איתן – זכות השליטה – פרק א

שני

כשאת האחות הבכורה מבין ארבעה, קל מאוד ללכת לאיבוד, ליפול בין הכיסאות. החיפוש התמידי אחר זהות משלי הפך אותי לאישה חזקה, יש שיגידו קרה, חדורת מטרה ונטולת פחד.

אין אצלי פרות קדושות, אין נושא שלא אגע בו ואין דבר שלא אשתמש בו כדי לקבל את מה שאני רוצה.

בזמן שחברות שלי חלמו על בעל ומשפחה, אני חלמתי על תהילה, על כסף ועל מעמד.

בתור סניגורית פלילית, התפקיד שלי הוא להגן על הרעים, למצוא פרצות מגוחכות בחוק ולנצל את כל שברשותי, בשביל המטרה.

אני יודעת שאני נשמעת נוראית, חסרת מוסר, חסרת מצפון. אני האישה שמגנה על האנסים ועל הרוצחים, על העבריינים והמועלים. אני האישה שמוכרת כל יום את נשמתה לשטן בשביל הניצחון.

אין לי תירוצים ואני גם לא מעוניינת להתגונן בפני האשמות ושיפוטיות. זאת מי שאני ואני גאה בעצמי. אני משחקת את המשחק בשביל לנצח ואני תמיד מנצחת. תמיד.

עם זאת, התיק שמונח בפניי עכשיו מצליח לערער אותי. לפני כמה דקות סרגיי אברמוב יצא מהמשרד שלי ביחד עם הפמליה שלו שמורכבת מארבעה שומרי ראש, שני עורכי דין ורואה חשבון.

כן, היה צפוף.

הוא קורא לעצמו איש עסקים, אני מניחה שההגדרה נכונה חלקית, הוא בהחלט עושה עסקים. אבל את העסקאות שלו הוא לא סוגר במשרדים מפוארים בצהריי היום.

סרגיי אברמוב הוא ראש משפחת הפשע הגדולה בצפון, סוחר נשק, סוחר סמים וככל הנראה, סוחר בבני אדם.

אני מרימה ביד יציבה את המסמכים שהוא הגיש לי והדחף לסיגריה כמעט חזק מדי. אני לא מעשנת כבר שלוש שנים, הימים הראשונים היו הכי קשים אבל ככל שהזמן חלף נהיה לי קל יותר. כרגע, אני מוכנה למכור כליה בשביל שאכטה.

תמונות של נשים וילדות אזוקות ומורעבות במשאיות שלא ראויות להעביר בעלי חיים, בטח שלא בני אדם. חוזי קניה ומכירה, כרטיסי טיסה ותמלילים של שיחות מוקלטות. עדויות וראיות למאות מקרי חטיפה וסחר בנשים וילדים.

ההאשמות רבות ומספיקה הרשעה אחת בלבד בשביל להכניס אותו לכלא לכל החיים ולפרק את המעצמה שלו. יש לו סוללה משומנת של עורכי דין מיומנים ובכל זאת, הוא בחר בי לייצג אותו.

האגו שלי מרוצה, אין ספק, אבל תחושה לא נעימה ולא מוכרת התיישבה לי בחזה ואני לא מצליחה להתנער ממנה.

איפה נמתח הגבול שאסור לי בשום אופן לחצות? הגבול שחצייתו תהפוך אותי ללא פחות גרועה מאותם הפושעים שאני משאירה ברחובות על בסיס יומי? מתי אני אמורה להגיד 'לא, את התיק הזה אני מסרבת לקחת.'?

אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי שזאת העבודה שלי ואם אני לא אעשה אותה, מישהו אחר יעשה אותה.

העבודה הזאת שילמה את ההלוואות של ההורים שלי, שילמה על הלימודים של האחים שלי ומשלמת כל יום על החיים הנוחים שבניתי לעצמי.

אני מניחה שההחלטה היתה ידועה מראש, אני הסניגורית של סרגיי אברמוב.

 

עידן

אפשר להגיד הרבה דברים על עורכת דין שני אלקובי: יפיפייה, סקסית, מבריקה, חריפה ומקצועית.. הבעיה היא הדברים שבשום אופן, אי אפשר להגיד עליה: נחמדה, צנועה, עדינה ומזוכיסטית.

מה בסך הכל ביקשתי? אישה שתהיה סקסית, חכמה ומצחיקה, עצמאית עם קריירה ושאיפות, שעל הדרך גם אוהבת שקושרים אותה ומצליפים בה, עדיף מול קהל. זה יותר מדי?

אני מסתכל עליה לבושה בשמלת הקוקטייל השחורה שמבליטה בצורה מושלמת את החזה העסיסי שלה ואני כועס עליה, אני זועם על הצורך שהיא מעוררת בי מעצם היותה היא.

אני רוצה אותה, את כולה, אני רוצה לשלוט בה, אני רוצה לזיין אותה, אני רוצה לריב איתה ואני רוצה להשלים איתה רק בשביל לזיין אותה שוב.

אנחנו בחתונה של מורן ועדן, שרק אלוהים יודע איך הם ארגנו תוך חודש ואני מנסה להסתיר את הזקפה המטורפת שצצה בערך בשנייה שראיתי אותה.

אם אחד האחים שלי יקלוט אותי, אני אשמע על זה לנצח, בעיקר בארוחות שישי מול כל המשפחה שלנו.

"מה קורה עידני? זה מחבט במכנסיים שלך או שאתה פשוט ממש אוהב חתונות?" אלינה שואלת כשהיא נעמדת לידי.

אלינה, ארוסתו של התאום שלי וסאבית עם פה גדול שאפשר לסתום רק בסשן. "אלינוש, אני מבין שאחי הגדול עדיין לא למד לשלוט בך." אני אומר לה עם חיוך ציני.

"הוא גדול ממך בשלוש דקות ומי כמוך יודע שהוא שולט בי מצוין, כשאני נותנת לו."

כן, כשהיא נותנת לו. מי שחי את חיי הבדס"מ כמונו, יודע ששליטה זה לא משהו שלוקחים, בטח שלא בכח. סאבים מוסרים שליטה בכבוד וברצון אמתי להיכנע ולהתמסר לחלוטין לדום שלהם ולרצונות שלו. בצורה אירונית, השליטה תמיד בידיים של הסאב.

"אז מה הקטע שלך עם החברה הכי טובה שלי? כן, היא יפיפייה בקטע מגוחך אבל היא לא סאבית. לפני שנים אולי היית נהנה מסקס חד פעמי עם מישהי ונילית אבל אתה רחוק מהשלב הזה בחיים. אתה צריך שליטה וזה הדבר האחרון שהיא מוכנה למסור."

"פה את טועה, גיסתי הסקסית והמעצבנת, אמנם החברה הכי טובה שלך לא רוצה למסור שליטה, בטח שלא אליי, אבל היא בהחלט סאבית."

היא מרימה גבה ומסתכלת עליי בסקפטיות. "מה עישנת ולמה לא חלקת איתי?"

אני לא מתאפק וצוחק בקול מהסרקזם שנוטף ממנה בקלות. "אני שפוי לחלוטין ושני סאבית, סמכי עליי, היא פשוט לא יודעת מה המשמעות של 'להיות סאבית'. היא חושבת שסאביות חלשות ומסכנות, הן קורבן בעיניה. מנוצלות על ידי גברים אלימים וסדיסטים שרק רוצים לממש פנטזיות פורנוגרפיות זולות."

"וואו, ממש ניתחת את זה." היא אומרת לי במבט מופתע.

"האמת שאני מצטט את המלים שלה, מבחינתה בדס"מ זו התעללות וניצול. אני רק לא מבין איך את מעולם לא הסברת לה איך זה באמת עובד."

הן חברות הכי טובות שנים על גבי שנים ואני בטוח ששני רואה כמה אלינה מאושרת עם איתמר, כמה טוב להם ביחד. אני לא יכול לתאר לעצמי שמישהו יראה את האינטראקציה ביניהם ולרגע יחשוב שאלינה קורבן לניצול והתעללות. איתמר סוגד לאדמה עליה היא דורכת והוא מודה לה כל יום על השליטה שהיא מעבירה אליו במסירות ובאהבה.

"מעולם לא חשבתי שיש צורך שאני אסביר לה. היא יודעת שאיתמר טוב אליי, היא יודעת שאנחנו מאושרים והיא לא נכנסת לפרטים. היא אף פעם לא התעניינה בדינמיקה בינינו, אף פעם לא שאלה שאלות וזה היה הגיוני בעיניי כי באמת שלרגע לא חלפה במוחי המחשבה שאולי היא סאבית.

עידן, אתה בטוח במה שאתה אומר? נשמע לי שאתה פשוט ממש רוצה שזאת תהיה האמת אז אתה מחפש הצדקות. שני היא האישה הכי דומיננטית שאני מכירה, אני באמת לא יכולה לדמיין אותה מקבלת הוראות ממישהו. השעו אותה בתיכון לשבועיים כי המנהל נתן לה הוראה שהיא לא הסכימה איתה, אז היא דפקה לו נאום של עשרים דקות על חוסר המקצועיות שלו וחוסר ההתאמה שלו לתפקיד."

כן, זה בהחלט נשמע כמו שני. אני מבין למה אלינה מתכוונת, על פניו שני יותר דומית מסאבית, אבל אני קורא אותה כמו ספר פתוח. היא שולטת בכל היבט בחייה, מנהיגה עורכי דין אחרים, מובילה את האחים שלה, מולכת בבית המשפט ביד רמה. אבל בסוף היום, היא מתמוטטת תחת כובד האחריות שעל כתפיה. רק לכמה רגעים, כמה שעות, אולי לילה שלם, היא צריכה להפסיק לחשוב על הכל ועל כולם ופשוט לחיות.

אני יכול לספק לה את זה, אני רוצה לספק לה את זה, אבל היא נלחמת בי בכל צעד ובכל פניה.

היא התבצרה בדעה שלה כמו עורכת דין אמתית ולפעמים אני מפקפק ביכולת שלי לשכנע אותה שהיא טועה. אבל אם שני רגילה לנצח, אז אני בהחלט רגיל לקבל את מה שאני רוצה.

אני מניח שזה חלק מהקסם שבה, הידיעה שאני צריך להילחם עליה, שהיא לא נופלת לרגליי כמו כל הסאביות ב"מפלט". הידיעה שבכל פעם כשאני חושב שהצלחתי להתקדם איתה לפחות בצעד אחד, היא מצליחה להחזיר אותי חמישה צעדים אחורה.

"אני מבין את הסקפטיות שלך, אלינה ואין ספק שהדרך עוד ארוכה, אבל אני אוכיח לך ולה שהיא סאבית ושאני הדום היחיד שיכול לשלוט בה."

אלינה מחייכת אליי אבל אני רואה שמאחוריי החיוך מבצבץ מבט מלא בספקות, לא שכנעתי אותה, אבל זה לא משנה. היא לא האחת שאני צריך לשכנע.

בדיוק ברגע הזה שני חולפת על פניי לכיוון הבר, אני קורץ לאלינה ושוב מוצא את עצמי הולך אחרי שני כמו ילד מאוהב.

"אפשר להזמין אותך למשקה?" אני שואל אותה עם חיוך ונעצר לידה בסמוך לבר.

"כמה ג'נטלמני מצדך, בייחוד בחתונה בה השתייה בחינם." היא עונה לי בציניות ומסתובבת בחזרה לברמן שבוהה בחזה שלה. "שמפניה, בבקשה." היא אומרת לו ומרימה גבה שמסמנת לו שהיא בהחלט ראתה לאן המבט שלו מופנה וכדאי לו מאוד להתאפס על עצמו.

"אני יותר מאשמח להזמין אותך לדייט אמתי, לא בחינם." אני מנסה שוב.

היא מסתובבת אליי עם גב זקוף והחיוך הזה שלמדתי להכיר כל כך טוב, החיוך שאומר שבעוד כמה שניות בודדות היא תאכל אותי בלי מלח.

"אוקיי, נניח ונצא ביחד לדייט הזה והוא ילך מדהים. נצחק, נדבר, נשתה ונהנה, מה אז?" זאת הפעם הראשונה שהיא עונה לי ברצינות ולוקח לי כמה רגעים לעכל את השאלה שלה.

"אז נמשיך הלאה לדייט הבא ולדייט שאחריו ונזרום, נראה לאן זה מוביל אותנו." אני עונה לה באותה רצינות.

"נזרום.. ומה אז, עידן?" היא שואלת שוב ומתקרבת אליי, נעצרת מולי במרחק שאפשר רק להגדיר כאינטימי. "מה יקרה כשיגיע שלב הסקס? אני בטוחה שנהנה בהתחלה, משחק מקדים, אולי אורגזמה ראשונה עם אוראלי ואז נעבור לדבר האמתי ו…אופס, אתה תרצה לראות אותי זוחלת על הרצפה לכיוונך, מחכה לך על הברכיים כמו כלבה טובה. אתה תרצה אותי על ארבע עם גב מסומן פסים מהשוט שלך, מתחננת שתפסיק או שאולי שתמשיך. מבקשת בנימוס ובכבוד שאדוני ירחם עליי וייתן לי את הזכות לקבל את הזין שלו לתוכי. אני צודקת?"

אני רוצה להגיד לה לא, להגיד לה שהיא טועה, למחוק את המבט השחצני והמזלזל מהפרצוף שלה, אבל היא קלעה בול, התיאור שלה מדויק ברמה מטרידה.

אני רוצה לריב איתה ואני כמעט עושה את זה, עד שאני מבין שזה מה שהיא רוצה. היא ענתה לי בזלזול ובציניות במטרה לפגוע בי ולעורר תגובה. במטרה לברוח כרגיל לאזור הנוחות שלה, רחוק ממני.

אני מחליט הפעם לנקוט בגישה שונה.

"את צודקת, זה בדיוק מה שאני רוצה. אין לך מושג כמה פעמים עשיתי ביד בדיוק עם התמונה הזאת בראש שלי. את, על הברכיים מולי, מסתכלת עליי מלמטה עם העיניים החומות הענקיות שלך ומחכה לפקודה שלי כמו הילדה הטובה שאת כל כך רוצה להיות בשבילי. דמיינתי אותך אין ספור פעמים באין ספור תנוחות. בראש שלי כבר זיינתי אותך בכל דרך אפשרית, אני מכיר את הגוף שלך כמו שאני מכיר את שלי, אני יודע בדיוק איפה לגעת בשביל לגרום לך להתפוצץ בכמה שניות בודדות. אני יודע בדיוק איפה את רוצה את האצבעות שלי, את הלשון שלי. אני יודע כמה את רוצה למסור לי את השליטה המטורפת הזאת, שאת נאחזת בה עם אצבעות לבנות ממאמץ כי את מפחדת. את מפחדת ממה שאני יכול לתת לך, את מפחדת מהאופוריה שתרגישי כשרק תשתחררי בשבילי."

היא מסתכלת עליי בהלם ולראשונה, היא שותקת, היא לא מגיבה, לא משתלחת בי ואני מנצל את השקט שלה בשביל להמשיך.

"את צודקת, שני, אני רוצה אותך זוחלת על ארבע לכיווני, אני רוצה את השפתיים שלך סביב הזין שלי, אני רוצה אותך מסופקת ושלווה, אני רוצה אותך רגועה ומתמסרת, אני רוצה לעשות לך טוב. אני רוצה להגשים את כל הפנטזיות שלך וכן, שיהיה לך ברור, אלו גם הפנטזיות שלך ואני הגבר היחיד שיכול לממש אותן.

אני רוצה את הזכות לשלוט בך, אני רוצה את הזכות לשמוע אותך קוראת לי 'אדוני'."

