מחוברים – פרק 3

נטע

הדממה במעלית רועמת. אני עומדת בפינה ובוחנת את הפרצופים של הסובבים אותי בזמן שאנחנו יורדים את שמונה הקומות הקצרות עד הלובי.

עדי שקועה במחשבות, המבט שלה מהורהר ומבולבל. איציק בוהה בדלתות אדום ועצבני ורועי עומד עם הגב אלינו, אבל אני רואה את ההשתקפות שלו על הדלתות המבריקות ואת המבט הזחוח שלו.

משהו קורה הלילה, משהו מתרחש בין ארבעתנו ונראה לי שהבלתי נמנע סוף סוף כאן.

הקשר בין עדי ואיציק היה ברור לי מהרגע שישבתי עם שניהם באותו החדר לפני שנתיים. הם רוצים אחד את השני, המשיכה המינית ביניהם כל כך מוחשית שרק אנשים עיוורים יכולים לפספס אותה.

אני מכירה את שניהם כל כך טוב. האחד, בעלי, גבר דומיננטי מלא בביטחון עצמי עם תיאבון מיני שלא יודע שובע. השנייה, אשתו של דוד שלו, אישה מדהימה וחזקה שאוהבת את בעלה ואת הבנות המשותפות שלהם, אוהבת את אחיין של בעלה ואוהבת את אשתו, אבל לא מספיק בשביל למנוע מעצמה את מה שהיא רוצה יותר מהכל.

הם כל כך דומים, כל כך קשורים ומתאימים אחד לשני שזה מפתיע שהם הצליחו להתאפק עד עכשיו. שמונה שנים.

היה לי נוח עם ההצגה של הקלולסית, נוח לשחק את המשחק ולדחות את הקץ. מצד אחד, כי אני באמת אוהבת את עדי, הקשר בינינו מדהים, היא החברה הכי טובה שלי. היא היתה שם לצדי מהרגע שנכנסתי למשפחה. מגוננת, מחנכת, עוזרת. אחותי הגדולה לכל דבר ואני מפחדת על מערכת היחסים שלנו. מצד שני, כי אני אוהבת את בעלי. אין לי טענות כלפיו, הוא בעל מדהים ומפרגן, הוא עושה הכל כדי שיהיה לי טוב, מגשים כל גחמה שלי. אני יודעת ומרגישה בכל יום כמה הוא מאוהב בי… אבל שוב, לא מספיק בשביל להצליח להדחיק את הרצון הכי חזק שלו.

הוא רוצה אותה בגלל כל מה שהיא מייצגת, האסור, הפרוע, הסוטה. אני אשתו, הוא שם אותי על מזבח. הסקס שלנו מצוין, אבל אני תמיד מרגישה שמשהו חסר לו, הוא צריך משהו מעבר ואני לא יכולה לספק לו את ה"מעבר" הזה. רק היא.

אבל איך אני יכולה לקום ולומר להם ללכת על זה? עד כמה אני חולנית והזויה שאין לי שום בעיה עם זה שבעלי ישכב עם אישה אחרת ועוד מישהי כל כך קרובה אליי?

בשנה האחרונה צפיתי באינספור תוכניות על פוליאמוריה וזוגות ביחסים פתוחים ולמרות שאני לא רואה את עצמי עם גבר אחר, אני כן מבינה אותם, אני איפשהו מקנאה בהם.

יש משהו מאוד מושך בביטחון שלהם, בחופש, ברדיפה אחר האושר והסיפוק. אני לא נרתעת מהרעיון, אני לא נגעלת ולא חושבת שזה חולני.

עם זאת, החסמים האישיים שלי מונעים ממני להגיב בצורה שאני מאוד שלמה איתה.

לצערי אני עדיין מנוהלת על ידי הפחד שלי מדעות של אחרים. מה יגידו? מה יחשבו עליי?

ברור לי שאם יקרה משהו זה יישאר בין ארבעתנו, אני לא חוששת מדעות של אנשים אחרים. אני חוששת מהדעות של איציק, עדי ורועי. איך הם יקבלו את זה?

איציק יחשוב שאשתו כל כך חלשה ומסכנה שהיא מוכנה לעשות הכל רק בשביל לא לאבד אותו? הרי מעולם לא שיתפתי אותו במחשבות שלי, מעולם לא דיברתי איתו על התוכניות האלה, על הזוגות הרבים שחיים ככה באושר מוחלט.

עדי תתרחק ממני? זה יהרוס את הקשר החזק והאוהב שלנו? נאבד אחת את השניה?

ורועי? רועי הוא הנעלם הכי גדול במשוואה. אין לי מושג מה הוא חושב, מה הוא יודע, מה הוא רוצה.

לרוב זה נראה שהוא מקבל את עדי כפי שהיא, שהוא רואה מי היא באמת, מאיזה חומר היא קורצה ומה הצרכים שלה. עם זאת, למיטב ידיעתי, היחסים ביניהם נורמטיביים לחלוטין.

הרי כל מי שמכיר את עדי יותר מחמש דקות יודע שהיא נפש חופשיה, שאי אפשר לכבול אותה לחוקים של העולם השמרני. היא לא בנויה למונוגמיה, היא לא בנויה להיות עם גבר אחד כל החיים.

אם הוא מכיר אותה כל כך טוב, אז הם לא היו כבר ביחסים פתוחים בשלב הזה?

אולי הוא כמוני, אולי גם הוא מונע ממחשבות של "מה יגידו?", ואולי הוא יודע ומבין, אבל לא מסוגל לעשות את הצעד כי זה לא מה שהוא רוצה. אולי הוא לא מסוגל לחשוב על אשתו עם גבר אחר ואולי הוא לא מעוניין לנסות להיות עם נשים אחרות, אפילו בהסכמה ובידיעה מוחלטת שמותר.

אני כל כך מעריכה אותו שקשה לי להאמין שהוא לא שם לב למה שקורה מתחת לאף שלו. הוא באמת לא רואה את מה שקורה ביניהם? הוא לא רואה את המבטים? הוא לא מרגיש עמוק בתוך העצמות שלו עד כמה הם רוצים אחד את השני?

אני עושה בינינו השוואה, אבל היא לא הוגנת. איציק הוא אחיין של רועי, לא מדובר פה רק על היחסים שלו עם אשתו. זה הרבה יותר מורכב ומסובך במקרה שלהם. הם כמו אחים, אחים שרוצים את אותה האישה, כשהיא כבר נשואה לאחד מהם.

ההקלטה במעלית מכריזה שהגענו ללובי ומוציאה אותי מהמחשבות המטרידות. אנחנו יוצאים באותה הדממה שנכנסנו וברגע שאנחנו חוצים את שער המלון, הקור המקפיא עוטף אותי ואני שוכחת מכל המחשבות שעברו לי בראש. אני רוצה לחזור, אני לא רוצה לצאת, אני לא רוצה ללכת לשום מקום, רק להתכרבל בחזרה מתחת לפוך. אני שונאת קור.

איציק מחבק אותי ומשפשף לי את הזרועות בתקווה לחמם אותי. מצטערת, זה לא עובד.

"אלוהים, כמה קר!" אני ממלמלת בין שיניים נוקשות. לבשתי שמלה שחורה לפי קוד הלבוש, די דומה לשמלה שעדי לובשת אבל ארוכה יותר, עם גרביונים שחורים עבים ונעליי עקב. למרות המעיל העבה שקניתי במיוחד, הקור האירופאי חודר לי לעצמות.

"כן, זה מזעזע. אני מאשרת לכם להזכיר לי את החופשה הזאת לנצח. כוס אמק! ברלין בינואר." עדי צועקת ורצה למונית שמחכה לנו בפינה.

 

איציק

כשהייתי בן שש עשרה נסעתי לאילת עם רועי ועדי, היינו בחדר משפחתי. הם היו במיטה זוגית ואני במיטת יחיד מולם.

באותה תקופה כמה חברים שלי מהתיכון גם היו שם ויצאתי להסתובב איתם בלילה. אני זוכר שחזרתי לאותו החדר המשותף שלנו בשעה מאוחרת וכשפתחתי את הדלת, רועי התרחק במהירות מעדי והתכסה בשמיכה. הספקתי להבין בדיוק במה הפרעתי.

במהלך השנים, ישנתי תחת אותה קורת גג איתם עשרות פעמים ושמעתי את הגניחות העמומות של עדי באמצע הלילה. שמעתי אותן גם אתמול בלילה.

מעולם לא הרגשתי קנאה, מעולם לא כעסתי והתעצבנתי, כי זה לא טיב הקשר שלי איתה. זה לא מה שאני רוצה ממנה. מעולם לא רציתי אותה לעצמי כבת זוג, היא מאוהבת ברועי ואני מאוהב בנטע, זה תמיד היה רק סקס.

אבל הערב… הערב קרה משהו אחר.

אלה לא היו גניחות עמומות באמצע הלילה, זה לא היה סקס משעמם ו-ונילי של זוג נשוי. אותו הסקס שאני והיא מתבדחים לגביו קבוע. זה היה זיון.

צרחות העונג שלה נשמעו לאורך כל המסדרון, ללא בושה וללא עכבות. הקנאה עיוורה אותי.

זה היה אמור להיות הלילה שלי. הזיון שלי. הצרחות שלי והיא נתנה אותם לרועי. לא, זה לא מדויק. היא לא נתנה, הוא לקח.

אני מכיר את דוד שלי יותר טוב מכל אדם אחר בעולם, מערכת היחסים שלנו מורכבת ומחוברת על ידי כל כך הרבה קשרים וזיכרונות, שאני לא מסוגל ולא רוצה לדמיין את החיים שלי בלעדיו.

הוא דוד שלי, הוא אחי הגדול והוא החבר הכי טוב שלי ובאותן הדקות הארוכות ששמעתי את עדי מתנפצת לרסיסים בחדר, לראשונה בחיי שנאתי אותו.

הנסיעה במונית עוברת בדממה יחסית, רועי בחר לשבת ליד הנהג ואני התיישבתי מאחורה עם הבנות, נטע ביני לבין עדי.

אנחנו מגיעים למועדון תוך פחות מעשרים דקות והחזות של המקום נראית נורמטיבית יחסית, אם נתעלם מהתור הארוך של בליינים לבושים בבגדי עור ותחפושות מגוונות.

"די נו אנחנו נחכה נצח בכפור הזה עד שיכניסו אותנו." נטע מתלוננת ומתחפרת עמוק לתוך המעיל שלה.

"זה יעבור מהר ממי, התור זז בקצב טוב ואני רואה שמכניסים רק אנשים שהגיעו עם כרטיסים מראש, כמונו. עשר דקות ואנחנו בפנים." אני אומר לה ומחבק אותה אליי.

"יש לי הצעה." רועי אומר וגורם לי להביט בו לראשונה מאז שנפגשנו במסדרון במלון. "מה דעתם שנתפצל? נטע ואני גם ככה לא רוצים להיות פה והיא קפואה וסובלת. אנחנו נלך לבית קפה בכיף שלנו ונחזור למלון מוקדם ואתם תלכו למועדון."

אנחנו מסתכלים עליו בהלם, שלושתנו ולא מגיבים. בשלב הזה לא ציפיתי להצעה שלו, היו לו שעות על גבי שעות להציע את זה. למה דווקא עכשיו כשאנחנו כבר בתור?

"אל תהיו כל כך המומים, איציק צדק בצהריים כשהוא אמר שאני אהיה רגוע שעדי איתו במועדון והוא ישמור עליה. כמו שאמרתי, נטע ואני לא רוצים להיות פה, אז למה שנסבול? כנסו אתם, תבלו, לא תהיו מוגבלים בזמנים ובמחשבה שאנחנו משתעממים בבר ומחכים לכם.

התור אמנם לא הכי ארוך, אבל למה שנחכה בקור למשהו שלא מעניין אותנו?" הוא מביט בי וממשיך. "בתכלס המקום הזה מעניין רק אותך ואת עדי, אז לכו, תיהנו, אנחנו נעשה מה שמעניין אותנו. אנחנו לא חייבים להיות כל הזמן ביחד, הכל טוב."

זה נשמע כל כך פשוט והגיוני כשזה בא ממנו, הוא תמיד גורם לדברים להישמע פשוטים.

"טוב, אם זה באמת לא מפריע לך, זה גם לא מפריע לי." נטע אומרת לו ואז מביטה בי בשאלה. "איציק, אין לי מה לעשות כאן ואני קפואה. לשבת בבית קפה עם שוקו חם נשמע לי כמו גן עדן עכשיו ואנחנו באמת נגביל אתכם. אז בואו נתפצל."

"אם זה באמת לא מפריע לכם, זה בטח שלא מפריע לי." עדי אומרת ומצב הרוח שלי מתחיל להתרומם אחרי כמעט שעה של עצבים.

"טוב, מתפצלים. עברנו על פני בית קפה ממש לפי דקה, אז לכו אתם, תתחממו ותמשיכו לאן שבא לכם. אנחנו נהיה כאן ונחזור למלון כשהסקרנות של עדי תסופק." אני אומר עם חיוך.

רועי מושיט יד לנטע והיא מצדה אוחזת בידו בביטחון מוחלט, היא סומכת עליו בעיניים עצומות, בדיוק כפי שהוא סומך עלינו ואנחנו נפרדים.

עדי ואני מתמזגים בחזרה לתור ברגע שבני הזוג שלנו נעלמים ביחד מעבר לפינת הרחוב וממשיכים עם הדממה. אני לא יודע מה להגיד לה, הקנאה עדיין שולטת בי, אני לא מצליח להשתחרר ממנה.

הערב הזה לא הולך כפי שתכננתי, שום דבר לא הולך כפי שתכננתי ולמרות ההזדמנות המדהימה שרועי הגיש לנו, אני לא מפסיק לדמיין אותו מזיין אותה מעבר לדלת החדר בזמן שאנחנו מחכים להם במסדרון.

"לא שכבנו." עדי אומרת בשקט וממשיכה להביט קדימה.

"מה?"

"לא שכבנו, זה לא היה סקס, הוא עשה לי ביד ויצאנו." זה ממש לא מרגיע אותי. "אין לי מושג מאיפה זה הגיע, נראה לי שהמחשבה עליי צופה בגברים אחרים מזיינים עוררה בו איזושהי רכושנות והוא פשוט פעל בצורה ספונטנית. אבל זה לא היה סקס. אם על זה אתה חושב וזה מה שגורם לך לעקם לי פרצוף מהרגע שיצאנו מהחדר, אז תדע שזה לא מה שאתה חושב."

עד כמה זה מעוות שהיא מנסה להרגיע אותי עכשיו? כאילו שיש לי זכות בכלל לקנא, כאילו שזה לא הגיוני שבעלה ייגע בה ויעשה מה שבזין שלו. אני לא יודע למה דווקא הערב הגבולות מטשטשים ואני לא מצליח להבדיל בין הרצון נטו לזיין אותה לבין הרצון להיות היחיד שהיא רוצה שיזיין אותה. אם זה בכלל נשמע הגיוני.

אני לא עונה לה ואנחנו ממשיכים בהמתנה עד שסוף סוף מכניסים אותנו למועדון החשוך והחם.

 

עדי

המועדון כל כך חשוך שאני נאלצת לעצור את ההליכה ולמצמץ כמה פעמים לפני שאני יכולה להמשיך. הדבר השני שאני שמה לב אליו אחרי החושך, זה החום, במיוחד ביחס לקור שממנו הגענו.

החימום במועדון חזק מאוד ואני מיד פושטת את המעיל שלי, גם איציק. אחרי עוד כמה צעדים פנימה, אני מבינה שיש סיבה. רוב הנשים במועדון לבושות בהלבשה תחתונה בלבד. סטים סקסיים של חזיות ותחתונים, בייבי דולים ומחוכים כשלרגליהן נעלי עקב סקסיות. הגברים לעומתן, לובשים מגוון של ג'ינסים ומכנסיים מחויטים עם סריגים יפים, בדיוק כמו איציק. חוץ מהסאבים, הם מסתובבים עם מכנסי עור בלבד. ללא חולצות וללא נעליים.

המוזיקה רועשת ועשן הסיגריות מחניק. האלכוהול זורם בחופשיות ואני רואה ברקע שולחנות מכוסים שורות קוקאין. לא ככה דמיינתי את המועדון ואני מאוד שמחה שרועי ונטע לא אתנו, אני מאמינה שהם היו דורשים ללכת בשלב הזה.

איציק מושך אותי לכיוון הבר ומזמין לנו בירות. אני בדרך כלל לא שותה אלכוהול בכלל ואיציק יותר מתחבר לוודקה, אבל נראה לי ששנינו לא רוצים לאבד יותר מדי את הראש. לא משנה לאן הלילה יתפתח, אנחנו חייבים להישאר שפויים ובשליטה מסוימת.

ברגע שאנחנו מתיישבים ליד הבר אני מתחילה קצת להירגע ולהתחבר יותר לכל מה שקורה סביבנו. הערב הזה לא התחיל כפי שדמיינו, אבל יש לנו כאן הזדמנות חד פעמית וחיכינו לרגע הזה הרבה זמן. אני מסרבת לתת לכעסים וקנאה להרוס לנו את התוכניות.

אנחנו יושבים צמוד אחד לשנייה עם הגב לבר וצופים במתרחש. זוגות ושלישיות סביבנו מתנשקים ומתחרמנים ללא עכבות ובושה. רחוק ממה שאיציק תיאר לנטע. אנחנו שותים בדממה וסופגים את האווירה, נותנים לחום ולמוזיקה להרגיע אותנו, להכניס אותנו להלך הרוח שלשמו באנו.

הדקות חולפות ואני מרגישה את המתח משתחרר, הישיבה של איציק נהיית נינוחה יותר והוא מניח יד גבוה על הירך שלי, מלטף אותי בחופשיות שאנחנו לא מכירים. רועי ונטע לא יכולים להיכנס למועדון כי הכרטיסים אצלנו, אנחנו יכולים להיות אמיתיים הלילה.

אנחנו מסיימים את הבירות שלנו ואיציק מושיט לי יד, בדיוק כפי שרועי הושיט לנטע ובדיוק כמוה, אני אוחזת בידו של איציק בביטחון מוחלט. אנחנו משלבים אצבעות והוא מושך אותי אחריו למדרגות שמובילות למרתף.

אם חשבתי שבקומה הראשית אנשים חסרי עכבות, אז כאן למטה במרתף החשוך שמלא במיטות, ספות, כורסאות, נדנדות ורהיטי פשיט, אין חוקים. המושג "סדום ועמורה" חולף לי בראש ואני מחייכת בסיפוק. אני מרגישה בבית.

אני בוהה בהתרגשות במתרחש סביבי כמו ילדה בחנות ממתקים, המיטות מכוסות באנשים בשלבים שונים של סקס. חלקם בזוגות וחלקם בקבוצות. איציק מפעיל לחץ על היד שלי במטרה למשוך את תשומת הלב שלי ואני מביטה בו. החיוך שלו תואם לשלי, חיוך שאני מכירה כל כך טוב, החיוך שהוא מכוון רק אליי. נוטף מיניות ומחשבות זדוניות. אני יודעת על מה הוא חושב, אני יודעת מה הוא רוצה הלילה, בדיוק מה שאני רוצה. הכל.

הוא לוקח כמה צעדים אחורה ונשען על הקיר, מושך אותי אליו בכח ומשלב את האצבעות שלו חזק לתוך השיער שלי.

"לבשת את השמלה הזאת בשבילי?" הוא שואל אותי ומושך לי את השיער חזק, מכאיב לי.

"קניתי אותה במיוחד." אני עונה לו בכנות.

התשובה שלי מספקת אותו ולראשונה מזה שמונה שנים, הוא מנשק אותי.

אין שום דבר עדין ומהוסס בנשיקה, למרות שזאת הפעם הראשונה שלנו, אנחנו מתנשקים כאילו שעשינו זאת עשרות, מאות פעמים קודם.

השפתיים שלו חמות ורכות והלשון שלו מלטפת את שלי בתאווה. אני גונחת מהנאה ומעמיקה את הנשיקה, נושכת את השפתיים שלו בכח ומחדירה את הלשון שלי עמוק לתוך הפה שלו. אני רוצה להרגיש הכל, אני רוצה להכיר את הטעם שלו ולהרגיש את השיניים שלו עליי הרבה אחרי שהלילה הזה יסתיים.

כשאני מוצצת את הלשון שלו חזק אני מרגישה את הזין הקשה שלו זז בינינו, על הבטן שלי, מחכה לתור שלו בחוסר סבלנות.

"גם זה יגיע." איציק אומר ומשחרר אותי, כאילו שהוא שומע את המחשבות שלי. "הלילה רק התחיל."

אנחנו ממשיכים לטייל בין האנשים ואני מסוחררת, הסבלנות שלו ראויה להערצה, אני רוצה להרגיש אותו כבר בתוכי. אני צריכה את זה יותר מהכל, אבל נראה שהוא נהנה בינתיים מהנוף.

אנחנו נעצרים ליד ספה וצופים בשלישייה באמצע סקס לוהט. אחד הגברים יושב על הספה ועליו האישה. היא יושבת הפוך ומולה עומד הגבר השני, עם הזין שלו בתוך הפה שלה.

היא רוכבת על הגבר הראשון בקפיצות מהירות ומוצצת לשני במקצועיות, נראה ששלושתם יודעים בדיוק מה הם עושים וזו לא הפעם הראשונה שלהם.

בתנועה מיומנת, הגבר הראשון מושך את האישה אחורה, מוציא את הזין שלו מתוך הכוס שלה ומחדיר אותו אחורה, לתוך התחת שלה. היא לא מספיקה לצרוח לפני שהגבר השני כבר מחדיר את הזין שלו לתוך הכוס שלה והם מזיינים אותה במקביל.

לרגע אחד היא נראית סובלת ואני תוהה כמה זה כבר יכול להיות מהנה, להרגיש שני גברים בתוכך ללא שום הכנה. אבל מהר מאוד המבט שלה משתנה והיא מגלגלת עיניים אחורה בהנאה מוחלטת. גניחות הכאב הופכות לאנחות עונג ואני רואה איך היא נרטבת עוד ועוד ומרטיבה את שני השותפים שלה עם המיצים שלה.

הם מזיינים אותה במהירות ובכח, ללא שום עדינות. זה לא סרט פורנו והמטרה כאן היא לא צילום מחרמן ופוטוגני. זה זיון אכזרי וגס עם מטרה אחת, לגמור.

אני לא מצליחה לזוז מהמקום שלי ואיציק גם לא מנסה להזיז אותי. הוא עומד מאחוריי ומחבק אותי בזמן שאנחנו נהנים מהצפייה.

הגבר שנמצא מולה חונק אותה לפתע וככל שהיד שלו מתחזקת על הצוואר השברירי שלה, הצרחות שלה מתגברות, עד שלבסוף היא גומרת בפרעות ומשפריצה על שניהם. מעולם לא ראיתי או חוויתי דבר כזה. מעולם.

שני הגברים גומרים במקביל, סביר להניח בגלל ההתכווצויות המטורפות שלה שסוחטות אותם עד הטיפה האחרונה.

פאק.

כמה שניות אחרי שההצגה הפרטית שלנו מסתיימת, איציק מושך אותי בכח לספסל פנוי ומשכיב אותי עליו. הוא מתכופף ונעצר עם הפנים שלו מולי, מביט לי עמוק בעיניים עם מבט מלא בהבטחה. "אין לך מילת ביטחון ואל תבקשי ממני לעצור הלילה, עדי. את כאן בשבילי, נטו בשביל ההנאה שלי. את הזונה הפרטית שלי ולרצונות ולצרכים שלך אין שום משמעות."

אני לא טורחת לענות או אפילו להנהן עם הראש, שנינו יודעים למה אנחנו כאן ומה מדליק אותנו יותר מהכל. אלוהים יודע שדיברנו על זה מספיק.

איציק קושר את הידיים שלי לרגלי הספסל ומרים את השמלה שלי עד המותניים. הוא מוריד את התחתונים שלי ומשאיר אותי חשופה לעיניי כל מי שחולף לידינו. הוא נעמד ליד הראש שלי ופותח את כפתור המכנסיים שלו באיטיות, מוריד את הרוכסן ואת התחתונים עד שהזין שלו נגלה בפניי. ארוך, רחב וקשה. הוא לא מחכה להסכמה, הוא לא שואל, הוא תופס את הראש שלי ומכוון אותי לצד ומחדיר את הזין שלו עמוק לתוך הגרון שלי בתנועה חדה וחזקה.

"זאת לא מציצה, עדי. אני הולך לזיין לך את הפה ואני לא מתכוון לעצור עד שהזרע שלי יכסה אותך."

הוא מבטיח ומקיים. לא יכולתי למצוץ אותו גם אם הייתי מנסה. התנועות שלו מהירות ואכזריות, הוא מזיין לי את הפה והגרון ואני מתאפקת לא לתת לרפלקס ההקאה שלי לפעול. אני סופגת את הכוחניות שלו בלי תלונות, בלי התנגדות. העיניים שלי דומעות ורוק נוזל מהפה שלי, אבל אני לרגע לא נלחמת. זה מה שמדליק אותי, זה מה שרציתי, מה ששנינו רצינו. הוא משתמש בפה שלי דקות ארוכות עד שלבסוף הוא משחרר אותי וגומר לי על הפנים והלשון.

"ילדה טובה." הוא אומר לי וסף החרמנות שלי עולה. אני צריכה לגמור, אני צריכה הפוגה מההורמונים המשתוללים שלי ואיציק מצדו, מדליק סיגריה.

אני זזה מצד לצד, מצמידה את הרגליים שלי בשביל להקל קצת על הצורך, למצוא מעט חיכוך ללא שום הצלחה. העיניים שלי לא זזות ממנו בזמן שהוא מעשן בנינוחות. אני צופה בו עד שהוא מסיים את הסיגריה וכשהוא מכבה אותה על הרצפה, אני מרגישה לשון בין הרגליים שלי.

אני נרתעת בבהלה אבל אין לי לאן לברוח, אני קשורה לספסל. "אל תזוזי." איציק אומר לי ואני מסתכלת עליו בהלם ושוב על הסצנה בין הרגליים שלי.

גבר זר על הברכיים מולי, יורד לי. הלשון שלו חודרת עמוק לתוכי ואני גונחת בהנאה. הוא מוצץ לי את הדגדגן ואני מרגישה שאני שניות ספורות מאורגזמה מטורפת. אין לי מושג מי זה הגבר הזה ואיך איציק תכנן את זה וגרם לזה לקרות, אבל אין לי טענות.

איציק נשען מעליי בזמן שאני נאנחת ומייללת ומושך את מחשוף השמלה שלי למטה, חושף את השדיים שלי. לא אכפת לי מי רואה אותי ומי מסתכל עליי, הוא עושה את זה כי זה מה שהוא רוצה, זה מה שמדליק אותו. הוא רוצה לצפות בי כמעט עירומה עם גבר זר בין הרגליים שלי, אוכל אותי.

זה אחד הפטישים שלו ואני כאן בשביל לספק אותם, את כל הפטישים והסטיות שלו. כי זה הפטיש שלי, לספק את הדום שלי בכל דרך שהוא רק ירצה.

הגבר הזר מוצץ לי את הדגדגן בכח ואני גומרת בצעקות. האורגזמה חזקה ומתמשכת והוא לא מפסיק ללקק ולמצוץ אותי גם כשאני בוכה ומתחננת כי אני כבר רגישה מדי. הוא מכניס לתוכי שלוש אצבעות ואני גומרת שוב. פאק, אני לא עומדת בזה, אני לא אשרוד את זה. הצעקות שלי כל כך קולניות שרעשי הרקע נעלמים, אני חירשת ועיוורת לכל מה שקורה סביבי ומרוכזת נטו בתחושה.

כשאני נרגעת הגבר הזר קם והולך, לא מביט לאחור אפילו פעם אחת. איציק משחרר את הידיים שלי ושוב מושך אותי אליו בכח, מכוון אותי לאן שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.

הוא מכופף אותי על משענת של כורסת יחיד פנויה וחודר אליי מאחור. הוא הספיק להתקשות שוב בזמן שגבר אחר גרם לי לגמור פעמיים.

"אני אתן לך לגמור פעם אחת בזמן שאני בתוך הכוס שלך, אבל אני מתכוון לגמור בתוך התחת שלך, אז תכיני את עצמך נפשית." איציק אומר לי בזמן שהוא דופק אותי בברוטליות לתוך הכורסא.

הוא מושך את השיער שלי אחורה בכח וממלמל מלים גסות ומשפילות לתוך האוזן שלי. הוא מספר לי כמה חוסר האונים שלי מדליק אותו, כמה זנותית אני וכמה הוא נהנה להכאיב לי ועם כל מילה ולחישה אני נדלקת יותר עד שלבסוף אני גומרת שוב.

רגעים בודדים אחרי שהאורגזמה שלי חולפת, איציק יוצא מתוכי וחודר בכח לתוך פי הטבעת שלי. חומר הסיכה היחיד שהוא משתמש בו הוא המיצים שלי והכאב חד ומפתיע. אני לא זרה למין אנאלי, אחרי שמונה שנים עם רועי, ניסינו הכל, אבל הוא תמיד מכין אותי מראש. דואג להנאה שלי.

זה לא המקרה ואיציק הבהיר את הכוונות שלו, לרצונות ולצרכים שלי אין משמעות, הלילה אני שלו.

הוא מזיין אותי פעמיים שלוש בכח וגומר בתוכי. הגניחה העמוקה שלו ממלאת אותי סיפוק ואני יודעת בתוך תוכי שלילה אחד לעולם לא יספיק.

התחושות שהוא עורר בי הלילה ממכרות ואני אצטרך עוד מנה, בקרוב.

מחוברים – פרק 2

עדי

אני שונאת שופינג, שונאת להסתובב בין חנויות בגדים, שונאת לטייל, שונאת מוזיאונים, שונאת לחייך ולהיות נחמדה. אני רק רוצה לישון ולאכול, כמו תינוק בן שבוע, זו חופשת החלומות מבחינתי. שוב אני שואלת, מה לעזאזל חשבתי כשבחרתי את ברלין בתור היעד לחופשה ועוד בינואר?

