מבט מלא בהבטחה. "אין לך מילת ביטחון ואל תבקשי ממני לעצור הלילה, עדי. את כאן בשבילי, נטו בשביל ההנאה שלי. את הזונה הפרטית שלי ולרצונות ולצרכים שלך אין שום משמעות."

אני לא טורחת לענות או אפילו להנהן עם הראש, שנינו יודעים למה אנחנו כאן ומה מדליק אותנו יותר מהכל. אלוהים יודע שדיברנו על זה מספיק.

איציק קושר את הידיים שלי לרגלי הספסל ומרים את השמלה שלי עד המותניים. הוא מוריד את התחתונים שלי ומשאיר אותי חשופה לעיניי כל מי שחולף לידינו. הוא נעמד ליד הראש שלי ופותח את כפתור המכנסיים שלו באיטיות, מוריד את הרוכסן ואת התחתונים עד שהזין שלו נגלה בפניי. ארוך, רחב וקשה. הוא לא מחכה להסכמה, הוא לא שואל, הוא תופס את הראש שלי ומכוון אותי לצד ומחדיר את הזין שלו עמוק לתוך הגרון שלי בתנועה חדה וחזקה.

"זאת לא מציצה, עדי. אני הולך לזיין לך את הפה ואני לא מתכוון לעצור עד שהזרע שלי יכסה אותך."

הוא מבטיח ומקיים. לא יכולתי למצוץ אותו גם אם הייתי מנסה. התנועות שלו מהירות ואכזריות, הוא מזיין לי את הפה והגרון ואני מתאפקת לא לתת לרפלקס ההקאה שלי לפעול. אני סופגת את הכוחניות שלו בלי תלונות, בלי התנגדות. העיניים שלי דומעות ורוק נוזל מהפה שלי, אבל אני לרגע לא נלחמת. זה מה שמדליק אותי, זה מה שרציתי, מה ששנינו רצינו. הוא משתמש בפה שלי דקות ארוכות עד שלבסוף הוא משחרר אותי וגומר לי על הפנים והלשון.

"ילדה טובה." הוא אומר לי וסף החרמנות שלי עולה. אני צריכה לגמור, אני צריכה הפוגה מההורמונים המשתוללים שלי ואיציק מצדו, מדליק סיגריה.

אני זזה מצד לצד, מצמידה את הרגליים שלי בשביל להקל קצת על הצורך, למצוא מעט חיכוך ללא שום הצלחה. העיניים שלי לא זזות ממנו בזמן שהוא מעשן בנינוחות. אני צופה בו עד שהוא מסיים את הסיגריה וכשהוא מכבה אותה על הרצפה, אני מרגישה לשון בין הרגליים שלי.

אני נרתעת בבהלה אבל אין לי לאן לברוח, אני קשורה לספסל. "אל תזוזי." איציק אומר לי ואני מסתכלת עליו בהלם ושוב על הסצנה בין הרגליים שלי.

גבר זר על הברכיים מולי, יורד לי. הלשון שלו חודרת עמוק לתוכי ואני גונחת בהנאה. הוא מוצץ לי את הדגדגן ואני מרגישה שאני שניות ספורות מאורגזמה מטורפת. אין לי מושג מי זה הגבר הזה ואיך איציק תכנן את זה וגרם לזה לקרות, אבל אין לי טענות.

איציק נשען מעליי בזמן שאני נאנחת ומייללת ומושך את מחשוף השמלה שלי למטה, חושף את השדיים שלי. לא אכפת לי מי רואה אותי ומי מסתכל עליי, הוא עושה את זה כי זה מה שהוא רוצה, זה מה שמדליק אותו. הוא רוצה לצפות בי כמעט עירומה עם גבר זר בין הרגליים שלי, אוכל אותי.

זה אחד הפטישים שלו ואני כאן בשביל לספק אותם, את כל הפטישים והסטיות שלו. כי זה הפטיש שלי, לספק את הדום שלי בכל דרך שהוא רק ירצה.

הגבר הזר מוצץ לי את הדגדגן בכח ואני גומרת בצעקות. האורגזמה חזקה ומתמשכת והוא לא מפסיק ללקק ולמצוץ אותי גם כשאני בוכה ומתחננת כי אני כבר רגישה מדי. הוא מכניס לתוכי שלוש אצבעות ואני גומרת שוב. פאק, אני לא עומדת בזה, אני לא אשרוד את זה. הצעקות שלי כל כך קולניות שרעשי הרקע נעלמים, אני חירשת ועיוורת לכל מה שקורה סביבי ומרוכזת נטו בתחושה.

כשאני נרגעת הגבר הזר קם והולך, לא מביט לאחור אפילו פעם אחת. איציק משחרר את הידיים שלי ושוב מושך אותי אליו בכח, מכוון אותי לאן שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.

הוא מכופף אותי על משענת של כורסת יחיד פנויה וחודר אליי מאחור. הוא הספיק להתקשות שוב בזמן שגבר אחר גרם לי לגמור פעמיים.

"אני אתן לך לגמור פעם אחת בזמן שאני בתוך הכוס שלך, אבל אני מתכוון לגמור בתוך התחת שלך, אז תכיני את עצמך נפשית." איציק אומר לי בזמן שהוא דופק אותי בברוטליות לתוך הכורסא.

הוא מושך את השיער שלי אחורה בכח וממלמל מלים גסות ומשפילות לתוך האוזן שלי. הוא מספר לי כמה חוסר האונים שלי מדליק אותו, כמה זנותית אני וכמה הוא נהנה להכאיב לי ועם כל מילה ולחישה אני נדלקת יותר עד שלבסוף אני גומרת שוב.