הלחיים שלה סמוקות והנשימות שלה מואצות, אני יודע שקפצתי כרגע כמה שלבים קדימה. לא הייתי עדין וסבלני כמו שאני אמור להיות עם סאבית חסרת ניסיון, הראיתי לה את האני האמתי שלי ואני מחכה בסבלנות מזויפת לתגובה שלה.

השניות חולפות כמו נצח ואז המבט שלה משתנה, החומה שהיא מקימה בינינו כל כך חזקה ומוחשית שאני נלחם לא לקחת צעד אחורה בשביל לפנות לה מקום. אני מרגיש אותה מתרוממת מולי, לבנה לבנה.

העיניים שלה מתרוצצות לכל הכיוונים בחיפוש ובלבול ואני לא מצליח להבין מה קורה.

"שני? מה את מחפשת?"

"את המצלמות כמובן, את הבמאי והמפיק של הסרט המטורף שאתה חי בו."

הנה היא חזרה לעצמה.

"וואו עידן, פשוט וואו. החרטה הזאת באמת עובדת על מישהי? תרגלת את המשפטים האלה? שיננת אותם? אני בהלם שיש נשים אומללות שנופלות בפח הזה ואני עוד יותר בהלם שהחברה הכי טובה שלי חיה את העולם המעוות הזה. תתקדם למאה העשרים ואחת יקירי, אתה עדיין בתקופת המערות." היא מפנה לי גב במהירות ונעלמת לתוך קבוצות האנשים ברחבה. בורחת ממני ומעצמה.

 

שני

ברחתי, אין דרך אחרת לתאר את זה. הטחתי בו משפטים קשים ופוגעניים וברחתי לפני שהוא הספיק להתאושש ולהמשיך באותו קו התקפה.

הוא לא מבין מה הוא מבקש ממני, הוא לא מבין כמה השפעה יש למלים שלו, או שאולי הוא כן.

המשחק ביני לבין עידן החל מזמן, כבר תקופה ארוכה שהוא מתחיל איתי בשנינות ובביטחון עצמי, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר אליי ככה, מדבר אליי כאילו אני… סאבית.

אני לא ילדה קטנה ואני יודעת טוב מאוד שעידן גבר שצריך לקחת ברצינות, זאת בדיוק הסיבה שאני בורחת ממנו כמו מאש.

אני משקרת לו כשאני מזלזלת בעולם הבדס"מ והופכת אותו לזול ושוביניסטי, אני משקרת לאלינה כשאני אומרת לה שאני לא מבינה אותה ואת הצרכים והרצונות שלה.

אלו הצרכים והרצונות שלי.

אני חולמת לוותר יום אחד על השליטה, לתת למישהו אחר להוביל קצת, לקחת את המושכות ולהגיד לי שהכל יהיה בסדר, שאני לא חייבת לדאוג כל הזמן ולתכנן הכל.

אבל אלה לא החיים שלי, אין לי את האפשרות לקחת צעד אחורה ולתת למישהו אחר לנהל את העניינים, זאת פריבילגיה שלא קיימת מבחינתי.

אנשים תלויים בי, האחים שלי, ההורים שלי, העובדים שלי.. אני לא יודעת איך ולא מסוגלת לעצור.

אני נכנסת לשירותים ומחדשת את האיפור שלי, מסרקת את השיער ואת השמלה, מעלימה כל ראיה לסערת הרגשות שהוא עורר בי.

אם עד היום המשחק בינינו שעשע אותי, אז החל מהיום אני מוציאה את עצמי לגמרי מהמשוואה. אני חייבת להתרחק מעידן בצורה מוחלטת וסופית, לפני שהוא יערער לחלוטין את היסודות שלי.

עדן הפכה לחברה טובה שלי בתקופה האחרונה, ייצגתי אותה בכל ההליכים המשפטיים מאז המוות של ניר. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בצד של הטובים, אבל היא שווה את זה.

הגעתי היום לחתונה שלה במטרה ליהנות וזה בדיוק מה שאני אעשה.

אני ניגשת לבר ומזמינה שני צ'ייסרים של וויסקי ושותה אותם אחד אחרי השני, שירה ואלינה מנופפות לי מהרחבה ואני משאירה את המקרה עם עידן מאחוריי ומצטרפת אליהן ללילה של הנאה.

השעות חולפות ושני הצ'ייסרים הופכים לחמישה, או שישה, או עשרה… קשה לספור בשלב הזה.

שירה יושבת בצד על אביתר ומתמזמזת איתו כמו תיכוניסטית, כאילו שהמשפחות שלהם לא כאן מסביב וצופות בהם. זה בטח נחמד לשחרר ככה, לא להתייחס לדעות של הסובבים, לא לדפוק חשבון לאף אחד…

אני שותה עוד צ'ייסר ואני מרגישה את העיניים של עידן עליי, לא משנה כמה ניסיתי להתרחק, כמה ברחתי לצד השני של האולם בכל פעם שראיתי אותו, הוא תמיד צץ לידי, בוחן אותי, עוקב אחרי הפעולות שלי…

בהתחלה זה הטריד אותי, עכשיו הרגשה אחרת מציפה אותי.. המבט שלו מחמם אותי, מדליק אותי ואני מוצאת את עצמי זזה בשבילו, נותנת לו שואו. אני רוקדת לבד בצד וזה בשבילו, לעיניו בלבד. אני רוצה לשגע אותו, אני רוצה לגרום לו לאבד את השליטה שהוא כל כך רוצה לקחת ממני.

אני זזה עם המוזיקה, הידיים שלי באוויר והעיניים עצומות כששתי ידיים חזקות תופסות לי את המותניים. "אני שמח שאת נהנית אבל נראה לי ששתית מספיק." בן זונה, זה מה שיש לו להגיד לי כשאני זזה בשבילו כמו חשפנית מיומנת?

"עידן, אמנם אתה זקן אבל אתה לא אבא שלי, אם באת לכאן בשביל להרוס לי את מצב הרוח אז אתה מוזמן לעוף לי מהעיניים." אני אומרת לו ומסתובבת בחזרה לרחבה.

הוא תופס את היד שלי ומסובב אותי אליו בכח. "אל תחשבי לרגע שאני לא מעריך את ההופעה, אבל יותר מדי גברים מעריכים אותה כרגע ואני מעדיף אותה בארבע עיניים."

אני מסתכלת סביב והוא צודק, יש לי קהל. "חשבתי שזה מה שאתה אוהב? הבנתי שאתה מאוד אוהב קהל, אתה אוהב לחלוק." אני אומרת לו בפלרטטנות ומשלבת את הידיים שלי סביב הצוואר שלו. מתחילה לרקוד איתו צמוד.

הוא מחבק אותי אליו חזק ומדבר ישירות לאוזן שלי. "אני אוהב קהל ואין לך מושג כמה אני אוהב לחלוק, אבל רק בתנאים שלי. כרגע, הקהל זוכה ליהנות מהופעה שהיא שלי, פרטית והיא הסתיימה."

הוא מושך אותי אחריו ואנחנו יוצאים מהאולם, אני לא נלחמת בו ולא מתווכחת. אני יודעת שאני אמורה להתנגד, החלטתי כמה החלטות חשובות לפני כמה שעות בודדות, אבל הוויסקי עושה את שלו וההיגיון כבר מזמן עף מהחלון.

אנחנו נכנסים למונית שמחכה בחוץ ואני אפילו לא טורחת לחשוב מה היעד של הנסיעה.

אנחנו יושבים במושב האחורי ואני נצמדת אליו, אני רוצה אותו הלילה, רק להלילה ואין לי כח להילחם בזה. אנחנו אנשים בוגרים ואין סיבה שלא נעביר לילה ביחד בלי מחויבות וציפיות מיותרות.

הוא מרים אותי ומושיב אותי עליו בקלות, הבדלי הגובה והמשקל בינינו ניכרים ואני מרגישה כמו ילדה קטנה על הברכיים שלו.

"אני מאוד אכעס אם תשכחי הכל מחר, שני." הוא אומר לי בקול העמוק שלו שכמעט גורם לי לזרוק את התחתונים מהחלון.

"בוא לא נחשוב על מחר, עידן, נמאס לי לחשוב."

 

עידן

שני יושבת על הברכיים שלי ומבקשת ממני לא לחשוב על מחר ובאמת שאני רוצה, אני רוצה ליהנות ממנה ומהגוף שלה הלילה בלי לחשוב על התוצאות, אבל אני לא מסוגל. אני רוצה אותה יותר מדי, לא רק לסקס, לא רק לשעשוע, אני רוצה אותה.

לא תכננתי את זה ככה, לרגע לא חשבתי ששני תהיה שיכורה בפעם הראשונה שלנו ביחד, בייחוד שכל דום רציני שמכבד את עצמו יודע שהסאבית שלו חייבת להיות ערנית ושפויה במהלך סשן. אבל אנחנו לא בדרך לסשן, זה רק סקס ולמרות שהיא שיכורה ואני מחשיב את עצמי לאדם טוב שלא מנצל מצבים לרעה, אני לא מלאך.

אני מתאפק לא לנשק אותה ולגעת בה מעכשיו, אני מפחד שאני לא אצליח לעצור את עצמי ואני אחצה את הגבול במושב האחורי במונית. אני נלחם בעצמי כי מגיע לה הרבה יותר.

אנחנו מגיעים לדירה שלי בפחות מעשרים דקות ובשנייה שהדלת נטרקת מאחורינו, היא עליי, מעיפה את הכפתורים של החולצה שלי ושולחת יד לכפתור שבמכנסיים.

"תעצרי." אני אומר לה בטון סמכותי ולמרות שזה לא סשן, אני לא יודע איך להעלים את הצד הזה בי. לשמחתי, היא מצייתת.

"בתוך פחות מחמש דקות אנחנו נהיה ערומים במיטה שלי ואת תקבלי את כל מה שאת רוצה וצריכה, אני מבטיח לך, אבל צריך להתחיל בהתחלה." היא מסתכלת עליי בבלבול ואני מנשק אותה.

אני גבר בן שלושים ותשע, אני דום מעל לעשרים שנה ונשיקות כבר מזמן לא מרגשות אותי, אבל זאת שני. אני מרגיש שחיכיתי לרגע הזה מהפעם הראשונה שראיתי אותה.

השפתיים שלה רכות ורטובות, יש לה טעם של וויסקי ושפתון מתוק בריח ענבים ואני יודע שהשילוב של הריחות והטעמים ייחקק בזיכרון שלי לנצח.

הלשון שלה בתוך הפה שלי ואני הולך לאיבוד איתה, הידיים שלי בתוך השיער שלה ואני מצמיד אותה אליי, מנשק אותה כמו שתמיד רציתי.

היא חמה ונשית, סקסית ומתמסרת ואני יודע שגם אם זה הלילה היחיד שלנו ביחד, אני לעולם לא אשתחרר ממנה.

אני עוזב את הפה שלה ומסתכל עליה בפליאה, העיניים הגדולות שלה חצי עצומות והשפתיים שלה נפוחות ואדומות, היא מעולם לא היתה יפה יותר בעיניי.

אני מושך אותה אחריי לחדר ואני מתפלל שאני לא עושה טעות, מתפלל שהיא לא תקום מחר בבוקר מלאה בחרטות ותתרחק ממני אחת ולתמיד.

איתן – טיפול באמנות – פרק ז

עדן

נשיקות עדינות על הכתף שלי, על הצוואר, על הלחי. יד חופנת את החזה שלי, בהתחלה בעדינות אבל מהר מאוד מתחזקת, אצבעות צובטות פטמה ואני גונחת, מתעוררת לתוך בוקר מתוק. מורן שוכב מאחוריי, עוטף אותי ומתחכך בי. אני מבליטה את התחת שלי, מתחככת בחזרה ומסמנת לו שאני ערה ואני לגמרי איתו.

אנחנו ככה מאתמול, מהרגע שהוא הרס את הציור שלי והחלטתי להשאיר את העבר בעבר. הלילה עבר בנשיקות רטובות ואורגזמות רטובות עוד יותר.

הוא מרים את הרגל השמאלית שלי, מפשק אותי ומניח אותה אחורנית על הרגל השמאלית שלו וחודר לתוכי באטיות.

החדירה כואבת קצת מרוב שימוש יתר, אבל הרטיבות שלי מתגברת עם כל דחיפה ואיתה אי הנוחות מתפוגגת.

"בוקר טוב, גן עדן." הוא לוחש לי באוזן את הכינוי הישן שלי, כל כך אהבתי את הכינוי הזה, הוא תמיד היה מלא באהבה והערכה.

היד שלו עוזבת את החזה שלי ויורדת למטה, עוד קצת למטה ומתמקמת בין הרגליים שלי. הוא חופן אותי, תופס אותי בכח ומסמן מעגלים עם האצבעות שלו סביב הדגדגן שלי.

האגן שלי זז איתו, מדרבן אותו להגביר את הקצב, לצאת מהשאננות של השינה ולהתעורר.

הוא דוחף אותי קדימה, על הבטן ומזיין אותי חזק בדיוק כמו שאני רוצה. האצבעות שלו לא עוזבות אותי והאורגזמה מגיעה במהירות, אני מרגישה שהגוף שלי התרגל כבר לחוות אופוריה בקרבתו.

אני גונחת בקול והוא גומר כמה שניות אחריי, מתנשף לתוך האוזן שלי ולמרות שממש הרגע גמרתי, הנשימות שלו מעוררות אותי שוב ואני מתחככת בו עוד, מניחה את היד שלי על היד שלו שעדיין חופנת אותי ומפעילה לחץ.

"את לא יודעת שובע, עדן, את שוכחת שאני זקן ועייף." הוא אומר לי בהומור ומתקשה שוב בתוכי.

"כן, אתה מרגיש לי ממש מותש, מזל שיש ויאגרה למצבים קיצוניים כמו שלך." אני עונה לו עם חיוך.

"מעולם לא הייתי צריך ויאגרה איתך, את כדור ממריץ טבעי. מבט אחד על החזה המושלם שלך, על התחת העגול ואני מוכן לפעולה." הוא עונה לי בקול עמוק ותופס את התחת שלי חזק. מתישהו במהלך הלילה הוא הפסיק להתייחס אליי כמו אל זכוכית עדינה ושברירית ונזכר שאני אישה בשר ודם ושאני אוהבת את הצד היותר אגרסיבי שלו.

העובדה שלקחתי לפני בערך שעה עוד משככי כאבים, עוזרת לנו להדחיק קצת את המציאות שתמיד נמצאת מעבר לפינה.

אחרי האורגזמה השנייה אני מרחמת עליו ונותנת לו לשקוע בחזרה בשינה. מקלחת ארוכה ורותחת משחררת את השרירים הכואבים ומסלקת שאריות אחרונות של שינה.

אני יוצאת למטבח לבושה בגופייה דקיקה וחוטיני ומכינה לנו ארוחת בוקר ישראלית. אין ספק שזה לא הלבוש הרגיל שלי כשאני מבשלת, אבל אני עדיין במצב רוח מרומם ובא לי להמשיך לשגע ולפתות אותו.

אין לי מושג מה אנחנו באמת עושים, אני לא יודעת מה אני רוצה ממנו ואיך אני רואה כרגע את העתיד שלי. אבל לא בא לי לחשוב על זה, חשבתי מספיק בשנים האחרונות, זה כל מה שעשיתי בעצם. חשבתי על כמה שרע לי, חשבתי על מה שהוא עושה בלעדיי, איך הוא מתקדם בחיים, איך הוא מבלה עם נשים אחרות בזמן שאני לכודה בתוך חיי נישואין מלאי עצב.