כוס אימא של כל הגרמנים היפהפיים שמסתובבים בינינו כאילו הקור לא מזיז להם.  פאקינג מכונות. הפטמות שלי יכולות לחתוך יהלומים מרוב קור ואני די בטוחה שהאיברים הפנימיים שלי מתחילים לשבוק חיים.

וואו אני נשמעת ממורמרת אפילו לעצמי. גיל שלושים לא טוב אליי.. ואולי אלה המחשבות על הלילה. אין לי סבלנות לחכות. אין לי סבלנות לגלות אם רועי ונטע ירצו להצטרף אלינו. אין לי סבלנות לגלות מה איציק מתכנן.

אני יודעת שלכאן או לכאן אנחנו נחצה גבול הלילה. בין אם נלך לבד או שהם יצטרפו, משהו יקרה. משהו שלא אמור לקרות בינינו.

יש בי חלק שמרגיש אי נעימות, החלק שמאוהב ברועי, החלק שכל כך אוהב את נטע. אבל החלק הזה קטן ומפסיד אל מול החלק שרוצה את איציק.

תמיד אמרו לי שאני גברית מאוד במחשבות שלי, ברצונות ובצרכים שלי. חבר הכי טוב שלי אמר לי עוד כשהיינו בתיכון שאני חושבת עם הזין.

אימא שלי תמיד אמרה שיש לה שני בנים, אני ואחי הגדול. שאני הבן הקטן שלה ובטעות נולדתי עם האיבר הלא נכון בין הרגליים.

אני מסכימה איתם, גם אני מרגישה שיש בי משהו שמאוד לא דומה לחברותיי הנשים. אני חושבת על סקס בערך אחת לשעה. אני מוצאת את עצמי מריצה סרטים כחולים בראש בעבודה… לשם המחשבות שלי נודדות כשאני לא מרוכזת, לסקס.

המצפון שלי לוקה בחסר, אני פלרטטנית ובוטה, גסה. אני אף פעם לא מרגישה אשמה כשאני מפלרטטת עם גברים, כשאני זורקת רמיזות מיניות. כשאני עוברת את גבול הטעם הטוב.

רוב החברים שלי גברים. אני מבינה את הראש שלהם, אני מזדהה עם הראש שלהם. אני חושבת ומדברת כמוהם.

ההתפתחויות עם איציק לא מדירות שינה מעיניי, אני לא אוכלת את עצמי ולרגע לא מנסה לעצור, לשכנע את עצמי שזה לא בסדר, שאסור.

אני רוצה מה שאני רוצה וכל השאר על הזין שלי. אני רוצה אותו ואני יודעת בתוך תוכי שאני לא ארגיש אשמה, שאני לא אוכל את עצמי לאחר מעשה.

אולי יש בי חלק שאנן כי אני לא מאמינה שאיציק ילך עם זה עד הסוף. אולי אני מצפה שהוא יתקפל, שהמצפון שלו יתעורר ויעצור את שנינו.

רוב הזמן אני מרגישה דפוקה, מקולקלת, שמשהו לא עובד אצלי נכון ואני בדרך כלל לבד עם התחושה הזאת. קשה לי להאמין שאיציק דפוק כמוני. שהוא יבגוד באשתו ובדוד שלו בצורה הכי נוראית שיכולה להיות.

"לאן נעלמת?" נטע שואלת אותי בזמן שהיא מרפרפת בין שמלות.

"מה?" אני שואלת אותה בבלבול.

"את בוהה באותה הנקודה כבר כמה דקות, לא שמעת אותי מדברת אליך. הכל בסדר?"

"כן כן, אני סתם עייפה, לא ישנתי טוב." אני עונה לה אוטומטית.

"אז בואי נחזור למלון, נישן צהריים ונצא שוב בערב. נלך לשתות משהו."

אני מבינה לפי ההצעה שלה שאיציק עדיין לא סיפר לה על הכרטיסים והתוכניות שלנו.

"כן, רעיון טוב." אני אומרת ומסתובבת לכיוון הקופות בשביל לשלם על הבגדים המעטים שבחרתי לעצמי, כרגיל מבלי למדוד. כי אני שונאת למדוד.

"יש משהו מיוחד שרצית לעשות כאן? המליצו לך על מועדונים טובים?" היא שואלת אותי בזמן שאנחנו עומדות בתור.

אני בחרתי את היעד לחופשה וכמובן שעשיתי שיעורי בית. שיתפתי אותה על הקבוצות שהצטרפתי אליהן ועל חלק מההמלצות שקיבלתי, אז השאלה שלה לא מפתיעה אותי.

"האמת שיש איזה מועדון שהמליצו לי עליו לא מעט, אמור להיות משהו ממש אקסקלוסיבי ויוקרתי. הייתי מאוד רוצה שנצא לשם אבל הבנתי שלא פשוט להשיג כרטיסים. במיוחד לתיירים."

בסך הכל זו האמת, היא לא צריכה לדעת שבעלה כבר השיג את הכרטיסים, גם אני גיליתי רק לפני כמה שעות.

"וואלה, נשמע ממש מגניב." היא אומרת לי עם התמימות המתוקה שלה. אני באמת אוהבת אותה. "יש לך רעיון איך אפשר להשיג כרטיסים בכל זאת? זה יום ההולדת שלך, חייבים להגשים את כל הרצונות שלך." היא אומרת עם חיוך ומחבקת אותי.

אני מאוד מקווה לא לשבור לה את הלב בחופשה הזאת, אני מקווה להשאיר אותה קלולס כמו שהיא. אופטימית ומאושרת כמו שרק בחורה בת עשרים ושלוש יכולה להיות.

"חיים שלי את, אני אבדוק לגבי הכרטיסים, אולי לאיציק יהיה רעיון. הוא גם עשה שיעורי בית בשבועות האחרונים." אני אומרת לה ומשלמת על הבגדים.

"וואי כן ראיתי אותו כמעט כל לילה מול המחשב, ממש חשוב לו שיהיה לך יום הולדת מושלם. את יודעת כמה הוא אוהב אותך."

כן, אני יודעת.

 

איציק

"אמרתי לנטע שיש איזה מועדון שאני ממש רוצה ללכת אליו. שהמליצו לי עליו והוא ממש אקסקלוסיבי וכמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיסים. לא סיפרתי לה שכבר יש לך."

ההודעה מעדי מתקבלת בוואטסאפ בדיוק כשהן יוצאות מחנות הבגדים, רועי ואני המתנו להן בבית קפה מעבר לכביש בשעתיים שהן חיפשו בגדים.

אני פאקינג שונא שופינג ואני יודע שגם עדי, אני בטוח שהיא סבלה מכל רגע אבל המשיכה רק בשביל נטע. היא אוהבת את אשתי כמעט כמו שהיא אוהבת אותי. אם לא היתה בינינו משיכה מינית חולנית, מערכת היחסים בין ארבעתנו היתה מושלמת.

הן חוצות את הכביש ומצטרפות אלינו, עדי נראית חסרת סבלנות ולנטע מרוח חיוך על הפרצוף, סביר להניח בגלל ערימת השקיות שהיא סוחבת.

"איזה בגדים מושלמים, אין מבחר כזה בארץ והמחירים פצצה." נטע אומרת ומתיישבת לידי.

"כן." עדי מוסיפה בקצרה ומאותתת למלצרית, היא צריכה את מנת הקפאין השעתית שלה.

"טוב, יש לי הפתעה לעדי ואני לא בטוח איך תגיבו, אבל תזכרו שזה יום ההולדת שלה ולא בכל שנה מחליפים קידומת אז אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שהיא תיהנה."

אני פותח עם חיוך, מכין את הקרקע. נטע מסתכלת עליי בציפייה ורועי כבר מגלגל עיניים. הוא כל הזמן צוחק על זה שאני אעשה הכל בשביל לספק את אשתו ושאני גורם לו להיראות רע. אין לו מושג כמה הוא צודק.

"עדי סיפרה לי לא מזמן על מועדון מטורף כאן בברלין שהמליצו לה עליו, מקום ממש איכותי שכמעט בלתי אפשרי להשיג אליו כרטיסים. אז הפעלתי את כל הקשרים שיכולתי והשגתי לנו ארבעה כרטיסים להיום." אני אומר עם התלהבות לא מזויפת בכלל.

עדי יוצרת איתי קשר עין והשפתיים שלה מתרוממות מעט לחיוך המסתורי והסקסי שאני כל כך אוהב. פאק אני מת על הפה שלה.

"יא אני בהלם! בדיוק הרגע עדי סיפרה לי עליו ואמרנו שנפנה אליך שאולי תנסה להשיג כרטיסים. איזה קטע." נטע אומרת וצוחקת. כן, צירוף מקרים שכזה.

"נו מעולה, אבל למה ההקדמה? מה הקאטץ'?" רועי שואל.

"אה…זה מועדון עם נושא מסוים, יש דרישות, קוד לבוש ו… הופעות."

"איזה הופעות? מה הנושא?" רועי ממשיך עם רצף השאלות ומרים גבה, תנועה שהוא למד מאשתו.

"זה מועדון בדס"מ, הכניסה בלבוש שחור או תלבושות פטיש, רוב האוכלוסייה הם אנשים שחיים את החיים האלה, דומים וסאבים. יש שם הופעות שהקהל משתתף בהן.. מופעי סקס. חדרי סקס עם קירות מזכוכית שאפשר לצפות מהצד ולהצטרף אם רוצים. אורגיות המוניות, מופעי ענישה, הצלפות וכאלה… בקיצור, סרט פורנו. כמובן שהכל לבחירתנו בלבד ואף אחד לא מכריח אותנו להשתתף בכלום. אבל כן חשוב לציין שהסקס יהיה פומבי ומסביבנו בכל מקום, אי אפשר להתעלם מזה."

הסיבה שארבעה אנשים, על פניו ונילים לחלוטין, מכירים את המושגים האלה, היא שעדי אובססיבית לבדס"מ.

לפני כמה שנים היא התחילה לקרוא ארוטיקה, או "פורנו לאישה המשכילה", כמו שאני קורא לזה. מהר מאוד היא הגיעה לספרים עם מוטיב בדס"מי ומאז היא אובססיבית לנושא. היא חופרת לנו בכל הזדמנות, מסבירה מושגים, כללים ואפילו שולחת קטעים מהספרים בקבוצת הוואטסאפ המשותפת שלנו.

כן, כבר ציינתי שהיא לא "דודה" טיפוסית.

זו הסיבה שאני יכול לזרוק מושגים כמו "דומים" ו"סאבים" וכולם יבינו בדיוק על מה אני מדבר.

"וואו, אני לא יודעת אם אני מסוגלת ללכת למקום כזה." נטע אומרת ומסתכלת עלינו אחד אחד בדאגה. מצוין, לזה קיוויתי, אבל אני חייב לפחות לנסות לשכנע אותה אחרת, שיראה אמין.

"ממי זרמי, אנחנו לא משתתפים בכלום, רק צופים מהצד. יש שם אלכוהול ומוזיקה, נתייחס לזה כמו למועדון רגיל."

"אבל זה לא מועדון רגיל, אנחנו לא הולכים לשם בשביל לרקוד ונשמע שאף אחד לא בא לשם בשביל זה. אני לא חושבת שאני מסוגלת לשבת אתכם על הבר בזמן שזוג מקיים יחסי מין לידינו."

"מצטער, אני עם נטע." רועי מוסיף ומביט בעדי. "ממי אני לגמרי רוצה להגשים לך פנטזיה, אבל זה גדול עליי. לא מסוגל לראות את זה ובטח שלא חושב שזה הגיוני שארבעתנו נצפה ביחד. אנחנו משפחה, לא חבורה של גברים במסיבת רווקים."

בשלב הזה המבטים שלי ושל עדי מצטלבים ושנינו יודעים שהכיוון טוב לנו ואנחנו רק צריכים לתת פוש. אני משאיר לה את הבמה, עדי אשת מכירות בטבע שלה, היא יכולה לשכנע כל אחד בדרך שלה, באמונות שלה. לא פעם אמרנו לה שהיא צריכה לרוץ לראשות הממשלה… או לפחות להשתתף באח הגדול.

"שמעו, אני לא רוצה לבאס אף אחד, זו חופשה משותפת שלנו ולמרות שזה יום ההולדת שלי אני רוצה שכולנו נהנה ולא רק אני. אבל אני באמת חושבת שזה לא ביג דיל, כן, אנשים יזדיינו ברקע, אבל לא בכל פינה ולא על הבר. קראתי המון על המועדון הזה, הסקס מתרחש במקומות שמיועדים לו. יש חדרים ספציפיים ומבוך תת קרקעי. לשם הולכים למטרה אחת. יש איזור שהוא נטו מועדון, כמו שאיציק אמר, אלכוהול ומוזיקה. נוכל להישאר שם."

"אבל אז מה הפואנטה? את מתלהבת מהמועדון בגלל המוטיב שלו, לא בגלל האלכוהול והמוזיקה." נטע סותרת.

"נכון, אז רועי ואני נוכל להתפצל מכם קצת ולהסתובב בין החדרים, אולי אפילו לרדת קומה. ככה את לא תצטרכי לצפות בדברים שלא מתאימים לך ואתה לא תצטרך להרגיש הזוי שאתה צופה עם האחיינים שלך." היא אומרת ומביטה בנטע ורועי בציפייה.

"אני לא יודע, עדי. זה לא רק הקטע עם האחיינים, אני באמת לא מעוניין לראות אנשים מזדיינים מול הפרצוף שלי. זה לא עושה לי את זה ולא מושך אותי בשום צורה. אין לי בעיה לבוא ולהישאר באזור המועדון בלבד, אבל אני לא רואה את עצמי מתפצל מהם והולך איתך לחקור."

תודה לך על ההרמה להנחתה.

"אז אני אלך איתה."

"מה?" נטע שואלת בבלבול.

"אני אלך איתה. את ורועי תישארו בסביבה הבטוחה ואני אלך עם עדי. היא מתה לחקור את העולם הזה, זו פנטזיה שלה כבר שנים ואני לעומתכם לא נגעל וזה לא נראה לי הזוי. רועי, אתה בטח לא רוצה שהיא תסתובב שם לבד, גם אני לא רגוע עם המחשבה הזאת, אז אני אלווה אותה."

כמה פשוט והגיוני זה נשמע. עוד קצת, אנחנו כמעט שם.

"אני לא יודעת, זה נשמע לי מוזר." נטע מתעקשת ואני מתחיל לאבד סבלנות.

"האמת שאין לי בעיה עם זה." רועי אומר ומשתיק את השולחן.

"אין לך בעיה שאיציק ועדי יסתובבו לבד במועדון בדס"מ ויצפו באנשים מזדיינים ומי יודע מה עוד?" נטע שואלת אותו בפליאה.

"לא, אין לי בעיה. נכון, זה לא הכי נורמטיבי." הוא אומר וצוחק. "אבל אשתי לא בן אדם נורמטיבי וכולנו יודעים את זה. גם לבעלך יש שריטות משלו. אם זה מה שהיא רוצה, אם זה מה שישמח אותה הלילה, אז שילכו על זה. אני לא רואה את עצמי עושה את זה ולא בא לי לבאס אותה, אז מי אם לא איציק? נשמע שגם אותו זה מעניין והם אוהבים אחד את השני מספיק בשביל שאני ואת נהיה רגועים שהם ישמרו האחד על השנייה. אז מה הבעיה בעצם?"

האמון המוחלט של רועי משמח וצובט לי את הלב בו זמנית. הוא מאמין בשנינו בלב שלם, יודע בכל רמ"ח איבריו שהוא שולח את אשתו עם הגבר שהוא סומך עליו יותר מכולם כדי שישמור עליה ולא ינצל אותה. אם נטע לא היתה חלק מהעניין, אני די בטוח שהוא היה שולח אותנו לבד למועדון ונשאר לישון במלון.

המצפון שלי מנסה להשתחרר, לשלוח זרועות ולהיאחז במוסר שכבר לא קיים בי. אני קובר את תחושות האשמה עמוק בתוכי ולא נותן להן הזדמנות להזיז אותי מהמטרה.

"אין לך בעיה עם זה? באמת? אתה אומר את זה בכנות מוחלטת?" נטע שואלת שוב בזמן שעדי ואני דוממים, נותנים להם לסגור לנו את הפינה מבלי להפעיל שום לחץ.

"כן, באמת אין לי בעיה. אבל אם לך זה מפריע, אז ברור שזה לא יקרה, אני לא היחיד שמחליט כאן. פשוט נראה לי שזה פתרון טוב לכולנו, ככה גם לי ולך יהיה זמן איכות לבד בזמן ששני אלה מסתובבים."

והנושא סגור. נטע לעולם לא תתווכח עם רועי, היא מעריצה אותו וסומכת עליו בעיניים עצומות. מבחינתה אם הוא שלם עם זה, אז גם היא תהיה.

הדבר היחיד שהיה יכול להיות יותר טוב, זה אם הם היו מחליטים בכלל לא להצטרף אלינו. הנוכחות שלהם תגביל אותנו. אבל אולי זה לטובה, עדיף להישאר עם טעם של עוד. יש לנו חיים שלמים לפנינו, זה רק הלילה הראשון.

 

עדי

לא הצלחתי לישון בצהריים, התפצלנו לחדרים במטרה לנוח ולאגור כוחות, אבל האדרנלין והחרמנות לא נתנו לי מנוח. יזמתי חפוז עם רועי שרק הדליק אותי יותר, אז אחרי שהוא נרדם גלשתי לאתר הפורנו האהוב עליי ואוננתי למראה סרטוני פטיש. גמרתי פעמיים עם השם של איציק על השפתיים שלי.

לא דיברנו יותר על התוכניות ללילה, אפילו לא בארוחת הערב המשותפת, שהיתה שקטה מדי לדעתי. אני לא יודעת אם זה בגלל שהנושא הוחלט ואין מה לדוש בו. או בגלל שלכולנו יש תחושת בטן אינטואיטיבית שאומרת לנו להשאיר את המחשבות לעצמנו.

רועי ונטע מאמינים בנו אמונה מוחלטת ועיוורת, אבל הם לא מטומטמים. מכרנו להם את הרעיון, אבל משהו בתוכם כנראה מאותת להם שהדברים לא לגמרי כפי שהם נראים. או יותר נכון, לא לגמרי בסדר.

בשום תסריט זה לא נראה נורמטיבי שאני אצפה בסקס חי עם אחיין של בעלי. בזמן שבעלי ואשתו של האחיין לא לצדנו. כך או כך זה סוטה ודי הזוי.

אני תוהה איך הגענו למצב הזה, איך הצלחנו לשכנע אותם כל כך בקלות. האמונה שלהם באמת עד כדי כך עיוורת? או שאולי המתירנות שלי ושל איציק מדבקת, משפיעה עליהם וגורמת להם להרגיש שמה שאנחנו עושים הוא נורמלי.

אנחנו עולים בחזרה לחדרים להתארגן וכל פריט לבוש שאני בוחרת מלווה במחשבות על איציק. במטרה לשמח אותו, לרצות ולספק אותו, לפתות אותו.

אני לובשת שמלת מיני שחורה קצרצרה עם שרוולים ארוכים ומגפיים עם עקב גבוה. העור השחור עובר את קו הברכיים. המראה די זנותי אבל בהחלט מתאים לאופי המועדון.

אני שוקלת להוסיף קולר שחור שקניתי לעצמי לפני כשנתיים בחנות סקס, אבל אין לי איך להסביר אותו לרועי, אז אני מוותרת על הרעיון.

רועי נעמד מאחוריי לבוש כולו בשחור. ג'ינס, סריג צמוד שמחמיא לו מאוד ומגפיים חדשות. הוא נראה מעולה. השיער שלו שחור לעומת הבלונד של איציק ועדיין אין בו סימנים לשיבה, דבר שגורם לעיניים הירוקות שלו לבלוט בתוך כל הרקע הכהה שסביבו ואני מרשה לעצמי ליהנות כמה רגעים מהמראה החיצוני של בעלי. הוא יפהפה, בדיוק כמו האחיין שלו שכל כך מזכיר אותו וכל כך לא.

"את סקסית, אשתי." הוא אומר לי ונצמד אליי, מסיט את השיער שלי לצד, מנשק לי את הצוואר וחופן את השדיים שלי בכח.

אני מופתעת כשאני מרגישה אותו קשה על התחת שלי, משתפשף עליי וגורם לסף החרמנות שלי רק לעלות.

"ממי.. אין לנו זמן לחפוז, מחכים לנו." אני אומרת לו ובמקביל נשענת אחורה, נהנית מתשומת הלב.

"אני יודע." הוא עונה לי ומכניס שתי אצבעות לתוך החוטיני שלי, מלטף את הדגדגן בתנועות מעגליות.

"אז מה אתה עושה?" אני שואלת וגונחת, מרגישה את האורגזמה כבר מתקרבת מרוב שאני מוכנה.

"דואג שתחשבי על בעלך הערב כשתראי גברים אחרים מזיינים." הוא אומר ומחדיר שתי אצבעות לתוך הכוס הרטוב שלי ועוד שתיים לתוך התחת שלי. פאק הוא מפתיע אותי והכאב החד מדליק אותי יותר.

אחרי שמונה שנים ביחד, רועי יודע בדיוק מה לעשות ואיך לגעת בי בשביל לגרום לי להתפוצץ תוך פחות מדקה.

הוא מזיין אותי בכח עם האצבעות שלו ואני צורחת את האורגזמה שלי לחלל החדר, לקירות, בלי שום מחשבה על האחיינים שאתנו בסוויטה המשותפת.

כשההתכווצויות מסתיימות, הוא מוציא את האצבעות שלו ומסדר את החוטיני שלי, את השמלה ומחייך אליי במראה. "יאללה ממי, מחכים לנו."

אני הולכת אחריו מטושטשת וקצת מבולבלת, לא ציפיתי לזה, לא ציפיתי לרכושנות הזאת ממנו. הוא בדרך כלל הרבה יותר קליל.

אנחנו יוצאים מהחדר ונתקלים באיציק ונטע שכבר מחכים לנו. הסומק בלחיים של נטע והמבט הזועם של איציק מוציאים אותי מהטשטוש ואני לא יודעת איך להגיב.

זה ברור שהם שמעו אותנו וזה ברור שגם איציק לא ציפה להתחיל ככה ערב שכביכול אמור להיות הגשמת פנטזיות רק לשנינו.

אנחנו הולכים בדממה במסדרון ואני תוהה איך היוצרות התהפכו. איך הגענו למצב בו רועי מוביל אותנו עם גב זקוף בזמן שאיציק ואני נסחבים מאחוריו בסערת רגשות.

מחוברים – פרק 1

איציק

הייתי בן חמש עשרה כשראיתי אותה לראשונה. עדי, חברה של דוד שלי. היא היתה אז בת עשרים ושתיים.

לקרוא לו "דוד שלי" לא מעביר באמת את רמת הקשר בינינו. רועי הוא יותר כמו אחי הגדול.

רק עשר שנים מפרידות בינינו, האח הקטן של אימא שלי, שהפך אותי לאח הקטן שלו.

הם יצאו ביחד רק כמה שבועות כשהוא הזמין אותה לבית של ההורים שלו לארוחה, הבית של הסבים שלי.

כמו בכל יום, גם אני הייתי שם ורועי שלח אותי לפגוש אותה בחניה, להוביל אותה לכניסה לבית.

אני כבר לא זוכר מה חשבתי כשראיתי אותה, אני רק זוכר מה הרגשתי. הורמונים של נער מתבגר שמתאספים במהירות בגוף ויורדים דרומה.

היו לי חברות בשלב הזה, התנשקתי, נגעתי בהן והן נגעו בי. אבל הן היו ילדות בדיוק כמוני.

עדי..

עדי היתה התגלמות הסקס מבחינתי, ההגדרה המילונית, הפנטזיה הכי גסה שילד בן חמש עשרה מסוגל לדמיין.

היא חייכה אליי בזמן שנאלמתי דום וצעדה לצדי עד שנכנסנו לבית.

כעבור שנה היא כבר הפכה לאשתו ואני, לאחיין שלה.

את הקשר שהתפתח ביני לבינה קשה לתאר במלים. היא אוהבת לספר שהיא אהבה אותי ממבט ראשון. שהתמקמתי בלב שלה מידית ולתמיד.

אני מגבה את הגרסה שלה.

היא נכנסה למשפחה שלנו כאילו היא תמיד היתה חלק ממנה ואת תפקיד הדודה היא לקחה ברצינות.

היא ידעה כמה אני ורועי קרובים ודאגה לקרב בינינו אפילו יותר.

השנים חלפו והקשר בין שלושתנו התחזק. מעבר לארוחות השישי המשותפות, ביליתי לא מעט בדירה שלהם, גם כשרועי היה בעבודה.

הכימיה בינינו היתה הדבר המיוחד ביותר שקרה לי. היא הבינה אותי ללא מלים, היא הבינה אותי כשהחברות הזמניות שלי לא ידעו להתמודד עם הרצונות והצרכים שלי.

סיפרתי לה הכל, כל מה שלא העזתי לספר לחברים הכי טובים שלי. על ההתנסות המינית הראשונה שלי, הדקה השלמה שהצלחתי להחזיק… היא צחקה עליי ללא שום בושה ומיד אחרי זה חיזקה אותי ונתנה לי טיפים לעתיד. את הג'וינט הראשון שלי היא גלגלה כי אמרתי לה שאני רוצה לנסות והיא העדיפה שזה יקרה תחת ההשגחה שלה.

נרדמתי עם הראש על הברכיים שלה בפעם הראשונה ששברו לי את הלב.

הערצתי את ההומור הציני והשחור שלה שהפך מהר מאוד גם להומור שלי, פיתחנו שפה משלנו. שפה שלפעמים גם רועי לא הבין.

במהלך השירות הצבאי הכרתי את נטע. האהבה בינינו התפתחה בטבעיות והדדיות, היא עשתה אותי מאושר, כמעט שלם. כמה חודשים אחרי שהשתחררתי התחתנו.

אני עדיין לא יודע אם מיהרתי כי התאהבתי עד מעל לראש, או שרציתי להציב עוד מחסום ביני לבין עדי. עוד איסור, עוד סיבה לא להיכנע לצרכים שהציפו אותי, שאיימו להטביע אותי.

אני מבין היום שהייתי מוקסם ממנה, מוקסם מכל מה שהיא ייצגה באותן השנים. לא הבנתי באמת מה הרגשתי, לא הבנתי באמת מה רציתי ממנה, מה ציפיתי ממנה.

אולי לא ציפיתי לכלום, היא היתה אשתו של דוד שלי. היא עדיין אשתו של דוד שלי.

אבל אני לא אותו הילד המבולבל שפגש אותה בחניה, אני לא אותו הילד שנגע בעצמו בלילות במחשבות על נשיקות מלאות אהבה.

הפנטזיות שלי קיבלו טוויסט גס ומלוכלך, הבלבול והמבוכה הפכו למטרה ברורה, אגואיסטית ואכזרית.

השנים חלפו והערכים והמוסר נעלמו מהדי.אנ.איי שלי. אני לא יודע מתי זה קרה, מתי התחלתי לזרוק זין על חוקים ועקרונות. זו לא החלטה שלקחתי במודע, לא קמתי בוקר אחד והחלטתי לפגוע באשתי ובדוד שלי. אני לא מתכנן לפרק משפחות ולרדוף אחר סוף טוב מהאגדות.

אני נותן לצורך הבסיסי ביותר שלי, החייתי ביותר שלי להוביל אותי.

אני רוצה אותה. בין אם זה לילה אחד או אלפי לילות, זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה לחשוב.

אני רוצה אותה.

 

עדי

שלושים. פאק. מתי זה קרה? רק אתמול עבדתי כברמנית במועדונים הנחשבים ביותר בצפון והיום אני מנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד רואי חשבון.

כל יום הולדת הוא זמן טוב לחשבון נפש, אבל משהו בגיל הזה, בהחלפת הקידומת, גורם לי להתערער. לפקפק בכל החלטה שלקחתי בעשור האחרון.

אני מאושרת? אני מסופקת?

התחתנתי בגיל עשרים ושלוש וזרמתי לעולם העבודה, המשכורות והחשבונות. לא למדתי שום דבר, לא טיילתי סביב העולם, לא הגשמתי פנטזיות פרועות שאנחנו מריצים בראש באמצע הלילה ולא מעזים לומר בקול רם.

אני עובדת תשע שעות ביום, תופסת שיזוף לא מחמיא מהפלורסנט במשרד וחוזרת הביתה לבעלי ושתי הבנות שלנו.

ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני שינה ו…זהו. לילה טוב, בוקר טוב, יום חדש.

אני חושבת שפעם הייתי יותר מעניינת. שפעם רציתי יותר.

אני קמה מהמיטה ובזמן שהקומקום מתחמם אני לובשת במהירות טרנינג עבה, גרביים וכובע צמר.

כמו בכל בוקר אני חייבת שתי סיגריות עם הקפה הראשון שלי. רועי עדיין ישן אז אני יוצאת למרפסת בדממה מוחלטת.

ינואר בברלין, מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהתעקשתי על חופשה באירופה לכבוד יום ההולדת שלי? שיא החורף והרחובות מכוסים לבן. הקור חודר לי לעצמות, מכאיב לי בגב. קור ששום חולצה תרמית לא יכולה למנוע.

אני מתיישבת על הכיסא הקפוא ונלחמת להדליק סיגריה עם ידיים רועדות כשהדלת למרפסת הצמודה נפתחת ואחיין שלי יוצא ממנה.

"ידעתי שאני אמצא אותך פה." הוא אומר עם חיוך קטן ומתיישב לידי, מדליק את הסיגריה שלו.

טסנו עם איציק ונטע, אחיינים שלנו. למרות שמפרידות בינינו כמה שנים טובות, אנחנו מאוד קרובים ומשמרים מערכת יחסים צמודה.

נטע הפכה לסוג של אחות קטנה עבורי ואיציק… איציק הוא אחת האהבות הגדולות ביותר שלי.

מהיום הראשון שראיתי אותו, נער רזה וגבוה עם עיניים כחולות ענקיות, הוא נכנס לי ללב. אהבתי אותו כמו אח קטן, הוא הפעיל את כל מנגנוני ההגנה שלי והרגשתי מחויבות אישית כלפי הביטחון והאושר שלו.