רגעים בודדים אחרי שהאורגזמה שלי חולפת, איציק יוצא מתוכי וחודר בכח לתוך פי הטבעת שלי. חומר הסיכה היחיד שהוא משתמש בו הוא המיצים שלי והכאב חד ומפתיע. אני לא זרה למין אנאלי, אחרי שמונה שנים עם רועי, ניסינו הכל, אבל הוא תמיד מכין אותי מראש. דואג להנאה שלי.

זה לא המקרה ואיציק הבהיר את הכוונות שלו, לרצונות ולצרכים שלי אין משמעות, הלילה אני שלו.

הוא מזיין אותי פעמיים שלוש בכח וגומר בתוכי. הגניחה העמוקה שלו ממלאת אותי סיפוק ואני יודעת בתוך תוכי שלילה אחד לעולם לא יספיק.

התחושות שהוא עורר בי הלילה ממכרות ואני אצטרך עוד מנה, בקרוב.

מחוברים – פרק 2

עדי

אני שונאת שופינג, שונאת להסתובב בין חנויות בגדים, שונאת לטייל, שונאת מוזיאונים, שונאת לחייך ולהיות נחמדה. אני רק רוצה לישון ולאכול, כמו תינוק בן שבוע, זו חופשת החלומות מבחינתי. שוב אני שואלת, מה לעזאזל חשבתי כשבחרתי את ברלין בתור היעד לחופשה ועוד בינואר?

כוס אימא של כל הגרמנים היפהפיים שמסתובבים בינינו כאילו הקור לא מזיז להם.  פאקינג מכונות. הפטמות שלי יכולות לחתוך יהלומים מרוב קור ואני די בטוחה שהאיברים הפנימיים שלי מתחילים לשבוק חיים.

וואו אני נשמעת ממורמרת אפילו לעצמי. גיל שלושים לא טוב אליי.. ואולי אלה המחשבות על הלילה. אין לי סבלנות לחכות. אין לי סבלנות לגלות אם רועי ונטע ירצו להצטרף אלינו. אין לי סבלנות לגלות מה איציק מתכנן.

אני יודעת שלכאן או לכאן אנחנו נחצה גבול הלילה. בין אם נלך לבד או שהם יצטרפו, משהו יקרה. משהו שלא אמור לקרות בינינו.

יש בי חלק שמרגיש אי נעימות, החלק שמאוהב ברועי, החלק שכל כך אוהב את נטע. אבל החלק הזה קטן ומפסיד אל מול החלק שרוצה את איציק.

תמיד אמרו לי שאני גברית מאוד במחשבות שלי, ברצונות ובצרכים שלי. חבר הכי טוב שלי אמר לי עוד כשהיינו בתיכון שאני חושבת עם הזין.

אימא שלי תמיד אמרה שיש לה שני בנים, אני ואחי הגדול. שאני הבן הקטן שלה ובטעות נולדתי עם האיבר הלא נכון בין הרגליים.

אני מסכימה איתם, גם אני מרגישה שיש בי משהו שמאוד לא דומה לחברותיי הנשים. אני חושבת על סקס בערך אחת לשעה. אני מוצאת את עצמי מריצה סרטים כחולים בראש בעבודה… לשם המחשבות שלי נודדות כשאני לא מרוכזת, לסקס.

המצפון שלי לוקה בחסר, אני פלרטטנית ובוטה, גסה. אני אף פעם לא מרגישה אשמה כשאני מפלרטטת עם גברים, כשאני זורקת רמיזות מיניות. כשאני עוברת את גבול הטעם הטוב.

רוב החברים שלי גברים. אני מבינה את הראש שלהם, אני מזדהה עם הראש שלהם. אני חושבת ומדברת כמוהם.

ההתפתחויות עם איציק לא מדירות שינה מעיניי, אני לא אוכלת את עצמי ולרגע לא מנסה לעצור, לשכנע את עצמי שזה לא בסדר, שאסור.

אני רוצה מה שאני רוצה וכל השאר על הזין שלי. אני רוצה אותו ואני יודעת בתוך תוכי שאני לא ארגיש אשמה, שאני לא אוכל את עצמי לאחר מעשה.

אולי יש בי חלק שאנן כי אני לא מאמינה שאיציק ילך עם זה עד הסוף. אולי אני מצפה שהוא יתקפל, שהמצפון שלו יתעורר ויעצור את שנינו.

רוב הזמן אני מרגישה דפוקה, מקולקלת, שמשהו לא עובד אצלי נכון ואני בדרך כלל לבד עם התחושה הזאת. קשה לי להאמין שאיציק דפוק כמוני. שהוא יבגוד באשתו ובדוד שלו בצורה הכי נוראית שיכולה להיות.

"לאן נעלמת?" נטע שואלת אותי בזמן שהיא מרפרפת בין שמלות.

"מה?" אני שואלת אותה בבלבול.

"את בוהה באותה הנקודה כבר כמה דקות, לא שמעת אותי מדברת אליך. הכל בסדר?"

"כן כן, אני סתם עייפה, לא ישנתי טוב." אני עונה לה אוטומטית.

"אז בואי נחזור למלון, נישן צהריים ונצא שוב בערב. נלך לשתות משהו."

אני מבינה לפי ההצעה שלה שאיציק עדיין לא סיפר לה על הכרטיסים והתוכניות שלנו.

"כן, רעיון טוב." אני אומרת ומסתובבת לכיוון הקופות בשביל לשלם על הבגדים המעטים שבחרתי לעצמי, כרגיל מבלי למדוד. כי אני שונאת למדוד.

"יש משהו מיוחד שרצית לעשות כאן? המליצו לך על מועדונים טובים?" היא שואלת אותי בזמן שאנחנו עומדות בתור.