אני לא מעוניינת לחשוב כרגע, אני רוצה להרגיש, אני רוצה ליהנות ואני רוצה להדחיק.

אני שומעת את המים זורמים במקלחת בזמן שאני מסיימת להכין סלט וכעבור כמה דקות מורן יוצא למטבח עם שיער לח ותחתוני בוקסר לבנים, צמודים.

השנים עשו לו טוב, לא שהיה משהו לא טוב בעבר, הוא תמיד היה סקסי להפליא. אבל עכשיו בגיל שלושים וארבע, הוא גברי יותר, המבט שלו רציני יותר ואני נדהמת מחדש מהגנטיקה המבורכת של משפחת איתן.

הוא מסתכל עליי כמה רגעים, בוחן אותי ואני יודעת מה הוא רואה. הנפיחות ירדה משמעותית סביב העין וכרגע הדבר הבולט ביותר הוא הצבעוניות של הפנים שלי.

"אני מקווה שאתה רעב, הכנתי כמות שתספיק כמעט לכל האחים שלך." אני אומרת לו עם חיוך ומחכה לתגובה שלו.

הוא לא מחייך בחזרה, הוא צועד לכיווני חדור מטרה, העיניים שלו דבוקות לחוטיני הקטנטן שלי ונראה לי שארבעים דקות שינה נתנו לו עוד אנרגיה. "אני רעב מאוד."

הוא מרים אותי בקלות על האי ומפשק את הרגליים שלי. "דיברתי על אוכל, מורן." אני אומרת לו וצוחקת מההתנהגות שלו.

"גם אני, ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום." הוא אומר לי ברצינות מוחלטת לפני שהוא מזיז את החוטיני שלי לצד ומלקק אותי ביסודיות.

הרגליים שלי מונחות על הכתפיים שלו ולא נותר לי אלא להישען אחורה וליהנות מהפינוק.

הנוזלים שלי מתמזגים עם הרוק שלו והוא מנצל את המצב בשביל להרטיב את האצבעות שלו ולהחדיר אותן לתוכי בקלות. האצבעות נעות בתוכי, מסתובבות ומרחיבות בזמן שהשפתיים שלו מוצצות אותי. פאק זה מושלם. השנים חולפות ומתרגלים למחסור, תחושת האובדן נחלשת עד שהיא הופכת לכאב עמום שהופך למציאות יום-יומית.

עכשיו כשמורן בין הרגליים שלי, מדליק אותי ומשגע אותי, אני מבינה מה פספסתי כל הזמן הזה.

הוא מוציא אצבע אחת ומחדיר אותה לפי הטבעת שלי, בזמן שהראשונה עדיין בתוך הנרתיק. החדירה הכפולה גורמת לי לגמור בשניות, מורן הוא הגבר היחיד שאי פעם התקרב לחור הזה וגיליתי איתו עולם חדש ונפלא. חוויה שלא העזתי לנסות עם אף אחד אחריו.

כשאני נרגעת והנשימה שלי חוזרת לקצב טבעי, הוא מוציא את האצבעות בעדינות ומחייך אליי בשחצנות. "אוי תנוח…." אני אומרת לו ומגלגלת עיניים. אני רוצה לעקוץ אותו, לומר משהו שנון ומתנשא אבל המלים פשוט לא באות. אני לא יכולה להמעיט מהערך של הסקס שלנו, אף אחד לא יודע להביא אותי לשיאים שמורן מצליח להביא אותי, בקלות.

"בוקר טוב." הוא אומר לי ודוחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי, אני מנשקת אותו בחזרה וטועמת את עצמי.

"בוקר טוב גם לך, חשבתי שאתה עייף וזקן." אני אומרת ומוזגת לשנינו קפה.

"התגעגעתי אליך, אני חושב שהגוף שלי אפילו התגעגע לשלך. אני רק מתקרב אליך והזין שלי עומד דום."

"תראה מה זה, השנים חלפו אבל נשארת רומנטיקן." אני אומרת לו בציניות ואנחנו צוחקים.

זה מרגיש כל כך טבעי לשבת לארוחת בוקר איתו, לדבר על הכל ולצחוק, לעשות שטויות וסתם לאכול בשקט.

אם יכולתי, הייתי מקפיאה את הרגע הזה לנצח, אבל זה בלתי אפשרי.

 

מורן

אני מרגיש כשמצב הרוח שלה משתנה, כשהיא נזכרת, כשהמציאות חודרת לתוך הבועה הקטנה שהתכנסנו בתוכה אתמול.

האור שדלק בעיניים שלה כבה במהירות והחיוך נעלם. היא משחקת עם שאריות האוכל שלה, לוגמת באטיות מכוס הקפה ואני נאלץ להודות בזה שיום הכיף הסתיים.

"דברי איתי, עדן, על מה את חושבת?"

היא מרימה אליי מבט כל כך מיוסר ועייף שאני כמעט נופל על הברכיים מולה ומתחנן שתחזיר את עדן שלי, עדן שהיתה פה ממש לפני כמה דקות.

"מה קורה ביום חמישי?"

אני לא יכול לגונן עליה במקרה הזה, אני לא יכול לקחת את המושכות ולטפל בבעיה ללא ידיעתה. אלה החיים שלה בסופו של דבר והיא צריכה לדעת מה אנחנו מתכננים, מה התפקיד שלה בהצגה.

"ניר שכר חוקר פרטי שיעקוב אחריך, שיראה מה את עושה ועם מי את. החוקר יעביר לו בימים הקרובים תמונות שלנו ביחד וידווח שעברת לגור איתי, שסביר להניח שאני המאהב שלך כבר שנים. המטרה היא להביא את ניר למצב של כעס עצום ולגרום לו לפעול.

ביום חמישי החוקר ימסור לו שאני יוצא למשמרת לילה בבית החולים ושאת לבד כאן. אנחנו בונים על זה שהוא יגיע לפה, במטרה לפגוע בך."

"מאיפה אתה יודע את כל זה? מאיפה אתה יודע שהוא שכר חוקר פרטי ושזה מה שהוא יעביר לו."

"החוקר חבר טוב של איתמר ועידן, כמו שאת יודעת, הם מנהלים חברת אבטחה פרטית והם מכירים את רוב החוקרים באזור. ברגע שהוא הבין אחרי מי הוא עוקב, הוא התקשר לאיתמר וסיפר לו. ככה עיצבנו את התוכנית."

היא מסתכלת עליי כמה רגעים בדממה, כנראה מעכלת את מה שאני מספר לה, את העובדה שהיא בעצם משמשת כפיתיון.

"אוקיי, תמשיך." היא אומרת לי מבלי להניד עפעף והאומץ שלה, קור הרוח גורמים לי להתגאות בה אפילו יותר, להתאהב בה יותר.

"עמית יהיה כאן איתך, את לא תהיי לבד אפילו לרגע אחד אבל אנחנו מניחים שניר לא ידע להבדיל בינינו. אנשים שמכירים אותנו הרבה יותר ממנו לפעמים לא מבדילים בינינו. אנחנו מקווים שהוא יראה את עמית והזעם ישתלט עליו והוא יעשה טעות, יתקוף אותו, את שניכם ואז לירון יכנס לתמונה."

"לירון הבלש שהכרתי אתמול."

"נכון, הוא חבר טוב של אביתר ויש לו קרובי משפחה כאן בסביבה. כביכול הוא חבר טוב של כולנו והוא יקבע עם עמית אצלי בבית לכוס קפה. המשמרת שלי לא רשומה בבית החולים, אני בחופשה, אז עמית יגיע לכאן במחשבה שאני נמצא בבית ויזמין בדרך את לירון. לירון יחכה מחוץ לדלת עד שניר יפעל, זה סיכון אבל הוא חייב להיות עד לתקיפה ממנו, אנחנו חייבים שתהיה סיבה מספיק טובה להכניס אותו לכלא לכמה שנים טובות."

"למה דווקא עמית? למה שאתה לא תהיה כאן באמת? אני מרגישה מספיק חרא עם זה שאתה מעורב, למה גם האחים שלך?"

"עמית הוא היחיד שיצליח להפעיל שיקול דעת, הוא היחיד שלא מונע מכעסים מבין האחים שלי. איתמר, עידן וגיא חמומי מוח, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהם לא ירצחו אותו. אביתר דמות ציבורית מדי, הסטראט-אפ שלו צובר תאוצה ולא משנה איך הערב יסתיים, זה יכול לפגוע בקריירה שלו ואני… אני מעורב מדי רגשית. אם אני אראה אותו פוגע בך, אני לא יודע איך אני אגיב.

את מכירה את עמית טוב, את יודעת מי הוא ואת יודעת כמה החיים שלו רחוקים מאלימות. הוא הקדיש את עצמו למטרה אחת מאז ומתמיד, להתרחק מהעבר שלנו, מהילדות שלנו. הוא היחיד שיצליח ברגע האמת לספוג את הזעם של ניר מבלי להגיב באימפולסיביות."

"ואם זה לא ילך ככה? אם ניר לא יגיע? אם הוא יגיע אבל יפעל אחרת, מה אז?"

"אז את תהיי בטוחה בכל מצב עם עמית ולירון. גם אם הדברים לא ילכו חלק, את לא תהיי לבד ואת תהיי מוגנת. זה כל מה שמעניין אותי."

 

עדן

הימים חולפים מהר והגוף שלי מחלים, חוזר לעצמו. הפסקתי עם משככי הכאבים והסימנים על הפנים שלי דוהים.

מורן, לא זז ממני, הוא בחופש מהעבודה ואפילו לא מקבל שיחות טלפון. אני מציירת, מפסלת ונחה. בלילות אני איתו, במיטה שלו, בין הסדינים שלו ולמרות שרוב הזמן אני נהנית וטוב לי, הפחד מיום חמישי מרחף מעליי ומעכיר את האווירה.

היה לי דחף לקום ולברוח, להשאיר את הכל מאחוריי ולפתוח חיים חדשים במקום אחר. אני מפחדת לסכן את מורן ואת המשפחה שמזמן קיבלתי בתור המשפחה שלי. אני לא מסוגלת לגרום לשרה עוד כאב, יותר ממה שהיא כבר סבלה בחייה ואני חוששת שאם עמית ייפגע, היא לעולם לא תסלח לי.

רציתי לארוז את הדברים שלי באמצע הלילה ולהיעלם, אבל מורן נותן לי את ההרגשה שהוא יותר לעולם לא ישחרר אותי, לעולם לא ייתן לי לצאת מחייו כמו בעבר.

לא דיברנו על היחסים שלנו, לא דיברנו על העתיד ולא תכננו תוכניות, החיים שלנו כרגע קפואים, סובבים סביב יום חמישי, היום.

ההחלטה להיות עצמאית יותר ולשלוט בגורל שלי מניעה אותי, אני לא יכולה לברוח, אני לא יכולה להמשיך לספוג ואני לא מתכוונת לתת לעמית להיות קורבן במקומי.

אם כל מה שמורן אמר נכון, אז ניר בהחלט יגיע לכאן הערב עם רצח בעיניים ואני מתכוונת ללכת איתו ראש בראש. נגמרו הימים בהם נדחקתי לפינה בזמן שהאגרופים שלו סימנו את הגוף שלי, נגמרו הימים בהם גוננתי על הפנים שלי רק כדי שלא יהיו סימנים שיעוררו שאלות.

כשניר יתקוף, אני אתקוף בחזרה.

"התקשרתי לבית החולים, עדכנתי אותם שאני מגיע למשמרת." מורן אומר לי כשמתחיל להחשיך בחוץ.

"אוקיי, אז אתה צריך כבר לצאת." אני עונה לו בטון רציני וקר. אני לא רוצה להיות קרה אליו כרגע, במיוחד לא כרגע, אבל אם אני לא אתנתק לחלוטין מהרגשות שמאיימים להציף אותי, אני מפחדת שאני אפול על הברכיים מולו ואתחנן בפניו שלא ילך, שלא יעזוב אותי.

"עדן.." הוא אומר לי ועוצר, הוא רוצה להגיד לי משהו אבל מה כבר אפשר להגיד עכשיו? לאחל בהצלחה? לקבוע שנדבר אחר כך? אחרי שבעלי יגיע לכאן?

אני ניגשת אליו במהירות ומחבקת אותו חזק, אני מנסה לשדר לו ללא מלים את הכרת התודה שלי, את ההערכה והאהבה שלי. את הפחד והאמון, את הלחץ והתקווה.

"עדן, אני אוהב אותך, לא משנה מה יקרה הלילה, אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך. אהבתי אותך בלילה הראשון שהכרנו בפאב ואהבתי אותך כל לילה מאז. אני לעולם לא אצליח להביע במלים את החרטה שלי על זה שנתתי לך ללכת, שנתתי לך לעזוב אותי מבלי להילחם עליך, עלינו. זאת הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי ושנינו יודעים שהכל היה נראה אחרת היום אם היינו נשארים ביחד.

אני אוהב אותך וכשכל זה יהיה מאחורינו, אני מתכוון להוכיח לך בכל יום שאני הגבר בשבילך, שאני העתיד שלך ושאני שווה עוד הזדמנות."

המלים שלו מרסקות אותי ואני מתאפקת לא לתת לדמעות ליפול, אני לא יודעת אם אצליח לעצור אותן.

"אל תגידי כלום, אני לא מצפה לכלום כרגע, אנחנו נמשיך את השיחה הזאת. אני מבטיח לך שאנחנו עוד נמשיך את השיחה הזאת ואז אני בהחלט אצפה ממך לתשובות והצהרות אהבה נצחיות. כרגע תכיני לעצמך כוס קפה ותנסי להיות רגועה, עמית כבר מחנה את הרכב בחוץ."

אני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו גם, שאת החור שהוא יצר בלב שלי אף אחד לעולם לא יצליח למלא חוץ ממנו. שאני שלו, בלב ובנפש, אבל הוא צודק, זה לא הזמן.

הוא לוקח את התיק שלו ובאותו הרגע עמית נכנס. אני מבינה למה אנשים מתבלבלים ביניהם, רק שנתיים מפרידות ביניהם והם נראים כמעט כמו תאומים זהים. יש להם את אותו מבנה הגוף, גבוהים ושריריים אבל פחות משאר האחים. השיער שלהם באותו האורך וכרגע הם אפילו לבושים באותם הבגדים.

המבט שעובר ביניהם מלא במשמעות ואני כמעט נשברת שוב. הם לא אומרים מילה, רק מסתכלים אחד על השני וצריך להיות עיוור וטיפש בשביל לא לראות את האהבה העצומה ביניהם, אהבה של אחים ואהבה של שורדים. עמית מקריב את עצמו הערב ללא תמורה וללא שאלות, בשביל אח שלו ואני חושבת שזאת המהות של המשפחה הזאת. אהבה ללא תנאים.

עם מבט אחרון לכיווני, מורן יוצא ואני נשארת לבד עם שומר הראש הפרטי שלי.

"פופקורן וסרט אקשן?" הוא שואל אותי עם חיוך חסר דאגות ומתיישב על הספה מול הטלוויזיה.

"עמית, אני רוצה להודות לך…" אני מתחילה להגיד לו והוא קוטע אותי במבט רציני.

"אל תודי לי, עדן, אני לא אדם זר שעושה לך טובה. אנחנו משפחה ואנחנו נמשיך להיות משפחה כל החיים, אני רק מצטער שלא היה מישהו שהיה שם בשביל אימא שלי בכל אותן השנים. את חייבת להבין משהו, זה סוג של תיקון בשביל כולנו, היכולת להגן עליך עכשיו שאנחנו כבר לא ילדים קטנים ומפוחדים. אנחנו מסתכלים עליך ורואים את אימא שלנו באותה סיטואציה רק לבד וזאת זכות להיות כאן לצדך. אז אל תודי לי, אני מודה לך."