אין לי דרך הגיונית להסביר את הקשר בינינו. אני גדולה ממנו בשבע שנים, לא אמורים להיות לנו יותר מדי נושאי שיחה משותפים. אבל תמיד היו לנו.

אני מרגישה שהוא תמיד היה שם, חלק ממני, חלק קטן שהתפתח והתעצם. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו. החבר הכי טוב שלי.

מי היה מאמין שאותו הילד שתמיד היה צריך את הכתף שלי ואת התמיכה שלי, יהפוך לגבר הדומיננטי והחזק שיושב לצדי עכשיו.

"למה אתה ער?" אני שואלת אותו בסקרנות מהולה בקנאה. שמעתי אותו ואת נטע מזדיינים בערך עד שלוש לפנות בוקר. פאקינג סוויטה כפולה בתחת שלי. "שבע בבוקר, אתה אמור בדיוק להחליף צד מתחת לפוך."

"הפעלתי שעון מעורר, רציתי לשתות איתך את הקפה הראשון של הבוקר. אין לנו כל כך הרבה זמן איכות בחופשה הזאת והנחתי שנטע ורועי ישנו בשעה הזאת."

אני מחייכת אליו ללא מלים ונצמדת לצד שלו, כצפוי הוא מרים את היד ועוטף אותי לחיבוק חזק וחם כמו שאני אוהבת. מלווה בנשיקה למצח.

מבנה הגוף הרזה שלו כבר מזמן התפתח לשרירים מודגשים.

למרות שרועי חלם שאיציק ילך בעקבותיו לאקדמיה ויעבוד במשרד מרווח לבוש בחליפה מחויטת. איציק הלך אחרי האהבה שלו והפך לנגר.

שעות ארוכות של עבודה פיזית ברמה היומית הפכו אותו לסמל של בריאות וחיטוב.

הפנים שלו נותרו יפהפיות כמו תמיד עם עיניים כחולות ענקיות ושיער בהיר, אבל הקסם הנערי כמעט נעלם. נשאר רק הגבר שהוא כל כך מיהר להיות.

הוא רק בן עשרים ושלוש, אבל רוב הזמן אני מרגישה שהוא המבוגר בינינו. אני מרגישה שאני נתקעתי איפשהו במרוצת הזמן, נחלשתי, בזמן שהוא התבגר והתעצם.

אולי הדמיון שלי סתם עובד שעות נוספות והתאריך המקולל הזה גורם לי לרגשנות מיותרת.

"עילפת את נטע? בשלב מסוים חששתי שהמיטה שלכם תפרוץ דרך הקיר ואני אצטרך לצפות בכם." אני אומרת לו בעוקצנות.

מעולם לא שמרתי על הפה שלי לידו, מעולם לא התיימרתי להיות דודה אמתית עם גבולות ומבוכה. יש לי פה גדול ואני גסה, לא מכרתי לו גרסה מעודנת יותר, אפילו כשהוא היה בן חמש עשרה.

רציתי לגונן עליו בהתחלה, להשאיר אותו תמים ובתולי. אבל הוא גדל מהר מדי מול העיניים שלי והטבע האמתי שלי פרץ החוצה אל מול הסקרנות שלו.

"אני פשוט רציתי להשתיק את הגניחות הקולניות שלך, הדרך היחידה שחשבתי עליה היתה דפיקות של מיטה על הקיר. נראה לי שזה עבד." הוא מעולם לא נשאר חייב, תמיד היתה לו תשובה לעקיצות הבוטות שלי. כן גם אני התחלתי את הלילה עם סקס, אבל סיבוב אחד מספיק לרועי. מסתבר שאיציק יכול להמשיך לעוד שלושה ארבעה.

"יום ההולדת שלי, אתה יודע….." אני מרימה לו להנחתה הקבועה.

"כן, יש פעמיים בשנה שאת נותנת לו. יום ההולדת שלו ויום ההולדת שלך. אין לי מושג איך הצלחת להיכנס להריון פעמיים." הבדיחה ישנה אבל עדיין משעשעת אותי.

אנחנו עוברים לשתיקה נוחה ומסיימים את הסיגריות שלנו, מדליקים ישר את הסיגריות הבאות.

"עדיין לא אמרת לי מזל טוב." אני ממלמלת ומתכרבלת עמוק יותר לתוך החיבוק שלו, הקור מרדים אותי.

"אני אגיד לך בזמן שלי."

אני יודעת שמערכת היחסים שלנו לא נורמטיבית, משהו שם לא לגמרי בסדר, לא לגמרי נכון והוגן כלפי בני הזוג שלנו. בייחוד שבעלי הוא הדוד שלו. אבל אלה אנחנו, תמיד היה בינינו משהו מעבר, משהו אחר והשנים רק העצימו את הקשר הזה. את הכימיה וההבנה שאני מרגישה רק איתו.

אנחנו לא מדברים ככה ליד אנשים, אנחנו יודעים לשמר את ההצגה המשפחתית של דודה ואחיין. אבל כשאנחנו לבד, בארבע עיניים, ללא אוזניים ועיניים סקרניות, אנחנו מורידים את המסכות המתורבתות ומראים את הפנים האמתיות שלנו.

פנים פחות יפות, פחות מכובדות, אבל כנות.

"השגתי לנו אישורי כניסה למועדון שרצית." הוא אומר לי באותו טון שקט שהשתמשתי בו לפני כמה רגעים, על גבול הלחישה, ישירות לתוך האוזן שלי.

אני מרימה גבה אבל לא מעזה להביט בו. הקרבה בינינו, הדיבור על המועדון.. אני מרגישה שאנחנו עולים עוד שלב בשריטה המשותפת שלנו.

"מה איתם?" אני שואלת אותו ללא פירוט, שנינו יודעים למי אני מתכוונת.

"או שהם יצטרפו אלינו, או שהם ייבחרו להישאר במלון.. ללכת ביחד למסעדה, מוזיאון, לא חסרות אפשרויות."

אני מהנהנת באטיות. כן, גם לנטע ורועי יש מערכת יחסים קרובה מאוד ולא תהיה להם בעיה להתפצל וללכת ביחד למסעדה רגועה בזמן שאני ואיציק נצא לבלות.

"לא חסרות להם אפשרויות, אבל אנחנו בכל זאת מדברים על מועדון בדס"מ. נראה לי שיש גבול לכמה שהם יאפשרו לנו לחקור לבד בלעדיהם." אני טוענת מנגד. אפילו אני יודעת עד כמה זה נשמע לא נורמטיבי שאני אלך למועדון פטיש לבד עם אחיין של בעלי.

"נשאיר את ההחלטה בידיים שלהם." הוא עונה לי ומצמיד אותי אליו עוד, מפעיל לחץ עם האצבעות שלו על הצלעות שלי, מתחת לחזה. כמעט נוגע, אבל לא. "או שהם יצטרפו אלינו, או שנלך לבד. אלה שתי האופציות היחידות. לכאן או לכאן, הלילה אנחנו שם."

הוא סוגר את השיחה ונותן לי עוד נשיקה על המצח.

אנחנו בדרך לגיהינום, אני יודעת.

איתן – שרה – פרק ו

שרה

אני אוחזת בטלפון בכף ידי בחוזקה, בוהה בו כמו על פצצה מתקתקת. חצי שנה חלפה, חצי שנה בה כל יום חשבתי על עמוס. חשבתי להתקשר אליו, לשלוח הודעה, לעדכן אותו שאני כאן, שאני חושבת עליו, שאני עובדת קשה בשביל העתיד שלי ומייחלת שהוא יהיה חלק ממנו.

לא עשיתי את הצעד. בכל פעם עצרתי את עצמי כי ידעתי בתוך תוכי שזה עדיין לא הזמן, שאני עדיין לא מוכנה. שאם אני אנסה שוב להתקדם איתו, אני אעשה לשנינו עוול.

היום אני מרגישה אחרת, אני מרגישה מוכנה ושלמה עם ההחלטה לנסות שוב.

חשבתי בהתחלה להפתיע אותו, פשוט לצוץ במשרד שלו כפי שהוא צץ במשרד שלי באותו יום גורלי לפני תשעה חודשים. בחוצפה, בדרישה, אבל, אני מפחדת מהתגובה שלו, אני מפחדת שהוא כבר נמצא במערכת יחסים ושאני אגיע ברגע הלא נכון. שהוא לא ישמח לראות אותי, שאני אפול עליו כמו עול מהעבר, או הכי גרוע, שבת הזוג החדשה שלו תהיה שם איתו ואני אמצא את עצמי בתוך סצנה מביכה ומשפילה בקומדיה רומנטית.

אז החלטתי להתקשר ולהזמין אותו לכוס קפה. לא דייט, לא משהו מחייב, כוס קפה בין שני חברים שיש ביניהם נושא לא סגור.

אני יושבת ככה כבר ארבעים דקות.

כשהטלפון מצפצף ומאותת לי על הודעה נכנסת, אני כמעט מפילה אותו מהפתעה. הודעה מהדר.

"נו?"

"עדיין לא התקשרתי."

"את לא אמתית."

"אני מנסה!"

"יש לך בעיה בטלפון? בעיה בקליטה? ברשת הסלולרית? איך את מנסה להתקשר אליו ולא מצליחה?!"

"תעזבי אותי בשקט! נמאס לי ממך!"

"תתקשרי עכשיו. אם אני לא שומעת ממך תוך חמש דקות, אני באה ואני מתקשרת בעצמי. זאת האזהרה היחידה שתקבלי ממני."

אני כבר לא טורחת לענות לה. ראשית, היא צודקת, אני מושכת את הזמן יותר מדי. שנית, הדר לא זורקת איומי סרק, היא תבוא.

אני לוחצת על השם שלו במסך הטלפון והשיחה יוצאת. כל צליל חיוג נמשך עבורי נצח ואני מתמלאת חרדה שהוא לא יענה לי, שהוא יבחר לסנן אותי.

למרות הפסימיות והדרמטיות שלי, כעבור כמה שניות בודדות, עמוס עונה.

"הלו?"

מאות החזרות שקיימתי בראשי נמחקות ברגע שאני שומעת את הקול העמוק שלו. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר לו, בדיוק באילו מלים להשתמש והכל נמחק עם ה'הלו' המופתע שלו.

"הי." אני אומרת בהיסוס ועוצמת עיניים. חצי מסתתרת מהיקום, חצי מכבה את כל החושים שלי חוץ מחוש השמיעה.

"הי." הוא עונה ומשתתק גם, נותן לי את הבמה להוביל את השיחה, או שפשוט אין לו מה לומר לי.

"מה שלומך, עמוס?"

"אני בסדר, מה שלומך את? הכל בסדר?" הנימה המבולבלת שלו מעציבה אותי. ציפיתי לשמוע הפתעה בקולו, ציפיתי להומור ציני, אולי לעקיצה, אני לא יודעת באמת למה ציפיתי. אבל, הבלבול בקול שלו, התמיהה מעצם השיחה שלי מבהירים לי כמה שהוא כבר לא ציפה אי פעם לשמוע ממני.

הוא שואל אם הכל בסדר, כאילו שהסיבה היחידה שלי להתקשר היא אם משהו לא בסדר, אם אני צריכה ממנו איזושהי עזרה.

אולי אני מנתחת שתי מלים יותר מדי, עושה סרט משאלה לגיטימית ובנאלית. לצערי, אני לא מצליחה לשלוט בחוסר הביטחון.

"כן, הכל בסדר גמור. אני רציתי לשאול אם אתה יכול לפנות לי כמה דקות מזמנך לכוס קפה."

אני ממלמלת משפט ששיננתי וממתינה לתשובה שלו. השתיקה שלו קצרה והתשובה שלו ממלאת אותי באופטימיות.

"כוס קפה. אוקיי, מתי?"

"מתי שנוח לך, אני פנויה." מקווה שגם אתה, תרתי משמע.

"האמת שבדיוק סיימתי פגישה במרכז העיר, את רוצה להיפגש עוד כמה דקות בבית קפה? או שחשבת על שעה מאוחרת יותר?"

"לא, לא, כמה דקות זה מושלם, אני לא עובדת היום, אני אצא עכשיו מהבית. ניפגש במקום הקבוע שלנו?" אני שואלת ומגלגלת עיניים לעצמי. 'במקום הקבוע שלנו', כאילו שאנחנו עדיין בזוגיות ולא חלפה חצי שנה מאז שישבנו שם.

"כן, נתראה שם." הוא עונה לפני שאני מפתחת עוד תסביכים במחשבות.

זה הלך יותר טוב ממה שחשבתי.

אני לובשת ג'ינס צמוד בצבע כחול כהה וטי-שירט לבנה פשוטה. נועלת את המגפיים האהובים עליי שמוסיפים לי גובה רצוי והופכים את ההליכה שלי ליותר סקסית. העקב קצת גבוה מדי, עוד בחירה של אלינה יותר במחשבה על יופי מאשר על נוחות ומעל להכל, מעיל צמר אפור ארוך שקניתי לפני כמה שנים בלונדון ותמיד גורם לי להרגיש מתוחכמת. רעש הגשם מחוץ לחלון מזכיר לי שוב את הזמן שחלף.

אני מעדכנת את הדר בהודעה על התפתחות האירועים ועושה סיבוב אחרון בבית לוודא שאני לא שוכחת כלום מרוב התרגשות.

תיק, טלפון, מפתחות, מבט אחרון במראה ואני מחוץ לדלת.

הכבישים פנויים והנסיעה קצרה, לא חולפת רבע שעה ואני כבר נכנסת לבית הקפה המואר. עמוס יושב בשולחן פינתי מבודד.

אני מרשה לעצמי לעצור לרגע ולהביט בו, להכיר אותו מחדש, להעריך את היופי שלו, את הגבריות. הוא לא מעסיק את עצמו בטלפון, לא מביט בתפריט ולא משוחח עם המלצרים. הוא יושב בנינוחות ובביטחון, צופה בסביבה, מחכה לי, שוב ואולי עדיין.

החיוך הטבעי שעולה על שפתיו כשהוא רואה אותי, גורם לי לצביטה בלב. אני כל כך מקווה שלא איחרתי, שלא פספסתי אותו.

אני מתקרבת אליו באטיות והוא קם לכבודי, תמיד ג'נטלמן, תמיד מנומס ומכבד. כשכמעט לא נותר בינינו מרחק, הוא מושיט את ידו ומושך אותי לנשיקה קלה על הלחי וחיבוק חם.

"הי." הוא אומר, בדיוק כמו שאמרתי בתחילת שיחת הטלפון שלנו.

"הי." אני משיבה ומחזירה לו את אותו החיוך. ברגע הזה בדיוק, גם אם זה זמני, גם אם בעוד כמה דקות הכל יחלוף, אני מאושרת.

אני פושטת את המעיל ומתיישבת מולו וברגע שהוא מתיישב גם, אני מאותתת למלצר ומזמינה לנו קפה. אני רוצה שההתעסקות בהזמנה תהיה מאחורינו כדי שנקיים את השיחה ללא הפרעות.

"אני שמחה שהסכמת להיפגש איתי." אני אומרת לו ברגע שהמלצר מסתובב.

"חשבת שאני אסרב?" הוא שואל אותי ברצינות.

"אני לא יודעת מה חשבתי, עבר הרבה זמן, לא ידעתי למה לצפות." אני משיבה בכנות.

"לא משנה מה היה או לא היה בינינו וכמה זמן יחלוף, אני תמיד אהיה כאן בשבילך כשתצטרכי אותי."

אני לא יודעת איך להבין את המלים שלו, אני לא יודעת מה אני אמורה לקרוא בין השורות, אבל, תחושת מועקה ממלאת אותי.

"אני רוצה קודם כל להתנצל בפניך שלא יצרתי איתך קשר בכל החודשים הללו. התחלתי טיפול פסיכולוגי שלקח ממני המון.. ונתן לי המון. הקדשתי את התקופה הזאת להחלמה וגילוי עצמי."

"זה כבר נשמע טוב, את מגדירה את הטיפול כהצלחה?"

"כן." אני עונה בלב שלם. "אני מאושרת שעשיתי את זה, התוצאות משפיעות על כל המשפחה שלי. כולנו במקום טוב יותר עכשיו."

"אני שמח לשמוע, שרה. אני שמח בשבילך, מגיע לך להיות מאושרת."

אני לא יודעת למה המשפט האחרון שלו מעלה דמעות בעיניי, אולי כי הוא נשמע כמו פרידה.

המלצר מציל אותי מהתפרצות כשהוא מגיש לנו את כוסות הקפה ואני לוקחת נשימות ארוכות בזמן שעמוס מוסיף לכוס שלו סוכר.

"אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך שותה קפה." הוא אומר לי עם חיוך ואני לא מצליחה לענות לו, אני לא מוצאת את המלים הנכונות.

"שרה, תפסיקי לחשוב כל כך הרבה, תגידי את כל מה שיש לך לומר. אני רוצה לשמוע אותך."

"למה לא יצרת איתי קשר? אני יודעת שהשאלה לא הוגנת, אני יודעת שהכדור היה במגרש שלי ולא יזמתי בעצמי שום שיחה, אבל, נעלמת. הבטחת לחכות ונעלמת."

זה לא מה שתכננתי לומר, השיחה בכלל לא הולכת לכיוון שתכננתי. אנחנו לא במקום בו אני יכולה לבוא בטענות כלפיו. אבל, אני רוצה להיות כנה וזו המחשבה שליוותה אותי רוב הזמן. לראשונה, אני מרשה לעצמי לומר אותה בקול רם.

הוא עוצר את תנועת הערבוב ומניח את הכפית בצד בזהירות, הוא לא נראה מופתע, הוא נראה רציני מדי, מלא במחשבות.

"הבטחתי לתת לך זמן ומרחב, הבטחתי לחכות וחיכיתי. הייתי בקשר קבוע עם הדר והיא שיתפה אותי בהתקדמות שלך ובתחושות שליוו אותך לאורך התקופה."

אני בטוחה שאני לא מצליחה להסתיר את ההפתעה שעל פניי, אבל, הוא לא נותן לי לחקור את ההצהרה האחרונה שלו וממשיך.

"שרה, אני מנסה להתנהל בצורה בוגרת ואחראית בכל היבט בחיי, אני משתדל לא לתת לאגו להוביל אותי ואת המעשים שלי. אבל, אני ידעתי מה אני רוצה והבהרתי את הרצונות שלי בפניך בכמה הזדמנויות, ללא משחקים והצגות.

את היית צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמך ולהגיע לתובנות. את זו שלא היתה בטוחה לגבינו והספקות שלך ערערו אותי. אני מניח שבסופו של דבר, נתתי לאגו שלי להוביל אותי להחלטה שהצעד הבא צריך לבוא ממך. שלראשונה במערכת היחסים שלנו, את זו שתצטרך להוכיח את הכוונות שלה.

חיכיתי לך, שרה, חיכיתי הרבה לפני השיחה האחרונה שלנו. חיכיתי מהרגע הראשון שהכרנו, חיכיתי  גם אחרי אותו היום במשרד שלך ששכנעתי אותך במשך ארבעים דקות לתת לנו הזדמנות והמשכתי לחכות לאורך כל התקופה שיצאנו לדייט אחת לשבוע.

חיכיתי בסבלנות, לא האצתי בך, לא דרשתי, כי הרגשתי שלם עם מה שמתפתח בינינו, עם מה שהאמנתי שיכול לקרות בינינו.

חיכיתי גם כשנעלמת."

הוא צודק, העמדתי אותו בסיטואציה בלתי אפשרית. מהרגע שהכרנו הוא רק נתן מעצמו, שוב ושוב ואני לקחתי את כל מה שהיה לו לתת מבלי לוותר על אף פיסה מעצמי.

לקחתי וגם עכשיו כשאנחנו סוף סוף נפגשים אחרי כל כך הרבה זמן, אני עדיין מנסה לקחת.

במקום לשתף אותו בכל מה שעברתי בחודשים הללו, בכל העשייה והמחשבות עליו, ברצונות שלי, אני מטיחה בו אשמה ודורשת הסברים. הסברים למשהו שאני יצרתי, ביקשתי.

"אתה צודק. יש לי אלף ואחת סיבות להצדיק את ההתנהגות שלי ואולי יום אחד, אם תיתן לי הזדמנות, אני אספר לך הכל על העבר שלי ועל המאורעות שעיצבו אותי והפכו אותי למי שאני.

האמת שתכננתי לספר לך הכל עוד היום. אבל, עכשיו אני חושבת שזה כבר לא רלוונטי, זה לא מה שאני אמורה לומר, זה לא מה שאתה צריך לשמוע ממני.

עמוס, התקשרתי אליך היום כי אני רוצה אותך. אני רוצה אותנו, את מה שהיה בינינו וכל מה שהיה יכול להיות. חשבתי עליך כל יום בחצי השנה האחרונה, המחשבות עליך החזיקו אותי לאורך הטיפול והן אלה שדרבנו אותי להצליח. אני רוצה אותך, אני רוצה להיות איתך בכל מובן אפשרי ואני מוכנה להילחם על זה. לא להילחם בשבילך או בשביל לחזק אותך, להילחם בשבילנו. כי אני יודעת שאתה יכול לעשות אותי מאושרת ואני רוצה לעשות אותך מאושר.

לקח לי חצי שנה להשלים עם מה שאני מרגישה כלפיך ולקבל את זה שזה בסדר, שמותר לי ומגיע לי להיות מאושרת.

הגיל שלך, הגיל שלי, הם מעולם לא היו המחסום העיקרי בינינו. פחדתי ממך, מכל מה שאתה מייצג, מהתחושות שעוררת בתוכי.

התרגלתי להיות לבד בתוך המבצר שבניתי לעצמי. אזור הנוחות שלי היה מוכר וידוע ואולי זה מה שהייתי צריכה בכל השנים מאז שבעלי נפטר. אולי הייתי צריכה את הדממה אחרי כל הרעש.

אבל, אז אתה באת וזעזעת את הקרקע שעליה הכל עמד והפחדת אותי. גרמת לי לרצות משהו אחר ושינוי זה מפחיד.

אז הדפתי אותך ממני וניסיתי לברוח בחזרה למה שאני יודעת. למרות שנלחמת והתעקשת.. קשה להיפטר מהרגלים של עשרים ושלוש שנים.

דווקא בסוף, כשהאמנתי שהצלחתי להבריח אותך, הבנתי שאני לא רוצה להמשיך ככה יותר. הודיתי בקול רם שלא טוב לי וזה שיחרר אותי.

אל תחשוב שלא יצרתי איתך קשר כי לא האמנתי בך. אני לא האמנתי בעצמי ולא רציתי להוליך אותך שולל. מגיע לך הרבה יותר מאישה מבולבלת שתחזיק אותך על אש קטנה.

אני חושבת שניסיתי לעשות את הדבר הנכון ואני חוששת שבסוף גרמתי לתגובה הפוכה."

הוא שותק לאורך כל המונולוג שלי, שותק ומקשיב. מדי פעם הוא לוגם את הקפה שלו אבל, רוב הזמן המבט שלו דבוק אליי בריכוז מוחלט.

אני רוצה לומר שתשומת הלב שלו מנחמת, מעוררת בי תקווה. אבל, האמת היא שככל שאני מדברת יותר, השתיקה שלו, המבט שלו, גורמים לי לבהירות והבנה. הוא חיכה לי, הוא חיכה…

"מתי הפסקת לחכות?"

"התחלתי לצאת עם מישהי לפני כמה שבועות."

 

עמוס

שרה יושבת מולי סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן ואומרת לי את כל מה שרציתי לשמוע.

הייתי המום כשראיתי את השם שלה על צג הטלפון שלי, הפסקתי לחכות לשיחה ממנה לפני כמה חודשים, עוד לפני שהתחלתי לצאת עם לילך.

ויתרתי. ויתרתי עליה, עלינו ועל סיפורי אהבה נגד כל הסיכויים. הבטחתי לה שאני אחכה וכשההבטחה יצאה מפי, התכוונתי אליה בכל לבי. אמרתי לעצמי שאני אחכה לה לנצח.

ככל שהחודשים חלפו, ההבטחה הפכה לחבל סביב הצוואר שלי. הספקות התגברו מיום ליום והשתיקה שלה לבסוף ניצחה אותי.

אולי אם הסיפור בינינו היה מתחיל אחרת, נבנה אחרת, עם יותר בטחון ובסיס אמתי, היה לי את הכח להמשיך לחכות.

אבל, בכל הזמן הפנוי שנוצר לי בהיעדרה, ניתחתי את הקשר שלנו והרצתי בראש שוב ושוב את כל השיחות והמפגשים בינינו. עד שלבסוף הבנתי שהדבר החשוב ביותר בכל מערכת יחסים, מעולם לא התקיים במערכת היחסים שלנו, אמון.

היא לא האמינה בנו, היא לא האמינה בי וזה כאב. זה פגע בי, זה ערער אותי יותר מיום ליום עד שויתרתי.

היא יושבת מולי, יפהפייה, כנה, אמתית ואומרת את המלים שהפסקתי לצפות להן. העצב שלה כל כך מוחשי שאני מרגיש אותו עוטף אותנו כמו עננה שחורה. מתמזג עם מזג האוויר שמחוץ לחלון.

חלק ממני רוצה לשים פס על הכל ופשוט לברוח איתה מפה, להיפתח בפניה שוב, לתת לה עוד הזדמנות ולהתנהג כמו נער מאוהב ללא ניסיון חיים.

החלק השני, מזהיר אותי שכבר נכוויתי בעבר. בפעם הראשונה על ידי גרושתי ובפעם השנייה על ידי שרה. מזהיר אותי ששום דבר לא נשאר לנצח ושעדיף לא לפתח ציפיות.. כי בסוף מתאכזבים. לכל דבר יש תאריך תפוגה.

"טוב לך איתה?" היא שואלת אותי עם חיוך עדין ועיניים רטובות.

"כן." אני עונה לה אוטומטית בלי לחשוב יותר מדי.

"אז אני בטוחה שהיא נהדרת."

"שרה…" אני מתחיל ועוצר.

"הכל בסדר עמוס, זה סיכון שלקחתי בחשבון כשיצרתי איתך קשר. אני לא הייתי הוגנת כלפיך, זה לא היה הוגן לצפות שתחכה חודשים על גבי חודשים ללא שום עידוד או חיזוק מצדי.

גם לך מגיע להיות מאושר."

אני מהנהן עם הראש, המלים עומדות לי על קצה הלשון ואני עוצר אותן. אני עוצר אותן כי גם אני כבר לא מרגיש אמון.

"הקפה עליי, לזכר ימים עברו." היא צוחקת ומוציאה כסף מהארנק. אני מושיט יד לעצור אותה, אמנם אני צעיר יותר, אבל, גם אני גדלתי בתקופה בה הגבר משלם. היא תופסת את היד שלי ומחייכת שוב.  "זה לא דייט, עמוס."

היא מניחה את הכסף על השולחן, נותנת לי נשיקה קצרה על הלחי והולכת.

הדחף לרוץ אחריה כמעט בלתי נשלט, כמעט.

 

שרה

אני לא בוכה, אני לא מרשה לעצמי להישבר. לא קרתה טרגדיה וזה לא סוף העולם.

האמת שזה היה צפוי. עד מתי הוא היה אמור לחכות לי? לא שלחתי לו אפילו הודעה במשך חצי שנה.

מה חשבתי לעצמי.. ברור שהוא יוצא עם מישהי ולא הייתי צינית כשאמרתי לו שהיא בטח נהדרת. אני בטוחה שהיא מקסימה, מצחיקה, יפהפייה וחכמה. הו כמה שהיא חכמה, היא ידעה לתפוס אותו ולא לשחרר.

מטומטמת.

מטומטמת!

אני נכנסת הביתה כרוח סערה, טורקת את הדלת ומעיפה את התיק והמעיל לכיוון השולחן בפינת האוכל. לפי הרעש, אני מפספסת את המטרה.

את המגפיים אני זורקת ליד הספה בסלון, שניה לפני שאני משתטחת עליה ומתעטפת בשמיכה הרכה שתמיד מקופלת עליה.

קר לי. קור משתק שבוקע מפנים, מתוך הנשמה ומתפשט החוצה.

מה חשבתי לעצמי?

למה שהוא יחכה לי, למה שאני אקבל סוף מהאגדות? זה לא קיים, זה לא אמתי. אנשים לא מחכים כל כך הרבה זמן בחוסר ודאות בעולם האמתי. זה תסריט ששמור רק לסרטים.

בחיים האמתיים יש סירים ללא מכסה, יש אנשים שמזדקנים לבד, יש אנשים שמפסיקים לחכות להם.

דפיקה בדלת מוציאה אותי מהמחשבות, אבל, אני לא טורחת לקום. אני לא מצפה לאף אחד ולא מעוניינת לראות אף אחד.

עוד דפיקה.

מי שזה לא יהיה, הוא ילך. בטח הדוור, או אחד השכנים בא לבקש משהו.

הפעם דפיקה מלווה בצלצול בפעמון. איזה חוצפה! זה לא ברור שהבית ריק? למה להטריד?!

"לכו מפה! אני לא בבית!" אני צועקת בכעס. מה לא ברור?! למה לצלצל שוב ושוב??

"שרה, תפתחי את הדלת!"

הקול של עמוס עוצר את הזעם הצדקני שעמד להשתלט עליי. עמוס, זה עמוס.

אני מרימה את השמיכה ורצה לדלת. מתעכבת כמה שניות עם המנעול בגלל שהידיים שלי רועדות.

כשאני פותחת לבסוף את הדלת, עמוס עומד מעברה השני ספוג מים. יורד מבול ונראה שהוא לא מצא חניה קרובה.

אני מביטה בו בהלם מהול בתקווה, לא מעזה לומר מילה, גם לא לצחוק מהמראה שלו.

הוא מביט בי בחזרה ומחייך חיוך רחב, חושף את השיניים הלבנות והישרות שלו.

"לא הפסקתי לחכות."

"מה?"

"שאלת מתי הפסקתי לחכות.. לא הפסקתי. אני מניח שאני גם לעולם לא אפסיק." הוא אומר וממשיך לעמוד מתחת לגשם הסוער.