אני בחרתי את היעד לחופשה וכמובן שעשיתי שיעורי בית. שיתפתי אותה על הקבוצות שהצטרפתי אליהן ועל חלק מההמלצות שקיבלתי, אז השאלה שלה לא מפתיעה אותי.

"האמת שיש איזה מועדון שהמליצו לי עליו לא מעט, אמור להיות משהו ממש אקסקלוסיבי ויוקרתי. הייתי מאוד רוצה שנצא לשם אבל הבנתי שלא פשוט להשיג כרטיסים. במיוחד לתיירים."

בסך הכל זו האמת, היא לא צריכה לדעת שבעלה כבר השיג את הכרטיסים, גם אני גיליתי רק לפני כמה שעות.

"וואלה, נשמע ממש מגניב." היא אומרת לי עם התמימות המתוקה שלה. אני באמת אוהבת אותה. "יש לך רעיון איך אפשר להשיג כרטיסים בכל זאת? זה יום ההולדת שלך, חייבים להגשים את כל הרצונות שלך." היא אומרת עם חיוך ומחבקת אותי.

אני מאוד מקווה לא לשבור לה את הלב בחופשה הזאת, אני מקווה להשאיר אותה קלולס כמו שהיא. אופטימית ומאושרת כמו שרק בחורה בת עשרים ושלוש יכולה להיות.

"חיים שלי את, אני אבדוק לגבי הכרטיסים, אולי לאיציק יהיה רעיון. הוא גם עשה שיעורי בית בשבועות האחרונים." אני אומרת לה ומשלמת על הבגדים.

"וואי כן ראיתי אותו כמעט כל לילה מול המחשב, ממש חשוב לו שיהיה לך יום הולדת מושלם. את יודעת כמה הוא אוהב אותך."

כן, אני יודעת.

 

איציק

"אמרתי לנטע שיש איזה מועדון שאני ממש רוצה ללכת אליו. שהמליצו לי עליו והוא ממש אקסקלוסיבי וכמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיסים. לא סיפרתי לה שכבר יש לך."

ההודעה מעדי מתקבלת בוואטסאפ בדיוק כשהן יוצאות מחנות הבגדים, רועי ואני המתנו להן בבית קפה מעבר לכביש בשעתיים שהן חיפשו בגדים.

אני פאקינג שונא שופינג ואני יודע שגם עדי, אני בטוח שהיא סבלה מכל רגע אבל המשיכה רק בשביל נטע. היא אוהבת את אשתי כמעט כמו שהיא אוהבת אותי. אם לא היתה בינינו משיכה מינית חולנית, מערכת היחסים בין ארבעתנו היתה מושלמת.

הן חוצות את הכביש ומצטרפות אלינו, עדי נראית חסרת סבלנות ולנטע מרוח חיוך על הפרצוף, סביר להניח בגלל ערימת השקיות שהיא סוחבת.

"איזה בגדים מושלמים, אין מבחר כזה בארץ והמחירים פצצה." נטע אומרת ומתיישבת לידי.

"כן." עדי מוסיפה בקצרה ומאותתת למלצרית, היא צריכה את מנת הקפאין השעתית שלה.

"טוב, יש לי הפתעה לעדי ואני לא בטוח איך תגיבו, אבל תזכרו שזה יום ההולדת שלה ולא בכל שנה מחליפים קידומת אז אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שהיא תיהנה."

אני פותח עם חיוך, מכין את הקרקע. נטע מסתכלת עליי בציפייה ורועי כבר מגלגל עיניים. הוא כל הזמן צוחק על זה שאני אעשה הכל בשביל לספק את אשתו ושאני גורם לו להיראות רע. אין לו מושג כמה הוא צודק.

"עדי סיפרה לי לא מזמן על מועדון מטורף כאן בברלין שהמליצו לה עליו, מקום ממש איכותי שכמעט בלתי אפשרי להשיג אליו כרטיסים. אז הפעלתי את כל הקשרים שיכולתי והשגתי לנו ארבעה כרטיסים להיום." אני אומר עם התלהבות לא מזויפת בכלל.

עדי יוצרת איתי קשר עין והשפתיים שלה מתרוממות מעט לחיוך המסתורי והסקסי שאני כל כך אוהב. פאק אני מת על הפה שלה.

"יא אני בהלם! בדיוק הרגע עדי סיפרה לי עליו ואמרנו שנפנה אליך שאולי תנסה להשיג כרטיסים. איזה קטע." נטע אומרת וצוחקת. כן, צירוף מקרים שכזה.

"נו מעולה, אבל למה ההקדמה? מה הקאטץ'?" רועי שואל.

"אה…זה מועדון עם נושא מסוים, יש דרישות, קוד לבוש ו… הופעות."

"איזה הופעות? מה הנושא?" רועי ממשיך עם רצף השאלות ומרים גבה, תנועה שהוא למד מאשתו.

"זה מועדון בדס"מ, הכניסה בלבוש שחור או תלבושות פטיש, רוב האוכלוסייה הם אנשים שחיים את החיים האלה, דומים וסאבים. יש שם הופעות שהקהל משתתף בהן.. מופעי סקס. חדרי סקס עם קירות מזכוכית שאפשר לצפות מהצד ולהצטרף אם רוצים. אורגיות המוניות, מופעי ענישה, הצלפות וכאלה… בקיצור, סרט פורנו. כמובן שהכל לבחירתנו בלבד ואף אחד לא מכריח אותנו להשתתף בכלום. אבל כן חשוב לציין שהסקס יהיה פומבי ומסביבנו בכל מקום, אי אפשר להתעלם מזה."