איך עונים על דבר כזה, איך מוקירים תודה? הטוב שממלא את האחים האלה מעורר השראה ואני יודעת שאם תהיה לי הזדמנות אחרי הלילה הזה, אני אקדיש להם את כל כולי. אני אהיה האחות שלא היתה להם, הבת ששרה תמיד ראתה בי, האישה שמגיעה למורן ובעיקר ההוכחה, שיש חיים אחרי המוות.

שרה מעולם לא היתה בזוגיות אחרי אבא שלהם, היא הקדישה את עצמה להם אבל שכחה לגמרי מעצמה. אם תהיה לי הזדמנות, אני אוכיח להם כמה חזקות אנחנו, כמה אנחנו יכולות לספוג ולא להישבר. הכרת התודה שלי תהיה בכך שאני אהיה מאושרת, הרבה בזכותם.

השעות חולפות והמתח גובר, בהינו במסך בזמן שרץ בו איזשהו סרט אקשן, הפופקורן בקערה על השולחן ואנחנו יושבים מכורבלים על הספה. הראש שלי על הכתף של עמית והוא מלטף לי את השיער בעדינות. על פניו מהצד, אנחנו נראים מאוד שלווים, אבל אני מרגישה את השרירים שלו מתוחים וקפוצים והדופק שלי מואץ.

ההמתנה גרועה יותר מהכל, אבל היא הגיעה סוף סוף לסופה.

דלת הכניסה נפתחת בכח ואני מופתעת שהיא לא נתלשת מהצירים, אני קופצת לעמידה בצעקת בהלה ועמית נעמד מולי, מסתיר אותי מבעלי והאקדח שביד שלו.

"ניר, אל תעשה את זה, אני מתחננת בפניך." אני אומרת לו במהירות, הדמעות כבר נופלות והפחד משתלט עליי לחלוטין. לרגע לא דמיינתי שהוא יגיע עם אקדח, איך אפשר להילחם בקליע? איך אני יכולה להגן על עמית מכדור בלב או בראש?!

"ניר, אני מציע לך לשקול את המעשים שלך, אם תשתמש באקדח הזה, החיים שלך יסתיימו." עמית אומר לו בקור רוח ובטון מחושב וזהיר. "יש לך מעצמה לחשוב עליה, יש לך משפחה, אתה דמות ציבורית ואהובה.. אל תיתן לכמה רגעים של חוסר שליטה להרוס את כל מה שבנית."

הצחוק שבוקע מבעלי מרושע וציני, הפנים היפות שלו מעוותות מזעם. הוא לבוש באחת מחליפות היוקרה שהוא כל כך אוהב ואם נתעלם מהמבט המוטרף, הוא נראה נאה ומטופח כמו תמיד.

"המאהב של אשתי מנסה להציל את המוניטין שלי, כמה אירוני." הוא אומר ללא הומור ואני מבינה שהוא באמת חושב שעמית הוא מורן.

"אתה מאוד רגוע יחסית למישהו שעומד למות בדקה הקרובה." ניר אומר לו ומתקדם לכיווננו. "כנראה שאשתי האהובה כבר דאגה להרגיע אותך לפני שהגעתי… איפה זיינת אותה הפעם? כאן על הספה? או שאולי על השולחן בפינת האוכל? אני חייב להודות שאני מקנא, היא מעולם לא נתנה לי להתקרב אליה מחוץ למיטה שלנו, אבל לך היא נותנת לעשות מה שבא לך ואיפה שבא לך."

"ניר, על מה אתה מדבר? לא קורה בינינו כלום, מורן הוא רק ידיד שהציע לי קורת גג אחרי שברחתי ממך ומהאלימות שלך." אני משחקת את המשחק בתקווה שלירון כבר הגיע, שהוא שומע הכל מחוץ לדלת ויוכל לשמש כעד בעתיד. אני מנסה להשתלט על הפחד ולהתנהג בחכמה.

"תסתמי את הפה זונה!!" ניר צורח עליי ואני נרתעת לאחור בבהלה. "את חושבת שאני לא יודע מה את עושה כאן כבר שבוע?! שכרתי חוקר פרטי שדאג להעביר לי תמונות שלכם מזדיינים בכל פינה. מעולם לא צרחת בשבילי כמו שאת צורחת בשבילו.. אבל אני אגרום לך לצרוח הלילה."

הוא מכוון אליי את האקדח ואני יודעת שהכל נגמר, אני לא אקבל את הסוף הטוב שלי כמו באגדות, אני לא אומר למורן כמה אני אוהבת אותו ואני לא אוכיח למשפחת איתן שיש להם את הכח והיכולת לעשות שינוי. אני מתכוננת לירייה כשעמית מתחיל לדבר שוב.

"האמת שהיא זיון מעולה, אני מודה שהיו לי יותר טובים אבל אני מניח שהיא פשוט לא בכושר אחרי כמה שנים עם אימפוטנט פתטי כמוך." מה?! למה הוא אומר את זה? למה הוא מכעיס אותו?!?!

הפעם הירייה מגיעה אבל האקדח כבר לא מכוון אליי, עמית עף אחורה ישירות לתוך הזרועות שלי ושנינו נופלים לרצפה. כתם אדום גדל ומתרחב על הטי-שירט הלבנה שלו ולוקח לי כמה רגעים להבין שהרעש מחריש האוזניים שאני שומעת הוא בעצם צרחות האימה שלי.

אני לא מצליחה לקלוט את מה שקורה אחר כך, המוח שלי כבר לא מתקשר עם שאר חלקי הגוף. לירון מתפרץ לדירה ויורה בניר, ניר מתמוטט לרצפה. עידן ואיתמר רצים לכיווננו ומסתכלים בפחד מוחלט על אחיהם הקטן ששוכב עליי חסר תזוזה. דם.. כל כך הרבה דם..

 

כעבור חודש

"וואן גוך, תפסיקי לבהות בדביל ותעבירי לי את השתייה!" עידן אומר לי וגורם לכל השולחן לצחוק. כן, אני בוהה בעמית, לפני חודש הוא חטף כדור בחזה בשבילי ומבחינתי זה נס שכולנו יושבים סביב השולחן בארוחת שישי, בריאים ושלמים.

"בייחוד שאת בוהה בדביל הלא נכון." מורן אומר לי מימיני ומנשק אותי.

אז מסתבר שמורן לא היה לגמרי כן איתי כשהוא סיפר לי על התוכנית ליום חמישי, הם רצו לגרום לניר לפעול, אבל לא סיפרו לי ש"לפעול" מבחינתם, היה לירות בעמית. לקח לי הרבה זמן להשתחרר מתחושת ההלם והאשמה, עמית הגיע לבית באותו הערב בידיעה שאולי הוא כבר לא יצא ממנו בחיים. הוא התנדב לזה ורק בימים האחרונים הסיוטים שלי נרגעים קצת.

החוקר הפרטי שניר שכר, סיפר לאיתמר ועידן שיש לניר אקדח שהוא רכש בצורה לא חוקית והם חיפשו דרך לגרום ללירון לירות בו בלית ברירה. ישיבה בכלא לא מספיק טובה בשביל האחים איתן, הם רצו להיפטר מניר לתמיד.

לירון הרג את ניר בירייה אחת מדויקת לרקה, כמובן שלא היה צורך בחקירה מסובכת מדי כשהעד הראשי הוא בלש מוכר ומוערך.

מורן, שעבד בבית החולים בטיפול נמרץ, חיכה לעמית וטיפל בו במיומנות ומקצועיות והציל את חייו, את אותם החיים שעמית כמעט הקריב עבורי.

זכיתי בהזדמנות להצהיר הצהרות אהבה נצחיות למורן והחלטנו לקחת את זה לאט יותר הפעם.. אז אנחנו מתחתנים בעוד חודש.

זכיתי גם לראות את החיוכים של משפחת איתן המורחבת, כשהודעתי להם שאני מרחיבה את הגלריה שלי ושבזכותם יש לי את הכח והאפשרות להגשים את עצמי ללא פחד.

האירוניה היא שכל הונו של ניר הועבר אליי בהיעדר צוואה ובתור אשתו.. כנראה שהוא לא היה כל כך חכם כמו שתמיד חשבתי.

עדיין לא הצלחתי לצייר את הדיוקן המושלם, תמיד כשאני מגיעה לרגע האמת, מורן הורס הכל וזז…

איתן – טיפול באמנות – פרק ו

עדן

הרכב דוהר במהירות לכיוון עמוד החשמל ואני יודעת ששניות בודדות מפרידות ביני לבין התנגשות חזיתית. אני מספיקה ברגע האחרון להסיט את ההגה שמאלה ולהתחמק מהעמוד כמעט לגמרי, אני פוגעת בו בצד הימיני של הרכב וסוף סוף נעצרת.

האוזניים שלי מצלצלות ואני יושבת קפואה והמומה, אבל אני בחיים. אני בחיים ולא נפגעתי.

אני בוחנת את עצמי, הרגליים, הידיים, הכל במקום ונראה שהכל בסדר, אפילו כרית האוויר לא יצאה בגלל שהצלחתי למזער את ההתנגשות.

הצלצול מתחיל להיחלש ואני שומעת דפיקות על החלון שלי והדלת נפתחת במהירות שמקפיצה אותי ומוציאה אותי מההלם.

"את בסדר? גברת, את בסדר?"

עיניים כחולות בהירות בוחנות אותי בדאגה. "את שומעת אותי? את בסדר? איפה נפגעת??"

"אני בסדר, לא נפגעתי. אני בסדר." אני עונה במהירות, מכריחה את עצמי להתאושש מהבהלה. "מישהו התנגש בי מאחורה, פעמיים וסטיתי מהכביש." אני עונה לגבר הזר שרוכן לכיווני.

"כן, ראיתי, לא הספקתי לקלוט את לוחית הרישוי כי מיהרתי אליך אבל זיהיתי את סוג הרכב. את מסוגלת לצאת או שאת צריכה עזרה רפואית?"

אני מסוגלת לצאת? אני חושבת שכן. אני מורידה בזהירות את החגורה ויוצאת מהרכב, רגל רגל. האדמה רועדת קצת מתחתיי, לא, אני רועדת.. אבל אני מצליחה לעמוד.

"אני מניח שהסימנים על הפנים שלך לא קשורים למה שקרה הרגע, הם לא נראים טריים ואת לא מדממת."

"אתה רופא?"

הוא מחייך אליי עם שיניים מושלמות ולראשונה אני שמה לב ליופי שלו. "לא, אני לא רופא. קוראים לי לירון ואני בלש במשטרה שכבר בדרך לכאן. בואי תשבי ברכב שלי ונתקשר לבעלך."

נתקשר לבעלי? מאיפה הוא יודע שאני נשואה? מאיפה הוא הגיע פתאום?

"היי היי, תנשמי עמוק, נראה לי שאת עדיין קצת בשוק. בואי, שבי כמה רגעים."

אני מתנגדת לניסיון שלו למשוך אותי ולוקחת צעד אחורה. "מאיפה אתה יודע שאני נשואה? מי אתה?" אני שואלת אותו בפחד.

הוא מסתכל עליי לרגע בבלבול אבל נראה שהוא מתעשת ומבין את הזהירות שלי. "יש לך טבעת נישואין על האצבע." יש לי טבעת נישואין… הטבעת… אני לא יודעת למה היא עדיין עליי.. "אני בלש במשטרה, הייתי בדרך הביתה כשראיתי את הרכב מתנגש בך, העברתי במהירות הודעה למוקדנים שלנו ונסעתי לכיוונך. כשראיתי אותך מאיצה לכיוון עמוד החשמל העדפתי לנסוע אחריך ולראות מה איתך במקום לרדוף אחרי החשוד. אני מבין את הפחד שלך ואת צודקת לגמרי, אז אני אעמוד כאן במרחק ממך." הוא מסמן על האזור שהוא נעצר בו. "ואת תלכי לרכב שלי לנוח, את יכולה להגיד לי את המספר של בעלך או שתתקשרי אליו בעצמך?"

"לא, לא לבעלי… אני לא יודעת איפה הפלאפון שלי, אני אגיד לך מספר ותחייג? בבקשה?" אני שואלת במבוכה ומרגישה קצת משוגעת.

"אין שום בעיה, מה המספר?" הוא שואל כשהוא מוציא את הפלאפון שלו מהכיס.

אני אומרת לו את המספר שאני זוכרת בעל פה כבר שמונה שנים והוא מרים אליי מבט מופתע. "זה המספר של מורן, את עדן?"

"כן, מאיפה אתה מכיר את מורן?"

"אני חבר טוב של אביתר… דיברנו הבוקר והוא נתן לי את המספרים של כל האחים שלו, הם שמורים אצלי עכשיו." הוא אומר לי ומחייג. חבר של אביתר והם דיברו הבוקר.. יום חמישי. הוא יודע מי אני והוא קשור איכשהו ליום חמישי.

"מורן, זה לירון… כן… אני צריך שתגיע לכביש עשרים ושתיים בכניסה לקריית אתא. אני כאן עם עדן, היא היתה מעורבת בתאונת דרכים, היא בסדר גמור אז אל תילחץ… לא… לא… בסדר." הוא מנתק את השיחה ומתקרב אליי באטיות, כנראה בשביל לא להלחיץ אותי.

"מורן בדרך, הוא יהיה כאן ממש בעוד כמה דקות. לא הצלחתי לראות את הנהג אבל אין ספק שהפגיעה היתה מכוונת. אני מניח שזה קשור איכשהו לבעלך."

"אני לא יודעת.. סביר להניח." תחושת הבושה המוכרת ממלאת אותי שוב, כבר התרגלתי אליה. המבט של לירון מלא רחמים ומעורר בי כעס, כל כך נמאס לי מזה. נמאס לי לחיות בפחד, בחוסר שליטה, נמאס לי שגברים דומיננטיים וחזקים מרחמים עליי ומצילים אותי.

שרה צודקת, זה לא משנה כבר איך הגעתי למצב הזה, העובדה היא שאני כאן, זאת המציאות ורק אני יכולה לשנות את הגורל שלי.

אני לא אתן לעצמי להפוך לעוד קורבן של אלימות נגד נשים, אני לא אתן לסביבה להחליט עבורי ולהוביל אותי לפתרונות, אני לעולם לא אתן יותר לגברים עם כח להפחיד אותי או לחלופין, לרחם עליי.

 

מורן

לוקח לעמית ולי פחות מחמש דקות להגיע לנקודת הציון שלירון שלח לי בוואטסאפ.

פחות מחמש דקות בהן כל הפחדים שלי צפים מעל פני השטח ואני מרגיש את הדופק שלי בגרון. עדן היתה מעורבת בתאונת דרכים, הזהרתי אותה לא לנהוג תחת השפעת משככי הכאבים והיא עשתה תאונה. יכולתי לאבד אותה, שוב, אני מרגיש שהיקום מאותת לי באותיות ניאון עצומות שהאישה הזאת יכולה להתמסמס לי מבין האצבעות אם אני לא אתאפס על עצמי, אם אני לא אעשה שינוי במחשבה ובהתנהלות שלי מולה.

האישה הזאת שמילאה אותי ברגש ובנחמה מהיום שהכרנו ומעולם לא באמת נתתי לה את ההזדמנות להפוך להכל בשבילי, כבר עזבה אותי בעבר ולא עשיתי כלום בשביל לעצור אותה, אני לא יכול לחזור על הטעות הזאת.