"מה עם הבחורה שאתה יוצא איתה?"

"יצאנו לשני דייטים, לא היה כלום, לא יצרתי איתה קשר בשבועיים האחרונים ואני די בטוח שהיא גם לא מעוניינת שאני אצור."

"למה?"

"אני מניח שאף אישה לא רוצה לשמוע על אישה אחרת במהלך דייט."

"אישה אחרת?" אני שואלת ומרשה לעצמי לחייך.

הוא עובר במהירות את מפתן הדלת ואני קופצת אחורה כדי לא להירטב מהבגדים הספוגים שלו.

"קיווית שאני אמות מדלקת ריאות?" הוא שואל ונועל אחריו את הדלת. חולץ את הנעליים הרטובות שלו ואחריהן גם את הגרביים.

אני לא עונה לו, אני שמחה מדי, אני נהנית מדי ממצב הרוח שלו ומהידיעה שהוא בבית שלי ושהוא חיכה. הוא לא ויתר, הוא חיכה.

כשהוא פושט את החולצה, אני מוצאת את הקול שלי. "מה אתה עושה?"

"אני רטוב, קפוא ולא נגעתי בך חצי שנה." הוא אומר ותופס אותי חזק במותניים, מושך אותי אליו לחיבוק. "את צריכה לחמם אותי." הוא לוחש לי באוזן.

"אני אחמם אותך." אני משיבה לו עם חיוך ונושכת לו את הכתף, חזק. "רק תן לי דקה להביא מגבת לייבש אותך."

"מיותר, לפי התכנון שלי את הולכת להרטיב אותי שוב בתוך פחות מחמש דקות."

כשאני פותחת את הפה בהלם, הוא מנצל את המצב ונושך את השפתיים שלי, מכניס את הלשון שלו עמוק לתוך הפה שלי.

אני לא מתנגדת אפילו לשנייה. אני מוצצת את הלשון שלו חזק ומושיטה ידיים לכפתורי הג'ינס שלו.

הוא מפשיט אותי במהירות שיא ואנחנו נעצרים רק כשאנחנו עומדים האחד מול השנייה עירומים לגמרי.

אור יום נכנס מהחלונות והבית מואר למרות מזג האוויר החורפי. אני לא יכולה להסתיר ממנו כלום ואני גם לא רוצה.

הוא מתחיל ללכת קדימה ובכך לדחוף אותי אחורה עד לגב הספה עם הגוף הגדול והקשה שלו.

"אתה לא רוצה ללכת לחדר השינה? יש לי מיטה ענקית עם הרבה מקום." אני אומרת לו וקורצת.

הוא לא עונה, רק מניד את הראש לשלילה ומרים אותי מהמותניים לשבת על גב הספה. אני תופסת את הכתפיים שלו בשביל לא לעוף אחורה ומנסה לעטוף אותו עם הרגליים שלי. אבל, נראה שיש לו תוכניות אחרות.

"תרימי ידיים ותישעני אחורה עד שתגיעי לספה." הוא רוצה שאני אהיה הפוכה?

"אני אפול אחורה, לא יהיה לך יותר נוח אם אני אמשיך לשבת בדיוק ככה? המשענת בגובה המושלם." אני אומרת ומסמנת לו שהזין שלו נמצא כרגע בדיוק בין הרגליים שלי. מושלם.

"עדיין לא." הוא אומר ודוחף אותי אחורה בהפתעה. אני מושיטה מהר את הידיים בפחד שאתגלגל ישירות מהספה לרצפה. באותו הזמן שהידיים שלי נעצרות על הספה, עמוס תופס את הרגליים שלי ומלפף אותן סביב הצוואר שלו.

הראש שלו בין הרגליים שלי והוא מחבק את הבטן שלי בזמן שאני הפוכה. מצד אחד, כדי שלא אפול, מצד שני, כדי להצמיד אותי לפה שלו.

ברגע שהלשון שלו נצמדת  אליי, החשש מנפילה והדם שיורד לכיוון הראש שלי, נשכחים.

הוא מלקק אותי ללא שום הכנה מראש, ללא עדינות. הלשון שלו בכל מקום, על השפתיים, סביב הדגדגן, חדירה פנימה ושוב סיבוב. הוא מוצץ את הדגדגן שלי חזק וחוזר לליקוקים החושניים.

זה יותר מדי ומהר מדי, אני לא מספיקה לעכל את כל מה שקורה כשהאורגזמה הראשונה מציפה אותי. אני רועדת והידיים שלי כמעט מתקפלות, הצעקות שלי מופתעות ורועשות. אני לא מסתתרת, לא מנסה אפילו לשלוט בתגובות שלי. זה טוב מדי.

האורגזמה לא עוצרת אותו והוא ממשיך ללקק אותי. למרות שאני רגישה מדי ברגעים הללו, אני לא הודפת אותו. אני מתמסרת לתחושות ומרגישה את הגלים מתחזקים שוב.

"עמוס… עוד… עוד…" אני מתחננת בפניו. זה הרבה יותר טוב מהידיים שלי ואפילו מכל הצעצועים שלי.

הוא עוטף אותי עם הפה שלו, מחדיר את הלשון שלו עמוק ואני מתחילה לאבד סבלנות. אני צריכה יותר, עמוק יותר, חזק יותר.. פשוט יותר.

הוא משחרר יד אחת מסביב למותניים שלי ומחדיר לתוכי שתי אצבעות, במקביל הוא נושך את הדגדגן שלי ואני גומרת שוב.

כשאני מפסיקה לגנוח ולהתפתל הוא מרים אותי אליו בזהירות ומנשק אותי שוב. אני טועמת את עצמי על השפתיים שלו, על הלשון שלו וזה הדבר הכי סקסי שחוויתי.

אני מביטה לתוך עיניו, מלטפת אותו בעדינות ורק מילה אחת עוברת לי בראש. "עוד."

הוא מחייך אליי את החיוך הסקסי שאני כל כך אוהבת והופך אותי בהפתעה עם הגב אליו. עם יד אחת חזקה הוא מכופף אותי ועם היד השנייה הוא מכוון את הזין שלו לתוכי.

למרות שעד לרגע זה הוא היה אגרסיבי, ברגע שהוא מתחיל לחדור אליי, הוא מאט את הקצב ונותן לי להסתגל לחדירה בעדינות.

"פאק כמה חיכיתי לזה." הוא אומר מאחוריי. "זה יותר טוב ממה שדמיינתי. את מושלמת, מושלמת בשבילי."

הוא ממלא אותי באטיות עד שלא נותר בי מקום והישבן שלי צמוד למפשעה שלו.

"את בסדר?" הוא שואל אותי ומלטף לי את הגב.

"יותר מבסדר." אני עונה לו בכנות.

"מצוין." הוא אומר ומשכיח משנינו כל זכר לעדינות.

הוא יוצא מתוכי כמעט עד הסוף, כשרק הקצה שלו בתוכי ואז חודר בחזרה בעוצמה שמצמידה אותי לספה כמעט בכאב.

שוב ושוב הוא מרוקן וממלא אותי. התחושה מדהימה והחיכוך משגע אותי. מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא נהניתי ככה עם גבר.

"את איתי, שרה? אני לא יכול להחזיק יותר, אני עומד לגמור."

"אני איתך." אני אומרת לו וגונחת בקול בזמן שהאורגזמה שוב משתלטת עליי. אני מתכווצת סביב הזין שלו בעוצמה ושומעת אותו מקלל ומתנשף מאחוריי.

אני מתמוטטת קדימה והוא ממשיך לחדור לתוכי שוב ושוב, עוד חדירה ועוד עד שלבסוף הוא נעצר, נצמד אליי ואני מרגישה את הזרע החם שלו ממלא אותי ונוזל ממני.

אנחנו נשארים ככה דקות ארוכות, אני מרוחה על הספה והוא מרוח עליי מאחור. שנינו סחוטים ומותשים.

"אני זקן מדי בשביל זה, הרגת אותי." הוא ממלמל ואני לא מצליחה לעצור את הצחוק.

"אני מוכנה לסיבוב שני."

איתן – שרה – פרק ה

עמוס

עברו שלושה חודשים מיום ההולדת של שרה, שלושה חודשים מהפעם האחרונה שנפגשנו, שדיברנו.

זה לא שלא ראיתי אותה מאז, ראיתי אותה כמה פעמים. רק שהיא לא ראתה אותי.

הבטחתי לתת לה זמן ואני תמיד עומד בהבטחות שלי, אבל, אני לא מסוגל לא לראות אותה.

אני מכיר את סדר היום שלה כל כך טוב שזה די קל למצוא אותה, לראות אותה, אפילו אם זה ממרחק. זה יותר טוב מכלום.

יש שיגידו שהפכתי לסוג של סטוקר ואני יודע שההתנהגות שלי לא הכי שפויה ובריאה, אבל, אני לא יכול לעצור את עצמי.

היא עדיין לא יודעת, היא לא מבינה שזה "זה" מבחינתי, היא האחת. אני רוצה אותה כמו שלא רציתי דבר מעולם. אני רוצה אותה לעצמי, גם אם זה לזמן מוגבל, גם אם יבוא היום ופער הגילים יהיה קשה מדי לעיכול עבורה, גם אם זה נועד לכישלון. אני מעדיף לקבל אותה לתקופה קצרה מאשר לא להיות איתה בכלל.

למרות שהפיתוי גדול, אני אף פעם לא פונה אליה, לא נותן לה לקלוט אותי, אני לא רוצה להשפיע בשום צורה ודרך על התהליך שהיא עוברת.

תודה לאל על הדר שדואגת לעדכן אותי על ההתקדמות שלה בטיפולים עם הפסיכולוגית. אם לא היא, כבר מזמן הייתי נשבר ועושה איזשהו צעד, מפר את ההבטחה למרות שזה נוגד את הערכים שלי.

שרה הופיעה בחיי כרעם ביום בהיר, לא ציפיתי לה, לא חיפשתי אותה. ויתרתי מזמן על רעיון הזוגיות לטווח ארוך. ניסיתי את זה כמה פעמים, הייתי במערכות יחסים ארוכות ואפילו הייתי נשוי כמה שנים. זה לא החזיק. אולי שום דבר לא נשאר לנצח, אולי הכל זמני. אולי בני האדם לא נועדו להיות יצורים מונוגמיים לאורך זמן, אני לא יודע, אין לי תשובות להכל.

אני רק יודע שביום שהכרתי אותה, הרגשתי משהו שונה, הרגשתי שייכות, הרגשתי רכושנות. לראשונה בחיי הרגשתי קנאה.

זה התחיל מדברים קטנים, תחושת חוסר נוחות כשהיא חייכה לגברים אחרים, סוג של לחץ לא מוסבר בחזה.

מהר מאוד זה התפתח לתחושות הרבה יותר עוצמתיות.

בכל פעם שמישהו פלירטט איתה מולי או גרם לה לצחוק, התעצבנתי. הרגשתי כעס ממלא אותי ואני מודה שלקח לי זמן להבין מה קורה איתי.

מעולם לא קינאתי לנשים שהיו איתי, הייתי תמיד מאוד בטוח בעצמי וכשהתחילו איתן, החמיאו להן, זה לא השפיע עליי. שמחתי שנעים להן, שמחתי שמעצימים אותן. הייתי בטוח במקום שלי בחייהן ולא הרגשתי מאוים בגלל תשומת לב מגברים אחרים, אפילו אהבתי את זה, זה ליטף לי את האגו.

עם שרה זה היה אחרת, לקח לי זמן להבין שמה שאני מרגיש כלפיה הרבה יותר חזק ממשיכה מינית, שאני מפתח כלפיה רגשות. כן, הגיל שלה בהחלט היווה פקטור בהתחלה, אני לא אשקר ואומר שזה לא משנה כלום, שגיל זה רק מספר. הסיסמאות האלה נחמדות ונשמעות טוב, אבל הן לא מציאותיות. נרתעתי וחששתי, היה לי ברור שזה מכשול עבור שנינו ולא סתם אתגר מעניין.

זו הסיבה שגם לא התווכחתי איתה בהתחלה כשנושא הגיל עלה. ההתנגדויות שלה היו צפויות והגיוניות. התגוננתי, נלחמתי, עמדתי על שלי, אבל, לא זלזלתי בחששות שלה ונתתי לה את הזמן להתמודד עם מערכת היחסים השברירית שהחלה להתפתח בינינו.

הזמן חלף מהר והפסקתי לראות אותנו כאנשים בגילים שונים. הפסקתי לראות אותה כאישה שמבוגרת ממני וראיתי נטו את האישה.

האישה היפהפייה והסקסית שגרמה לי לצחוק, שגרמה לי לחשוב, שגרמה לי לדמיין ולרצות.

במשך חצי שנה חיזרתי אחריה ללא כל שיתוף פעולה מצידה. היא הכניסה אותי לקטגוריית "הידיד", לא הופעתי בכלל על הרדאר שלה וזה ערער אותי. זה ערער לגמרי את הביטחון שלי, כך שכל חיוך שהופנה לגבר אחר עורר בי קנאה כל כך חזקה שכבר לא זיהיתי את עצמי.

ואז הגיע היום שנשברתי, נכנסתי למשרד שלה עם האקדחים שלופים ובמקום להצהיר מילות אהבה רומנטיות, רבתי איתה. תודה לאל שהיא נתנה לי להסביר את עצמי, ארוכות ומפורטות.. אלוהים יודע שמעולם לא דיברתי כל כך הרבה כמו באותו היום. אבל, לבסוף זה עבד, היא הסכימה לתת לנו הזדמנות.

אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אני יודע עליה כל כך הרבה ואני לא יודע כלום. אני יודע עובדות, אני יודע דברים קטנים ששמתי לב אליהם בתקופה הארוכה שעבדנו צמוד. אני יודע אנקדוטות לא משמעותיות שהיא סיפרה לי בדייטים שלנו, אבל, אני לא יודע מה עובר לה בראש, אני לא יודע על החיים שלה, מה היא רוצה, מה היא צריכה, על מה היא חולמת.

אני לא יודע מה הפך אותה לאישה שהיא היום וזה משהו שהדר מסרבת לספר לי. "הסיפור הוא שלה והיא תחליט אם ומתי לשתף אותך." היא אמרה לי באחת השיחות שלנו. היא צודקת, הסיפור הוא של שרה ורק היא יכולה לספר לי אותו.

עם זאת, ככל שהזמן חולף והיא לא יוצרת איתי קשר, אני מתחיל לתהות אם יגיע היום בו היא תספר לי. אני תוהה אם בכלל יש לנו עתיד ואם אני לא מחכה חודשים למשהו שלעולם לא יתגשם.

חצי שנה חיזרתי אחריה. לאחר מכן, במשך שלושה חודשים, לבקשתה, יצאתי איתה לדייט אחד בשבוע ובשלושת החודשים האחרונים, אני מחכה. שנה, פאקינג שנה של ציפייה, שנה של סבלנות ואיפוק ואני לא יכול שלא לתהות, אם אני הפאנץ' ליין בבדיחה עצובה.

שנה של נאמנות מוחלטת. לא יצאתי לדייטים, לא נישקתי, לא נגעתי, לא שכבתי עם אף אחת. אמרתי לה שאני "אול-אין" והתכוונתי לזה, אני שלה בצורה טוטאלית. אבל, הזמן חולף, השעון מתקתק והטלפון שלי נשאר דומם.

היא בטיפול כבר חודש, שני מפגשים בשבוע, ארבעה שבועות. שלושה חודשים מהפגישה האחרונה שלנו ואני עדיין מחכה.

לזכותה יאמר שהיא לא מוליכה אותי שולל, היא לא מחזיקה אותי על אש קטנה ולא ביקשה ממני לחכות לה. להפך, נראה שהיא לא מצפה ממני לכלום.

הביטחון שלי, האמונה המוחלטת שלי שזה יכול לעבוד בינינו מתמסמסים עם כל יום של דממה. הבטחתי לה שאני אחכה, אבל, עד מתי? אין לי דד-ליין, לא קבעתי לעצמי תאריך או תקופה בהם אני יכול לומר ש"חלאס, חיכיתי מספיק, עשיתי הכל". אני לא רואה את הסוף וזה משגע אותי, חוסר הוודאות הופך לבלתי נסבל.

 

כעבור שלושה חודשים

 

שרה

אני יושבת במעגל לצידה של נטע, בחצר ביתה, מוקפת בבנים שלי. זו לא הפגישה האחרונה שלי איתה, אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע כבר ארבעה חודשים ואני מניחה שיש לי עוד כמה שנים טובות של טיפול. אבל, אנחנו מציינות היום ציון דרך וביקשתי מילדיי להצטרף ולשמוע את מה שיש לי לומר לה, לעצמי ולהם.

למרות מזג האוויר הקיצי, אני רועדת. אני לא יודעת אם זה מפחד, מהתרגשות, או משילוב של השניים.

ביקשתי מהם להגיע לבד הפעם, ללא בנות הזוג שלהם. אמנם אני אוהבת את הכלות שלי כאילו הן היו בנותיי, דם מדמי, אבל, הפעם, רק הפעם, אני צריכה את הבנים שלי לעצמי. את מה שיש לי לומר, הם צריכים לשמוע לבד.

הם צופים בי בסבלנות, בדממה, ששת בניי. כל אחד מהם כל כך דומה לאבא שלהם ולשמחתי, כל כך שונה. הם לקחו את העבר שלהם, את טראומות הילדות והפכו אותן לנקודות חוזק. הם עברו שיעור ולמדו ממנו, הסיקו מסקנות וצלחו את המבחן.

אני עומדת להעמיד אותם היום בעוד מבחן ואני מתפללת שהם יבינו אותי.

אני לוקחת נשימה עמוקה ואוזרת אומץ בשביל לספר בקול רם את הפחדים והסודות הכי כמוסים שלי.

"אני מבינה עכשיו שהענשתי את עצמי כל השנים הללו. הענשתי את עצמי מהיום שגדי מת ובמשך עשרים ושלוש שנים, על זה שלא הצלתי את הילדים שלי ממנו.

האשמה אכלה אותי, לא ידעתי איך להשתיק את המצפון שלי, את הקולות הנוראיים בראש שלי שצעקו עליי שאכזבתי אותם. שנכשלתי כאימא, שהכשלתי אותם, שגרמתי להם לחיות בתוך גיהינום. גיהינום שהיה הבחירה שלי אבל, לא שלהם.

הם היו רק ילדים, זו היתה המציאות שהם נולדו וגדלו לתוכה. לא היתה להם בחירה, לא היתה להם אפשרות לברוח, לעזוב. זה היה בידיים שלי ונכשלתי.

לא ידעתי איך לפצות אותם, איך לגרום להם לסלוח לי על מה שגרמתי להם לעבור, אז מחקתי את עצמי לחלוטין והקדשתי את חיי למענם. כל מה שראיתי אל מול עיניי היה האושר שלהם, העתיד שלהם, ההצלחה שלהם.

בחרתי לראות רק אותם, בגלל שבמשך שבע עשרה שנים בחרתי לעצום עיניים."

אני לא יכולה לעצור את הדמעות ואני גם לא מנסה, אני לא יכולה להמשיך את ההצגה מולם, אני צריכה שהם ייראו אותי נשברת.

אביתר, עמית ומורן מנידים את ראשם בשלילה, אני רואה שהם רוצים להתווכח איתי, להתפרץ לדבריי. ציפיתי לזה ולכן, ביקשתי מהם להבטיח לי שהם ישתקו עד שאני אסיים, לא משנה מה הם ישמעו ממני.

עידן ואיתמר, התאומים שלי, הבכורים שלי, משפילים מבט, מסתירים ממני את ההשפעה של המלים שלי. הם לא עושים את זה בכוונה רעה, הם לא עושים את זה מתוך זלזול. אני מכירה אותם כל כך טוב ואני יודעת איך הראש שלהם עובד. הם משפילים מבט כי הם לא רוצים לפגוע בי. הם מנסים להסתיר ממני את ההסכמה שלהם, את הידיעה שיש אמת בדבריי והאמת הזאת היתה מתחת לפני השטח כל כך הרבה שנים.

הם כבר היו גדולים כשגדי מת, בני שבע עשרה והם זוכרים הכל. הם זוכרים ומבינים שלא פעלתי.

גיא, התינוק שלי, אולי המסוכן והמאיים ביותר מבין בניי, משפשף את עיניו, מוחה דמעות שאני שמחה שהוא מרשה לעצמו להזיל, בתוך הסביבה הבטוחה הזאת.

"אם הייתי יכולה, הייתי מוחקת את הזיכרונות הרעים שלכם." אני אומרת והקול שלי נשבר. נהיה לי קשה יותר ויותר לדבר מבעד לדמעות ולכאב העצום בחזה שלי. אבל, המלים צריכות להיאמר.

"הייתי סופגת במקומכם כל מכה וכל מילה. אילו יכולתי להחזיר אחורה את הגלגל, הייתי משנה כל כך הרבה. אבל, אין לי את האפשרות הזאת ואני לנצח אחיה עם הידיעה שלא הוצאתי אתכם מהבית הזה. אני לנצח אחיה עם הידיעה שבעל כורחם הפכתם אתם להורים והצלתם אותי. לקחתם את העתיד של כולנו בידיים שלכם והצלתם אותנו.

אני מבקשת מכם סליחה.

אני לא מעוניינת להצדיק את עצמי ולמצוא סיבות הגיוניות ולא הגיוניות להתנהגות שלי. אני לא רוצה שתבינו אותי, מעולם לא הייתם אמורים להבין אותי, זה לא היה התפקיד שלכם. במיוחד כשאני לא הבנתי את עצמי. יש לכם את כל הזכות שבעולם לכעוס עליי, להאשים אותי ולשנוא אותי.

אני יודעת כמה אצילות נפש יש בכם, אני יודעת שלעולם לא תפגעו בי בכוונה, אני יודעת כמה המשפחה הזאת חשובה לכם. אבל, הגיע הזמן שתסתכלו עמוק בפנים, בתוך המחשבות הכמוסות ביותר שלכם ותרשו לעצמם לכעוס עליי, להאשים אותי. תרשו לעצמם לחזור לתפקיד המקורי שלכם, אתם הילדים ואני האימא. אני הייתי אמורה להגן עליכם ולא עשיתי את זה.

זה בסדר להפנות את הכעס שלכם כלפיי, זה לא יהפוך אתכם לאבא שלכם, אתם לא בני הזוג שלי, אתם הילדים שלי. אתם הילדים ואני האימא. הייתי אמורה לשמור עליכם, אני הייתי אמורה להציל אותנו, אני הייתי אמורה לפעול וחוסר הפעולה שלי גרם לכם להגיע להחלטות קשות מדי בגיל קטן מדי." אני אומרת ומפנה את המבט שלי לגיא. הוא היה בן שמונה.

"אתם הילדים ואני האימא."

אני האימא וטעיתי, פעלתי לא נכון, אני בן אדם וטעיתי. אני האימא ואני בוחרת לקחת אחריות על העבר, אבל, גם על ההווה והעתיד. אני לא רוצה להדחיק יותר, אני לא רוצה לטאטא מתחת לשטיח ואני לא רוצה שהבנים שלי ייקחו ממני דוגמא. אני לא רוצה שהם יסתירו את הרגשות שלהם ויטייחו את הכעס רק בשביל לא לפגוע באחרים. אני רוצה לשחרר אותם מהעול שהם נושאים איתי ביחד.

"אני רוצה שתדעו כמה אני גאה בכם שלמרות הכל, למרות הנסיבות ואל מול כל המכשולים, הפכתם לגברים שכל אישה היתה גאה לקרוא להם הבנים שלה. אני גאה בכל מה שעשיתם, בכל צעד וכל החלטה בחיים שלכם, אני גאה בקריירות שלכם, במשפחות שאתם מקימים, אבל, יותר מהכל, אני גאה באנשים שאתם.

בחמלה שקיימת בכם, בכבוד ובביטחון, באנושיות ובאהבה העצומה.

אתם הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי טוב שיצרתי ועשיתי. אתם הפרס שלי, הניצחון שלי, עטרת ראשי.

ולמרות כל הטעויות וההחלטות השגויות שעשיתי, אני לעולם לא אוכל להצטער על כך שהתחתנתי עם אבא שלכם, כי הוא נתן לי אתכם.

אני אוהבת אתכם כל כך, יותר מהכל ואני מבקשת מכם סליחה."

בשלב הזה כבר כולנו בוכים, למרות שרק אני מתייפחת בקול. הבנים שלי מזילים דמעות בדממה, מנסים לעכל את הגלולה המרה שאני דוחפת להם בכח. גם בזה הם לא בחרו, בשיחה הזאת, בהתמודדות הזאת עם העבר ועם האמת.

יותר קל לשתוק, להשאיר את העבר במקומו ולחיות את ההווה. אבל, לראשונה בחיי, אני בוחרת בדרך המפחידה ביותר, אני בוחרת לא לשתוק. אני בוחרת להתמודד וזו הדוגמא שאני רוצה לתת להם.

אחרי כל הדוגמאות השליליות במהלך השנים, אני רוצה לתת דוגמא אחת טובה. בתקווה שלעומתי, הם יחיו חיים כנים ויסירו מעליהם את עול הטינה והכעס.

"אני סולח לך." עמית. עמית שהיה מאושפז בבית החולים במשך שבועיים אחרי ההתפרצות האחרונה של גדי, מדבר ראשון. אני מביטה בו באהבה עצומה ונתלית על המלים שלו.

"אני סולח לך כי את החמלה ואצילות הנפש שבי, את הורשת לי. את לימדת אותי להקשיב, את לימדת אותי סבלנות, את לימדת אותי לשים את עצמי בנעליים של האחר בשביל לנסות להבין ולא לשפוט. כל מה שטוב בי, בא ממך."

"גם אני סולח לך." מורן אומר לי עם חיוך. "אני סולח לך כי בזכותך ידעתי להבין את עדן כשהיא חזרה לחיי, ידעתי איך להכיל אותה, ידעתי איך לפעול. כל מה שיש לי היום הוא בזכותך, אימא."

"גם אני סולח לך." אביתר אומר ומביט בי עם עיניים זהות לשלי, היחיד שקיבל את הצבע הירוק. "אני סולח לך כי חינכת אותי להיות אדם טוב, לפני הכל. לימדת אותי ערכים וסדר עדיפויות. את הסבתא הכי טובה שיכולתי לאחל לבת שלי ולא הייתי משנה בך שום דבר."

"אני סולח לך ואני מודה לך." גיא אומר לי בקול נמוך ומחושב. "אני לא מתחרט על מה שעשיתי באותו היום, מעולם לא התחרטתי. המעשה שלי חיזק אותי ונתן לי ביטחון ביכולות שלי. למדתי שאני יכול לשלוט בגורל שלי, שאני יכול לגרום לשינוי וההבנה הזאת ליוותה אותי כל חיי ומלווה אותי עד היום. בזכותך אני עושה שינוי בעולם, אני עוזר לצדק לנצח."

אני לא יכולה לשבת זקוף יותר, הכתפיים שלי נשמטות ואני תופסת את הפנים שלי בשתי ידיי. אלו לא המלים שציפיתי להן.

שתי זוגות של ידיים חזקות עוטפות אותי. עידן ואיתמר.

"אימא, סלחנו לך מזמן." עידן אומר לי ומנגב את הדמעות מלחיי. "כן, היינו גדולים מספיק בשביל להבין שמה שקורה בבית שלנו לא טבעי ולא תקין. אבל, היינו גם מספיק גדולים בשביל להבין שאימא שלנו מפחדת, בדיוק כמונו."

"לא יכולנו לכעוס עליך לאורך זמן, כי ראינו כמה את כועסת על עצמך." איתמר ממשיך איפה שאחיו התאום עצר, כאילו שהמחשבות שלהם משותפות. הכוונות שלהם משותפות.

"היינו מספיק גדולים בשביל לראות אותך אוכלת את עצמך ומענישה את עצמך. אני חושב שפשוט הנחנו שזה עבר בשלב מסוים, שהתגברת."

עידן ממשיך שוב. "את מענישה את עצמך ולוקחת על עצמך יותר מדי. את שוקעת בתוך שליליות, בתוך ההחלטות הלא נכונות ושוכחת את כל ההחלטות הכן נכונות שעשית.

תסתכלי עלינו, תראי מה עשינו עם החיים שלנו. כולנו, כל אחד מאתנו בצד הנכון וזה נטו בזכותך.

הבנים שאת כל כך גאה בהם ומעריצה אותם, את עיצבת בדמותך. כל הטוב שיש בנו, בא ממך."

"אנחנו סולחים לך, אימא ועכשיו הגיע הזמן שתסלחי לעצמך."

אנחנו ממשיכים לשבת ולדבר בחצר של נטע שעות ארוכות, הדמעות מתייבשות ושלווה שלא הרגשתי שנים ממלאת אותי.

אני לא חושבת שרגשות האשם אי פעם ייעלמו לחלוטין ולדעתי הם לא אמורים להיעלם. הילדים שלי נפגעו וזה טבעי שהתחושות ילוו אותי. אבל, אני בוחרת לא לתת להן לנהל לי את החיים יותר.

בשעת ערב מאוחרת אני חוזרת לביתי ומתיישבת לבד בסלון עם כוס תה. ארבעה חודשי טיפול עם נטע שסבבו כמעט לגמרי סביב חיי הנישואין שלי והעול שנשאתי כל כך הרבה שנים.

לא התעמקנו בעמוס. דיברנו עליו, העלנו תהיות לגבי העתיד, אבל, לא התעמקנו כי היה נושא הרבה יותר קריטי לטפל בו.

עכשיו הנושא טופל ונותרתי עם המחשבות ותחושת הפספוס.

עברה חצי שנה מההודעה האחרונה ששלחתי לו, הודעת מזל טוב גנרית ביום ההולדת שלו. חצי שנה של דממה מצדי, אך גם מצדו.

אני לא יודעת מה איתו עכשיו, אם הוא במערכת יחסים כבר. אני לא מעיזה לטפח תקוות שווא שהוא עדיין מחכה לי.