הסיבה שארבעה אנשים, על פניו ונילים לחלוטין, מכירים את המושגים האלה, היא שעדי אובססיבית לבדס"מ.

לפני כמה שנים היא התחילה לקרוא ארוטיקה, או "פורנו לאישה המשכילה", כמו שאני קורא לזה. מהר מאוד היא הגיעה לספרים עם מוטיב בדס"מי ומאז היא אובססיבית לנושא. היא חופרת לנו בכל הזדמנות, מסבירה מושגים, כללים ואפילו שולחת קטעים מהספרים בקבוצת הוואטסאפ המשותפת שלנו.

כן, כבר ציינתי שהיא לא "דודה" טיפוסית.

זו הסיבה שאני יכול לזרוק מושגים כמו "דומים" ו"סאבים" וכולם יבינו בדיוק על מה אני מדבר.

"וואו, אני לא יודעת אם אני מסוגלת ללכת למקום כזה." נטע אומרת ומסתכלת עלינו אחד אחד בדאגה. מצוין, לזה קיוויתי, אבל אני חייב לפחות לנסות לשכנע אותה אחרת, שיראה אמין.

"ממי זרמי, אנחנו לא משתתפים בכלום, רק צופים מהצד. יש שם אלכוהול ומוזיקה, נתייחס לזה כמו למועדון רגיל."

"אבל זה לא מועדון רגיל, אנחנו לא הולכים לשם בשביל לרקוד ונשמע שאף אחד לא בא לשם בשביל זה. אני לא חושבת שאני מסוגלת לשבת אתכם על הבר בזמן שזוג מקיים יחסי מין לידינו."

"מצטער, אני עם נטע." רועי מוסיף ומביט בעדי. "ממי אני לגמרי רוצה להגשים לך פנטזיה, אבל זה גדול עליי. לא מסוגל לראות את זה ובטח שלא חושב שזה הגיוני שארבעתנו נצפה ביחד. אנחנו משפחה, לא חבורה של גברים במסיבת רווקים."

בשלב הזה המבטים שלי ושל עדי מצטלבים ושנינו יודעים שהכיוון טוב לנו ואנחנו רק צריכים לתת פוש. אני משאיר לה את הבמה, עדי אשת מכירות בטבע שלה, היא יכולה לשכנע כל אחד בדרך שלה, באמונות שלה. לא פעם אמרנו לה שהיא צריכה לרוץ לראשות הממשלה… או לפחות להשתתף באח הגדול.

"שמעו, אני לא רוצה לבאס אף אחד, זו חופשה משותפת שלנו ולמרות שזה יום ההולדת שלי אני רוצה שכולנו נהנה ולא רק אני. אבל אני באמת חושבת שזה לא ביג דיל, כן, אנשים יזדיינו ברקע, אבל לא בכל פינה ולא על הבר. קראתי המון על המועדון הזה, הסקס מתרחש במקומות שמיועדים לו. יש חדרים ספציפיים ומבוך תת קרקעי. לשם הולכים למטרה אחת. יש איזור שהוא נטו מועדון, כמו שאיציק אמר, אלכוהול ומוזיקה. נוכל להישאר שם."

"אבל אז מה הפואנטה? את מתלהבת מהמועדון בגלל המוטיב שלו, לא בגלל האלכוהול והמוזיקה." נטע סותרת.

"נכון, אז רועי ואני נוכל להתפצל מכם קצת ולהסתובב בין החדרים, אולי אפילו לרדת קומה. ככה את לא תצטרכי לצפות בדברים שלא מתאימים לך ואתה לא תצטרך להרגיש הזוי שאתה צופה עם האחיינים שלך." היא אומרת ומביטה בנטע ורועי בציפייה.

"אני לא יודע, עדי. זה לא רק הקטע עם האחיינים, אני באמת לא מעוניין לראות אנשים מזדיינים מול הפרצוף שלי. זה לא עושה לי את זה ולא מושך אותי בשום צורה. אין לי בעיה לבוא ולהישאר באזור המועדון בלבד, אבל אני לא רואה את עצמי מתפצל מהם והולך איתך לחקור."

תודה לך על ההרמה להנחתה.

"אז אני אלך איתה."

"מה?" נטע שואלת בבלבול.

"אני אלך איתה. את ורועי תישארו בסביבה הבטוחה ואני אלך עם עדי. היא מתה לחקור את העולם הזה, זו פנטזיה שלה כבר שנים ואני לעומתכם לא נגעל וזה לא נראה לי הזוי. רועי, אתה בטח לא רוצה שהיא תסתובב שם לבד, גם אני לא רגוע עם המחשבה הזאת, אז אני אלווה אותה."

כמה פשוט והגיוני זה נשמע. עוד קצת, אנחנו כמעט שם.

"אני לא יודעת, זה נשמע לי מוזר." נטע מתעקשת ואני מתחיל לאבד סבלנות.

"האמת שאין לי בעיה עם זה." רועי אומר ומשתיק את השולחן.

"אין לך בעיה שאיציק ועדי יסתובבו לבד במועדון בדס"מ ויצפו באנשים מזדיינים ומי יודע מה עוד?" נטע שואלת אותו בפליאה.

"לא, אין לי בעיה. נכון, זה לא הכי נורמטיבי." הוא אומר וצוחק. "אבל אשתי לא בן אדם נורמטיבי וכולנו יודעים את זה. גם לבעלך יש שריטות משלו. אם זה מה שהיא רוצה, אם זה מה שישמח אותה הלילה, אז שילכו על זה. אני לא רואה את עצמי עושה את זה ולא בא לי לבאס אותה, אז מי אם לא איציק? נשמע שגם אותו זה מעניין והם אוהבים אחד את השני מספיק בשביל שאני ואת נהיה רגועים שהם ישמרו האחד על השנייה. אז מה הבעיה בעצם?"