בשעתיים שלא שמעתי ממנה וישבתי עם עמית, הגעתי ללא מעט תובנות עם עצמי. היה לי טוב איתה כשהיינו ביחד, עד כדי כך טוב שבכל רגע חיכיתי למכה, חיכיתי שזה יסתיים כי לא יכול להיות שיהיה לי כל כך טוב.

הילדות שלי היתה מלאה בייסורים ורוע שסירבתי להאמין שבאמת יכול להיות לי טוב, אולי סירבתי להאמין שמגיע לי שיהיה לי טוב.

תחושת אשמה על הסבל של אימא שלי, על הסבל של האחים שלי כולם ועמית בפרט ניהלה אותי במשך שנים והרגשתי שמגיע לי עונש. שאני צריך לסבול בתמורה לשתיקה שלי, בתמורה לחוסר המעש.

אני מבין כמה שזה לא הגיוני לצפות מעצמי בן השתיים עשרה לעשות שינוי בבית אלים, אבל יכולתי לעשות שינוי, תמיד יש משהו שאפשר לעשות.

יכולתי לספר, יכולתי לבקש עזרה, יכולתי לפנות לגורמים בבית הספר ואפילו לשכנים. אולי אם רק הייתי מדבר עם מישהו, דברים היו נראים אחרת, הייתי חוסך מהמשפחה שלי כאב ומגיא את העול שהוא נושא על כתפיו מגיל שמונה.

בדיעבד, סיכלתי את ההזדמנות שלי לאושר במו ידיי ועד שסוף סוף נפל לי האסימון, אני יכול לאבד את עדן לנצח.

המראה של הרכב שלה תקוע ליד עמוד חשמל לצדי הכביש מזעזע אותי, קצת יותר ימינה והיא היתה מתנגשת בו חזיתית. איך זה קרה? היא נרדמה על ההגה?

אני רואה אותה יושבת ברכב עם לוחית משטרתית ולצדה עומד לירון, לפחות אני מניח שזה לירון כי אין לי מושג איך הוא נראה.

עמית נוסע ברכב מאחוריי ואנחנו חונים לצד הכביש בשיירה מאחורי הרכב המרוסק של עדן.

אני רץ אליה בבהלה בזמן שעמית הולך לצד עם לירון. "מה קרה? את בסדר? נעלה לבית החולים?" אני שואל אותה ונעצר מולה על הברכיים.

היא מסתכלת עליי במבט שאני לא מצליח לקרוא. "אני בסדר, רכב התנגש בי פעמיים בזמן נסיעה וברח. איבדתי לרגע שליטה על הנסיעה אבל ברגע האחרון הצלחתי לעצור ליד עמוד החשמל ולא.. סביבו." רכב התנגש בה פעמיים?

"לא הבנתי, הרכב התנגש בך בכוונה?" באותו הרגע לירון ועמית נעמדים לידנו ולירון עונה לי.

"כן, ראיתי הכל, הרכב חד משמעית האיץ לכיוונה וניסה להעיף אותה מהכביש לתוך העמוד. ברגע האחרון היא סטתה מעט לצד, אני לא יודע איך היא עשתה את זה. עדן, כל הכבוד על קור הרוח והחשיבה ברגעים כל כך מפחידים." הוא מביט בה עם חיוך מתרשם ותחושת קנאה מציפה אותי.

"תודה, אני רק רוצה הביתה כרגע, אני חייבת להישאר כאן?"

"המשטרה כבר כאן, הם בדיוק חנו מאחורי הרכבים של עמית ומורן, תעני על כמה שאלות ואת משוחררת. אני אדאג לכל השאר." כן, אני בטוח שאתה תדאג לכל השאר..

הדקות הבאות עוברות באיטיות, עדן עונה על אינספור שאלות בביטחון מלא ואני מזדעזע כשאני שומע את הפרטים. היא מגישה תלונה נגד ניר ולירון מבטיח לנו שהוא יטפל בהכל מהצד שלו.

אנחנו נכנסים לבית שלי לבד, ביקשתי מעמית שיעדכן את המשפחה אבל שיתנו לנו פרטיות.

"להכין לך משהו חם לשתות?" אני שואל אותה בזמן שאני מוזג לה כוס מים עם משככי כאבים בצד.

"לא, תודה, אני רוצה להתקלח." היא עונה לי בקול חלש, שותה את הכדורים והולכת.

אני מחפש לעצמי תעסוקה בזמן שהיא במקלחת, הידיים שלי מגרדות ואני חסר מנוחה. אני מעמיד בסלון מול החלון כן ציור וצבעים שבמקרה קניתי לפני כמה חודשים וישבו במחסן.. חיכו לה. אולי האמנות שלה תעשה לה טוב עכשיו, תסיח את דעתה מהימים האחרונים, גם אם זה רק לכמה שעות.

היא יוצאת מהמקלחת לבושה בפיג'מה לבנה דקיקה, הבד העדין שקוף ואני רואה את הצורה של החזה שלה מתחת לחולצה, היא לא לובשת חזיה והפטמות שלה זקורות.. פאק זה לא זמן טוב לזקפה. אני מסתובב במהירות למטבח, מקווה שהיא לא תקלוט את התגובה של הגוף שלי למראה שלה ורדרדה מהמקלחת החמה, עם תלתלים רטובים וחולצה לבנה שנהיית יותר ויותר שקופה בגלל המים שנוטפים ממנה.

"מצאתי כמה כלי ציור במחסן שלי, חשבתי שאולי תרצי להשתמש בהם." אני אומר לה ומוציא לעצמי בקבוק בירה מהמקרר.

"מצאת? בדרך כלל יש לאנשים כלי ציור מקצועיים במחסן?" היא שואלת אותי בציניות ואני לא מנסה אפילו להסתיר את החיוך שלי.

"אוקיי… קניתי אותם לפני כמה חודשים… בשבילך."

היא מסתכלת עליי שוב באותו מבט שלא הצלחתי לקרוא ברכב ואני מודה לאלוהים על האי שעומד באמצע המטבח ומסתיר עוד משהו שעומד עכשיו.

"תודה, זאת מחשבה יפה מאוד." היא אומרת לי ומתיישבת על כיסא מול הדף הריק.

"מורן?" היא קוראת בשמי וממשיכה לשבת עם הגב אליי.

"כן?"

"אתה יכול לדגמן בשבילי הלילה? כמו פעם?" היא שואלת בקול יציב וחזק. אני מופתע מהשינוי בגישה שלה מהצהריים.. כאילו משהו השתנה לגמרי במחשבות שלה.

אני לא עונה לה במלים, אני מניח את הבקבוק ליד הכיור וניגש אליה, נעמד מולה ומתחיל להתפשט. היינו עושים את זה המון כשהיינו ביחד, היא תמיד רצתה לצייר אותי, לפסל אותי, לפעמים זה היה נמשך שעות עד שהגב שלי היה הורג אותי ורק אז היא היתה נעצרת ומרחמת עליי.

הפעם הזאת שונה, משהו במבט שלה, משהו באווירה בינינו. אני לא עוצר כשכל מה שנשאר לגופי הם התחתונים, אני מוריד גם אותם ונשאר מולה עירום… וזקוף.

היא מסתכלת עליי, מכף רגל ועד ראש, לא מפספסת כמובן את הזקפה המטורפת שלי אבל לא מעירה לגביה. "תשכב על הספה, תתמקם בנוח, יש לי הרגשה שזה ייקח כמה שעות טובות ואני לא רוצה שתתבכיין על הגב שלך." הטון הפלרטטני שלה רק מדליק אותי יותר.

אני לא מבין מה עובר עליה, לפני פחות מארבעים ושמונה שעות היא עברה תקיפה מבעלה ורק לפני שעתיים היא ניצלה בנס מתקיפה בכביש, איך היא רגועה כל כך?

"איך הצלעות? את מסוגלת לשבת עכשיו על הכיסא הזה ולצייר?" אני שואל אותה כשאני נשכב על הספה מולה.

"כדורי הקסם פועלים נפלא ואני מסוגלת לעשות עכשיו הרבה דברים.." אוקיי..

 

עדן

מדהים איך שהמוח שלנו עובד, אני מרגישה שאני בן אדם אחר לגמרי ממי שהייתי עד הצהריים. משהו בתקיפה הזאת בכביש, משהו במבט המרחם של לירון ובטונים המתנשאים של מורן היום גרם לי למהפך מחשבתי.

הפחד אמנם לא נעלם, אבל הוא נרגע וכבר לא ממלא אותי. הכעס כלפי ניר בהחלט חי וקיים, אבל הכעס הפנימי שלי מול עצמי, התחלף בהשלמה ובהבנה.

ההבנה שאני רוצה חיים אחרים, אני רוצה להיות אותה בחורה מצחיקה וחסרת פחד שהייתי בגיל עשרים. אני רוצה להיות חזקה ועצמאית, אני רוצה ליצור אמנות, אני רוצה להרוויח כסף, אני רוצה להיות אדם שלם.

מורן שוכב על הספה בשיא תפארתו, הידיים מתחת לראש, השרירים בולטים והזין עומד.. כמה ביטחון צריך להיות לגבר בשביל לשכב ככה ללא טיפת בושה. הוא תמיד היה כל כך שלם עם עצמו ועם המיניות שלו, תמיד הערצתי את הנוחות שלו.

אני קמה אליו בשביל לכוון אותו לתנוחה שמתאימה לציור שלי, הוא כבר מכיר את המרדף שלי אחרי הציור המושלם ולא מתנגד כשאני מתחילה לסדר סביבו את  הכריות ולכוון את הפנים שלו לזוויות שונות.

אני עומדת לשחרר אותו ולחזור לציור כשהמוזה נוחתת עליי ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ממנו.

אני מחזירה את יד שמאל שלו מתחת לראש, שתשמש כמשענת ואת יד ימין מושיטה קדימה בזהירות, בעדינות ומניחה בין הרגליים שלו. "תחזיק אותו." אני אומרת לו בקול שקט אבל יציב.

"להחזיק את מה?" הוא שואל אותי בהתגרות, הוא רוצה לשמוע את המלים, הוא תמיד דרש ממני לומר את המלים.

"תעטוף את הזין שלך עם היד, כאילו שאתה עומד לשפשף אותו ותעצור. ככה אני רוצה לצייר אותך."

"ואת באמת חושבת שאני אצליח להישאר סטטי עם היד סביב הזין שעות?"

"תחזיק מעמד כמה שתצליח, אני מאמינה שנסתדר." אני עונה לו עם חיוך וחוזרת לעמדה שלי.

מצב הרוח שלי פלרטטני וסקסי, נמאס לי להיות עצובה כל הזמן, אני רוצה ליהנות! לילה אחד, בלי לחשוב על ההשלכות ועל העתיד שלי, על המלחמות שעוד לפניי. אני רוצה ליהנות מהגבר הכי יפה ומושך שהכרתי מימיי, מהסקס הכי טוב שהיה לי. אני רוצה להיזכר בזה שאני אישה צעירה בת עשרים ושמונה ושחיי הנישואין שלי לא מגדירים אותי!

משיכות המכחול קלות וזורמות מתחת ליד שלי, הצבעים הופכים לצורות וצללים מול העיניים שלי והזמן טס.

המבט של מורן לא זז ממני, אני מרגישה אותו מסתכל עליי, בוחן אותי. אני מנסה להתעלם ולהשקיע את כל כולי ביצירה שמרגישה כמו זריקת אדרנלין ישירות ללב. הידיים מושלמות, אני מצליחה לצייר כל אצבע וציפורן, הוורידים הבולטים שלו, הכל הולך מושלם… עד שהוא מתחיל להזיז את היד..

המכחול כמעט נופל ואני נושמת עמוק בהפתעה. היד שלו, היד שעוטפת אותו מתחילה לנוע למעלה ולמטה.. שוב למעלה.. הוא מפעיל לחץ ומשחרר, עוטף את עצמו בתנועות מעגליות.

היד השמאלית מצטרפת, הוא הורס לגמרי את הציור שלי אבל זה כל כך לא מעניין אותי כרגע.

יד אחת עולה ויורדת, משפשפת אותו באטיות, היד השנייה על האשכים, מלטפת וחופנת. הוא יודע מה הוא עושה לי, הוא יודע שזה תמיד היה הדבר שהכי הדליק אותי.. לראות אותו מאונן מולי.

לפעמים כשהייתי במחזור ביקשתי ממנו לעשות את זה מולי, לראות אותו מסופק ונהנה גם כשאני לא יכולה. הוא תמיד ניסה לשכנע אותי שהמחזור לא מפריע לו, שזה חלק טבעי בנשיות שלי ושהוא ישמח להוכיח לי את זה, אבל אני לא יכולתי לשחרר את המחסומים.

עכשיו הוא שוב מולי, מגשים את הפנטזיות שלי, מספק אותי מבלי לגעת בי. הגוף שלי מתחמם, אני מרגישה את הלחות עוטפת אותי, בעיקר בין הרגליים.

"את רוצה שאני אעצור, עדן? את אדומה.. את מסמיקה ממבוכה או שזה מאיזשהו רגש אחר?"

הוא מתגרה בי שוב, מנסה לדחוק אותי לפינה, זה תמיד היה ככה בינינו, אני הייתי מציירת והוא היה מוציא אותי מדעתי.

לא הפעם.

"תעצור." היד שלו נעצרת מיד והוא מסתכל עליי המום, מעולם לא עצרתי אותו בעבר.

אני קמה מהכיסא והולכת אליו באטיות, נעמדת מולו ומסתכלת עליו במבט מלא שליטה. "אתה שלי הלילה, מורן. אני לא רוצה לשמוע על מחר ואני לא רוצה לנתח שום דבר." אני אומרת לו ומתחילה להתפשט.

בד הכותנה העדין של הפיג'מה רך ונעים ועדיין כשהוא משתפשף על הפטמות הזקורות שלי, עוברת לי צמרמורת בגוף.

אני מורידה את המכנסיים והתחתונים ונשארת עירומה, בדיוק כמוהו.

"עדן, אני לא רוצה להכאיב לך." הוא אומר לי ומסתכל על הסימנים הכחולים על הצלעות שלי שמתחילים לקבל גוון צהבהב.

"יש לי סף כאב גבוה. עכשיו תמשיך, אני רוצה להסתכל עליך." אני יורדת לברכיים מולו, מורידה את אחת הרגליים שלו לרצפה ומתמקמת במרחק של כמה סנטימטרים בודדים מתנועות הידיים שלו.

הוא חוזר לפעולה, חוזר לעשות ביד מולי רק שעכשיו הוא לא מאופק. התנועות שלו מהירות יותר והוא גונח, משפשף את עצמו ובוהה בחזה שלי, תמיד היתה לו אובססיה לחזה שלי.

"מה אתה צריך, מורן? מה אתה רוצה?" אני יודעת מה התשובה, אבל גם אני רוצה לשמוע את המלים.

"את השדיים המושלמים שלך סביב הזין שלי."

אני רוכנת לכיוונו עם חיוך וחופנת את השדיים הכבדים שלי, הוא מזיז את הידיים שלו לצדדים ואני עוטפת את הזין שלו, מעמידה אותו בדיוק באמצע החזה שלי.

הראש שלו נופל אחורה עם קללה שקטה והאצבעות שלו משתלבות בתוך השיער שלי, בזהירות. למרות שהוא כרגע עמוק בתוך פנטזיה משלו, הוא נזהר על הפנים שלי, על הסימנים ודואג לא לפגוע בי.

"פאק עדן, התגעגעתי אליך, התגעגעתי לזה, התגעגעתי להכל." הוא אומר לי בקול עמוק ואני מפעילה יותר לחץ על השדיים, נעה במהירות, מקרבת אותו לאורגזמה.