נראה שמהיום שהכרנו הוא רק מחכה לי. מחכה לסימן כלשהו שהוא לא לבד בתוך סערת הרגשות, שאני איתו. סימן שמעולם לא נתתי לו.

המחשבה על יצירת קשר איתו מפחידה אותי. אני מפחדת מהתגובה שלו, אני מפחדת לשמוע שהוא עבר הלאה עם מישהי אחרת ושהוא מאושר, אני מפחדת לגלות שלבסוף הוא ויתר עליי. שהצלחתי להדוף אותו ממני.

אני מפחדת.

אבל, אני אישה אחרת עכשיו, אני אישה שמתמודדת עם הפחדים שלה, שנלחמת בהם ומתגברת עליהם.

אני מפחדת, אבל, אני רוצה אותו והגיע הזמן להראות לו את זה.

איתן – שרה – פרק ד

"אני כאן כי כלתי מאמינה שאני צריכה טיפול נפשי בגלל שאני לא מוכנה להיות במערכת יחסים עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים." אני אומרת לנטע, הפסיכולוגית, בטון יבש.

"את באמת מאמינה בזה?" היא שואלת אותי ומדליקה סיגריה.

זה לא מה שדמיינתי כשהדר סיפרה לי על הטיפולים שלה. אני מניחה שכמו רוב האנשים, גם אני דמיינתי אישה מבוגרת, אימהית, לבושה בבגדים מקצועיים, במשרד מרוח בצבעי פסטל וכורסאות נוחות.

אמנם לא חשבתי שאשכב על ספה כמו בסרטים, אבל, לרגע לא חשבתי שאשב על כיסא נדנדה במרפסת בבית שלה.

נטע אישה צעירה, סביבות גיל ארבעים. היא לבושה בסטייל בוהמייני, חצאית מתנפנפת ארוכה בצבע חציל וגופייה דקיקה לבנה. היא יושבת בשילוב רגליים על כורסא מרווחת, יחפה, עם שיער שחור מתולתל ארוך, פזור.

יש לה נזם באף וקעקועים מרובים על שתי הזרועות, שרוולים, נראה לי שקוראים לזה.. ואני לא בטוחה שהסיגריה שהיא מעשנת, היא רק סיגריה.

"מה זאת אומרת אם אני באמת מאמינה בזה? אני יודעת את זה. התחלתי לצאת עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים והפרש הגילים גרם לי לאי נוחות, לחוסר ביטחון, אז ניתקתי את הקשר. אני חושבת שזה לגיטימי ומובן." אני עונה לה בכזאת החלטיות, שאני אפילו כמעט מאמינה לעצמי.

היא שואפת ארוכות מהסיגריה שלה ומביטה על חצר ביתה, על העצים וערוגות התבלינים. היא לא כותבת שום דבר ולא ממהרת לתחקר אותי, לנתח אותי. השלווה שלה מצליחה לחלחל לתוכי ואני נרגעת, נושמת עמוק ודוחפת את עצמי לנדנוד איטי על הכיסא.

"ספרי לי על בעלך, שרה, אני מבינה שאת אלמנה כבר מעל לעשרים שנה." היא אומרת לבסוף.

שנים סירבתי לדבר עליו, לספר על כל מה שעברנו איתו ובגללו. הדחקתי את העבר והשקעתי את כל האנרגיה שלי בהווה, בגידול הילדים שלי.

מאז שעדן, אשתו של מורן, נכנסה לחיי, הרשתי לעצמי להיזכר בו. לדבר עליו ועל כל מה שהיה.

היום הנושא כבר לא מכאיב כמו פעם, השאלות לא משתקות אותי.

"הוא היה גבר מאוד נאה, מאוד כריזמטי. הכרתי אותו בגיל שמונה עשרה בחודש הראשון שלי בצבא, הוא כבר היה לקראת שחרור. תוך פחות משנה כבר התחתנו ושוחררתי גם. שירתי בחיל המודיעין, אהבתי מאוד את התפקיד, תכננתי לצאת לקורס קצינים, חלמתי על קריירה צבאית מגיל קטן." אני לא יודעת למה אני נזכרת בזה דווקא עכשיו, בחלום הילדות שלי על סוכנים סמויים ומדינות זרות. חלום שבני הצעיר ביותר הגשים.

"בכל אופן, בגיל עשרים כבר ילדתי את בניי הבכורים, עידן ואיתמר. גדי, בעלי.. היו לו התפרצויות זעם, זה התחיל ישירות אחרי הלידה. המקרה הראשון הפתיע את שנינו אני חושבת, שנינו היינו המומים מהסטירה שהוא העיף לי באמצע ויכוח מטופש על הרצון שלי להפסיק להניק.

הוא התנצל, בכה, חיבק אותי כל כך חזק שהרגשתי את העצמות שלי נמחצות. אחרי זה היו כמה חודשים של שקט, של פיוס ופינוק. אבל זה היה זמני.

האלימות נמשכה שבע עשרה שנים. לא היה לי אומץ לעזוב אותו, הוא התנגד לאמצעי מניעה וכל שנתיים-שלוש ילדתי. הצלחתי ללמוד בין לבין, עבדתי, הרווחתי כסף, אבל לא מספיק בשביל לגדל לבד שישה ילדים. לא שהוא היה נותן לי באמת ללכת. בלידה האחרונה היה סיבוך והרופאים אסרו עליי להיכנס שוב להריון, הם התעקשו שהסיכון לחיי גדול מדי, אז הוא הסכים שאקח גלולות.

שמונה שנים לאחר מכן הוא מת. בתאונה."

אני לא ממשיכה, אני לא יודעת מה עוד היא רוצה לשמוע, או מה עוד נותר לספר.

"אהבת אותו?"

"כן, אהבתי אותו מאוד." אני מודה בכנות. אהבתי אותו גם כששנאתי אותו. אהבתי אותו, עד שהוא הרג את האהבה הזאת, עד שהאלימות שהיתה שמורה רק לי, הופנתה לילדים שלנו.

"אם אני מחשבת נכון לפי הסיפורים של הדר, הוא נפטר לפני בערך עשרים ושלוש שנים. היית מאז במערכת יחסים?"

"יצאתי לדייטים, אבל לא היה משהו רציני." אני צופה את השאלה הבאה שלה, אני יודעת מה היא עומדת לשאול ואני לא בטוחה שאני רוצה לפתוח את תיבת השרצים הזאת.

"אז זה היה רק סקס? לא פיתחת רגשות כלפי אף אחד מהם?"

"לא." אני עונה בתקווה שהיא תעבור לשאלה הבאה.

"לא, זה לא היה רק סקס? או שלא, לא פיתחת רגשות?" לעזאזל.

"לא זה ולא זה. לא שכבתי עם אף אחד מהם ולא פיתחתי כלפיהם רגשות. יצאתי לדייטים בודדים ועצרתי את הקשרים לפני שהם התפתחו למשהו רציני."

האמת יצאה לאור, אמרתי את זה בקול רם, לא קיימתי יחסי מין עשרים ושלוש שנים. לא נתתי לאף גבר לגעת בי, לענג אותי, לחוות איתי אינטימיות.

אני מחכה לתגובה ההמומה שלה, לזעזוע. היא בוודאי מעולם לא התמודדה עם מטופלת כמוני, עם סיפור כמו שלי.

אני באמת דפוקה, אני באמת צריכה טיפול נפשי. עשרים ושלוש שנים בלי סקס.. אירוני יחסית למערכות היחסים של ילדיי.

"את מאוננת?" לזה לא ציפיתי.

אני מרגישה את הסומק על לחיי אבל, אני לא מתכוונת לשקר, אני אמורה להיות כנה בטיפולים מהסוג הזה, לא?

"כן."

"אז החשק המיני לא אבד לך, פשוט לא קיימת יחסי מין עם בני זוג."

"נכון."

"אוקיי, עכשיו ספרי לי על הבחור שכביכול בגללו את כאן. מה שמו?"

"עמוס."

"עמוס, ספרי לי עליו, בבקשה." היא אומרת לי בנימוס ורוך. הטון שלה נשאר נעים ושליו לאורך כל הטיפול, לא משתנה למרות התשובות הלא שגרתיות שלי. היא מחייכת ומדליקה מחדש את הסיגריה שכבתה.

"אין כל כך מה לספר, הכרתי אותו בעבודה, הוא חיזר אחרי, נתתי לזה הזדמנות אבל, לא הצלחתי להתגבר על הפרש הגילים בינינו. אני בת שישים ואחת, הוא בן ארבעים ושש."

"כן, חמש עשרה שנים זה באמת הרבה ועם הנורמות החברתיות שלנו, אני מניחה שזה הרבה יותר קשה כשאת המבוגרת יותר."

"בדיוק! אני שמחה שאת מסכימה איתי."

"בוודאי שאני מסכימה שיש כאן חתיכת אתגר ושתינו יודעות שאת לא אוהבת להתמודד עם אתגרים ומלחמות."

"סליחה?"

"שרה, אני אהיה כנה איתך. הדר סיפרה לי עליך רבות, היא הכינה אותי תקופה לפגישה איתך. בנך, עמית, היה כאן לפני כמה ימים ושיתף אותי על הילדות שלו. אז כן, אני מכירה את ההיסטוריה המשפחתית שלכם די בפירוט ועכשיו שגם את שיתפת אותי קצת בעברך, התמונה מתחילה להתבהר.

היה לך חלום ילדות על קריירה צבאית שנטשת בעקבות מערכת היחסים עם בעלך. אמנם לא מסרת לי יותר מדי פרטים, אבל, אני מתארת לי שלא נלחמת בו כשהוא רצה להתחתן כל כך מהר, למרות שידעת שבעקבות נישואייך במהלך השירות הסדיר, ישחררו אותך מהצבא ותיאלצי לוותר על החלום.

נשארת איתו מעל לשבע עשרה שנים, ספגת אלימות קשה ולא עזבת גם כשהוא הרים ידיים על הילדים שלכם."

המשפט האחרון מטלטל אותי. לא עזבתי אותו, לא עזבתי למרות שהוא הרים ידיים על הילדים שלי. הוא התעלל בילדים שלי ולא ברחתי, לא הצלתי אותם. לא נלחמתי עליהם.

"שרה, אני לא שופטת אותך ואני לא מאשימה אותך. את לא אשמה, את לא. הרבה קורבנות אלימות משפחתית לא עוזבים את מערכת היחסים האלימה. האלימות הפיזית בדרך כלל מלווה באלימות נפשית קשה, בהשלטת טרור. בעלך היה מאוד כריזמטי, מאוד דומיננטי ומאיים גם חזותית, הוא גרם לך להרגיש חסרת כח וחסרת ערך. הפחד שהוא השריש בך שיתק אותך וגרם לך להאמין שלעולם לא תוכלי לעזוב אותו, לעולם לא תסתדרי לבד עם שישה ילדים.

ההורים שלך נפטרו בגיל צעיר יחסית ומעולם לא שיתפת קרובי משפחה בחיים הנוראיים שלך, פחדת שהוא יפגע גם בהם.

למרות שלמדת עיצוב פנים, עבדת שנים כשכירה במשרד קטן עם משכורת זעומה. הוא גרם לך לחשוב שלעולם לא תצליחי, לעולם לא תהיי טובה מספיק בשביל לעסוק בתחום שלך. הוא לא רצה שתרוויחי כסף, הוא לא רצה שתחווי תחושת עצמאות.

הוא האשים אותך בבגידות, בחוסר נאמנות, למרות שלא היתה לך אפילו הזדמנות לבגוד בו. הוא תיזמן את ההגעה שלך הביתה מהעבודה ופעמים רבות הפתיע אותך במשרד במהלך היום.

פחדת אפילו לצחוק עם גברים, שלא נדבר על פלירטוט תמים. פחדת שהוא יגלה והוא יפעל, שהוא יפגע בעוד אנשים.

ולמרות שחלפו עשרים ושלוש שנים מאז שהוא מת ב'תאונה', נשארת בתפקיד הפסיבי שהורגלת אליו. התפקיד שהוא עיצב עבורך במחשבה מרובה ומעוותת. מחשבה חולנית ונוראית.

עשרים ושלוש שנים לא נתת לגבר אחר לגעת בך, לא נתת לעצמך להתקדם הלאה, לא אפשרת לעצמך להחלים ולעשות תיקון לכל הסבל שחווית איתו.

הרגעים הבודדים בהם הרשית לעצמך לחוש הנאה היו מוסתרים בחדרי חדרים, לבד עם עצמך, בחושך, עם דלת נעולה.

כן, הסיפור עם עמוס מורכב ואנחנו עוד נדבר עליו כשהמחסום היחיד שיישאר הוא מחסום הגיל. אבל, גיל זו לא הסיבה שעצרת אותו. עמוס הצליח במקום שרבים לפניו נכשלו, הוא גרם לך לרצות. הוא גרם לך לרצות משהו בשבילך, לרצות אותו מספיק חזק שלמשך כמה רגעים היית מוכנה להילחם, לראשונה בחייך. לא להילחם מפחד או מהגנה עצמית, לא להילחם למען חייך וחיי ילדיך. להילחם נטו בשבילך, בשביל העתיד שלך, בשביל אושר והנאה.

ואז הוא הדליק את האור ונזכרת, נזכרת שלא מגיע לך, שאת לא טובה מספיק, שאין לך ערך. נזכרת בכל מה שבעלך השריש עמוק לתוכך במשך כמעט שני עשורים.

שלא מגיע לך יותר טוב. את לא יכולה להשיג יותר טוב כי את לא יפה מספיק, את לא חכמה מספיק ואת לא חזקה מספיק בשביל לשרוד בלעדיו."

אני בוכה לתוך כפות הידיים שלי. לא הבכי הדומם שהתרגלתי להחריש בלילות, אלא, בכי קולני ואמתי שבוקע מהנשמה. אני בוכה וזועקת עד שהגרון שלי מתייבש והקול שלי נסדק.

אני בוכה על ארבעים ושלוש שנים איתו, ארבעים ושלוש שנים מהיום שהכרתי אותו ומסרתי לו את השליטה על החיים שלי.

אני בוכה על האלימות ועל החולשה שלי, אני בוכה על תחושת האשמה העצומה שמלווה אותי מאותה הסטירה הראשונה.

אני בוכה על הילדים שלי ועל עצמי. אני אפילו בוכה עליו, על בעלי, על הגבר שהוא היה בסוף והגבר שהוא יכל להיות.

על כל מה שהוא פספס וכל מה שנתתי לו לגרום לי לפספס.

נטע מתכופפת מולי ומחבקת אותי חזק, מלטפת לי את הגב בתנועות מרגיעות וממלמלת כל מיני מילים שאני לא מצליחה להבין. אני כבר לא שומעת אותה, אני מרגישה שאני שוקעת בים, טובעת והיא מדברת אליי מעל מפלס המים.

אנחנו נשארות ככה הרבה זמן, עד שהדמעות מתייבשות ואני מתחילה לשהק מכמות הבכי.

נטע משחררת אותי ומגישה לי בקבוק מים שאני כמעט מסיימת מבלי לנשום. היא מלטפת אותי שוב ואז חוזרת למקומה.

השתיקה לא מביכה, היא לא נואמת מילות סיום, למרות שהשעה שלנו הסתיימה מזמן. נראה שהיא לא ממהרת לשום מקום, היא אפילו לא עונדת שעון.

"את בדרך כלל ממוטטת את המטופלים שלך על הפגישה הראשונה?" אני שואלת אותה עם חיוך במטרה לטהר מעט את האווירה.

"לא, אני בדרך כלל מחכה לפגישה השנייה." היא עונה לי בציניות שמהר מאוד הופכת לרצינות. "לא, זה לא עובד ככה ברוב המקרים. אבל יש לך משפחה שאוהבת אותך מאוד, הדר ועמית ישבו איתי שעות ונתנו לי כמה שיותר מידע עליך, אז באתי מוכנה. את היית כל כך עמוק בתוך ההדחקה שהייתי חייבת לזעזע אותך בשביל להאיר את עינייך.

הדרך עוד ארוכה, אבל, היית צריכה להתעורר וקודם כל להבין מה שורש הבעיה ולא להתעסק רק בסימפטומים.

הגיל של עמוס, השנים ללא סקס, הדייטים הבודדים.. הם רק סימפטומים.

אנחנו נעבוד על זה." נעבוד על זה, אני לא בטוחה שיש על מה לעבוד. אני מהנהנת עם הראש ושוקלת את המלים הבאות שלי, את הצעדים הבאים שלי.

"חשבתי שאני חזקה, שאני פייטרית, ששרדתי כל כך הרבה חרא ויצאתי מנצחת. עכשיו אני מבינה שהפסדתי. הוא זה שמת, אבל, אני לא חיה." אני אומרת ומרגישה עוד דמעה סוררת נופלת על הלחי.

"את ניצחת, שרה, זכית לראות את הילדים שלך גדלים מאושרים, זכית לראות את הנכדות שלך בזמן שהוא קבור עמוק באדמה.

אל תחשבי לרגע שהוא היה חזק רק בגלל שהוא היה בשליטה. גבר חזק לעולם לא יחליש את בת הזוג שלו, לעולם לא יגרום לה לאבד אמון בעצמה רק בשביל להעצים את עצמו.

הוא היה החלש, כל כך חלש שהוא לא ידע איך להתמודד איתך עם מלים אז הוא השתמש בידיים שלו.

הוא היה הפחדן, הוא כל כך פחד שיום אחד תביני עד כמה שהוא לא שווה אותך, שהוא דאג להרוס לך את הביטחון העצמי. הוא דאג בצורה מכוונת לגרום לך לאבד כל ערך בעיניי עצמך, שחלילה לא תעזבי אותו.

הוא היה חלש, פחדן וחסר ביטחון ואני בטוחה שאם היתה לנו דרך, היינו מגלות שהוא בעצמו חווה לא מעט טראומות בילדותו שהפכו אותו למפלצת שהוא היה.

לצערנו, לעומת כל המגרעות שלו, הוא היה חכם, הוא ידע איך להשפיע עליך ולעצב אותך לנוחיותו. הוא ידע מה הוא עושה והוא עשה את זה ביסודיות.

אבל, אני יותר חכמה ממנו." היא אומרת וקורצת לי. "ואם תתני לי הזדמנות, אני מבטיחה לך שאני אעשה הכל בשביל לשחרר אותך משליטתו. אני אעשה הכל כדי שתזכי בהזדמנות השנייה שלך.

מה את אומרת?"

איתן – שרה – פרק ג

הוא לא נותן לי לרדת ממנו, לקום מהספה ולהוביל אותו לחדר השינה בהליכה סקסית כמו שדמיינתי אינספור פעמים.

הוא נעמד כשאני עדיין עליו, כרוכה סביבו. ידיים אוחזות את צווארו ורגליים מלופפות סביב המותניים שלו, כפות הרגליים מעל התחת המוצק שלו ולוקח את שנינו לכיוון המסדרון.

"דלת שלישית מימין." אני אומרת לו כשהוא מהסס מול מבחר הדלתות.

בעבר הרחוק חדר השינה שלי היה בקומה השנייה, אבל בשנים האחרונות ירדתי לקומת הקרקע והפכתי את החדרים של התאומים ליחידה אחת גדולה ומפנקת עבורי.

אין סיבה לעלות בכל פעם עשרים ושתיים מדרגות כשהבית ריק.

אנחנו נכנסים לחדר החשוך ועמוס מיד מושיט יד למתג שליד הדלת ומדליק את האור, ידו השנייה לרגע לא משחררת אותי. אני צמודה אליו, בטוחה ויציבה, הוא לא ייתן לי ליפול… או לברוח.

האור החזק מסנוור אותי, מערער אותי ומצליח במהירות לכבות את האש שעמוס הצית רק לפני כמה דקות.

הוא מוביל אותנו פנימה בצעדים הגדולים שלו ומניח אותי בזהירות למרגלות המיטה. פלג הגוף העליון שלי נטול בגדים ואני נלחמת בדחף להסתתר.

"על מה את חושבת? מה קרה בעשר השניות שלקח לנו להיכנס לחדר?" הוא שואל בטון נמוך ומכיל. נראה שהוא מחובר לשפת הגוף שלי, להבעות הפנים שלי ושם לב לכל שינוי.

אני מחייכת מעט ומשפילה מבט. "האור, הדלקת את האור ואני מובכת, עבר המון זמן מהפעם האחרונה שגבר ראה אותי ללא בגדים." ומעולם לא גבר כמוך, אני מסיימת במחשבה.

"את חושבת שאני לא מרוצה ממה שאני רואה? ממה שאני מקווה לראות ברגעים הקרובים?" הוא שואל עם חיוך.

"אני לא ילדה." אני עונה לו ומרגישה את מצב הרוח שלי ממשיך להתדרדר מטה, ביחד עם הביטחון שהרגשתי על הספה בסלון.

"אני לא רוצה ילדה, אני גבר ואני נמשך לנשים, לא לילדות. את האישה הכי סקסית שהכרתי בחיי, שרה. אין לך מושג כמה אני רוצה אותך, כמה חיכיתי לרגע הזה."

המלים שלו מצליחות לעודד אותי מעט, אבל אני עדיין לא שם, אני עדיין לא שלמה עם הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. אם הוא רק יכבה את האור…

"אני יכול לכבות את האור." הוא אומר, כאילו שומע את המחשבות שלי. "אבל אני עדיין אגע בך, ארגיש אותך, אני עדיין אראה אותך, גם בחושך. אני לא רוצה לזיין אותך, שרה, אני רוצה להיות איתך, לדעת כל פיסה, קימור וסוד בגוף שלך. אני רוצה להכיר את הגוף שלך כמו שאני מכיר את שלי. אין בך שום דבר שיכול לגרום לי לא לרצות אותך, לא להימשך אליך. הדבר היחיד שיכול לעצור אותי הלילה, הוא את."

אני עונה לו במהירות, לא נותנת לו להמשיך, כל ההתנגדויות שלי צפות מעל פני השטח ומאיימות להטביע אותי.

"אני לא רוצה למחזר את המלים שלי, אני לא רוצה לחזור שוב ושוב על דברים שכבר אמרתי. אבל, הגיל שלי מהווה מחסום אמתי ביחסים שלנו ואנחנו חייבים להתייחס אליו. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני כל כך מבוגרת ממך, מבוגרת בכלל. עמוס, אני בת שישים ואחת ואתה גבר יפהפה, חתיך וסקסי בן ארבעים וחמש. אתה יכול להיות עם נשים הרבה יותר צעירות ממני, אני מאמינה שגם אישה בגילך תרגיש מאוימת ולוקה בחסר אם היא תעמוד מולך עירומה. אז אישה בגילי? אתה לא יכול להבין את זה." אני אומרת לו בתסכול ומפנה לו גב, מרימה מהמיטה את השמיכה הקלה שמקופלת עליה ועוטפת את עצמי, מתחבאת.

הוא לא יכול להבין אותי, הוא לא יכול. לא משנה כמה העולם יתקדם וכמה החברה שלנו תתפתח ותתיימר להיות ליברלית, אנשים תמיד ירימו גבה על אישה מבוגרת עם גבר צעיר.

כשאנחנו רואים זוגות בהם הגבר מבוגר מהאישה בעשור, אנחנו לא מנידים עפעף. עם זאת, אפילו כשהמצב הפוך והגבר הוא מבוגר יותר, יש גבול. חמש עשרה שנים זה יותר מדי, לא משנה למי. כשאנחנו רואים אישה צעירה עם בן זוג מבוגר אנחנו שופטים אותה, אנחנו מניחים שהיא איתו בגלל הכסף שלו או מכל אינטרס אחר. אנחנו אף פעם לא מקבלים את זה בהבנה, אנחנו אף פעם לא מאמינים שזה אמתי. גם אני חוטאת בזה, גם אני שופטת את הזוגות הללו. אני זוכרת כל כך הרבה מקרים בהם ישבתי עם חברות שלי ודיברנו על האקסים שלהן שיוצאים עם בחורות צעירות. צחקנו עליהם, צחקנו על כמה שזה פתטי ומגוחך, כמה זה נראה רע, כמה זה מביך.

כן, הפרשי הגילים היו גדולים יותר ספציפית במקרים ההם, עשרים שנים, אפילו עשרים וחמש.

אבל כשהמצב הפוך, כשהאישה מבוגרת יותר, חמש שנים נראות הרבה, אז חמש עשרה?

מה יגידו עליי? אף אחד לא יחשוב שהוא איתי בשביל הכסף שלי, אמנם המצב הכלכלי שלי מצוין, אבל עמוס הרבה יותר אמיד ממני.

בעצם, אף אחד לא ישפוט אותו, אף אחד לא ידבר עליו ויחפש סיבות למשיכה שלו אליי, כי הוא גבר ויש כלפי גברים פחות ביקורת. ישפטו רק אותי, ידברו רק עליי, יגידו שאני עוברת איזשהו משבר, שאני מנסה להוכיח משהו.

מה לעזאזל אני עושה?

"שרה." עמוס קורא לי בטון תקיף, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. שקעתי במחשבות שלי ולא שמעתי אותו. אני מרימה אליו מבט מעורער לחלוטין ואפילו מעט כועס. על מי אני כועסת?

"כשאמרתי לך שאת עדיין לא מוכנה להיכנס איתי למיטה, לזה התכוונתי. לא דיברתי על הניסיון המיני שלך, לא דיברתי על ההעדפות והחשקים שלנו. דיברתי על הרגע הזה. אני לא יכול לומר שאני מופתע, אבל, כן האמנתי שהצלחתי בחודשים האחרונים לחזק את האמונה שלך בי. בנו."

הוא מעביר את שתי ידיו על הפנים שלו בתנועת תסכול, שכבר ראיתי לצערי בכמה מקרים. מניע את הצוואר ימינה ושמאלה, משחרר את השרירים, אולי את המתח ולבסוף מסדר את הג'ינס השחור שכבר לא צפוף ולוחץ באזור המפשעה.

"חשבתי שאני אצליח לבד לשכנע אותך שזה אמתי, שזה בסדר בשבילנו להיות ביחד, לפחות לנסות. לקחתי את המשימה הזאת על עצמי בביטחון מלא, אולי מופרז.

ידעתי מהרגע הראשון כמה מערכת היחסים הזאת לא טבעית בעינייך, אלוהים יודע שלא הסתרת את זה. אבל, אמרתי לעצמי שאני חזק מספיק בשביל שנינו, עקשן מספיק בשביל להילחם בכל התנגדות שתעלה. התכוננתי לריבים עם הבנים שלך, התכוננתי לאמירות עוקצניות מהסביבה, מהחברים של שנינו, גם מהמשפחה שלי.

אבל אני לא יכול להילחם בך. אני לא יכול להיות בתוך זה, מה שזה לא יהיה, לבד.

את טוענת שאני לא מבין אותך, שאני לא יכול להבין אותך, אבל אני רוצה! פאק, אני מנסה. את לא נותנת לי, את לא עושה לקראתי אף צעד.

מה שקרה על הספה לפני כמה דקות היה הרגע הכי אמתי ופתוח בינינו, בלי מחשבות, בלי פחדים, בלי נורמות חברתיות.

אבל זרמת איתי רק בגלל שחרמנתי אותך, עם כמה שזה נשמע זול, חרמנתי אותך נטו ואני לא מעוניין לשלוט בך דרך ההורמונים שלך.

אמרתי את זה כבר ואני אומר זאת שוב, אני לא רוצה לזיין אותך. זיונים לא חסרים לי וזה ברור לשנינו. אני רוצה הרבה יותר, אבל אני מוכן להסתפק בכל כך מעט ממך, כל כך מעט שזה מביך. את לא ילדה אבל, את גורמת לי להרגיש כמו ילד. ילד שרודף אחריך ומנסה לשכנע אותך לתת לו הזדמנות, כל כך צמא לסימן ממך שזה כבר נהיה עצוב."

הוא מסיים עם מבט כל כך מובס ומבולבל שהוא שובר לי את הלב. אני מרגישה את הלב שלי, פיזית, נשבר בתוך החזה שלי.

אני עשיתי את זה, אני שמתי את המבט הזה על הפנים שלו, אני גרמתי לגבר המרשים והדומיננטי הזה לעמוד מולי בחוסר אונים.

אני רוצה להוריד ממני את השמיכה ולהתפשט, לעמוד מולו עירומה מבגדים וממסכות. אבל, אני לא מסוגלת.

הוא מביט בי שוב ומהנהן פעם אחת עם הראש שלו, כאילו מגיע להחלטה עם עצמו ומתקרב אליי, סוגר את המרחק בינינו ומחבק אותי אליו חזק.

החיבוק נגמר מהר מדי והוא משחרר אותי ולוקח צעד אחורה, לוקח איתו גם את חום גופו.

"אני איתך, שרה, אני בפנים, אני 'אול אין'. אבל, אני לא אהיה בפנים לבד. אני לא אלחם במלחמות שלך עבורך, כפי שאמרת, את לא ילדה. אני מכבד אותך יותר מדי בשביל להפעיל עליך מניפולציות ואפילו לנסות ללחוץ עליך.

את יודעת מה אני רוצה. כשתחליטי מה את רוצה, כשתהיי שלמה עם הרצונות שלך ואם אני אהיה שם בתוך הרצונות הללו, צאי למלחמה.

אני אחכה לך, בלי אגו ובלי הצגות מיותרות. אבל, אני לא אחכה לך לנצח.

הבטחתי לעצמי אחרי הגירושין שאני לעולם לא אתן יותר לאף אישה לקחת אותי כמובן מאליו ואני תמיד עומד מאחורי ההבטחות שלי. אני לא אתן לאף אישה לקחת אותי כמובן מאליו, אפילו לא לך."

עם המלים הגורליות האלה הוא מסתובב ויוצא מהחדר, מהבית ואולי גם מחיי.

אני מתיישבת על המיטה באפיסת כוחות ונותנת לדמעות ליפול. עברו שני עשורים מהפעם האחרונה שבכיתי בגלל גבר, שני עשורים מאז שנתתי לגבר את הכח הזה.

למרות כל מה שעברתי עם בעלי, מעולם לא היה לו את הכח לרסק אותי נפשית. הוא פגע בגוף שלי, הוא פגע בביטחון שלי והוא פגע במשפחה שלי, אבל הוא מעולם לא פגע ברוח שלי.