האמון המוחלט של רועי משמח וצובט לי את הלב בו זמנית. הוא מאמין בשנינו בלב שלם, יודע בכל רמ"ח איבריו שהוא שולח את אשתו עם הגבר שהוא סומך עליו יותר מכולם כדי שישמור עליה ולא ינצל אותה. אם נטע לא היתה חלק מהעניין, אני די בטוח שהוא היה שולח אותנו לבד למועדון ונשאר לישון במלון.

המצפון שלי מנסה להשתחרר, לשלוח זרועות ולהיאחז במוסר שכבר לא קיים בי. אני קובר את תחושות האשמה עמוק בתוכי ולא נותן להן הזדמנות להזיז אותי מהמטרה.

"אין לך בעיה עם זה? באמת? אתה אומר את זה בכנות מוחלטת?" נטע שואלת שוב בזמן שעדי ואני דוממים, נותנים להם לסגור לנו את הפינה מבלי להפעיל שום לחץ.

"כן, באמת אין לי בעיה. אבל אם לך זה מפריע, אז ברור שזה לא יקרה, אני לא היחיד שמחליט כאן. פשוט נראה לי שזה פתרון טוב לכולנו, ככה גם לי ולך יהיה זמן איכות לבד בזמן ששני אלה מסתובבים."

והנושא סגור. נטע לעולם לא תתווכח עם רועי, היא מעריצה אותו וסומכת עליו בעיניים עצומות. מבחינתה אם הוא שלם עם זה, אז גם היא תהיה.

הדבר היחיד שהיה יכול להיות יותר טוב, זה אם הם היו מחליטים בכלל לא להצטרף אלינו. הנוכחות שלהם תגביל אותנו. אבל אולי זה לטובה, עדיף להישאר עם טעם של עוד. יש לנו חיים שלמים לפנינו, זה רק הלילה הראשון.

 

עדי

לא הצלחתי לישון בצהריים, התפצלנו לחדרים במטרה לנוח ולאגור כוחות, אבל האדרנלין והחרמנות לא נתנו לי מנוח. יזמתי חפוז עם רועי שרק הדליק אותי יותר, אז אחרי שהוא נרדם גלשתי לאתר הפורנו האהוב עליי ואוננתי למראה סרטוני פטיש. גמרתי פעמיים עם השם של איציק על השפתיים שלי.

לא דיברנו יותר על התוכניות ללילה, אפילו לא בארוחת הערב המשותפת, שהיתה שקטה מדי לדעתי. אני לא יודעת אם זה בגלל שהנושא הוחלט ואין מה לדוש בו. או בגלל שלכולנו יש תחושת בטן אינטואיטיבית שאומרת לנו להשאיר את המחשבות לעצמנו.

רועי ונטע מאמינים בנו אמונה מוחלטת ועיוורת, אבל הם לא מטומטמים. מכרנו להם את הרעיון, אבל משהו בתוכם כנראה מאותת להם שהדברים לא לגמרי כפי שהם נראים. או יותר נכון, לא לגמרי בסדר.

בשום תסריט זה לא נראה נורמטיבי שאני אצפה בסקס חי עם אחיין של בעלי. בזמן שבעלי ואשתו של האחיין לא לצדנו. כך או כך זה סוטה ודי הזוי.

אני תוהה איך הגענו למצב הזה, איך הצלחנו לשכנע אותם כל כך בקלות. האמונה שלהם באמת עד כדי כך עיוורת? או שאולי המתירנות שלי ושל איציק מדבקת, משפיעה עליהם וגורמת להם להרגיש שמה שאנחנו עושים הוא נורמלי.

אנחנו עולים בחזרה לחדרים להתארגן וכל פריט לבוש שאני בוחרת מלווה במחשבות על איציק. במטרה לשמח אותו, לרצות ולספק אותו, לפתות אותו.

אני לובשת שמלת מיני שחורה קצרצרה עם שרוולים ארוכים ומגפיים עם עקב גבוה. העור השחור עובר את קו הברכיים. המראה די זנותי אבל בהחלט מתאים לאופי המועדון.

אני שוקלת להוסיף קולר שחור שקניתי לעצמי לפני כשנתיים בחנות סקס, אבל אין לי איך להסביר אותו לרועי, אז אני מוותרת על הרעיון.

רועי נעמד מאחוריי לבוש כולו בשחור. ג'ינס, סריג צמוד שמחמיא לו מאוד ומגפיים חדשות. הוא נראה מעולה. השיער שלו שחור לעומת הבלונד של איציק ועדיין אין בו סימנים לשיבה, דבר שגורם לעיניים הירוקות שלו לבלוט בתוך כל הרקע הכהה שסביבו ואני מרשה לעצמי ליהנות כמה רגעים מהמראה החיצוני של בעלי. הוא יפהפה, בדיוק כמו האחיין שלו שכל כך מזכיר אותו וכל כך לא.

"את סקסית, אשתי." הוא אומר לי ונצמד אליי, מסיט את השיער שלי לצד, מנשק לי את הצוואר וחופן את השדיים שלי בכח.

אני מופתעת כשאני מרגישה אותו קשה על התחת שלי, משתפשף עליי וגורם לסף החרמנות שלי רק לעלות.

"ממי.. אין לנו זמן לחפוז, מחכים לנו." אני אומרת לו ובמקביל נשענת אחורה, נהנית מתשומת הלב.

"אני יודע." הוא עונה לי ומכניס שתי אצבעות לתוך החוטיני שלי, מלטף את הדגדגן בתנועות מעגליות.