"תגמור, מורן, תגמור על הגוף שלי כמו שאתה אוהב." אני אומרת לו והוא משתגע ממני, תנועות האגן שלו מאיצות והאחיזה שלו מתחזקת.

"לא, בתוכך, אני רוצה לגמור בתוכך, תני לי אותך הלילה גם."

למרות שאני נהנית מהשליטה שלי בו, אני רוצה להרגיש אותו בתוכי גם. שנים שלא עשיתי סקס מרצון מוחלט והנאה.

אני קמה ומפשקת את הרגליים שלי מעליו בעמידה והוא מעביר שתי אצבעות בתוך הרטיבות שלי, אני מניעה את האגן שלי במעגל קטן, מרטיבה את האצבעות שלו יותר והוא מחדיר אותן לתוכי בכח. דוחף אותן עמוק ונוגע בנקודת הג'י שלי, משפשף אותה והנוזלים שלי מתרבים, מכסים אותו.

הוא תופס את הירכיים שלי ומתחיל למשוך אותי לכיוונו, למעלה, למעלה. "תני לי טעימה מגן עדן." הוא לוחש לי ומושיב אותי על הפנים שלו.

הוא מחדיר את הלשון שלו עמוק לתוכי ואני גונחת בקול, ממלמלת מלים חסרות משמעות ורוכבת עליו. השפתיים שואבות אותי, את הדגדגן שלי ואני זזה, משתפשפת במהירות במרדף אחר האורגזמה. הידיים שלו תופסות את התחת שלי חזק ומצמידות אותי אליו, צמוד, חזק ורטוב. פאקקקקקק "אהההה מורן! מורן!!" אני צורחת את השם שלו, גונחת ומייללת את הפורקן שלי שמתפרץ מתוכי בתחושת שחרור עצומה.

הוא מרים אותי ומשכיב אותי בעדינות על הספה, מפשק את הרגליים שלי וחודר לתוכי באטיות, מפלח את הדפנות הנפוחות שעדיין עוברים בהן זרמים של עונג.

"תני לי עוד אחת, תמחצי אותי בתוכך, עדן." הוא זז בתוכי ואני עוטפת אותו עם הרגליים שלי, מחדירה את הציפורניים שלי לתחת העסיסי שלו ומתכווצת סביבו, מכווצת את השרירים שלי וסוחטת ממנו את האורגזמה שלו, כל טיפה.

"עדן… אהה.. אני לא יכול איתך, אני לא יכול איתך." הוא ממלמל שוב ושוב וגומר עמוק בתוכי, ממלא אותי, פיזית ונפשית.

איתן – טיפול באמנות – פרק ה

עדן

הפנים שלי רטובות, אני מרגישה את הדמעות נוזלות עד לצווארון החולצה שלי, נספגות בכותנה. הייתי איתו שנתיים, שנתיים של זוגיות מלאה באהבה ואמון, אין דבר שלא סיפרתי לו, אין דבר שהוא לא ידע על המשפחה שלי, על החיים שלי. החלומות והרגשות שלי היו פרוסים מולו כמו מזנון חופשי, קח מה שאתה רוצה, תראה, תקרא, תשתמש.

אני עומדת עם הסכין ביד, קרש החיתוך מכוסה ירקות שהתחלתי לחתוך וזנחתי ברגע שהוא החל לדבר. הוא יושב מולי ומחכה לתגובה אבל אני קפואה.

המוח שלי לא מצליח לעבד את כל המידע, אישה מוכה, ילדים מוכים, בית מלא באלימות. אני לא מצליחה לעכל את כל מה שהוא סיפר לי כרגע, אבל התחושה הבולטת ביותר בתוך סערת הרגשות היא בגידה, אני מבינה פתאום שאני עומדת מול אדם זר.

הייתי בת עשרים כשהכרנו, הוא היה בן עשרים ושש והוא נראה לי גדול מהחיים. הרבה יותר בוגר ממני, הרבה יותר בשל לעולם האמתי.

סטודנט לרפואה עם עתיד מזהיר ואני.. אני הייתי החולמת, אמנית רעבה ללחם מבית לא כל כך מתפקד. תמיד הרגשתי לא מספיק טובה לידו, לא מספיק חכמה, לא מספיק מיוחדת. הוא הדהים אותי, הוא והמשפחה המושלמת שלו ואני רק רציתי להיות שייכת.

שייכת לעולם שלו, לחיים שלו, לעתיד שלו.

נתתי לו את כל מה שהיה לי לתת ועוד, ללא מסיכות וללא מעצורים. אם יכולתי, הייתי מוציאה את הלב שלי מהחזה ומגישה לו אותו.

הידיעה שזה לא היה הדדי, שבעצם בכל הזמן הזה היו לו סודות כל כך רציניים ממני, מנפצת את הבועה שלאט לאט התחלתי להיכנס אליה מהשיחה בבוקר בחצר.

הוא נתן לי כל כך הרבה בתקופה שלנו ביחד, אהבה, ביטחון, משפחה.. הוא רק לא נתן לי את עצמו.

"עדן, תגידי משהו." הוא אומר לי עם מבט דואג, כן, אני שותקת יותר מדי זמן.

אני מסתובבת באיטיות לכיריים ומכבה את האש מתחת לסיר, אורזת בחזרה את הירקות, מכניסה את התבלינים למקומם ומוזגת לעצמי כוס מים. ההרגשה הזויה, אני לא מרגישה אני כרגע, אלא כאילו אני רואה את הסצנה מהצד, בהילוך איטי.

"עדן, את מלחיצה אותי.."

אני לא יודעת למה, אבל המשפט הזה מצחיק אותי, אני מלחיצה אותו. אני מתחילה לצחוק, בהתחלה בשקט, חצי צחוק חצי בכי, אבל מהר מאוד הצחוק גדל ואני ממש מתגלגלת חסרת אוויר למרות שהדמעות לא פוסקות לרגע.

המבט המבועת שלו הופך לקומי בעיניי ואני צוחקת אפילו חזק יותר.

"מה עובר עליך, עדן? השתגעת? אני מספר לך על החיים שלי וזאת התגובה שלך?"

הבלבול והכעס שלו מאפסים אותי כמו דלי מלא במי קרח, אני מתנהגת באמת כמו משוגעת ועכשיו הוא כועס עליי, הוא לא מבין את התגובה שלי והאמת שגם אני לא.

"אני לא מלחיצה אותך, מורן.. אתה לא סופר אותי."

"מה??"

"שמעת אותי, אני לא מלחיצה אותך, אל תגיד שאני מלחיצה אותך.

מה אתה רוצה ממני, מורן? בנית לי בית, לדבריך חיכית לי שנים… למה? למה אתה רוצה אותי בכלל אם אתה לא לוקח אותי ברצינות, מכבד את האינטליגנציה שלי, סומך עליי?"

"על מה את מדברת? ברור שאני סומך עליך, סיפרתי לך כרגע את כל הסודות הכי כמוסים שלי ושל המשפחה שלי?"

"כרגע, כי עכשיו אני 'אישה מוכה' וזה הזמן להציל אותי, להיות גיבור ביחד עם האחים שלך ולהוציא אותי מהמציאות העגומה שלי. איפה הסודות האלה היו לפני שמונה שנים כשהכרנו? לפני שבע שנים.. שש..? היינו ביחד שנתיים וכל מה שידעתי זה שאבא שלך נהרג בתאונה כשהייתם קטנים. הנחתי שמדובר בתאונת דרכים, מעולם לא סיפרת לי משהו מעבר לזה..

וזה לא שלא ניסיתי לדובב אותך, סיפרתי לך הכל על עצמי ושאלתי אין ספור שאלות. מעולם לא התחמקת, מעולם לא אמרת שאתה לא רוצה לדבר איתי על זה כי זה סיפור ארוך או סיפור כואב. אתה תמיד ענית לי, תמיד סיפקת מלא סיפורים ואנקדוטות… אבל אף פעם לא סיפרת לי את האמת.

'אבא שלי נהרג כשהייתי בן שתיים עשרה ואימא שלי גידלה אותנו.' זהו.. משפחה אחת גדולה ומאושרת עם מקרה עצוב שהתגברתם עליו ללא משקעים ומטענים."

הוא מסתכל עליי בתסכול והוורידים בצוואר שלו בולטים, הלסת שלו קופצת.

"עדן, זה לא שהסתרתי ממך, פשוט זה אף פעם לא היה הזמן הנכון לספר ל……"

"זה אף פעם לא היה הזמן הנכון?! לא הצלחת למצוא זמן במשך שנתיים לשתף את בת הזוג שלך, האישה שרצית לבנות איתה חיים, האישה שדיברת איתה על חתונה וילדים, לגבי הילדות האמתית שלך?" הוא לא עונה לי, הוא רק מסתכל עליי במבט האטום שאני מכירה כל כך טוב. זה מבט שלקח לו כמה חודשים לשפר ולשדרג, המבט שאומר לי ללא צל של ספק, שאני צודקת.

"תענה לי על דבר אחד בכנות, מורן." אני אומרת לו ולוקחת את מפתחות הרכב שלי שעידן הקפיץ לכאן על הבוקר. "אם ניר לא היה אלים כלפיי, אם הייתי עוזבת אותו מסיבות יותר שפויות, אם לא הייתי מגיעה אתמול לבית החולים ומבקשת אותך ספציפית, היית מחפש אותי? היית מנסה לבנות איתי זוגיות שוב? היית מספר לי על המשפחה שלך?"

נפרדנו לפני שש שנים, הוא מעולם לא ניסה ליצור איתי קשר, הוא מעולם לא ניסה להחזיר אותי אליו. הוא טוען שאני האישה בשבילו, האחת והיחידה שהוא יחכה לה לנצח… אז למה הוא לא יצר איתי קשר כשהוא גילה שאני מתחתנת? אני בטוחה שהוא ידע כי היו לנו חברים משותפים שסיפרו לו… אני ביקשתי שיספרו לו!

האמת כואבת, אבל היא כאן אל מול עיניי ואני לא יכולה להכחיש אותה. אם לא הייתי מפתיעה אותו אתמול, מכוסה בסימנים שרק בן אדם אחר יכול להשאיר, לא היינו חוזרים לעולם ובטח שלא הייתי שומעת את הסיפור המשפחתי שלו.

"אני לא יודע, אני לא יכול לענות על השאלות האלה, הן תיאורטיות. זו עובדה שהגעת אתמול לבית החולים, ביקשת אותי והנה אנחנו כאן. מה זה משנה איך זה קרה?"

בעבר, הטון הקצת מתנשא והכל כך הגיוני שלו, היה גורם לי להסכים איתו מיד. הרי הוא החכם בזוגיות, הוא יודע מה הוא אומר.

היום אני קצת יותר סקפטית, או שאולי אני פשוט מפוכחת.

אני לוקחת את הפלאפון שלי והולכת לכיוון הדלת.

"לאן את הולכת? את לא יכולה לנהוג עכשיו, זה מסוכן, את על משככי כאבים מאוד חזקים." הוא אומר לי באותו טון חכם ומתנשא.

אני נעצרת עם הדלת פתוחה ומסתובבת אליו עם מבט מתנשא לא פחות. "זה לא עניינך לאן אני הולכת, מורן. כבר שנים שזה לא עניינך."

 

מורן

פאק פאק פאק!!!!

אני רוצה לרדוף אחריה ולהכריח אותה לחזור הביתה, להכריח אותה להקשיב לי, אבל אין לי מושג מה להגיד לה.. למה כבר יש לה להקשיב?

אין לי שום הגנה מול הטענות שלה, אין לי תירוצים והסברים, היא צודקת.

היינו ביחד שנתיים בהן השקעתי בעצמי, בעתיד שלי ובתוכניות שלי. להגיד שלא היתה לי הזדמנות לשתף אותה בעבר שלי היה תירוץ מזלזל וצבוע והיא קלטה אותו מיד.

האמת היא שלא ניסיתי לעצור אותה יותר מדי כשהיא נפרדה ממני, לא התקשרתי, לא שלחתי פרחים, לא חיזרתי אחריה. כשהיא באה לדירה שלי לארוז את החפצים שלה, התנדבתי לעוד משמרת בבית החולים.

היא ידעה הרבה על החיים שלי, המשפחה שלי ועל החלומות והשאיפות שלי, אבל היא לא ידעה את הדברים החשובים ביותר ואני אפילו לא יודע למה.

היא יצאה מהבית לפני שעה ומאז אני יושב בסלון החשוך מול טלוויזיה כבויה וחושב. אני מנסה להבין את עצמי, להבין את ההתנהגות שלי ועדיין לא הסקתי מסקנות.

ההודעה מעמית מקפיצה אותי. "באזור, לקפוץ לבקר או שאתה עושה משהו יותר מעניין? 😉"

"בוא, אני לבד."

תוך כמה דקות הדלת נפתחת ועמית נכנס עם מבט מודאג. "איך אתה לבד?"

"עדן הלכה."

"אוקיי….לאן?"

"אין לי מושג, סיפרתי לה על הילדות שלנו והיא הלכה." אני עונה לו בשקט ובוחן את התגובה שלו. עדן תמיד כעסה על המבט 'האטום' שלי והיכולת שלי להתנתק רגשית באמצע ריב.. היא לא ראתה את עמית עושה את זה.

כשכולם היו כאן הבוקר, עמית שכנע אותנו שהוא האדם הנכון להתמודד עם ניר, בגלל האופי המאופק שלו. אני מעורב יותר מדי רגשית וסביר להניח שלא אוכל לשלוט בעצמי מולו, עידן ואיתמר חמומי מוח וסביר להניח שיאבדו שליטה ויפגעו בו יותר מדי, אביתר לא יכול לקחת סיכונים בגלל האופי של הקריירה שלו וגיא.. אני לא רוצה לחשוב מה גיא מסוגל לעשות לניר.

עמית לעומתנו, בשליטה מלאה על הרגשות שלו, על המלים שלו ועל המעשים שלו. אני לא יודע מה גרם לו להיות כל כך שונה מאתנו, אולי זה בגלל שהוא חטף הכי הרבה מכות מאבא שלנו אז הוא למד לשתוק, לא להגיב. אולי הוא קיבל קצת מהמזג הנעים של אימא שלנו ואולי הוא פשוט מתבשל שנים בתוך המיץ של עצמו עד היום שהוא יתפוצץ..

"למה היא הלכה?" הוא שואל בטון סופר רגוע ומתיישב לידי.

"היא טוענת שאני לא מכבד אותה מספיק, שאני מזלזל באינטליגנציה שלה. היא כועסת שלא סיפרתי לה כשהיינו ביחד."

"למה לא סיפרת לה באמת? שירה ואלינה יודעות הכל."

למה לא סיפרתי לה?

 

עדן

הנסיעה לבית של שרה קצרה, הדרך מוכרת לי כמעט כמו הדרך לבית של ההורים שלי.

הדלת נפתחת יחסית מהר ושרה מופתעת כשהיא רואה אותי, אני לא יכולה להאשים אותה, אני מופתעת בעצמי שאני כאן.

"עדן, הכל בסדר? איפה מורן?" היא שואלת בדאגה.

"מורן בבית, הכל בסדר, אל תדאגי. אני יכולה להיכנס לכמה דקות?"

"בוודאי, איזו שאלה." אני רואה שהיא עדיין דואגת, אבל היא לא שואלת יותר שאלות. אנחנו מתיישבות ביחד במטבח עם כוסות תה ירוק, המשקה האהוב עליה.

אחרי כמה רגעים של שתיקה היא מניחה את היד שלה על שלי בעדינות. "הוא סוף סוף סיפר לך."