לעמוס יש את הכח לרסק אותי. מנגד, יש לו גם את הכח להרים אותי, לבנות אותי, להחזיר אותי לחיים והכח הזה מפחיד אותי. החיבור בינינו מפחיד אותי.

אבל, יותר מזה, מפחידה אותי המחשבה שאני הורסת את החיבור הזה במו ידיי.

אני קמה מהמיטה ונכנסת לחדר המקלחת, תחושת הרטיבות שנותרה בתחתונים שלי מזכירה לי את הרגעים עם עמוס על הספה ועולה בי בחילה. בחילה נוראית שנובעת עמוק מהנפש, בחילה שנובעת מהחלטות שגויות ופחד מתוצאות חסרות תקנה.

הריח שלו נצמד לגוף שלי, לצוואר שלי והפטמות שלי אדומות, מכוסות סימני שפשוף מהזיפים שלו. אני מתכסה במים רותחים ומעבירה את ספוג הרחצה על כל נקודה בה הוא נגע. כאילו שמקלחת יכולה להשכיח את ההרגשה של הידיים והשפתיים שלו עליי.

כאילו שהעלמת הריח שלו יכולה להעלים אותו מהמחשבות שלי. המעשים שלי סמליים, אני פועלת מהגנה עצמית, מנסה להתכחש לעוצמת הפספוס… והעצב.

 

צלצול הטלפון מעיר אותי באמצע הלילה.

"עמית?" אני שואלת בקול צרוד משינה קצרה וחסרת מנוחה.

"אימא, אנחנו בדרך לבית החולים, הדר עם צירים מאתמול בערב, מאז שחזרנו הביתה."

המלים שלו מעירות אותי מיד. "מה התדירות?" אני שואלת וכבר קמה להתלבש.

"כל חמש דקות. אימא, היא צורחת מכאב, אני לא יודע מה לעשות, אני מפחד שלא נספיק."

אני לא נותנת לטון המבוהל שלו להשפיע עליי, למרות הרצון העז לפרוץ בבכי. הוא צריך אותי חזקה עכשיו, הוא צריך שאני אכוון אותו.

"חיים שלי, הכל בסדר, בוודאי שתספיקו, זאת נסיעה של פחות מרבע שעה ואתם כבר בדרך. אני גם מתארגנת ובאה. בינתיים תהיה חזק בשבילה ואל תילחץ, בייחוד לא בנהיגה.

היא עוברת את הדבר הכי טבעי בעולם, הכי יפה בעולם. יש לך אישה חזקה, תזכיר לה את זה ובעוד כמה דקות ניפגש.

בינתיים סע בזהירות, מאמי, תתרכז בנהיגה שתגיעו בשלום. אני באה."

"טוב, בסדר. ניפגש תכף." הוא עונה לי ומנתק.

למחרת בצהריים, אחרי שש עשרה שעות של צירים, זכיתי להחזיק בידיי את הנכדה השנייה שלי, מיה.

*

הימים חולפים והופכים לשבועות. לקחתי חופש קצר מהעבודה לאחר הלידה בשביל לעזור להדר וגם בשביל להתפנק על הריח המדהים שרק תינוקות קטנטנים מייצרים.

מילאתי את ימיי בהאכלות והחלפות חיתולים והצלחתי להדחיק את המחשבות על עמוס ואת המועקה.

הוא שלח לי הודעה אחת בלבד אחרי שהוא שמע על הלידה. "מזל טוב להולדת הנכדה, אני בטוח שהיא יפהפייה לפחות כמו סבתא שלה." כל כך שמחתי לקבל ממנו סימן חיים שאפילו אזכור המילה 'סבתא' לא הרס את ההרגשה.

שלושה ימים לאחר מכן, אני שלחתי לו הודעת מזל טוב קצרה, לא ידעתי מה לכתוב, אז הסתפקתי באיחולים גנריים שאנשים בדרך כלל כותבים בפייסבוק. הוא הודה לי בהודעה נוספת ובזאת זה נגמר.

מאז לא שמעתי ממנו, גם לא ראיתי אותו בעבודה. יותר אין לו סיבה להגיע למשרד שלי, אין לנו פרויקטים משותפים ואנחנו כבר לא ביחד.

"שמעת ממנו?" הדר שואלת אותי כשהיא יושבת לצדי במרפסת, מיה הקטנה ישנה בעריסה בסלון. כרגיל, אני בדירה שלהם.

"לא." אני עונה לה ללא הפגנת רגש ולוגמת מכוס התה שלי.

"עברו חודשיים."

"אני יודעת."

"אולי תרימי לו טלפון? או שתשלחי הודעה." היא ממשיכה.

"זה עדיף ככה, הדר, עדיף לשנינו. הנה כבר חלפו חודשיים מבלי ששמתי לב וסוף העולם לא הגיע. הכל בסדר." אני אומרת לה אבל לא מעזה להפנות אליה את מבטי. אני בוהה בנקודה באופק, שואפת ונושפת אוויר בנשימות מחושבות, דוחפת את אותה המועקה שהפכה לחברתי הטובה ביותר, עמוק עמוק לתוך החזה שלי ומצליחה להילחם ברצון לבכות. שוב.

הדר מניחה את כוס התה שלה על השולחן ונשענת לכיווני, מושכת את הכתף שלי שאסתובב אליה.

"אני אוהבת אותך, שרה." היא אומרת לי ונהיה לי קצת יותר קשה להילחם בדמעות.

"גם אני, מאמי." אני עונה לה באטיות, במאמץ אדיר להישמע שפויה.

"קבעתי לך פגישה עם הפסיכולוגית שלי, מחר בחמש, כשאת מסיימת לעבוד. אני אשלח לך בהודעה את הכתובת המדויקת שלה ואת המספר בו היא זמינה. שילמתי על עשרה מפגשים ואני מבקשת ממך ללכת לכל אחד מהם. בשבילי."

"עשית מה??" אני שואלת אותה בהלם.

"שמעת אותי." היא עונה לי ומסתכלת לי ישירות בעיניים. "אל תגרמי לי להרגיש מטומטמת שהוצאתי כל כך הרבה כסף על כלום, היא לא נותנת החזרים. עשרה מפגשים, שרה, את הולכת. נקודה."

"הדר, אני לא צריכה טיפול נפשי בגלל שאני לא מוכנה להיות במערכת יחסים עם גבר שצעיר ממני בחמש עשרה שנים. אני לא האישה היחידה בעולם שתימנע מסיטואציה כזאת. זה לא טבעי, זה לא נורמלי." אני עונה לה בהחלטיות וצדקנות, בצביעות ובשקר מוחלט.

"לא נורמלי??" היא שואלת אותי וצוחקת בקול רם. "שרה, אני לא יודעת אם שמת לב, אבל שניים מהבנים שלך מצליפים בבנות הזוג שלהם ומקיימים איתן יחסי מין בפני קהל, השלישי מעדיף את החגורה בידיים של אשתו ובזמנו הפנוי מטייל איתה בעולם ומתנקש באנשים. שאני לא אתחיל לפרט עכשיו אחד אחד על הרפתקאות משפחת איתן. אין דבר נורמלי במשפחה הזאת! אין שום דבר נורמלי בבנים שלך! אין שום דבר נורמלי בכלות שלך!

שתינו יודעות שאני חצי משוגעת, אבל, אני מאושרת. אני שלמה עם עצמי ועם השיגעון שלי, עם ההחלטות שלי ועם התוצאות של המעשים שלי.

מה זה נורמלי בכלל בימינו? מי יכול להגדיר מה זה נורמלי ולמי לעזאזל אכפת?

שמעי לי טוב, גברת איתן, זה לא משנה מה טבעי ומה נורמלי, זה לא משנה מה אנשים יחשבו ויגידו. זה גם לא משנה שעמוס צעיר ממך בפאקינג חמש עשרה שנים.

הבעיה שלך היא עם עצמך, יש נושא שאת צריכה לפתור עם עצמך וככל הנראה, את צריכה עזרה מקצועית, כי את בטח שלא תעשי את זה לבד. את אפילו לא מודה שיש לך בעיה.

אז את מוזמנת לכעוס עליי ואת מוזמנת לריב איתי, אבל את תלכי לטיפולים האלה."

"ואם לא?" אני שואלת אותה במרדנות ילדותית, עדיין מופתעת מכל מה ששמעתי.

"אם לא? אני לא מתכוונת לאיים עליך, אני לא אפנה לאף אחד ולא אמכור את הסודות והמחשבות שלך לבנים שלך. אני לא אשתמש במניפולציות ואני גם לא ארשה לעצמי להתערב בחיים האישיים שלך יותר מזה.

אם לא תלכי לטיפולים, את תאבדי את עמוס. זה עד כדי כך פשוט, את תאבדי אותו. הוא הבטיח לחכות לך, אבל לא לנצח והזמן עובר מהר.

הוא יעבור הלאה, הוא ימצא מישהי חדשה, מישהי שתעניק לו את כל מה שמגיע לו וכל מה שהוא רוצה להעניק לך. הוא יתאהב, הוא יבנה חיים שלמים ואת תישארי מאחור, לבד.

ואני יודעת שאת מאוד אוהבת להגיד לעצמך שאת לבד כבר עשרים שנה והתרגלת לזה, אבל, זה בולשיט.

לא היית לבד בכל השנים האלה, גידלת חמולה לתפארת מדינת ישראל, הם מילאו את חייך.

אבל, הגוזלים שלך עזבו את הקן, שרה, הילדים שלך מסודרים, מאושרים, מקימים קן משל עצמם. אם לא תילחמי על עצמך, על ההווה שלך, את תאבדי את העתיד שלך..

יש לך הזדמנות נוספת לאושר, את קולטת כמה את ברת מזל? זכית לעוד הזדמנות, אל תוותרי עליה."

איתן – שרה – פרק ב

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לסבתא. חג לה שמח וזר לה פורח, היום יום הולדת לסבתא."

כולם שרים לי בזמן שאלינה מחזיקה את עוגת הגבינה המפורסמת שלה, מכוסה בקצפת לבנה, פירות יער עסיסיים, תותים חתוכים בסימטריה מדויקת ו…יותר מדי נרות דולקים. רק שגלאי העשן לא יפעל, אני חושבת ומגלגלת עיניים על המרמור שלי.

סבתא. לפני שנים רבות גיליתי שיש תארים שברגע שאתה מרוויח אותם, הם מלווים אותך לכל החיים ולעתים משכיחים מהסביבה את האדם שמאחוריהם.

כשהפכתי לאימא, כולם אוטומטית התייחסו אליי ככה, כאל "אימא".

"תשאל את אימא", "מה אימא אומרת?", "אימא של מי את?", "היום יום הולדת לאימא".

אני אימא אוטוטו ארבעים ואחת שנים, "אימא של". כשאת אימא לשישה, התואר הזה בהחלט הולך לפניך, לפני הכל ומעל לכל. זה תואר כל כך משמעותי ומשנה חיים, שבשלב מסוים, גם אני שכחתי שלפני שהייתי "אימא של" ו"אשתו של".. הייתי שרה. רק שרה.

לפני ארבע שנים הפכתי לסבתא, "סבתוש" ומאז זה התואר המתלווה אליי אוטומטית. "תגידי תודה לסבתא", "תראי מה סבתא קנתה לך", "הכיף כיף אצל סבתא"…

אני אוהבת את התואר הזה, חיכיתי לו כל כך הרבה זמן. בכל פעם שיעלי קוראת לי ככה, אני מרגישה את הלב שלי מתרחב, מתמלא בעוד אהבה כלפיה.

עם זאת, דווקא היום ביום הולדתי, כשאני מוקפת ביקר לי מכל, התואר הזה מזכיר לי את המחסום הכי גדול במערכת היחסים החדשה שלי. סבתא.

כן, אני סבתא, סבתא מצוינת, סבתא גאה! אבל אני גם שרה.

"תודה רבה לכולכם, תודה שהצלחתם להגיע, תודה על תשומת הלב ותודה על כל האושר שאתם מסבים לי! אני אוהבת אתכם." אני אומרת ומביטה על חדר האוכל העמוס שפעם היו בו בקביעות שבעה אנשים לכל היותר וכיום הוא מלא עד אפס מקום.

הילדים שלי מקיפים אותי ומחבקים אותי ולכמה דקות של נשיקות ואיחולים, אני מרשה לעצמי להדחיק עוד קצת את השיחה שהחלטתי לקיים דווקא היום.

אנחנו מתיישבים בחצר הגדולה שלי, חלק ליד השולחן עם שתיה חמה ופרוסת עוגה, חלק על כיסאות וחלק על הדשא עם יעלי. הערב כבר יורד והחום נשבר, שני מספרת על התיק האחרון שהיא לקחה על עצמה וכולם מקשיבים לה בעניין. האווירה קלילה, משפחתית, נעימה ואני מרגישה את הסלע בחזה שלי גדל וחונק אותי. אני לא יכולה למשוך יותר את הזמן.

"את שקטה מדי, אימא." עידן אומר לי ומשתיק את כולם עם הטון הדומיננטי שלו. כאלה הם הבנים שלי, כשהם מדברים, מקשיבים להם. שניים עשר זוגות עיניים מופנות אליי, מרוכזות בי, בוחנות אותי. אולי אני פרנואידית, אבל אתם יודעים איך המשפט הולך, "זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך."

"אני מקשיבה בעניין לאשתך, נשמע כמו תיק מרתק." אני אומרת ומחייכת לכיוונה, מנסה לגנוב עוד כמה רגעים של חוסר התמודדות.

"לא, לא נראה לי שזו הסיבה." הוא אומר ומסתכל עליי במבט הזה שלו, המבט שאומר שהוא לא קונה את הבלוף שלי, המבט שאומר שהוא לא ייתן לי להתחמק, המבט שאומר לי שהוא יודע. כוס אימא שלו.

"השתיקה שלך רועמת." איתמר מוסיף ומסתכל לי עמוק בעיניים עם אותו המבט כמו של עידן. התאומים שלי, הבכורים שלי, הם יודעים. כמובן שהם יודעים והם נותנים לי את ההזדמנות לספר בעצמי.

אני מרגישה את החום בפנים שלי, את הסומק שמכסה את הצוואר ומטפס במהירות מעלה. אני מניחה את כוס התה שלי על השולחן לצדי ומעבירה מבט חטוף על כולם.

ששת הבנים שלי ממוקדים בי, כבר שנים שהיוצרות התהפכו והם לקחו על עצמם את תפקיד המגנים. כל אחד מהם מרוכז רק בי, מחכה למלים הבאות שלי.

"אני יוצאת עם מישהו." הנה, אמרתי את זה.

"וואו, נבהלתי. פאק אימא, אל תעשי לי את זה שוב." מורן אומר ומניח יד על החזה שלו. "לפי הטונים של תאומי האופל, ציפיתי לנורא מכל. נדפקתם? מה יש לכם?" הוא אומר בכעס לאחים שלו. "נהייתם כל כך רציניים שלא ידעתי כבר מה לחשוב."

"ציפית שנכעס או משהו?" אביתר שואל אותי בחצי חיוך וגבות מכווצות. "אנחנו יודעים שאת ילדה גדולה, האמת שאני דווקא שמח לשמוע שיש מישהו בחייך חוץ מאתנו."

השאלות מופנות אליי מכל כיוון עכשיו, "איפה הכרתם? מה הוא עושה בחיים? גם הוא אלמן? מתי נכיר אותו?"

הכלות שלי מתרגשות ומפגיזות בחקירות מחויכות ומסוקרנות, חוץ מהדר, היחידה שיודעת הכל.

"הכרנו בעבודה, הוא מהנדס בנין והוא גרוש." אני עונה קונקרטית מבלי לנדב מידע, ברור לי שהתאומים גם ככה כבר ישאלו את השאלות היותר מעניינות.

"יש לו ילדים? כמה זמן אתם ביחד? למה הוא לא כאן היום? הוא מהקריה?"

בתוך הרעש שנוצר, המבט שלי מצטלב עם המבט של עמית. השתיקה שלי רועמת? עמית הפך את הדיבור עם העיניים לאמנות. הדר אמרה לי פעם שלפעמים היא מרגישה כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת כשעמית בוהה בה. כאילו הוא חוקר אותה, נכנס לתוך החדרים הכמוסים ביותר בתוך הראש שלה ומנתח אותם.

הוא לא אומר מילה, אבל הוא בהחלט מבין שיש פאנץ' ליין שעוד לא הגעתי אליו והוא מחכה בסבלנות.

"יש לו שני ילדים, אנחנו מכירים הרבה זמן אבל התחלנו לצאת רק לפני כמה חודשים בודדים. לא רציתי להזמין אותו לכאן לפני שסיפרתי לכם עליו. כן, הוא מהקריה."

"מי זה?" אני משתתקת ומפנה מבט במהירות לבעל הקול הנמוך והחד. גיא, התינוק שלי.

"קוראים לו עמוס, אתה לא מכיר אותו." אני עונה בכנות.

"מי זה?" הוא שואל שוב, בטון שמעולם לא שמעתי ממנו וסשה מניחה במהירות יד על הברך שלו. נראה שהמגע הקל שלה מאזן אותו, מאפס אותו והוא נשען אחורנית, משחרר מעט את הדריכות שאחזה בגוף שלו.

"תירגע, כבר בדקנו אותו." עידן אומר לגיא ומחזיר את המבט שלו אליי.

"בדקתם אותו? מה זאת אומרת 'בדקתם אותו'?" אני שואלת בבלבול ותחושה לא נעימה מתחילה לעטוף אותי.

"אימא, באמת חשבת שניתן לך לצאת עם מישהו מבלי שנעשה לו בדיקת רקע מקיפה?" איתמר אומר לי בהתנשאות.

"שתיתנו לי לצאת עם מישהו? תיתנו לי?" אני חוזרת והקול שלי עולה. "לא זכור לי שביקשתי רשות."

"אני חושבת שכולנו צריכים לקחת קצת אוויר וצעד אחורה, השיחה מתפתחת לכיוון לא נכון." שני עוצרת אותנו ונכנסת לתפקיד עורכת הדין. "שרה, כולנו מאושרים לשמוע שיש גבר בחייך, כולנו. את יודעת שאנחנו רוצים את הטוב ביותר בשבילך ואני מניחה שתקע ושקע פה, בסך הכל פעלו מדאגה ואהבה, לא מניסיון שליטה אינפנטילי." היא מסיימת ומפנה לשניהם מבט מאוכזב שגורר אחריו מבטים תואמים משאר הכלות שלי.

"טוב, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני סקרנית. אם עידן ואיתמר יודעים הכל על עמוס המסתורי, אז גם אני רוצה לדעת." שירה אומרת וקורצת לי בניסיון לטהר עוד קצת את האווירה.

"יעלי תשמח לפחות לסבא אחד בחייה." היא מוסיפה והדר נחנקת מבקבוק המים שהיא בדיוק לגמה ממנו. נראה שאפילו איתמר משועשע מהמשפט האחרון ומסתיר חיוך עם כוס הקפה שלו. יעלי תשמח לסבא… נו באמת.

אני מעבירה אצבעות רועדות בשיער שלי ותוהה מה חשבתי לעצמי? למה חשבתי שהשיחה הזאת תזרום בקלילות? למה לא ציפיתי מהבנים שלי לעקוב אחריי ולדעת בדיוק עם מי אני יוצאת?

מעבר לטבע המגונן והמתערב שלהם, יש להם חברת אבטחה, זה מה שהם עושים…

וגיא.. גיא.. אני לא אתפלא אם הוא יקפוץ "לבקר" את עמוס עוד הלילה.

"שרה, מה אנחנו מפספסים?" עדן שואלת אותי ואני מסתכלת על הפנים היפות שלה, פנים שלפני בסך הכל שנה היו מכוסות סימני אלימות. אנחנו כל כך דומות, הדרכים בהן הלכנו, מהן ברחנו. רק שהיא חיה עכשיו את ההזדמנות השנייה שלה ואני עדיין מנסה להבין איך לקחת את ההזדמנות שלי מבלי להרוס אותה.

"עידן ואיתמר מכירים אותו, הוא היה מהנדס הבניין של 'המפלט'." אני אומרת ומפנה מבט לעמית. "עמית, גם אתה מכיר אותו, לימדת את הבנים שלו בתיכון, ארז ועומר בן חיים."

לוקח לו בדיוק שניה להבין על מי אני מדברת, אני רואה את ההבנה על הפנים שלו. העיניים שלו נפערות בתדהמה והשפתיים שלו זזות כאילו הוא רוצה לומר משהו, אבל עדיין לא יודע מה בדיוק.

"עמוס בן חיים, את יוצאת עם עמוס בן חיים." הוא אומר. הוא לא שואל, הוא לא מחכה לתשובה, נשמע שהוא רק רצה לומר את המלים בקול רם.

"מי זה פאקינג עמוס בן חיים ולמה אתם אומרים את השם שלו כאילו שזה אמור להסביר הכל?!" גיא מתפרץ והפעם היד של סשה, לא משפיעה עליו כלל.

הוא קם מהכיסא שלו ונעמד מולי. "מה אני מפספס כאן, אימא? הוא פושע? הוא מפורסם? אני אמור לדעת מי הוא? מה?"

מתחנו את זה מספיק, הדקות האחרונות מרגישות לי כמו נצח ואני מותשת.

"הוא לא פושע והוא לא מפורסם. הוא פשוט צעיר ממני, בגלל זה אני מובכת מכל הסיטואציה הזאת, בגלל זה התאומים יושבים שם עם מבט מתנשא ובגלל זה עמית המום.

הוא בן ארבעים ושש, יהיה בן ארבעים ושש בעוד ארבעה ימים."

"ארבעים ושש?! את בת שישים ואחת!" מורן מצהיר ועדן מגלגלת לעברו עיניים.

"וואו, חשבת על זה לבד?" היא עוקצת אותו. "אוי תנוח, אלה כולה חמש עשרה שנים, אם המצב היה הפוך והוא היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנים, אף אחד לא היה מרים כאן גבה."

"עדן, זה לא כל כך פשוט." אביתר אומר לה. "הוא יותר קרוב לגיל של התאומים מאשר לגיל שלה." אאוץ', זה כאב.

"זה רק בגלל שהיא ילדה אותם בגיל עשרים כשהיא היתה ילדה בעצמה. אתם מתנהגים כאילו היא מבלה עם נער מתבגר! בחייאת רבאק, תנו לאישה קצת קרדיט, היא ראתה דבר או שניים בחייה והיא יודעת מה היא עושה." עדן ממשיכה לגונן עליי כמו לביאה ואני רק מתערערת יותר.

אני יודעת מה אני עושה? אני באמת יודעת?

אם הבנים שלי מגיבים בכזה זעזוע, האנשים שאוהבים ומעריכים אותי יותר מכולם, אז איך שאר האנשים יגיבו?

כל החברות שלי בגילי וגם בני הזוג שלהם. חלקם בפרק ב' ואפילו ג', אבל כולם סביב אותו הגיל.

אני לא רואה את עמוס יושב עם בני הזוג שלהן כשאנחנו במסעדה, מוקף נשים וגברים בני שישים פלוס, טס לטיולים מאורגנים בחו"ל.

הוא בן ארבעים ושש, כל החיים עוד לפניו ועם איך שהוא נראה, הוא יכול להקיף את עצמו בבחורות שצעירות ממני בשלושים וארבעים שנים.

וואו, שלושים וארבעים שנים, הוא יכול לצאת עם נערות בנות עשרים ואף אחד לא יעקם פרצוף. אבל אישה בת שישים ואחת? סבתא?

מה אני עושה?

"שרה, אל תעשי את זה, אל תתני להם לערער לך את הביטחון." הדר אומרת לי בקול החלש והעדין שלה. "את אישה צעירה ויפהפייה, הוא חיזר אחרייך חודשים על גבי חודשים כי הוא רוצה אותך, אותך ולא אף אחת אחרת. תיזכרי בהרגשה שלך כשהבטת במראה בתחילת הערב, תרימי את הראש ותזדקפי, אין לך במה להתבייש."

"את ידעת." עמית אומר לה בטון מאשים.

היא מביטה לכיוונו בחטף וחוזרת אליי, לא טורחת לענות לו בתוך הכעס שלה. "הם הבנים שלך והם אוהבים אותך, אבל את תמיד תהיי רק אימא שלהם, הם לעולם לא ייראו אותך כאישה והחיים הפרטיים שלך בכלל לא עניינם. כן, זה יהיה אידיאלי אם הם פאקינג יתמכו בך אחרי כל מה שעשית למענם!" היא אומרת בקול ופוזלת לכיוונם עם מבט כל כך מאוכזב ומאשים שכל השישה משפילים מבט. "אבל את לא חייבת את התמיכה שלהם, את לא חייבת את ההבנה שלהם. אלה החיים שלך, את האימא. את מחליטה."

אני יודעת שהיא צודקת, זה ברור שהיא צודקת, אבל אני לא מספיק בטוחה בעצמי בשביל לקבל את ההיגיון שלה.

התגובה של הבנים שלי לא הפתיעה אותי, להפך, היא בדיוק מה שציפיתי ובגלל זה דחיתי את השיחה הזאת במשך חודשים.

הם רואים את מה שכולם יראו והם חושבים את מה שכולם יחשבו. אולי לא כולם יהיו ישירים כמוהם ויגידו בקול רם את מה שהם חושבים. אבל הם ידברו מאחורי הגב שלי, ידברו עליי ויצחקו עליי, יזלזלו באינטליגנציה שלי. יחשבו שאני פאתטית.

"אימא…" גיא מתחיל שוב אבל אני קוטעת אותו.

"לא, השיחה הזאת הסתיימה וגם הערב הזה. אני מתנצלת שאני מסלקת אתכם, אל תפגעו, אבל אני צריכה קצת זמן לעצמי עכשיו."

"אימא.."

"שרה.."

"אנחנו מצטערים…"

"חלאס!" אני חצי צועקת עליהם, מרימה את הקול שלי כפי שלא הרמתי שנים. "אמרתם מה שרציתם לומר והתכוונתם לזה, אז אל תצטערו. חינכתי אתכם לעמוד מאחורי המלים והמעשים שלכם, אז תהיו גברים ותעשו זאת. השעה כבר מתחילה להיות מאוחרת, תחזרו לבתים שלכם, למשפחות שלכם ותשאירו אותי לבד. תודה."

הבית מתרוקן בדממה יחסית, כל אחד מששת בניי מנשק את הלחי שלי ויוצא. הכלות שלי מחבקות אותי ומנדבות עוד כמה משפטי עידוד ותמיכה ויעלי המנומנמת נתלית דקות ארוכות על הצוואר שלי, עד שאביתר מרים אותה על הכתפיים שלו.

שקט, אני וארבע קירות, לבד, בבית גדול, יפה וריק.

אני אוספת באטיות את הצלחות והכוסות, מסדרת את הבלגן, שוטפת כלים ונועלת את הדלתות והחלונות.

הנעליים הלא נוחות שלי כבר מזמן חזרו למקומן בארון ואני נועלת נעלי בית ורודות פרוותיות. את השמלה עדיין לא פשטתי, אני עדיין לא מוכנה להיפרד מההרגשה שהיא נתנה לי.

אני מסירה את האיפור הקל מפניי, האודם דהה מזמן, אבל הותיר אחריו אדמומיות עדינה. את השיער אני משאירה פזור וחופשי, לא נראה לי שלמתוח אותו כרגע לקוקו יקל על כאב הראש שמתחיל להתפתח.

צליל ההודעה בפלאפון שלי נשמע בדיוק כשאני מתיישבת על הספה עם כוס תה ירוק ביד. עמוס.

"מה שלומך?"

אני שוקלת לרגע לא לענות לו, להתנהג כאילו שנרדמתי. אבל אז אני רואה שהשעה רק שמונה וחצי והוא יודע שהמשפחה שלי אמורה להיות אצלי לכבוד יום ההולדת.

"הכל בסדר, מה שלומך?" אני עונה.

"אני מצוין. כולם עדיין אצלך?"

"לא, הלכו מזמן." סילקתי אותם כי סיפרתי להם עלינו והם התנגדו לרעיון.

"אז את לבד." הוא שולח לי ללא סימן שאלה.

"כן."

"חמש דקות אצלך." מה? לא, לא, לא תכננתי את זה, הורדתי את האיפור ואני במצב רוח מלנכולי.

"עמוס, אני עייפה, בוא נדחה לפעם אחרת." הוא לא מגיב, הוא אפילו לא פותח את ההודעה.

"עמוס?"

אני קמה מהר ורצה לחדר השינה שלי, מחליפה את השמלה בטייץ שחור וטי-שירט לבנה פשוטה. אין לי זמן להתאפר והשמלה נראתה מגוחך עם נעלי הבית. לפחות השיער שלי מסודר.

בדיוק חמש דקות אחרי ההודעה האחרונה שלו, נשמעת דפיקה בדלת.

אני מעבירה מבט אחרון על הבית, מוודאת שהכל במקום ופותחת בפניו את ביתי. זאת הפעם הראשונה שהוא נכנס, אנחנו בדרך כלל נפרדים בכניסה.

הוא לובש ג'ינס שחור וטי-שירט אפורה, פשוטה, כמו שלי. הוא נראה מעולה.

"מזל טוב." הוא אומר לי עם חיוך ומנשק אותי על השפתיים, נשיקה ארוכה אבל עדינה, לא מינית, לא כזאת שרומזת לבאות. "רציתי לתת לך את המתנה שלך, לפני שהתאריך יעבור." הוא אומר ומושיט לי שקית כבדה.

"לא היית צריך." אני אומרת לו בכנות, אבל שמחה מאוד בכל זאת. שמחה הוא חשב עליי, שהוא טרח והשקיע מזמנו.

אנחנו נכנסים לסלון ולפני שאני מספיקה להציע לו לשתות משהו, הוא מסמן לנו להתיישב על הספה ולי לפתוח את המתנה.

אני פותחת את האריזה הלבנה היפה ומגלה בפנים קינדל, קורא ספרים אלקטרוני, המהדורה החדשה.

"אני יודע כמה את אוהבת לקרוא, אני רואה אותך קוראת בפלאפון כל הזמן, נראה לי שככה יהיה לך יותר נוח. פתחתי לך חשבון והרשיתי לעצמי להוריד כמה ספרים מומלצים."