"אז מה אתה עושה?" אני שואלת וגונחת, מרגישה את האורגזמה כבר מתקרבת מרוב שאני מוכנה.

"דואג שתחשבי על בעלך הערב כשתראי גברים אחרים מזיינים." הוא אומר ומחדיר שתי אצבעות לתוך הכוס הרטוב שלי ועוד שתיים לתוך התחת שלי. פאק הוא מפתיע אותי והכאב החד מדליק אותי יותר.

אחרי שמונה שנים ביחד, רועי יודע בדיוק מה לעשות ואיך לגעת בי בשביל לגרום לי להתפוצץ תוך פחות מדקה.

הוא מזיין אותי בכח עם האצבעות שלו ואני צורחת את האורגזמה שלי לחלל החדר, לקירות, בלי שום מחשבה על האחיינים שאתנו בסוויטה המשותפת.

כשההתכווצויות מסתיימות, הוא מוציא את האצבעות שלו ומסדר את החוטיני שלי, את השמלה ומחייך אליי במראה. "יאללה ממי, מחכים לנו."

אני הולכת אחריו מטושטשת וקצת מבולבלת, לא ציפיתי לזה, לא ציפיתי לרכושנות הזאת ממנו. הוא בדרך כלל הרבה יותר קליל.

אנחנו יוצאים מהחדר ונתקלים באיציק ונטע שכבר מחכים לנו. הסומק בלחיים של נטע והמבט הזועם של איציק מוציאים אותי מהטשטוש ואני לא יודעת איך להגיב.

זה ברור שהם שמעו אותנו וזה ברור שגם איציק לא ציפה להתחיל ככה ערב שכביכול אמור להיות הגשמת פנטזיות רק לשנינו.

אנחנו הולכים בדממה במסדרון ואני תוהה איך היוצרות התהפכו. איך הגענו למצב בו רועי מוביל אותנו עם גב זקוף בזמן שאיציק ואני נסחבים מאחוריו בסערת רגשות.

מחוברים – פרק 1

איציק

הייתי בן חמש עשרה כשראיתי אותה לראשונה. עדי, חברה של דוד שלי. היא היתה אז בת עשרים ושתיים.

לקרוא לו "דוד שלי" לא מעביר באמת את רמת הקשר בינינו. רועי הוא יותר כמו אחי הגדול.

רק עשר שנים מפרידות בינינו, האח הקטן של אימא שלי, שהפך אותי לאח הקטן שלו.

הם יצאו ביחד רק כמה שבועות כשהוא הזמין אותה לבית של ההורים שלו לארוחה, הבית של הסבים שלי.

כמו בכל יום, גם אני הייתי שם ורועי שלח אותי לפגוש אותה בחניה, להוביל אותה לכניסה לבית.

אני כבר לא זוכר מה חשבתי כשראיתי אותה, אני רק זוכר מה הרגשתי. הורמונים של נער מתבגר שמתאספים במהירות בגוף ויורדים דרומה.

היו לי חברות בשלב הזה, התנשקתי, נגעתי בהן והן נגעו בי. אבל הן היו ילדות בדיוק כמוני.

עדי..

עדי היתה התגלמות הסקס מבחינתי, ההגדרה המילונית, הפנטזיה הכי גסה שילד בן חמש עשרה מסוגל לדמיין.

היא חייכה אליי בזמן שנאלמתי דום וצעדה לצדי עד שנכנסנו לבית.

כעבור שנה היא כבר הפכה לאשתו ואני, לאחיין שלה.

את הקשר שהתפתח ביני לבינה קשה לתאר במלים. היא אוהבת לספר שהיא אהבה אותי ממבט ראשון. שהתמקמתי בלב שלה מידית ולתמיד.

אני מגבה את הגרסה שלה.

היא נכנסה למשפחה שלנו כאילו היא תמיד היתה חלק ממנה ואת תפקיד הדודה היא לקחה ברצינות.

היא ידעה כמה אני ורועי קרובים ודאגה לקרב בינינו אפילו יותר.

השנים חלפו והקשר בין שלושתנו התחזק. מעבר לארוחות השישי המשותפות, ביליתי לא מעט בדירה שלהם, גם כשרועי היה בעבודה.

הכימיה בינינו היתה הדבר המיוחד ביותר שקרה לי. היא הבינה אותי ללא מלים, היא הבינה אותי כשהחברות הזמניות שלי לא ידעו להתמודד עם הרצונות והצרכים שלי.

סיפרתי לה הכל, כל מה שלא העזתי לספר לחברים הכי טובים שלי. על ההתנסות המינית הראשונה שלי, הדקה השלמה שהצלחתי להחזיק… היא צחקה עליי ללא שום בושה ומיד אחרי זה חיזקה אותי ונתנה לי טיפים לעתיד. את הג'וינט הראשון שלי היא גלגלה כי אמרתי לה שאני רוצה לנסות והיא העדיפה שזה יקרה תחת ההשגחה שלה.

נרדמתי עם הראש על הברכיים שלה בפעם הראשונה ששברו לי את הלב.

הערצתי את ההומור הציני והשחור שלה שהפך מהר מאוד גם להומור שלי, פיתחנו שפה משלנו. שפה שלפעמים גם רועי לא הבין.

במהלך השירות הצבאי הכרתי את נטע. האהבה בינינו התפתחה בטבעיות והדדיות, היא עשתה אותי מאושר, כמעט שלם. כמה חודשים אחרי שהשתחררתי התחתנו.

אני עדיין לא יודע אם מיהרתי כי התאהבתי עד מעל לראש, או שרציתי להציב עוד מחסום ביני לבין עדי. עוד איסור, עוד סיבה לא להיכנע לצרכים שהציפו אותי, שאיימו להטביע אותי.