הקליטה המהירה שלה לא מפתיעה אותי, אני זוכרת שזה משהו שתמיד היה לה ולעמית במשותף, היכולת לקרוא אנשים ומצבים.

"כן." אני עונה לה בקול שבור והיא ממתינה שאמשיך. "שרה, את חושבת שהייתי מספיק טובה בשבילו? מספיק חכמה? אז, אני מתכוונת, כשהיינו ביחד. היית מרוצה מהיחסים שלנו או שחשבת שהוא יכול למצוא מישהי טובה יותר?"

"עדן, איך לחכמה יש קשר בכלל לזוגיות טובה בין אנשים? הוא היה מאושר, מה עוד אימא יכולה לרצות עבור הבן שלה?" היא שואלת אותי באדיבות האינסופית שלה. "מאיפה השאלה הזאת הגיעה?"

אני מרגישה את הסומק בלחיים שלי, אני מובכת אבל מרגישה מספיק בנוח לשתף אותה בתחושות שלי.

"בשנתיים שהיינו ביחד, תמיד הרגשתי שאני לא שווה אותו, שהוא יכול להשיג מישהי הרבה יותר חכמה ומתוחכמת. כשהזמן חלף וההתלהבות הראשונית פחתה, הספק העצמי רק התגבר וחייתי בפחד מהיום שהוא יעזוב אותי.

כשנפרדנו, הוא לא ניסה להילחם עליי, הוא קיבל את הטענות שלי ופשוט המשיך הלאה. אני מניחה שזה היה סוג של אישור לכל הפחדים שלי והביטחון העצמי שלי צנח לרצפה.

במשך שנים חשבתי שאולי טעיתי, אולי הייתי פזיזה ו-וויתרתי עליו מהר מדי. שאולי ציפיתי ממנו לזמן והשקעה שלא היו לו לתת.. הוא היה כל כך מכוון מטרה ואני יודעת שהוא לא בדיוק חיפש מערכת יחסים כשהכרנו.

הוא מעולם לא פגע בי או דיבר אליי לא יפה ואני יודעת שהוא אהב אותי בדרך שלו.. אבל משהו תמיד היה חסר שם.

לפני שעה בערך הוא סיפר לי לראשונה על ההיסטוריה שלכם, על כל מה שעברתם ביחד. אמרתי לו שאם לא הייתי חוזרת לחיים שלו בהפתעה ועוד אחרי מה שקרה עם ניר, אז הוא לעולם לא היה מספר לי.. אולי היינו מפתחים שוב מערכת יחסים ואפילו בונים ביחד עתיד, אבל לא הייתי יודעת עליו כלום. הוא לא התווכח עם הטענה הזאת."

"ועכשיו את תוהה לעצמך, למה?" היא משלימה את הסיפור.

"כן, למה? למה הוא לא סיפר לי? איך זה יכול להיות שהיינו בזוגיות כל כך בוגרת ורצינית ולא ידעתי דברים כל כך מהותיים על החיים שלו?

מורן הפך לדוגמא שלי במהלך השנים, הדוגמא לגבר טוב, לאיך שבן זוג אמור להתנהג, בייחוד כשהיחסים עם ניר התדרדרו. הזיכרונות ממנו חיזקו אותי ועכשיו אני מתחילה להבין שמה שהיה בינינו, לא היה בריא לי. חוסר האמון שלו, חוסר השיתוף שלו ערערו אותי ואת הדימוי העצמי שלי. הייתי בזוגיות מחייבת והרגשתי לבד, היה לי בן זוג אוהב ומכבד והרגשתי לא מספיק טובה.. ואחרי שנפרדנו, התחתנתי עם גבר אלים ונשארתי נשואה לו כמעט ארבע שנים, עד שהוא כמעט הרג אותי."

עכשיו שאני אומרת את כל זה בקול רם, אני מבינה שאני בכלל לא כועסת על מורן, אני כועסת על עצמי. אני כועסת על ההחלטות השגויות שעשיתי בחיי הבוגרים, אני כועסת על הוויתורים העצמיים, אני כועסת על זה שאהבתי את האנשים סביבי בעוצמה וללא תנאים, אבל לא אהבתי את עצמי מספיק.

"עדן, אני לא יכולה לדבר בשמו של הבן שלי, אבל אני כן יכולה להגיד לך שהסיבות שלו לא קשורות אליך. אל תקחי על עצמך דברים שהם ממש לא באחריותך או בשליטתך. השתיקה שלו, הסודות והשקרים, זה שלו, זה עליו, זה העול שהוא נושא עם עצמו ואת לא צריכה להקל עליו במקרה הזה ולקחת על עצמך את האשמה.

שאלת אותי הבוקר איך ידעתי להגיד לך את הדברים הנכונים… עכשיו את מבינה, אני הייתי את, אני עדיין את. הייתי שק החבטות של בעלי אבל בעיקר הייתי שק החבטות של עצמי. איך יכולתי לצפות לכבוד ואהבה ממישהו כשלא כיבדתי ואהבתי את עצמי מספיק?!

לקח לי הרבה זמן להבין שאני צריכה לשים את עצמי במקום הראשון, שאני צריכה קודם כל להיות חזקה בשבילי ורק אחר כך בשביל כל השאר.

את לא אשמה בזה שמורן לא היה פתוח איתך ולא שיתף אותך. את לא אשמה באלימות של ניר, את לא אשמה בזה שיש אנשים דפוקים בעולם הזה.. אבל השינוי הוא בהחלט בידיים שלך, את היחידה שיכולה וצריכה לקחת אחריות על החיים שלך ואני חושבת שעד שאת לא תלמדי לסלוח קודם כל לעצמך, את גם לא תצליחי לסלוח לבן שלי וכן, אני מאמינה שהוא יקלוט בקרוב מאוד שהוא עשה כמה טעויות והוא יידע לבקש את הסליחה שלך, השאלה אם תתני אותה."

נפרדנו בחיבוק ונשיקה והתחלתי את הנסיעה בחזרה לבית של מורן, לא הגעתי לשום החלטה והבנה עם עצמי, אני מאמינה שהדרך עוד ארוכה אבל אני סובלת מכאבים והשארתי את הכדורים אצלו.

כשהרכב מאחוריי מתנגש בי, אני לא מצליחה להבין בהתחלה מה קורה.. הנהג שיכור? הוא לא עוצר, לא מסמן לי כלום ואני לא יכולה לעצור בצד כי הוא מאיץ מאחוריי.

כשאני קולטת שהוא עומד לפגוע בי שוב, בכוונה, אני לא מספיקה לסטות והפעם הפגיעה גורמת לי לאבד שליטה על הרכב ואני דוהרת במהירות לכיוון עמוד חשמל.

איתן – טיפול באמנות – פרק ד

עדן

אני מתעוררת בבוקר בבהלה, הכאב בצד הפנים שלי מטלטל ואני מנסה להבין איפה אני ומה קורה סביבי. אני מסתכלת על הווילונות הבהירים, מסך הטלוויזיה הענקי ונזכרת באירועי האתמול, אני בבית של מורן, נרדמתי על הספה בסלון.

הטשטוש חולף קצת ואני שמה לב לריח המדהים שממלא את החלל, פנקייקים, הפנקייקים של שרה. אני מסתובבת במהירות למטבח ומתכווצת מהכאב החד שמפלח את הגולגולת שלי… ניר הבן זונה.

אני לא יודעת אם זו ההשפעה של כל משככי הכאבים שמורן דחף לי במהלך הלילה או שאני בכלל ישנה עדיין וחולמת את הסצנה בפינת האוכל.

מורן נשען על השיש במטבח ונוגס בתפוח עם עיתון ביד בזמן שכל המשפחה שלו ישובים סביב האי הגבוה. עמית דוחף מזלג מפוצץ פנקייק נוטף סירופ מייפל לתוך הפה שלו, עידן שותה קפה וגולש בפלאפון. מולו יושב איתמר ולוחש משהו באוזן של אלינה הסקסית שגורם לה להסמיק, אביתר ושירה מדברים בשקט מול מסך לפטופ וגולת הכותרת, שרה, שותה כוס תה ומסתכלת עליי כמו שהיא הסתכלה עליי תמיד, עם המון אהבה.

אני קמה והחדר דומם, כל העיניים עליי והמבוכה שוטפת אותי, אני יודעת מה הם רואים, איך אני נראית, כולם יודעים כבר למה אני פה, זה בטוח.

"תחזרו לענייניכם ילדים, לעדן ולי יש שיחה אישית לקיים." שרה אומרת להם, ניגשת אליי ומושכת אותי אחריה לחדר האורחים, מאתמול החדר שלי.

היא סוגרת את הדלת ואנחנו מתיישבות על המיטה פנים אל מול פנים. היא לא אומרת לי כלום, היא רק מלטפת לי בעדינות את הפנים, את האזורים הפגועים ואני נשברת, אני מתחילה לבכות בעוצמה ובפתיחות שלא הרשיתי לעצמי עד עכשיו. אתמול מול עידן רציתי להיראות חזקה, הדמעות נפלו אבל לא נשברתי, הצלחתי להחזיק איכשהו מעמד. מול שרה, אני ילדה קטנה נטולת מסיכות.

אני נופלת לזרועותיה, מתייפחת ושבורה והיא מחבקת אותי בחיבוק האימהי והחם שקיבלתי רק ממנה.

"זה בסדר, ילדה שלי, הכל יהיה בסדר. אני יודעת שזה לא נראה ככה עכשיו, את בטח חושבת ומרגישה שלעולם לא תצאי מזה, שלא תתאוששי מהבושה ותחושת האשמה, אבל אני מבטיחה לך, מבטיחה לך שגם זה יעבור. יבוא היום וזה יהיה מאחוריך, זיכרון מר אבל הרבה פחות כואב ואת תופתעי שהחיים ממשיכים ושאת תהיי מאושרת שוב."

אני נדהמת מההשפעה של המלים שלה עליי, אני מרגישה שהיא אומרת בקול את המחשבות הכי כמוסות שלי, מתחברת לפחדים שלי ונותנת לי את הלגיטימציה להרגיש אשמה, להרגיש מבוישת ומובכת, להודות בזה שאני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה ואיך לעזאזל אני יוצאת ממנו.

"איך את תמיד יודעת איך להרגיע אותי?" אני שואלת אותה בכנות, זו לא הפעם הראשונה שהיא מכניסה את ההיסטריות שלי לפרופורציה.

"בשביל זה יש אימהות." כמה פשוט, כמה כן וטהור מצדה. "ויש לי ניסיון עם זיכרונות כואבים."

אני מניחה שהיא מתכוונת למוות של בעלה בגיל צעיר. "מה אתם עושים פה כולכם? זה נוהל שבת קבוע?"

"האמת שלא, אבל נתת רעיון נפלא."

רגע, יום שבת היום, זה אומר שאתמול היתה אמורה להיות ארוחת שישי משפחתית. "מורן ועידן הבריזו לארוחת שישי בגללי?"

"לא, ויתרנו על הארוחה השבוע בגלל החתונה, לקח לנו זמן להתאושש." חתונה?

"איזה חתונה?"

"אביתר ושירה התחתנו ביום חמישי, את מאמינה? סוף סוף אחד הבנים שלי נשוי, אולי אני אזכה לראות נכדים לעת זקנה." היא אומרת עם חיוך. "מורן הוקפץ לבית החולים באמצע האירוע." אני נזכרת בחליפה המחויטת בחדר הרופאים, הוא הגיע לבית החולים ישירות מהחתונה ובמקום לישון אתמול בבוקר, הוא טיפל בי. הוא העיר אותי כל שלוש שעות, ביום ובלילה, בדק אותי ודאג שאקח את התרופות שלי, אני לא יודעת אם הוא ישן בכלל.

אתמול בערב במקום להיות עם המשפחה שלו, במקום לשבת ולהעביר חוויות מהחתונה, הוא הסתגר בבית איתי. אני מרגישה אפילו יותר גרוע.

"עדן, אני לא יודעת על מה את חושבת עכשיו, אבל זה לא נראה כמו משהו שמח. תנסי לשחרר את המחשבות, לפחות לכמה שעות ובואי תיהני מבוקר טעים עם המשפחה שלך. מה את אומרת?"

המשפחה שלי, מחמם לי את הלב לשמוע אותה מדברת ככה. להרגיש שאולי הייתי חסרה להם כל השנים האלה כמו שהם היו חסרים לי.

שרה יוצאת מהחדר ואני נכנסת לשירותים לשטוף פנים ולצחצח שיניים, לנסות להיראות לפחות חצי נורמלית. למרות שאני רוצה לעטוף את עצמי בתלתלים הארוכים והכבדים שלי, להסתיר את הפנים שלי, אני בוחרת להתמודד עם המצב ואוספת את השיער לקוקו גבוה.

אני בוחנת את עצמי מול המראה, עין שמאל נפוחה, אדומה, סגורה כמעט לגמרי והאזור סביב שחור. כתם כחול על הלסת ושפה פתוחה. הצלעות שלי הורגות אותי, הכאב כמעט בלתי נסבל ואני מבינה שעברו יותר מדי שעות מהפעם האחרונה שלקחתי כדורים.

אני לובשת טי-שירט לבנה פשוטה וג'ינס קצר שעד לא מזמן היה צמוד עליי ועכשיו הוא די רופף. ירדתי לא מעט במשקל בחודשים האחרונים. מהרגע שמורן חזר לחיי, נעלם לי התיאבון ואני מודה שאני מבלה הרבה יותר זמן בסטודיו שלי במרדף אחר הדיוקן המושלם ושוכחת לאכול.

הפעם כשאני מתקרבת למטבח הדממה פחות מודגשת, מורן שוטף כלים ושירה באמצע שיחת ועידה קולנית בטלפון בפורטוגזית, פאק היא מרשימה. יש רעש רקע שנותן לי מעט יותר ביטחון להתקרב לכולם.

איתמר הראשון שקם אליי, הוא לא מחייך, המבט שלו דבוק לפנס שלי והלסת שלו קופצת מעצבים. אני מאמינה שאדם שמכיר אותו קצת פחות טוב ממני, היה בורח ממנו עכשיו כמה שיותר מהר ורחוק, הוא נראה זועם, אלים ומסוכן. אבל אני מכירה אותו יותר טוב מהרבה אנשים, אין ספק שהוא באמת זועם, אלים ומסוכן, אבל לעולם לא כלפי מישהו שלא מגיע לו.

"תינוקת." הוא אומר עם חיוך מאולץ ומחבק אותי בעדינות, נזהר על הצלעות שלי. כן, כולם כבר יודעים הכל.

הוא משחרר אותי אבל לא מתרחק, ממשיך להחזיק אותי בעדינות מהמותניים ובוחן את הפנים שלי בריכוז מטריד.

"מה אתה עושה?" אני שואלת אותו אחרי שחולפת דקה שלמה בה הוא בוהה בי.

"חורט את המראה שלך בזיכרון שלי, שיהיה לי איך להילחם במצפון בעוד כמה ימים." מצפון בעוד כמה ימים? מצפון לגבי מה?? התשובה שלו מבלבלת אותי אבל הוא משחרר אותי וחוזר במהירות לכיסא ליד אלינה לפני שאני מספיקה לשאול עוד שאלות.

עמית נעמד לידי, רציני כרגיל ומחבק אותי בחום. "התגעגעתי אליך, אחות קטנה."

האחים עוטפים אותי אחד אחרי השני ומכירים אותי רשמית לאלינה ושירה. למרות שדיברתי עם שתיהן בכמה תצוגות, זו פעם ראשונה שאני מכירה אותן כבנות הזוג של איתמר ואביתר.