"וואו, אני לא יודעת מה לומר." אני אומרת לו בכנות, זאת המתנה הכי מתחשבת שקיבלתי.

"רק אל תגידי לי שכבר יש לך אחד." הוא צוחק.

"לא, לא, אין לי. אני פשוט מופתעת שחשבת על זה."

"למה את מופתעת?"

"אני לא יודעת.. זאת פשוט מתנה מאוד מתחשבת, לא ציפיתי למתנה בכלל ובטח שלא למתנה עם מחשבה עמוקה מאחוריה."

"שרה, אכפת לי ממך, את חשובה לי, אני שם לב למה שאת עושה ואוהבת. מבחינתי זה היה ברור שהמתנה ממני תהיה עם מחשבה מאחוריה."

המלים שלו משמחות ומרגיעות אותי בו זמנית. אכפת לו ממני והוא שם לב למה שאני אוהבת.

הוא יכול להיות מוקף בילדות בנות עשרים, אבל הוא רוצה אותי.

"תודה." אני אומרת לו במבוכה.

"בבקשה." הוא עונה לי עם החיוך היפהפה שלו.

"אתה רוצה לשתות משהו?"

"לא." הוא אומר ומתקרב אליי, מתיישב צמוד.

"לאכול?"

"לא."

"אוקיי…."

"את רוצה לספר לי איך היה עם המשפחה שלך ולמה הם הלכו כל כך מוקדם?" הוא שואל ומפתיע אותי.

"לא." הפעם אני עונה לו במילה אחת כנה.

"אוקיי, אז אני יכול לתת לך עכשיו נשיקת מזל טוב?" הוא שואל והנשימה שלי נעצרת.

"חשבתי שכבר נתת לי נשיקת מזל טוב כשנכנסת." אני לוחשת.

"זאת לא היתה נשיקת מזל טוב." הוא עונה ומושך אותי אליו, מלטף את הלחי שלי עם היד שלו ומנשק אותי, סוף סוף מנשק אותי, כמו שחיכיתי שלושה חודשים.

השפתיים שלו רכות על השפתיים שלי והלשון הרטובה שלו מלטפת את שלי עם טעם של מנטה. הנשיקה איטית, חושנית, הוא לא ממהר לשום מקום והאמת שגם אני לא.

אני משלבת את האצבעות שלי מאחוריי הצוואר שלו ומושכת אותו אליי קרוב יותר, נצמדת אליו עד שהוא מרים אותי בקלות ומושיב אותי עליו בפישוק, חזה אל חזה.

"מזל טוב, שרה." הוא אומר לי בקול עמוק ומעביר את היד שלו על הצוואר שלי, מלטף אותי ומכניס את האצבעות לתוך השיער שלי.

"תודה." אני עונה לו והוא תופס את השיער שלי חזק ומצמיד אותי שוב לעוד נשיקה. האיטיות מתפוגגת ומתחלפת במגע דחוף יותר, בטוח יותר.

הפה שלו בכל מקום, על הלחיים שלי, על הצוואר שלי. הוא נושך ומלקק אותי ואני נאנחת בקול. אני תופסת את הזרועות החזקות שלו, מחפשת שיווי משקל, נאחזת באשליה של יציבות בזמן שהוא גורם לי לאבד את השליטה לחלוטין.

אני מנשקת אותו בחזרה, נושכת את השפתיים שלו חזק ומשתפשפת עליו בלי בושה. הוא כל כך קשה מאחורי הרוכסן שלו, הוא קשה בגללי, הוא רוצה אותי, בדיוק כפי שאני רוצה אותו.

הוא תופס את החולצה שלי ותולש אותה ממני בלי טיפת עדינות, כשהוא רואה את החזיה שלי הוא נעצר ובוהה.

"זה בשבילי." הוא אומר, שוב אומר ולא שואל. קניתי סט סקסי של חזייה ותחתונים מתחרה שחורה שלבשתי בכוונה מתחת לשמלה החדשה. לא תכננתי לראות אותו היום, אבל אחרי המקלחת ישירות לבשתי אותם, לכל מקרה ואולי בתקווה.

"כן." אני עונה לו, למרות שהוא לא שאל.

"את כל כך סקסית." הוא אומר רגע לפני שהוא נושך את הפטמה שלי חזק דרך התחרה.

הצעקה שיוצאת ממני מפתיעה אותי, מעולם לא הייתי קולנית כשקיימתי יחסי מין בעבר. כמובן שהעבר כל כך רחוק, שאני כבר לא באמת זוכרת איך הייתי ומה עשיתי.

אבל תמיד היו ילדים בבית, תמיד נזהרתי והייתי מאוד מודעת לעצמי.

בעשרים השנים האחרונות, הסקס היחיד שחוויתי היה עם עצמי ועם צעצועים. לא נתתי לאף גבר לגעת בי, מעניין איך עמוס יגיב כשהוא יגלה את זה.

כשהוא יגלה שהוא בסך הכל הגבר השני שאי פעם הייתי איתו בסיטואציה כזאת.

בזמן שאני מהרהרת במחשבות על העתיד, עמוס פותח את החזיה שלי במיומנות ואני נשארת עם טייץ שחור בלבד בזמן שהוא עדיין לבוש.

הוא לא נותן לי לחשוב, הוא לא נותן לי להתערער, לחשוב על האור החזק בסלון, על המראה של החזה שלי בגילי, המראה של הגוף שלי לעומת הגוף שלו.

הוא מתביית על החזה שלי עם הפה שלו ומשכיח ממני כל פיסה של חוסר ביטחון.

השפתיים שלו נסגרות סביב הפטמה השמאלית שלי ושואבות חזק, עמוק, בזמן שאת הפטמה הימנית הוא צובט בכח.

אני ממשיכה לרכב עליו במהירות, לרדוף אחר האורגזמה שאני כל כך רוצה, כל כך צריכה. הגניחות שלי ממלאות את הבית, את החדרים הריקים ואת ארבעת הקירות.

כשהוא נושך את הפטמה שלי חזק, חופן את הישבן שלי בשתי ידיו ומשפשף אותי עליו בכח, אני מתפוצצת בצעקות שחרור.

הוא לא משחרר אותי עד שהאורגזמה שלי מסתיימת ואני מתמוטטת עליו מרוקנת לחלוטין.

הוא מחבק אותי אליו חזק ומנשק לי את המצח.

אני לא יודעת מה לומר.. להודות לו על האורגזמה? להציע לו כוס מים? או אולי מציצה? איך זה עובד?

הוא ממשיך כפי שהוא התנהג מהרגע שהוא נכנס לביתי הערב ולוקח לידיו את המושכות.

"זה היה אחלה משחק מקדים יפהפייה שלי, עכשיו למיטה."

איתן – שרה – פרק א

שרה

אני בת שישים ואחת היום. המשפחה הגדולה שלי כולה כאן, אפילו גיא וסשה שנחתו ממש הבוקר מעוד חור מסתורי על הגלובוס. כולם הגיעו לחגוג את יום ההולדת שלי.

מעולם לא חששתי מהגיל שלי כמו היום.

מעולם לא הפריע לי לחגוג את השנים שחולפות, את ההתבגרות שלי. לא עברתי שום ניתוח קוסמטי, לא הרגשתי צורך.

הרווחתי את הקמטים שלי ביושר. חלקם נוצרו מצער עמוק, מכאב ופחד. אבל הקמטים בשני העשורים האחרונים נוצרו מצחוק גדול, אושר אמתי ותחושת סיפוק.

גידלתי שישה גברים מדהימים, כל אחד הוא עולם ומלואו ולשמחתי העצומה, בחמשת השנים האחרונות הרווחתי שש כלות יפהפיות.

אני לא חושבת על המראה החיצוני שלהן כשאני קוראת להן 'יפהפיות', אני חושבת על הפנימיות שלהן, על העוצמות, על העקשנות ועל כח הלחימה אל מול העולם המאתגר שלנו.

הבית התמלא בשמלות וצחוק נשי, זכיתי בחברות נפש ותומכות נלהבות ואפילו זכיתי בנכדה שאני מלבישה בוורוד שהיה כל כך חסר לי במהלך השנים.

הדר, כלתי היקרה, אולי הקרובה אליי ביותר מבין כלותיי, שוכבת על המיטה בחדר שלי וצופה בי בזמן שאני מתארגנת.

היא כבר בהריון מתקדם, אמורה ללדת בכל יום, עוד נכדה. היקום בהחלט מפצה אותי על הכחול והירוק של ארבעת העשורים האחרונים.

אני צופה בהשתקפות שלי במראה ואני יודעת שאני נראית טוב, לגילי. האימונים הרבים שלי משתלמים, הגוף שלי חזק וחטוב. הבטן שלי מתוחה, עד כמה שאפשר בגיל שישים ואחת ואחרי חמש הריונות. בייחוד הריון של תאומים.

הירכיים שלי מעוצבות והעור מתחת לזרועות שלי לא מדלדל. אבל הקמטים.. אוי הקמטים..

"את יודעת שמדונה בת שישים?" הדר מוציאה אותי מהמחשבות הדיכאוניות שלי.

"סליחה?" אני שואלת ומסתובבת אליה.

"מדונה, הזמרת? היא בת שישים."

"אוקיי." אני עונה לה כביכול בבלבול, למרות שאני יודעת בדיוק לאן היא חותרת.

"גם שרון סטון בת שישים ומישל פייפר, הנשים הכי יפות בעולם."

"הדר…" אני מתחילה אבל היא קוטעת אותי.

"ואת זוכרת את קים בייסינגר?? היא בת שישים וחמש!" היא אומרת לי בהתלהבות.

"תודה לך על פיסות הטריוויה הקריטיות האלה, חיי התפצלו לשניים. את חותרת לאנשהו?" אני שואלת בציניות המיומנת שהורשתי לילדיי, בייחוד לבעלה של ההריונית שמולי.

"הלו, גברת, מספיק לי עמית אחד בחיי, הציניות שלך מאוד לא מוערכת כרגע." היא אומרת לי בטון נעלב מזויף ומרימה את האף הקטן שלה בתנועת בוז.

"אני ממש מתנצלת יקירתי, חלילה לא התכוונתי להעליב. אז למה את משמשת בתור וויקיפדיה בזמן שאני אמורה להתארגן למסיבת יום ההולדת שלי?" אני שואלת אותה ומסתובבת בחזרה למראה, מתארת לעצמי את גלגול העיניים הקבוע שלה.

"את יודעת למה."

כן, אני יודעת למה. עמוס.

הכרתי אותו לפני כשנה דרך העבודה שלי, אני מעצבת פנים והוא מהנדס בניין. שיתפנו פעולה בכמה פרויקטים.

הוא חיזר אחריי חודשים רבים ופשוט לא ראיתי את זה. אני מחשיבה את עצמי לאישה חדה, אחת שלא מפספסת פרטים ויודעת לקרוא סיטואציות, אבל איתו, פספסתי ובגדול.

לא זיהיתי את הסימנים, לא זיהיתי את הפלרטוט ואת הרצון. היום אני מבינה שפשוט סירבתי לקבל את זה שבחור בן ארבעים וחמש יהיה מעוניין באישה בת שישים. ארבעים וחמש, רק חמש שנים מעל הבנים הבכורים שלי.

זה לא שמעולם לא התחילו איתי או התעניינו בי. אני אלמנה כל כך הרבה שנים וזה לא נתון שנשמר בסוד. גברים חיזרו אחריי וחיפשו את קרבתי, אבל הם היו בגילי ומעלה.

כשגברים בני שישים וחמש ושבעים התחילו איתי, זה היה הגיוני. בסך הכל אני לא ילדה אבודה, אני אישה חזקה, בעלת קריירה מצליחה והון עצמי. אני נראית טוב, לגילי. הגיוני שגברים יתעניינו בי.

כשעמוס נכנס לחיי, אוטומטית הכנסתי אותו לקטגוריית "הילד", כמו "הילדים שלי". כן למרות שכל הבנים שלי מעל גיל שלושים, הם תמיד יהיו "ילדים" עבורי.

את הפלרטוטים שלו ייחסתי ל"אופי פלרטטני", את הפרחים שהוא שלח לי ייחסתי ל"נימוסי עבודה והערכה", את השיחות, ההודעות והיחס החם, ייחסתי לנימוס ולעזאזל, אפילו ל"כבוד למבוגרים". מבחינתי הוא היה ג'נטלמן, חשבתי לעצמי שאימא שלו ודאי חינכה אותו כמו שצריך ושאני לא אצפה לפחות מהבנים שלי.

עד לאותו היום לפני שלושה חודשים.

ישבתי במשרד שלי כשנשמעו שתי דפיקות קצרות על הדלת והיא נפתחה, לפני שהספקתי להגיב.

הוא נכנס כרוח סערה, עם הליכה החלטית ומבט רציני.

"את יוצאת עם מישהו?" הוא שאל אותי בכעס, בלי שלום, בלי מה שלומך? בלי הנימוס והנועם האופייניים לו.

"סליחה?"

"את יוצאת עם מישהו? את בזוגיות?"

"עמוס, אני לא מבינה מאיפה השאלות האלה. לא אני לא יוצאת עם אף אחד, אתה רוצה להכיר לי מישהו??" הנחתי שהוא רוצה להכיר לי את אבא שלו, או דוד שלו וכבר הכנתי את הסירוב הקבוע שלי. אני נזכרת בזה ומובכת מחדש מחוסר ההבנה שלי.

הכעס הלא ברור שלו הפך להלם. "להכיר לך מישהו? את צוחקת עליי?"

"אני לא צוחקת עליך, אני לא מבינה מה קורה פה, אני ביקום מקביל?" הוא העביר את האצבעות בשיער שלו וניער את הראש בייאוש.

"עמוס, אני מרגישה שאנחנו בשיח חרשים פה, פשוט תגיד לי מה אתה רוצה!" בשלב הזה גם אני התחלתי לכעוס. לא הבנתי מאיפה הוא נפל עליי ולמה לעזאזל הוא מאשים אותי שאני צוחקת עליו.

"את באמת לא יודעת? באמת לא שמת לב? הייתי עד כדי כך לא ברור?! לא, אני לא רוצה להכיר לך מישהו! אני מחזר אחריך כבר חצי שנה ואת לא זורמת עם שום צעד שלי. חצי שנה של פרחים, הפתעות, שיחות טלפון והודעות בשעות לא הגיוניות ובנושאים שרחוקים מהעבודה ואת לא משחררת לי מילה אחת טובה. רמז אחד קטן שיחזק אותי ויעזור לי להבין אם יש לי בכלל סיכוי איתך.

מה לעזאזל אני אמור לעשות? רק תבקשי ואני אעשה את זה. אבל, אם את לא מעוניינת בי, אז תגידי, אל תשחקי איתי משחקים."

אם הוא היה נכנס למשרד שלי לבוש בשמלת טוטו ושר "יונתן הקטן", כנראה שהייתי מופתעת פחות.

מחזר אחריי חצי שנה? תוהה אם יש לו סיכוי איתי? איתי??

ישבתי בדממה ובהיתי בו, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. נראה שגם הרוח יצאה לו מהמפרשים אחרי ההתפרצות שלו והוא התיישב בתבוסה על הכיסא מולי.

"אני מתנצל, סליחה. באמת, שרה, לא התכוונתי להתפרץ ככה למשרד שלך באמצע יום עבודה. גם לא התכוונתי להאשים אותך בשום דבר, אני יודע מי את, איזו אישה את.

זה ברור שאת פשוט לא מעוניינת, מעולם לא הולכת אותי שולל ותמיד התנהגת בנימוס ובמקצועיות. אני מניח שלא רציתי להודות בזה שאת לא מעוניינת בי.

אני יודע שזה הולך להישמע רע ואני לא מתכוון להישמע שחצן או מתנשא, אבל אני לא רגיל לעבוד כל כך קשה בשביל דייט. בדרך כלל נשים הן אלה שמתחילות איתי. אני לא לבד בגילי מחוסר אפשרויות, אני לבד מבחירה שלי, מחוסר עניין שלי בנשים שהכרתי עד עכשיו. עד שאת נכנסת לחיי והיה לי ברור שאם יש אישה אחת שאני מוכן להשקיע את הזמן ואת הכח שלי, רק בשביל לשמוע אותה צוחקת, זו את.

את יודעת שאני גרוש, ניסיתי פעם אחת ללכת עד הסוף ונכשלתי. אמנם זכיתי בשני ילדים מדהימים, אבל על הדרך ויתרתי על זוגיות ארוכת טווח, ויתרתי בכלל על הרעיון.. ואז את הגעת.

פאק, אני לא מפסיק לדבר מהרגע שנכנסתי. לא התכוונתי להפוך את זה לשיחת שכנוע. אני מתנצל שהבכתי אותך, אני מבטיח לא לחצות יותר את הגבול בינינו. בואי פשוט שנינו נשכח שזה קרה.

בסדר? נשכח מזה."

לשכוח מזה? הוא ביקש ממני לשכוח משהו שעדיין לא עיכלתי שהוא באמת קורה.

זאת היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי עליו כעל גבר, שהרשיתי לעצמי באמת לבחון אותו בתור גבר, בתור אפשרות ולא בתור קולגה, ידיד, ילד.

לא, הוא לא ילד. הוא גבוה מאוד, יותר גבוה מבעלי, זכרו לברכה. יותר גבוה מהבנים שלי..

השיער המלא שלו קצר מאוד, חלקו שחור אבל רובו שיבה, אני מתארת לי שבשנים הקרובות השחור ייעלם לגמרי ויישאר רק אפור ולבן.

הכתפיים שלו רחבות מאוד והזרועות חסונות, נראה שגם הוא, כמוני, מתאמן בקביעות.

צבע העור שלו שחום, שזוף מאוד מכל שעות העבודה בשמש וסביב העיניים הכחולות הבהירות שלו יש קמטי צחוק רבים. כמעט כמו אצלי, אבל רק כמעט.

הוא נראה כל כך טוב, איך פספסתי את זה? פספסתי את הסקס אפיל, את הגבריות המובהקת, את הקול העמוק והמעט צרוד שלו, את העיניים היפהפיות.

הוא ישב שם מולי, עם הלב על השולחן ותקווה דועכת במבטו ולא יכולתי לומר מילה.

כל כך הרבה שנים כיביתי את המיניות שלי, את הצרכים שלי. התלבשתי כמו אישה, טיפחתי את עצמי כמו אישה, אבל הדחקתי את הנשיות שלי.

היו לי שישה בנים לגדל, לבד, בעולם שהתאכזר אליי, שאכזב אותי, יותר מדי. עטפתי את עצמי במעטפת קשיחה והנחתי בצד, נתתי את כולי למשפחה שלי. נתתי כל כך הרבה, עד שהאמנתי שלא נותר לי כבר מה לתת.

לא דמיינתי את עצמי מזדקנת לצד מישהו.

בחלומותיי ראיתי את עצמי יושבת בגינה וצופה בנכדים שלי משחקים. שותה כוס תה עם הכלות שלי, מרכלת איתן על הבנים שלי ותמיד הייתי לבד. מעולם לא אחזו את ידי.

לא טיפחתי מחשבות רומנטיות, לא ציפיתי לו.

כשהוא התחיל לזוז בחוסר נעימות בכיסא, הבנתי שהשתיקה שלי כבר מזמן עברה את גבול הטעם הטוב והכרחתי את עצמי לדבר.

"לא, לא שמתי לב."

"מה?" הוא שאל אותי בבלבול, לא היה קשר בין המלים שלי לבין סוף המונולוג הארוך שלו.

"לא שמתי לב שאתה מחזר אחריי, זאת אומרת, אני לא הבנתי שזה מה שאתה עושה. הנחתי שאתה פשוט נחמד אליי בגלל שאנחנו עובדים הרבה ביחד."

"מה?" הוא שאל שוב במבט סקפטי מאוד.

"עמוס, אני בת שישים." אמרתי לו בכבדות וחיכיתי לסוף השיחה, חיכיתי שהוא ייקח צעד אחורה, שהוא יירתע מהמספר. אני נראית צעירה יותר, אני יודעת. בדרך כלל חושבים שאני בת ארבעים ושמונה, מקסימום חמישים. במיוחד כשאני מתאמנת בחדר הכושר עם טייץ וגופיה, המקום היחיד שאני מתלבשת בו בחוסר צניעות.

"כן, אני יודע, בעוד שלושה חודשים יש לשנינו יום הולדת, דיברנו על זה שאנחנו אותו מזל." הוא ענה לי בקלילות ואני, למבוכתי הרבה, הסקתי שהוא לא ירד לסוף דעתי, אז לחצתי שוב.

"נכון, אני אהיה בת שישים ואחת, אתה תהיה בן ארבעים ושש, כמה ימים אחריי."

"אני מבין לאן את חותרת, שרה, אני פשוט רוצה שתגידי את זה בקול רם כדי שנוכל לסגור את הנושא ולהתקדם." הוא ענה לי והסתכל עליי במבט מתגרה. נראה שזה נושא שהוא כבר היה מוכן לקראתו.

"כפי שאתה יודע, אני מבוגרת ממך בחמש עשרה שנים."

"נכון."

"אני סבתא."

"כן, יש לך נכדה בשם יעל, הבת של אביתר ושירה ועוד נכדה אחת בדרך, הבת של עמית והדר. יש עוד נתונים לא רלוונטיים שאת מתכוונת להציף? תני לי לחסוך לנו זמן, ברשותך.

יש לך שישה בנים, הבכורים תאומים בני ארבעים ואחת, קטנים ממני רק בחמש שנים, כן, אני בטוח שזה אוכל אותך. כן, אני מכיר אותם ואפילו טוב, אני ועוד כמה אנשי מקצוע מאוד מוכשרים בנינו את "המפלט".

אני מכיר גם את עמית, הוא היה המורה למתמטיקה של שני הבנים שלי, כשהם עוד היו בתיכון. כיום שניהם בצבא. עומר, בן שמונה עשרה, התגייס לא מזמן וארז, בן עשרים, כבר קצין. שניהם בסיירת מטכ"ל.

את שאר הבנים שלך אני לא מכיר, גם לא את הכלות. כמובן שעל שירה ושני שמעתי לא מעט, אבל לא יצא לי להכיר אותן אישית.

את אלמנה כבר מעל לעשרים שנה, גרה בקריית אתא ולמיטב ידיעתי, לא יוצאת לדייטים.

פספסתי משהו?"

 

"שרה, את איתי?" הדר שואלת ומחזירה אותי להווה. אני עומדת קפואה מול המראה עם האיי-ליינר ביד, שקועה במחשבות וזיכרונות.

שלושה חודשים חלפו מאותו היום, שלושה חודשים בהם יצאתי עם עמוס לשניים עשר דייטים. דייט אחד בשבוע, זה מה שהקצבתי לנו, זו הפשרה שהגענו אליה, אחרי בערך ארבעים דקות של ויכוחים במשרד שלי.

הוא ביקש הזדמנות ואני הסכמתי לנסות.

שלושה חודשים בהם הוא כיבד את הרצונות שלי, לא לחץ עליי, לא דרש ממני דבר, מלבד את הזמן שלי, אחת לשבוע.

שלושה חודשים של שיחות קבועות, לפחות פעמיים ביום ואינספור הודעות.

שלושה חודשים בהם הוא לא נגע בי.

נשיקה קטנה על השפתיים, לפעמים על הלחי, לפעמים על המצח, היתה אפילו פעם אחת שהוא נתן לי נשיקה עדינה על האף. אבל הוא לא נגע בי.

"אני לא אגע בך, עד היום שבו תספרי לבנים שלך עלינו." הוא הצהיר בפניי אחרי כמה וכמה דייטים שבסופם אני כבר ניסיתי לשלוח אליו ידיים והוא הדף אותי.

"עמוס, זה נראה לך הגיוני?" שאלתי אותו בהלם ובתסכול מיני.

"את לא מוכנה לזה, שרה, את לא מוכנה להיכנס איתי למיטה. את חושבת שכן, אבל את רחוקה מזה. את עדיין לא שלמה עם הזוגיות שלנו ועם כל מה שאני רוצה ממך. אם ניכנס ביחד למיטה, אני די בטוח שתברחי בבהלה בתוך כמה דקות ספורות."

"אני חושבת שאתה לא נותן לי מספיק קרדיט, יקירי. ילדתי שישה ילדים, אני יודעת איך הם באים לעולם. אתה לא הולך להפתיע אותי." אמרתי לו בהתנשאות מוחלטת ולגמרי מזויפת, כי ידעתי שהוא צודק. למרות שאני הרבה יותר מבוגרת ממנו, הוא בעל הניסיון ובעל הביטחון.

הציניות שלי לא הרתיעה אותו, הוא אפילו צחק, בקול.

"אני לא אגע בך….. גם אם תתחנני." הוא לחש לי באוזן עם חיוך רחב וקריצה. רציתי לכעוס, באמת שרציתי, אבל באותו הרגע רצתי בחזרה הביתה לויברטור שלי.

ויברטור חדש, יש לציין ששני, כלתי, רכשה עבורי לראש השנה! היא בהחלט מבינה בצעצועי מין ואני ממש לא רוצה לדעת מאיפה, איך ולמה.

"אני איתך, מאמי." אני עונה להדר ומסיימת להתאפר. השיער השחור שלי חלק ועובר כבר את קו הכתפיים. בזכות ביקורים קבועים במספרה, אין זכר לשיער שיבה. העיניים הירוקות שלי מודגשות בעדינות עם מסקרה ואיי-ליינר ועל לחיי, סומק קל.

אני מרימה את האודם החדש שקניתי השבוע, אודם אדום בוהק. מעולם לא השתמשתי בצבע כל כך.. מה המילה שאני מחפשת? בולט.

מצד אחד, אני מרגישה מובכת ומגוחכת. אני לא בחורה צעירה, אני לא אמורה למשוך לעברי תשומת לב.

מצד שני, אני מרגישה מחוזקת, אני מרגישה סקסית, אני מרגישה רצויה. לראשונה מזה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה שנים, אני מרגישה אישה.

"וואו, שרה.. פשוט וואו." הדר אומרת לי כשאני מסתובבת אליה לבסוף. גם את השמלה רכשתי השבוע. שמלה שחורה עם שרוולים שמגיעים עד למרפקים שלי והתחתית מגיעה כמעט עד הברכיים.

על פניו השמלה צנועה ומכובדת, המחשוף מאוד עדין. אבל, לעומת שאר המלתחה שלי, היא צמודה. עוטפת כל קימור ובליטה בגוף שלי, גם את מה שאני לא רוצה שייראו.

לרגליי נעלי עקב שחורות, לגמרי גבוהות מדי, שאלינה הכריחה אותי לקנות. "יופי דורש סבל." היא אמרה לי בטענה שזה סוג של פתגם רוסי ישן שאימא שלה אמרה לה מגיל קטן.

"את פצצה, חמותי. שילכו להזדיין שרון סטון ומישל פייפר, שרה איתן is in the house."

היא מזמרת וצוחקת.

עברו שלושה חודשים ואני רוצה שהוא ייגע בי. אני רוצה לחיות.

נראה לי שמסיבת יום ההולדת עם כל המשפחה שלי, זה בדיוק הזמן לספר להם עליו. על עמוס.

חבר שלי.

איתן – אמון – פרק י"ב

גיא

סשה השתחררה לפני שבוע מהשיקום ואין לי מושג איפה היא. כפיר לטענתו לא יודע מי אסף אותה, גלעד ודן לא מוסרים לי מידע.

אני יכול למצוא אותה, יש לי מספיק קשרים בשביל לברר את זה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה, עדיין.

לא התראינו מעל לשנה. שנה בה צפיתי מהצד, עקבתי אחריה כמו אחרון הסטוקרים, עקבתי אחר ההתקדמות שלה ולא שמעתי ממנה.

דן הצליח לערער אותי. אולי הייתי צריך ליצור קשר, אולי הייתי צריך לבקר אותה בכח, להראות לה שאני לא מוותר עליה, שאני איתה ואני לא הולך לשום מקום.

אולי היא לא התכוונה לכל מה שהיא אמרה והיא קיוותה שאני אלחץ ואתעקש. אולי זה היה סוג של מבחן.

אני באמת לא יודע.

היא אסרה עליי ליצור איתה קשר, דרשה ממני להתנתק ולא יכולתי לסרב להוראה שלה. למרות שהיה בינינו רק סשן אחד, היא תפסה את מקומה בעולם שלי כ'דומית'. אולי היא תמיד היתה הדומית שלי, הסטנדרט אליו השוויתי את כל השאר. אולי בגלל זה מעולם לא נתתי את כל כולי לאף אחת באף סצנה, אולי תמיד חיכיתי לה.

יש כל כך הרבה 'אולי' במחשבות שלי, כל כך הרבה שאלות והיחידה שיכולה לספק תשובות, היא סשה.

עזבתי את הדירה ברעננה וחזרתי לקריות, אין  יותר סיבה להישאר שם ולאחרונה אני מעדיף את חברת המשפחה שלי על פני כל השאר.

אולי גם זה בגללה, בגלל שהם התקרבו אליה כשהיא היתה בשיקום, בילו איתה שעות, ימים, חודשים, יצרו איתה מערכת יחסים משמעותית ודרכם אני מרגיש קשור גם.

אני יכול למצוא אותה בכל מקום בעולם, אבל אני לא יודע אם היא רוצה שאני אמצא אותה. זה היה הפחד שלי, שהזמן יעבור, שאני אחכה לה עד שהיא תחזור לחיים, אבל בשלב הזה אני כבר לא אהיה רלוונטי, היא כבר לא תהיה מעוניינת.

גם אם זה המצב, גם אם היא לא מעוניינת בי והיא עברה הלאה, אני עדיין בוחר להאמין שהיא לא היתה עוזבת מבלי לדבר איתי, מבלי להיפרד ממני. עברנו יותר מדי ביחד.

אני שוכב על המיטה בחדר הישן שלי בבית של אמא שלי. חדר שפעם חלקתי עם עמית ומורן וכיום משמש רק אותי בביקורים. אני שומע דלתות נפתחות ונסגרות, שומע צעדים קטנים מתרוצצים למטה, האחיינים שלי צוחקים וצועקים בקולי קולות. צעדים יותר כבדים רודפים אחריהם… החיים ממשיכים, הזמן עובר וכולם מתקדמים, חוץ ממני.