אני מבין היום שהייתי מוקסם ממנה, מוקסם מכל מה שהיא ייצגה באותן השנים. לא הבנתי באמת מה הרגשתי, לא הבנתי באמת מה רציתי ממנה, מה ציפיתי ממנה.

אולי לא ציפיתי לכלום, היא היתה אשתו של דוד שלי. היא עדיין אשתו של דוד שלי.

אבל אני לא אותו הילד המבולבל שפגש אותה בחניה, אני לא אותו הילד שנגע בעצמו בלילות במחשבות על נשיקות מלאות אהבה.

הפנטזיות שלי קיבלו טוויסט גס ומלוכלך, הבלבול והמבוכה הפכו למטרה ברורה, אגואיסטית ואכזרית.

השנים חלפו והערכים והמוסר נעלמו מהדי.אנ.איי שלי. אני לא יודע מתי זה קרה, מתי התחלתי לזרוק זין על חוקים ועקרונות. זו לא החלטה שלקחתי במודע, לא קמתי בוקר אחד והחלטתי לפגוע באשתי ובדוד שלי. אני לא מתכנן לפרק משפחות ולרדוף אחר סוף טוב מהאגדות.

אני נותן לצורך הבסיסי ביותר שלי, החייתי ביותר שלי להוביל אותי.

אני רוצה אותה. בין אם זה לילה אחד או אלפי לילות, זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה לחשוב.

אני רוצה אותה.

 

עדי

שלושים. פאק. מתי זה קרה? רק אתמול עבדתי כברמנית במועדונים הנחשבים ביותר בצפון והיום אני מנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד רואי חשבון.

כל יום הולדת הוא זמן טוב לחשבון נפש, אבל משהו בגיל הזה, בהחלפת הקידומת, גורם לי להתערער. לפקפק בכל החלטה שלקחתי בעשור האחרון.

אני מאושרת? אני מסופקת?

התחתנתי בגיל עשרים ושלוש וזרמתי לעולם העבודה, המשכורות והחשבונות. לא למדתי שום דבר, לא טיילתי סביב העולם, לא הגשמתי פנטזיות פרועות שאנחנו מריצים בראש באמצע הלילה ולא מעזים לומר בקול רם.

אני עובדת תשע שעות ביום, תופסת שיזוף לא מחמיא מהפלורסנט במשרד וחוזרת הביתה לבעלי ושתי הבנות שלנו.

ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני שינה ו…זהו. לילה טוב, בוקר טוב, יום חדש.

אני חושבת שפעם הייתי יותר מעניינת. שפעם רציתי יותר.

אני קמה מהמיטה ובזמן שהקומקום מתחמם אני לובשת במהירות טרנינג עבה, גרביים וכובע צמר.

כמו בכל בוקר אני חייבת שתי סיגריות עם הקפה הראשון שלי. רועי עדיין ישן אז אני יוצאת למרפסת בדממה מוחלטת.

ינואר בברלין, מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהתעקשתי על חופשה באירופה לכבוד יום ההולדת שלי? שיא החורף והרחובות מכוסים לבן. הקור חודר לי לעצמות, מכאיב לי בגב. קור ששום חולצה תרמית לא יכולה למנוע.

אני מתיישבת על הכיסא הקפוא ונלחמת להדליק סיגריה עם ידיים רועדות כשהדלת למרפסת הצמודה נפתחת ואחיין שלי יוצא ממנה.

"ידעתי שאני אמצא אותך פה." הוא אומר עם חיוך קטן ומתיישב לידי, מדליק את הסיגריה שלו.

טסנו עם איציק ונטע, אחיינים שלנו. למרות שמפרידות בינינו כמה שנים טובות, אנחנו מאוד קרובים ומשמרים מערכת יחסים צמודה.

נטע הפכה לסוג של אחות קטנה עבורי ואיציק… איציק הוא אחת האהבות הגדולות ביותר שלי.

מהיום הראשון שראיתי אותו, נער רזה וגבוה עם עיניים כחולות ענקיות, הוא נכנס לי ללב. אהבתי אותו כמו אח קטן, הוא הפעיל את כל מנגנוני ההגנה שלי והרגשתי מחויבות אישית כלפי הביטחון והאושר שלו.

אין לי דרך הגיונית להסביר את הקשר בינינו. אני גדולה ממנו בשבע שנים, לא אמורים להיות לנו יותר מדי נושאי שיחה משותפים. אבל תמיד היו לנו.

אני מרגישה שהוא תמיד היה שם, חלק ממני, חלק קטן שהתפתח והתעצם. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו. החבר הכי טוב שלי.

מי היה מאמין שאותו הילד שתמיד היה צריך את הכתף שלי ואת התמיכה שלי, יהפוך לגבר הדומיננטי והחזק שיושב לצדי עכשיו.

"למה אתה ער?" אני שואלת אותו בסקרנות מהולה בקנאה. שמעתי אותו ואת נטע מזדיינים בערך עד שלוש לפנות בוקר. פאקינג סוויטה כפולה בתחת שלי. "שבע בבוקר, אתה אמור בדיוק להחליף צד מתחת לפוך."

"הפעלתי שעון מעורר, רציתי לשתות איתך את הקפה הראשון של הבוקר. אין לנו כל כך הרבה זמן איכות בחופשה הזאת והנחתי שנטע ורועי ישנו בשעה הזאת."

אני מחייכת אליו ללא מלים ונצמדת לצד שלו, כצפוי הוא מרים את היד ועוטף אותי לחיבוק חזק וחם כמו שאני אוהבת. מלווה בנשיקה למצח.

מבנה הגוף הרזה שלו כבר מזמן התפתח לשרירים מודגשים.

למרות שרועי חלם שאיציק ילך בעקבותיו לאקדמיה ויעבוד במשרד מרווח לבוש בחליפה מחויטת. איציק הלך אחרי האהבה שלו והפך לנגר.

שעות ארוכות של עבודה פיזית ברמה היומית הפכו אותו לסמל של בריאות וחיטוב.

הפנים שלו נותרו יפהפיות כמו תמיד עם עיניים כחולות ענקיות ושיער בהיר, אבל הקסם הנערי כמעט נעלם. נשאר רק הגבר שהוא כל כך מיהר להיות.

הוא רק בן עשרים ושלוש, אבל רוב הזמן אני מרגישה שהוא המבוגר בינינו. אני מרגישה שאני נתקעתי איפשהו במרוצת הזמן, נחלשתי, בזמן שהוא התבגר והתעצם.

אולי הדמיון שלי סתם עובד שעות נוספות והתאריך המקולל הזה גורם לי לרגשנות מיותרת.

"עילפת את נטע? בשלב מסוים חששתי שהמיטה שלכם תפרוץ דרך הקיר ואני אצטרך לצפות בכם." אני אומרת לו בעוקצנות.

מעולם לא שמרתי על הפה שלי לידו, מעולם לא התיימרתי להיות דודה אמתית עם גבולות ומבוכה. יש לי פה גדול ואני גסה, לא מכרתי לו גרסה מעודנת יותר, אפילו כשהוא היה בן חמש עשרה.

רציתי לגונן עליו בהתחלה, להשאיר אותו תמים ובתולי. אבל הוא גדל מהר מדי מול העיניים שלי והטבע האמתי שלי פרץ החוצה אל מול הסקרנות שלו.

"אני פשוט רציתי להשתיק את הגניחות הקולניות שלך, הדרך היחידה שחשבתי עליה היתה דפיקות של מיטה על הקיר. נראה לי שזה עבד." הוא מעולם לא נשאר חייב, תמיד היתה לו תשובה לעקיצות הבוטות שלי. כן גם אני התחלתי את הלילה עם סקס, אבל סיבוב אחד מספיק לרועי. מסתבר שאיציק יכול להמשיך לעוד שלושה ארבעה.

"יום ההולדת שלי, אתה יודע….." אני מרימה לו להנחתה הקבועה.

"כן, יש פעמיים בשנה שאת נותנת לו. יום ההולדת שלו ויום ההולדת שלך. אין לי מושג איך הצלחת להיכנס להריון פעמיים." הבדיחה ישנה אבל עדיין משעשעת אותי.

אנחנו עוברים לשתיקה נוחה ומסיימים את הסיגריות שלנו, מדליקים ישר את הסיגריות הבאות.

"עדיין לא אמרת לי מזל טוב." אני ממלמלת ומתכרבלת עמוק יותר לתוך החיבוק שלו, הקור מרדים אותי.

"אני אגיד לך בזמן שלי."

אני יודעת שמערכת היחסים שלנו לא נורמטיבית, משהו שם לא לגמרי בסדר, לא לגמרי נכון והוגן כלפי בני הזוג שלנו. בייחוד שבעלי הוא הדוד שלו. אבל אלה אנחנו, תמיד היה בינינו משהו מעבר, משהו אחר והשנים רק העצימו את הקשר הזה. את הכימיה וההבנה שאני מרגישה רק איתו.

אנחנו לא מדברים ככה ליד אנשים, אנחנו יודעים לשמר את ההצגה המשפחתית של דודה ואחיין. אבל כשאנחנו לבד, בארבע עיניים, ללא אוזניים ועיניים סקרניות, אנחנו מורידים את המסכות המתורבתות ומראים את הפנים האמתיות שלנו.

פנים פחות יפות, פחות מכובדות, אבל כנות.

"השגתי לנו אישורי כניסה למועדון שרצית." הוא אומר לי באותו טון שקט שהשתמשתי בו לפני כמה רגעים, על גבול הלחישה, ישירות לתוך האוזן שלי.

אני מרימה גבה אבל לא מעזה להביט בו. הקרבה בינינו, הדיבור על המועדון.. אני מרגישה שאנחנו עולים עוד שלב בשריטה המשותפת שלנו.

"מה איתם?" אני שואלת אותו ללא פירוט, שנינו יודעים למי אני מתכוונת.

"או שהם יצטרפו אלינו, או שהם ייבחרו להישאר במלון.. ללכת ביחד למסעדה, מוזיאון, לא חסרות אפשרויות."

אני מהנהנת באטיות. כן, גם לנטע ורועי יש מערכת יחסים קרובה מאוד ולא תהיה להם בעיה להתפצל וללכת ביחד למסעדה רגועה בזמן שאני ואיציק נצא לבלות.

"לא חסרות להם אפשרויות, אבל אנחנו בכל זאת מדברים על מועדון בדס"מ. נראה לי שיש גבול לכמה שהם יאפשרו לנו לחקור לבד בלעדיהם." אני טוענת מנגד. אפילו אני יודעת עד כמה זה נשמע לא נורמטיבי שאני אלך למועדון פטיש לבד עם אחיין של בעלי.

"נשאיר את ההחלטה בידיים שלהם." הוא עונה לי ומצמיד אותי אליו עוד, מפעיל לחץ עם האצבעות שלו על הצלעות שלי, מתחת לחזה. כמעט נוגע, אבל לא. "או שהם יצטרפו אלינו, או שנלך לבד. אלה שתי האופציות היחידות. לכאן או לכאן, הלילה אנחנו שם."

הוא סוגר את השיחה ונותן לי עוד נשיקה על המצח.

אנחנו בדרך לגיהינום, אני יודעת.