אני תקוע בתוך סצנה קפואה, מחכה שמישהו ישחרר אותי ממנה. אולי חיכיתי יותר מדי, אולי אף אחד לא יגיע, אולי אני לבד בתוך הסצנה הזאת ומעולם לא היתה לי שותפה בתוכה. אולי עם הזמן הפכתי את הלילה שלנו ביחד למשמעותי יותר, רגשי יותר ממה שהוא באמת היה.

אולי אני מחכה לסשה כבר שנה, לא יוצא עם נשים, לא מנסה אפילו להכיר מישהי בזמן שהיא התקדמה ושכחה ממני.

הזמן טשטש את הזיכרונות מאותו הלילה, אני כבר לא זוכר כל פרט וכל מילה. אבל אני זוכר מה הרגשתי, אני זוכר כמה רציתי אותה, כמה רציתי לספק אותה ואת הצרכים שלה. אני זוכר כמה היא סיפקה את הצרכים שלי. אני זוכר כמה היא השפיעה עליי אני זוכר איך נאטמתי בפניה וסיימתי את הסשן בצורה לא טבעית ולא נכונה, עבור שנינו.

אולי זו היתה ההזדמנות היחידה שלי.

צעדים כבדים מתקרבים לחדר ומוציאים אותי מהמחשבות, צעדים כפולים, שניים. עידן ואיתמר.

הם לא טורחים לדפוק ופשוט נכנסים, פרטיות מעולם לא היתה הצד החזק במשפחת איתן.

הם מסתכלים עליי במבטים זהים של התנשאות וגועל בזמן שאני ממשיך לשכב עם הידיים שלובות מתחת לראש.

"לא, לא, אל תטרח לקום לכבודנו. בבקשה, תמשיך לשכב שם ולהתמרמר כמו ילד בן ארבע עשרה." איתמר אומר לי בציניות ומעיף את הרגליים שלי לרצפה, מפנה לעצמו מקום למרגלות המיטה בזמן שעידן מתיישב על כיסא ליד שולחן המחשב.

תשע שנים מפרידות בינינו, אני כבר בן שלושים וחמש והם בני ארבעים וארבע, אבל לא פעם אמרו לי שאני נראה כמו תאום נוסף שלהם. למרות שאנחנו מזמן לא ילדים, הם עדיין מתנהגים אליי כמו לאחיהם הקטן ביותר ולא מפספסים הזדמנויות להתעלל בי ולעקוץ אותי.

אני מרים את עצמי בעייפות ומתיישב זקוף יותר בראש המיטה. "לא, לא, אל תטרחו לדפוק בדלת, זה לא שאני גבר בן שלושים וחמש שצריך קצת שקט לפעמים." אני עונה באותה הציניות.

"גבר בן שלושים וחמש שזרוק בחדר בבית של אמא שלו. קיבלת מספיק שקט בשנה האחרונה, בשנים האחרונות ליתר דיוק. הגיע הזמן להתעורר." עידן אומר לי.

"לא ישנתי."

"לא התכוונתי לזה, אידיוט, התכוונתי שהגיע הזמן שתתעורר על החיים שלך ותצא כבר מהדכדוך הפתטי הזה שאתה שקוע בתוכו. נמאס לנו ללכת לידך על ביצים והאחיינים שלך למטה שואלים איפה דוד שלהם נעלם."

אין לי כח לזה, אין לי כח אליהם ואין לי כח להיות נחמד. אני עוצם עיניים ומשעין את הראש אחורה, מנסה להדחיק את הנוכחות שלהם, ללא הצלחה.

"גיא, הגיע הזמן לפעול." איתמר אומר לי בטון רציני.

"על מה אתה מדבר? לפעול לגבי מה?"

"סשה בקריות, היא חזרה ישירות לכאן אחרי השיקום, היא שוכרת דירה שני רחובות מכאן."

"מה? מאיפה אתה יודע את זה?!" אני שואל אותו המום, אני לא מצליח לעכל את הידיעה. "שני רחובות מכאן? היא בקריית אתא?" היא נמצאת שני רחובות ממני כבר שבוע ולא ידעתי.

"כן, היא שוכרת את הדירה הישנה של הדר. אנחנו בקשר די טוב איתה, נפגשנו הבוקר והיא ביקשה שנמסור לך הודעה."

הפה שלי מתייבש בזמן שאני מקשיב למלים שלהם, הם בקשר איתה, הם נפגשו הבוקר ויש להם הודעה.

"מה ההודעה?" אני שואל בקול צרוד, מנסה לשמור על איפוק ולא להראות להם עד כמה אני מעורער מהמידע.

"היא מצפה לך הלילה בחדר הצפייה ב'מפלט', תחכה לה בשעה עשר, אם אתה מעוניין. אם לא תגיע, היא לא תיצור איתך יותר קשר ויש לה כבר כרטיס טיסה מוכן. היא מתכוונת להישאר בארץ רק אם אתה בתמונה, אם לא, היא תתחיל מחדש במקום אחר."

 

סשה

החזרה ל'מפלט' מלחיצה ומרגשת. יואב, הבעלים, הוציא לי כרטיס זיהוי חדש, עם תמונה עדכנית. אף אחד לא מזהה אותי, גם ליואב היה קשה מאוד עם התהליך, נכנסתי למועדון רק בזכות הליווי של גלעד והתאומים.

לקח לי הרבה זמן להביט במראה, חודשים עד שהעזתי והשינויים קשים לעיכול. מישהי אחרת מביטה בי בחזרה בהשתקפות וחוסר הנוחות של הסובבים אותי, עם כמה שהוא מובן, יוצר בי חשש וחוסר ביטחון.

יש לי כאן לא מעט חברים, אנשים יקרים שמכירים אותי שנים, אבל הם לא ראו אותי מעל לשנה ועם הפנים החדשות שלי, הם לא ממהרים לסמוך עליי ולהרגיש שוב בנוח לידי.

ייקח להם זמן והכל תלוי בגיא, אם אני אשאר כאן אחרי הערב, או שזה ביקור חד פעמי.

קניתי כרטיס טיסה לאירלנד, אחת הארצות האהובות עליי, ביקרתי בה לא מעט ואני מיומנת במבטא המקומי. לא שיתפתי אף אחד ביעד הטיסה, לא רציתי שיספרו לגיא. למרות שהוא יכול לגלות את המיקום שלי בקלות.

הגעתי לפני שעה עם גלעד ודן, זאת הפעם הראשונה של דן במועדון 'פטיש' והתגובות שלו הצליחו לשעשע אותי מעט ולהרגיע אותי. אבל עכשיו שהשעה עשר מתקרבת, בחרתי לעזוב אותם ולהתכונן נפשית בחדר הצפייה, לבד.

החדר גדול מאוד, כמאה מטרים רבועים והוא ממוקם בקומת הקרקע, יש במה גדולה במרכזו עם שולחן גדוש צעצועים וריהוט מאובזר. הבמה מוקפת כיסאות לצופים שמעוניינים לצפות מקרוב ואולי להשתתף, במידה והדום מסכים. התקרה עשויה מזכוכית שניתן לכסות או לפתוח לפי בחירה, מעליה המסדרונות של הקומה השנייה, משם ניתן לצפות פנימה גם.

הלילה, אני רוצה שיהיה לנו קהל, אני רוצה להעביר מסר לחברי המועדון, לחברים שלי, לעמיתים שלי ולגיא. אני רוצה שכולם יידעו שחזרתי ושאני הדומית של גיא, מעכשיו ולתמיד.

עם זאת, כמו בכל מערכת יחסים בדס"מית, השליטה האמתית היא בידיו של הסאב. הוא מחליט אם למסור אותה ולמי. הוא יחליט אם יש הלילה סשן.

לפני כמה חודשים בודדים לא העזתי לדמיין את הסיטואציה הזאת, לא העזתי לחשוב על חזרה לעולם הזה. שמתי אותו מאחוריי וגבלתי אותו בחומות. הביקור של עידן ואיתמר הצליח להעיר בתוכי משהו שחשבתי שאיבדתי באפריקה, הרצון לשלוט. ספציפית, הרצון לשלוט בגיא.

אני סשה ואני 'דומית', תמה התקופה בה התכחשתי והדחקתי, תמו החודשים בהם התחבטתי עם עצמי ועם המחשבות על גיא. על מה שהוא צריך ועל מה שאני לא מסוגלת לספק.

אני האישה עבורו, אני ה'דומית' עבורו, אין צורך שאני לא יכולה לספק, נועדנו האחד לשנייה והשנה הזאת רק הוכיחה לי את זה יותר.

הוא ציית להוראה שלי בצורה כמעט מושלמת, הוא לא יצר איתי קשר שנה שלמה כי ככה דרשתי. ככה הדומית שלו דרשה והוא סאב נאמן. אבל הוא לא שכח אותי ולא עבר הלאה, הוא חיכה לי, חיכה שאני אחזור לחיים וחזרתי. כנגד כל הסיכויים, חזרתי.

מתשע וחצי הדלת נפתחת וצופים מתחילים להיכנס טיפין טיפין, חלקם כאן מסקרנות לגביי, הם רוצים לראות את הפנים החדשות שלי. אני בטוחה שהם גם רוצים לראות את הצלקות שנותרו על גופי, אני מבינה אותם, אני אטרקציה מורבידית. אבל חלק גדול מהם רוצים לראות את גיא בפעולה, הוא תמיד היה הסאב הכי מעניין במועדון. הסאב שלא נשבר, שלעולם לא נותן מעצמו הכל. ששולט בסצנות ושולט בדומיות שלו בערמומיות ואינטליגנציה. גם הוא נעלם לכל התקופה הזאת והם רוצים לראות אותו נופל.

אם הוא יחליט להגיע, אני מקווה שהלילה כולנו נקבל את מה שאנחנו מייחלים לו.

אני לובשת שמלת סטרפלס מעור שחור עם רוכסן שסוגר אותה מקדימה, מלמעלה ועד למטה. אזור החזה צמוד והשדיים הלא מרשימים שלי מאיימים להישפך החוצה. החצאית עוברת את קו הברכיים, אבל אין בה שום דבר צנוע. הבד דבוק לגוף שלי ואין לי הלבשה תחתונה, דבר שניתן בקלות לזהות לפי הפטמות הזקורות שלי והמחסור בפס תחתונים. אני נועלת נעלי עקב 'סיכה' שחורות ועדינות, הן עוטפות את הקרסוליים שלי ברצועות דקות וגורמות לי לעמוד זקוף יותר. חשבתי על המראה המושלם ימים עד ששני הלוותה לי את השמלה הזאת ואלינה דאגה לשיער ולאיפור שלי.

הגוף שלי רזה יותר אבל חזרתי לכושר, הבטן שלי חטובה והירכיים שלי מספיק חזקות לכל פעילות שהלילה הזה יביא איתו. אני שלמה עם עצמי, שלמה גם עם הצלקות.

גלעד, דן, עידן, שני, איתמר ואלינה יושבים בשורה הראשונה, הכי קרובה לבמה, ביקשתי מהם לבוא. המטרה היא לא להביך את גיא, או אותם, אין מבוכה בעולם הזה וכולנו כבר היינו עדים לסצנות אחד של השני, לעירום אין משמעות ומיניות היא הדבר הכי טבעי בעולם. המטרה היא לערער אותו, להוציא אותו מאזור הנוחות.

למרות שאני יודעת שאם גיא יגיע, הוא יגיע במטרות הכי טובות, נכונות ומכובדות, עדיין, קשה להיפטר מהרגלים ישנים והשליטה בטבע שלו. הוא מנהיג מלידה וזו אחת הסיבות שרבות וטובות נפלו לפניי.

שתי דקות לעשר והחדר דומם, גם המסדרונות בקומה השנייה, אפשר לחתוך את המתח עם סכין, כולנו מחכים לפתיחת הדלת, שלא מאחרת לבוא.

גיא נכנס לחדר במלוא הדרו, מטר תשעים וחמש של שרירים ויופי גברי, כולם מתגמדים ומחווירים לידו. הוא בולע אותי עם המבט שלו, בוחן וחוקר אותי מכף רגל ועד ראש ואני מנסה להסתיר את התגובה של הגוף שלי. אני רוצה לרוץ אליו, לחבק ולנשק אותו, להבטיח אלף הבטחות ולהתחנן שלעולם לא יעזוב אותי שוב.

אבל זו לא הדרך שלנו, זה לא העולם שלנו. אני עומדת במקום ולא משנה את המבט הקשוח והמתנשא שלי.

הוא מסתכל על הקהל שלנו, הקהל שבתוך החדר ועל עשרות האנשים במסדרונות מעל, ההליכה הבטוחה שלו נפגעת לרגע כשהוא קולט את האחים שלו, את הגיסות שלו ואת אחיו לנשק בשורה הראשונה. אבל הוא מתאושש וממשיך לכיווני בראש מורם.

אני עומדת עם עקבים בגובה חמישה עשר סנטימטרים על הבמה המוגבהת מולו ועדיין, אני נאלצת להשעין את הצוואר אחורה ככל שהוא מתקרב אליי. המבטים שלנו מצטלבים ואני כל כולי בתפקיד, הגיע הרגע. הפה שלו נפתח ונסגר, כאילו יש לו כל כך הרבה לומר לי והוא לא יודע מאיפה להתחיל. אני מרימה גבה בוחנת והוא מתאפס סוף סוף ומשפיל מבט לרצפה.

"גברתי, זימנת אותי."

אל תבכי סשה, אל תבכי, תנשמי עמוק ותיכנסי לתוך הדמות. תכילי את הסיטואציה, תכילי את כל הרגשות שמאיימים להציף אותך ותשחררי.

"מה מילת הביטחון שלך, סאב?"

"רחמים גברתי, מילת הביטחון שלי היא 'רחמים'." הוא עונה לי והדחף לנשק אותו כמעט בלתי נשלט.

"על הברכיים." אני אומרת לו בקול יציב והוא לא מתמהמה אפילו לרגע ויורד לברכיים.

"איחרת, סאב."

"גברתי, נכנסתי לחדר שתי דקות לפני עשר…."

"איחרת בשנה ושלושה חודשים."

הוא מרים אליי מבט המום ואני סוטרת לו בכח. "אתה לא מסתכל עליי ללא רשות."

הסטירה מפתיעה אותו ואת הקהל, קולות הלחשושים ברקע לא מוציאים אותי מריכוז ואני ממשיכה בדרך שבה בחרתי, בזמן שהוא משפיל שוב את מבטו.

"הסשן הזה התחיל לפני שנה ושלושה חודשים, סאב, אתה מכחיש שסיימת אותו בצורה לא מכבדת מול הדומית שלך? אתה מכחיש שניסית לקחת ממני את השליטה ובכך גרמת לי להמתין לך שנה ושלושה חודשים?"

הוא נושם עמוק, הכתפיים הרחבות שלו עולות ויורדות שוב ושוב לפני שהוא עונה לי. "לא גברתי, אני לא מכחיש. התנהגתי בצורה לא מכבדת ולא מתאימה לסטטוס שלי. אני מתחנן לסליחתך."

"אין למלים שלך משמעות כאן, סאב. אתה מומחה במלים והצהרות ללא כיסוי, הלילה תיאלץ להתחנן לסליחתי במעשים."

"כן, גברתי." הוא עונה לי בקול עמוק ומלא חרטה.

"מאסטרים עידן ואיתמר, אבקש את עזרתכם." אני פונה לאחים שלו, שמכירים כבר את התפקיד שלהם הערב.

הם קמים לכיוונו של גיא ומרימים אותו מהרצפה, מושכים אותו לכיוון הצלב שבמרכז הבמה. עידן מפשיט ממנו את חולצתו בזמן שאיתמר חולץ את נעליו והם קושרים אותו עם הפנים לצלב, ללא עדינות ורחמים. גיא לרגע לא מרים את מבטו ולא מעז להסתכל עליהם, הם 'דומים' והוא 'סאב', כולנו בתוך הסצנה.

"תודה רבה לכם." אני אומרת להם בנימוס בזמן שהם חוזרים למקומם ופונה למשתתף הבא. "מאסטר גלעד, עזרתך."

"בשמחה, גברת סשה." גלעד עונה לי עם חיוך מסופק וסדיסטי.

הוא עולה לבמה ונעמד מאחורי גיא, עוטף אותו כמעט בחיבוק ופותח באיטיות וזהירות את הג'ינס שלו. הוא מושך את הג'ינס של גיא בזהירות למטה, עד לקרסוליים הקשורים שלו.

בעליה בחזרה, הוא מלטף את הרגליים החשופות של גיא בעדינות עד שהוא נעצר ונצמד אליו מאחור ולוחש לו באוזן. "אני מחכה לטעויות שלך הלילה, הגברת שלך הבטיחה לי שאם לא תהיה ממושמע, אני אקבל פרס. אתה מנחש מה הפרס שלי, סאב?" הוא שואל אותו בטון שמצליח להלחיץ אפילו אותי וחופן את התחת המוצק שלו. גיא מתכווץ כולו וגלעד צוחק בקול. "זה הולך להיות כיף."

בן זונה סדיסט.

גלעד חוזר למושב שלו ועידן מגלגל לעברו עיניים עם חיוך לחוץ, אני מניחה שזאת סצנה שהם עדיין לא מוכנים לצפות בה.

"על ההתנהגות שלך בסשן הקודם שלנו, עשרים וחמש הצלפות עם חגורה." אני מזהירה אותו לפני שאני מניפה את החגורה בכח. הרעש החזק של עור פוגע בעור מפר את הדממה בחדר.

אני מסמנת את הגב שלו בפסים אדומים בוהקים ועוברת לתחת החטוב, לירכיים ולשוקיים. הגוף שלו מתכסה בזיעה, אבל הוא לא זז, לא מגיב לאף הצלפה, הכאב מעולם לא השפיע עליו. בקהל, הצופים שלנו מזדעזעים מהעוצמה וחלקם מתרשמים מהעמידות של גיא.

עשרים וחמש הצלפות, עשרים וחמישה פסים בוערים. "אתה רוצה להשתמש במילת הביטחון שלך, סאב?" אני שואלת יותר בשביל השואו מאשר בשביל התשובה, ברור לי שהוא רחוק מבקשת רחמים.

"לא, גברתי."

"כמובן שלא, הסאב שלי קשוח, אמיץ, קצת כאב לא מזיז לו. הוא יכול להישאר קשור כאן כל הלילה ושום דבר לא ישפיע עליו. הוא לא צריך שום דבר ואף אחד." אני אומרת בזלזול.

"זה לא נכון, גברתי." הוא עונה לי בקול חלש ואני עוצרת את ההליכה שלי לשולחן הצעצועים.

"סליחה? מלמלת משהו, סאב?"

"אמרתי שזה לא נכון."

"אתה טוען שהדומית שלך טועה?"

"כן, גברתי, אני מתנצל אבל את טועה."

"תמשיך." אני אומרת לו בעניין ומתקרבת אליו מאחור.

"אמרת שאני לא צריך שום דבר ואף אחד, זה לא נכון. אני צריך את המשפחה שלי, אני צריך את החברים שלי ויותר מהכל, אני צריך אותך. אין לי כלום בלעדייך, לא היה לי כלום שנה ושלושה חודשים."

המלים שלו מביאות שוב דמעות לעיניי ואני נצמדת לגוף הגדול שלו מאחור לחיבוק, אני עוטפת אותו עד כמה שאני יכולה ומצמידה את הלחי שלי לפסים הבוערים על הגב.

"תודה על המלים שלך סאב, את המלים שלי תשמע בהמשך הערב, כשתוכיח לי שאתה מוכן להן."

אני עוזבת אותו ופונה שוב לשולחן הצעצועים ובוחרת את הוויברטור שהנחתי שם בתחילת הערב, מרוח בחומר סיכה.

אני מרימה את הוויברטור ומציגה אותו לקהל, בייחוד לשורה הראשונה. גלעד קם שוב ונעמד לצדי.

"דן, מאסטרים עידן ואיתמר, אם אתם לא מוכנים למה שעומד לקרות, אני מציעה לכם לצאת מהחדר."

בשלב הזה עידן ואיתמר לוקחים את הסאביות שלהם ויוצאים, צפיתי את זה וצפיתי את התגובה של גיא. האגרופים שלו מתכווצים והוא מנסה להציץ לכיווני, לראות מה קורה מאחורי גבו ומה גרם לאחים שלו לצאת מהחדר. דן, בוחר להישאר.

"לא להציץ, סאב, אם אתה חושש, אתה מוזמן להשתמש במילת הביטחון שלך."

גיא לא אומר מילה וגלעד לוקח את הוויברטור מהיד המושטת שלי. הוא נעמד שוב מאחורי גיא, נכנס לזווית הראיה שלו וגיא מפיל את הראש שלו על קורת העץ מולו בכניעה. עכשיו הוא מבין.

"בוא נשחק, סאב." גלעד אומר לו בטון מאיים ואני רואה את דן זז באי נוחות בכיסא שלו. "אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אל תתכווץ, אל תתנגד, אני לא רוצה להכאיב לך… טוב, האמת שאני כן." גלעד אומר לו ומחדיר לתוכו את הוויברטור במהירות וללא הכנה מראש.

"אההה" הצעקה של גיא גורמת ללחשושים בחדר להתגבר וצמרמורת של סיפוק עוברת בגוף שלי.

אין גבולות הערב, אין מחסומים, אני הולכת עד הסוף.

גלעד לא עוצר לרגע, ישר אחרי החדירה הוא מתחיל לפמפם את הוויברטור בתוך גיא בעוצמה וליתר ביטחון אני זזה הצידה לוודא שגיא נהנה, למרות המחסומים הרגשיים.

כן, הוא נהנה, הזין שלו עומד, קשה וארוך, מכוסה ורידים בולטים.

"מאוד נהניתי מהצעקה הזאת, סאב." גלעד אומר לו. "תצעק עוד בשבילי, אני מת על משחק מקדים."

הסדיזם של גלעד יכול להיות מאוד מוגזם עבורי והיו לו סשנים שפרשתי מהם באמצע, אבל ברגע זה, כשהוא מתעלל בסאב שלי, אני רטובה מתמיד.

אני נעמדת מול גיא ומלטפת את הפנים שלו בין קורות העץ, עד שהוא פוקח עיניים. הזיעה נוטפת ממנו והוא נושם במהירות, מתאפק לא לגנוח בהנאה ולתת לגלעד יותר סיפוק.

"אתה נהנה, סאב? אתה אוהב שחבר שלך מזיין אותך בתחת עם הוויברטור שלי? השתמשתי בו היום, הוא היה בתוכי לפני כמה שעות וגמרתי סביבו, עטפתי אותו במיצים שלי ואחר כך מרחתי עליו חומר סיכה. זה כמעט כאילו שאני מזיינת אותך… כמעט."

"גברתי…" גיא ממלמל וגונח בקול כשגלעד משתמש ביותר כח ומפמפם לתוכו במהירות.

"כן, אתה נהנה מאוד, הזין שלך דוקר את הבטן שלי.. גלעד, לסאב שלי עומד עליך, אני מקנאה." אני אומרת לגלעד בפלרטטנות מהולה בהומור.

"אף גבר לא חסין בפניי, כבר אמרתי לך את זה." גלעד עונה לי מעבר לכתף של גיא וקורץ.

"בגללך גברתי…" גיא ממלמל בין גניחות לצעקות. "עומד לי בגללך, לא בגללו… אה… פאק!"

אני צוחקת בקול בגלל החוצפה שלו והרצון להתכחש להשפעה של גלעד עליו. "בוא נסכים שזה בגלל שנינו." אני אומרת לו ומנשקת אותו בעדינות בפה.

גלעד אוחז במותן של גיא בכח, משאיר עליו סימני אצבעות וממשיך לזיין אותו עם הצעצוע.

"סאב, שכחתי לומר לך, אסור לך לגמור." אני אומרת לגיא ויורדת לברכיים מולו.

אני מתחילה ללטף את הזין שלו בעדינות והגניחות שלו מתגברות. "שמעת אותי? אתה לא גומר."

"כן, גברתי… פאק כן." הוא עונה לי אחוז שיגעון חרמנות.

אני מכניסה את כולו לתוך הפה שלי, עד הגרון ומוצצת אותו בתאווה. סוחטת ממנו עוד צעקה ונוזלים. אני מלקקת את הכיפה שלו, ושואבת אותו לתוכי, מתענגת על הטעם שלו, על ההרגשה שלו בפה שלי. חיכיתי לרגע הזה… שנים…

אני מוצצת לו מהר יותר, חופנת את הביצים שלו בידיים שלי ומשפשפת אותו בתנועות מדויקות עם הפה שלי והאגן שלו זז במהירות בתוכי. הוא מזיין את הפה שלי בזמן שגלעד מזיין אותו. הסצנה מינית וסוטה ומשפיעה על הקהל שלנו.

גניחות ואנחות נשמעות מכל עבר, לא אישרתי למשתתפים חיצוניים להצטרף לסשן, אבל תמיד יש אישור לצופים ליהנות אחד מהשני.

אני משפשפת את הזין של גיא ומציצה מעבר לפינה על דן, סקרנית לראות את התגובה שלו. כצפוי, הוא נשען אחורה על הכיסא שלו וסאבית נרגשת מוצצת לו. דן אף פעם לא מפספס הזדמנות לזיון.

"מאסטר גלעד, אתה משפיע על עוד אנשים בחדר." אני אומרת לו ומסמנת לכיוון דן. גלעד מסתכל מעבר לכתף שלו על המחזה וצוחק. "הלוואי שזה היה קשור אליי, יקירתי, אני די בטוח שזה קשור הפעם אליך."

אני מחייכת לכיוונו וחוזרת לסאב שלי, מכניסה אותו שוב לפה שלי ומתענגת על הקולות שאני מצליחה להוציא ממנו.

"גברתי… גברתי… אני לא מצליח… עבר יותר מדי זמן…" גיא אומר לי ומתחנן.

אני עוצרת ומסתכלת עליו בהפתעה. "אתה רוצה לומר את מילת הביטחון שלך, סאב?"

"אני רוצה לגמור בתוכך, בתוך הכוס שלך, אני לא מסוגל להחזיק יותר… גברתי…"

"זה לא מה ששאלתי." אני עונה לו בכעס וגלעד דוחף את הוויברטור חזק ועמוק.

"אהה… פאק!!!"

"אני לא אעצור, סאב, מאסטר גלעד לא יעצור… עד שתרד מהעץ הגבוה שטיפסת עליו, עד שתבין את מקומך, יש לי את כל הזמן שבעולם!" אני צועקת עליו באכזריות ומשפשפת את הזין שלו שוב.

"רחמים גברתי!! רחמים!!!" גיא צועק והחדר משתתק.

אני עוצרת ונעמדת מולו. הראש שלו שמוט קדימה והוא מתנשף בכבדות, דמעות מציפות את העיניים שלו. "כל הכבוד אהוב שלי, זה הגיע יותר מהר ממה שחשבתי." אני אומרת לו ומלטפת את הפנים שלו בעדינות.

"גברתי…" הוא לוחש ומנשק את כפות הידיים שלי. "רחמים גברתי, תרחמי עליי, תגאלי אותי מייסוריי, תגידי לי את מה שאני צריך כל כך לשמוע ותני לי אותך. אני לא יכול לנשום בלעדיך."

אני משחררת את הפנים שלו ותופסת את הרוכסן של השמלה שלי, פותחת אותו עד הסוף ומתפשטת, אני מעיפה את השמלה לרצפה ונשארת עירומה מולו ומול כל הצופים. גלעד עדיין עומד מאחוריו עם הוויברטור בתוכו.

"אתה יכול להמשיך מאסטר גלעד." אני אומרת בעדינות ומתחילה לטפס על הצלב, משתמשת בשרירים המיומנים שעבדתי עליהם כל כך קשה בחודשים האחרונים.

אני משחילה את הרגליים שלי בין הקורות האמצעיות, עוטפת את המותניים של גיא כשהזין שלו בדיוק בין הרגליים שלי. אני מחזיקה את המשקל שלי דרך הקורות העליונות.

"מה אתה צריך, סאב?" אני שואלת אותו ומשפשפת את הזין שלו באטיות בין הרגליים שלי, מכסה אותו במיצים שלי.

"כל מה שיש לך לתת לי, גברתי." הוא עונה לי בכנות מוחלטת ומריח את השיער שלי, את הצוואר שלי.

אני מצמידה את הרגליים שלי למותניים שלו ושל גלעד שעומר מאחוריו, מושכת את עצמי מעט למעלה ומחדירה אותו לתוכי בתנועה אחת חזקה. זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה את גיא בתוכי, זאת הפעם הראשונה שאני מקיימת יחסי מין מלאים מאז הנפילה בשבי.

לא יכולתי לקוות לתחושה מדהימה יותר, לסגירת מעגל בריאה יותר, עבורי.

"אני אוהבת אותך, גיא, אני אוהבת אותך ואתה שלי, לנצח. אין נשים אחרות, אין דומיות אחרות, אתה שלי ואני לעולם לא אשחרר אותך." אני אומרת לו ומתחילה לזוז מעליו, להכניס ולהוציא אותו לתוכי בזמן שגלעד ממשיך לזיין אותו.

"אני אוהב אותך, סשה, אני אוהב אותך, גברתי. עכשיו ולנצח."

"תגמור בתוכי, תמלא אותי, סאב. הרווחנו את זה."

גיא גומר בתוכי בגניחה גדולה ואני צועקת את האורגזמה שלי. גלעד מוציא מתוכו את הוויברטור ומתרחק, עוזב אותנו. אני נשארת מלופפת סביב גיא עד אחרון הצופים. הזרועות שלי רועדות מהמאמץ ואני מותשת ונוטפת זיעה, אבל אני לא משחררת אותו.

לא האמנתי שהיום הזה יגיע, היתה תקופה שלא האמנתי שמגיע לי להיות שוב מאושרת. אבל אני כאן, אני בחיים, שרדתי את זה וזכיתי לאהוב שוב. להיוולד מחדש.