"רגע, חסר לי אח, איפה גיא?" אני שואלת את שרה בזמן שהיא לוגמת מכוס התה שלה.

"מי יודע, בשנה האחרונה הוא יותר בחו"ל מאשר בארץ, הוא חזר בערב שלפני החתונה ובבוקר שאחרי, הוא נעלם שוב."

בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה קצין בצבא, במודיעין נדמה לי, לפחות זה מה שנאמר לי, אבל כבר אז היתה אוירה מוזרה סביבו, קצת מסוכנת מדי, קצת אפלה.

אנחנו יושבים סביב השולחן וטורפים פנקייקים, היינו במצב הזה לא פעם וכשאני שומעת את כולם נהנים וצוחקים, השנים נעלמות ואני אותה ילדה בת עשרים עם כוכבים בעיניים וחלומות וורודים.

אמנם אף אחד לא אומר שום דבר על הפנים שלי, אף אחד לא שואל, אבל זה נראה שהאחים מתקשרים ביניהם במבטים ללא מלים. אביתר מנתק שיחת טלפון שהוא ביצע בצד השני של הבית, מהנהן למורן ומתיישב ליד שירה בנינוחות. "יום חמישי." הוא אומר וחוזר לפנקייק שלו. הסצנה הזויה, יום חמישי? צמד המלים הזה לא קשור לשום דבר שנאמר כרגע בשולחן אבל נראה שרוב האנשים בחדר קיבלו איזשהו מסר. מה לעזאזל קורה ביום חמישי?

 

מורן

כעבור כמה שעות טובות המשפחה שלי מתפזרת ואני נשאר לבד עם עדן, הנפיחות בעין שלה ירדה קצת אבל הסימנים, הפצעים והצבעים שעל פניה עדיין שם ויישארו שם בזמן הקרוב.

אני יודע למה איתמר התכוון כשהוא אמר לה שהוא חורט את המראה שלה בזיכרון שלו, גם אני עושה את זה בכל רגע נתון. משנן כל סימן כחול וחתך בשביל לא לשכוח לרגע את מה שהוא עשה לה, כדי שהמצפון שלי לא יתעורר פתאום.

האחים שלי הגיעו מוקדם לפנות בוקר, ללא הנשים שלהם ואימא שלנו. ישבנו בגינה ורקמנו תוכנית בשביל לגרום לניר לשלם.

הנושא רגיש ומאוד בעייתי, אחרי ה'היעלמות' של רון, האקס של אלינה, גיא היה חייב לקחת צעד אחורה בשביל לא למשוך תשומת לב לא רצויה למשפחה.

הוא והצוות שלו ביימו תאונת דרכים, הגופה של רון נשרפה בתוך הרכב הבוער שלו והם דאגו להתערב גם בבדיקות שלאחר המוות. מעולם לא דובר בחדשות על הכדור שתקוע לו במצח. בגלל זה הוא לא כאן ואנחנו גם לא משתפים אותו.

המצב עם ניר הרבה יותר מסובך, הוא מיליונר, הוא מפורסם, הוא כריזמטי והוא חכם, מאוד.

ישבנו שעות, צפינו ביחד בזריחה ותכננו את הנקמה שלנו.

החיים מושכים אותנו לכיוונים שונים בשנים האחרונות, עידן ואיתמר בעולם משלהם, עם עסק משותף. אביתר שמנהל חיים עמוסים ומלאי עבודה עם אישה קרייריסטית לא פחות ממנו. עמית מחנך כיתה בתיכון, החיים שלו מאוד רגועים ופשוטים בצורה מכוונת ומתוכננת. מאז שאני זוכר אותו, הוא רצה שקט, לחיות חיים שונים מהילדות שלנו… וגיא, שיעזוב הכל בשביל המשפחה שלו בכל רגע נתון, יטוס מכל קצוות תבל בשביל לפתור בעיות ולהשתתף בחתונות, אבל תמיד ייעלם כמה שעות אחרי.

למרות שהתרחקנו לפעמים והתקרבנו שוב, למרות שהחיים של כולנו מלאים ואפילו עמוסים, יש נושא אחד שתמיד יהיה החוליה שמקשרת בינינו, אלימות.

האלימות היא חלק מאתנו, גדלנו לתוכה, פחדנו ממנה, למדנו ממנה ולבסוף קיבלנו אותה באהבה, הפכנו אותה לכלי שימושי. אם זה בבדס"מ בשביל עידן ואיתמר, אם זה בקריירה שדורשת אלימות מנטלית ודריסת מתחרים בשביל אביתר, אם זה קריירה שדורשת אלימות לטובת הכלל בשביל גיא ואם זה קריירה שנלחמת בתוצאות האלימות בשבילי.

היחיד שבחר כל חייו להתרחק מאלימות ולא לתת לה מקום, הוא עמית ובדיוק בגלל זה, הוא יהיה זה שיפיל את ניר, ביום חמישי.

לכולנו יש את הקשרים שלנו ולאחר כמה שיחות, אביתר סגר עם חבר טוב שלו שהוא בלש במשטרה, שיבקר קרובי משפחה בקרבת המושב בערב יום חמישי, הערב שבו ניר יגיע לכאן וסביר להניח ינסה לרצוח את עדן.

התוכנית מוכנה ולכולנו יש תפקידים, עכשיו נשאר רק להסביר הכל לעדן ולקוות שהיא תסכים לשתף פעולה ובעצם לשמש כפיתיון.

המחשבה מפחידה אותי, בשביל לטפל בניר אחת ולתמיד, הוא יצטרך לפגוע בה שוב וזה סותר את כל אמות המידה המוסריות שלנו. אלימות כלפי נשים היא נושא רגיש במיוחד עבורנו וכולנו ישבנו בשולחן הבוקר עם בחילה בידיעה שלפני שנטפל בניר, אנחנו בעצם ניתן לו לפגוע בעדן.

האמת שאני מפחד מאוד גם מהידיעה שעמית יכול להיפגע, אני מרגיש אשם שאני מבקש ממנו להקריב את השקט הנפשי שלו בשביל האישה שאני אוהב, אבל אלימות כלפי נשים זו נקודת חולשה משותפת ולהפתעתי, עמית התנדב והסביר לכולנו למה דווקא הוא הכי מתאים לתפקיד.

אני מסיים לשטוף את כמויות הכלים המטורפות שהעדר שלנו יוצר ויוצא החוצה, עדן יושבת על מדרגות העץ שמובילות לגינה ושותה קפה בשקט. אני מתיישב לידה עם כוס משלי ומכוון את המבט שלי לנקודה שהיא בוהה בה.

"בנית את הבית הזה בשבילי." היא אומרת בטון שקט, זו לא שאלה ובאמת שאין מה לשאול, בניתי אותו בשבילה.

 

מורן, גיל עשרים ושבע

"אולי תעברי לגור איתי כבר?" אני שואל את עדן בפעם המי יודע כמה.

"די יא קרציה! אתה יודע שזה בלתי אפשר, הדירה קטנה, אין כאן מקום לכל השיט האמנותי שלי." היא טוענת כרגיל וצוחקת. כן, דיברנו על זה המון והיא תמיד מתנגדת.

"אז בואי נשכור מקום גדול יותר." אני מציע באופטימיות.

"מורן, אני לא אחיה על חשבונך, אני לא עובדת, אני לא מרוויחה משכורת ואני לא מוכנה שתוציא מלא כסף על שכירות ומחיה בגללי. אל תמהר, יש לי סבלנות… בקרוב מאוד אנחנו נהיה עשירים כקורח ונבנה את בית חלומותינו." היא מחייכת ומתכרבלת לצדי על הספה בסלון.

"תתארי לי את בית 'חלומותינו'." אני אומר לה בצחוק, לי אין בית חלומות ומצדי לגור כאן לנצח, חלומותינו זה בעצם חלומותיה ואני אשמח להגשים את החלום הזה יום אחד.

"המממ… אני רוצה בית קטן אבל פרטי, עם חצר גדולה. מקום שקט שילדים רוכבים בו על אופניים ברחובות, אולי מושב ליד העיר שעדיין נישאר קרובים למשפחה שלך. הבית יהיה מעוצב בסגנון כפרי עם שטחים פתוחים, המטבח יהיה גדול ויהיה לי סטודיו מואר עם חלון ענקי לחצר.

אני רוצה נדנדה על המרפסת בכניסה לבית ונדנדנות לילדים בחצר האחורית, פרחים, עציצים, פינת ישיבה, כלב או שניים….."

"זהו? זה הכל?" אני צוחק מהפירוט שלה.

"ובית על העץ.. אני רוצה בית קטן על העץ בחצר, בשביל הבת שתהיה לנו."

אני מחבק אותה אליי בכח, אולי ביותר מדי כח ומריח את השיער שלה. "אני אגשים את זה גן עדן, אני מבטיח. אני אבנה לך את הבית הזה, אני ארכיב כל נדנדנה ויהיה בית קטן על העץ שהבת שלנו תשחק בו.

אני נשבע."

 

עדן

אתמול הייתי נסערת מדי, אולי עייפה מדי ולא שמתי לב לבית, למראה שלו, לעיצוב ובטח שלא יצאתי לחצר. החצר שדמיינתי עם הבית על העץ.

"בנית את הבית הזה בשבילי, לא עברת למושב בשביל השקט, זה מעולם לא עניין אותך. בנית אותו בשבילי." אני אומרת לו ומסתכלת עליו עם עיניים דומעות.

"כן." הוא עונה לי ומסתכל עליי בחזרה.

"למה? אני נשואה, לא ידעת מה קורה ביני לבין ניר, לא יכולת לדעת שהנישואין נידונו לכישלון."

"לא, לא יכולתי לדעת את זה, אבל מבחינתי לעולם לא תהיה מישהי אחרת חוץ ממך. בניתי את הבית הזה במחשבה שיבוא היום ואת תהיי פה איתי, אולי בעוד עשור או שניים, אולי רק לעת זקנה. הרגשתי שיבוא היום שתחזרי אליי ומבחינתי התכוונתי לחכות, כמה שזה ייקח."

"אתה לא נורמלי, מה עם ילדים? משפחה? מה אם הייתי מקימה משפחה עם ניר ונשארת איתו, מה איתך? מה עם העתיד שלך?!"

"את לא מבינה שאין לי עתיד בלעדייך, עדן? כשהיינו ביחד חשבתי רק על הקריירה שלי, על המעמד שלי, על כסף והצלחה, על קידומים ופיתוחים. לקחתי כמובן מאליו שאת תמיד תהיי שם ותחכי שאני אממש את עצמי ואז אני אתפנה אליך ולעתיד המשותף שלנו. כשעזבת והבנתי שזה סופי ומבחינתך אין דרך חזרה, עיכלתי את גודל הטעות שלי ואת הידיעה המוחלטת שאת האישה היחידה בשבילי, תמיד תהיי וגם אם זה אומר שאני אשאר לבד לנצח ולא יהיו לי ילדים, אני אחכה לך."

אין לי מושג איך להגיב לזה, חלק ממני רוצה לקפוץ עליו, לחבק ולנשק אותו ולהתחיל את החיים שלנו ביחד, אבל החלק היותר גדול מת מפחד, ניסינו להיות ביחד ולמרות שהיתה לנו אהבה גדולה, תמיד הייתי בתחתית סדר העדיפויות שלו, הכל היה יותר חשוב ממני. את החודשים האחרונים בזוגיות שלנו העברתי לרוב לבד בציפייה לו, בהמתנה לנוכחות וליחס שלו, ידעתי שאני לא יכולה לבנות איתו חיים ולהכניס ילדים למיטה החולה הזאת. לא יכולתי לדמיין את הילדים שלנו מחכים כל יום שאבא יחזור סוף סוף הביתה וייתן להם מעט יחס, שירגישו שהם לא חשובים מספיק בשבילו. זאת הרגשה נוראית ופגיעה עצומה בביטחון ובערך העצמי.

אני רוצה להאמין לכל מה שהוא אומר, אני רוצה להאמין שהוא השתנה, אבל זה שהוא לקח שבוע חופש עכשיו לא אומר כלום, רק שלשום הוא יצא באמצע החתונה של אח שלו לבית החולים כי הוא היה תורן, לי זה נשמע שהוא אותו מורן שהוא היה תמיד.

"אני לא יודעת מה להגיד לך, אני לא יודעת איך להגיב."

"אל תגידי כלום, אין לי ציפיות, עדן. בסך הכל את כאן עשרים וארבע שעות ולא באת מרצון להיכנס איתי לזוגיות. כל מה שאני רוצה כרגע זה שתחלימי, שתעמדי שוב על הרגליים ותחזרי לעצמך.

יש לנו את כל החיים לפנינו לתכנן תוכניות ולשבור את הראש. כשהכרנו הכל היה מטורף וסוער בינינו, מיהרנו ורצינו לטרוף את העולם, היינו ילדים, אנחנו כבר לא שם. בואי נקום כל בוקר במטרה לעבור את היום, להכיר מחדש, לבנות אמון ונזרום, מה שיהיה יהיה."

הוא גורם לזה להישמע כל כך פשוט והגיוני, אבל כל יום שאני אהיה כאן, בייחוד עם הנוכחות של המשפחה שלו רק יזכיר לי כמה איבדתי כשנפרדנו, רק יגרום לי להתאהב בו יותר ויותר, להיקשר אליו מחדש ואני חושבת שאם ניאלץ להיפרד שוב, אני כבר לא אתאושש מזה לעולם.

"אני אשאר כאן כמה ימים, כמו שאמרנו אתמול, עד שאני אוכל לתפקד עם קצת פחות כאב ואני אחפש לי מקום משלי. אין לי בעיה 'לזרום' אבל לא כשאנחנו גרים ביחד. תבין אותי, אני חייבת להגן על עצמי, על הלב שלי. ניר אמנם פגע בי פיזית אבל פצעים פיזיים מחלימים, לך יש את היכולת לשבור אותי נפשית ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי, לא עכשיו."

הוא שותק דקות ארוכות, אני כמעט רואה את הגלגלים במוח המבריק שלו מסתובבים. הוא לא מתווכח ולא מנסה לשכנע אותי להישאר, הוא מהנהן פעם אחת וחוזר לקפה שלו.

אנחנו יושבים בחצר עם הנדנדות ובית העץ המון זמן, רק יושבים ביחד ושותקים. פעם לא יכולנו להיות ביחד ולשתוק, הזמן היה מלא באהבה, סקס, ריבים ושיחות. דווקא השקט הזה מרגיע אותי ומכניס בי אופטימיות לשינוי.

בצהריים אנחנו נכנסים בחזרה פנימה ואני מציעה לבשל לנו ארוחה קלילה, אני מתעסקת בבישול ומרגישה שמורן רוצה להגיד לי משהו, שיש משהו שמעיק עליו.

"מה קרה, מורן? מה קורה ביום חמישי?"

הוא מרים אליי מבט מופתע ומניח בצד את הבירה שהוא פתח לפני כמה דקות.

"אל תכעסי, תקשיבי לפני שאת מגיבה." אוקיי, זה לא נשמע טוב. "האחים הגיעו לכאן הבוקר מוקדם מאוד, הרבה לפני הארוחה המשותפת, ישבנו ובנינו תוכנית לטיפול בניר."

"טיפול בניר? הפכתם למשפחת פשע עכשיו?" אני שואלת אותו בצחוק לחוץ.

הוא לא מחייך אליי בחזרה, להפך, הוא משפיל מבט ולא מסתכל לי בעיניים. "אנחנו רחוקים מלהיות משפחת פשע, אבל את בטח לא מופתעת שאנחנו תמיד מאוחדים אל מול בעיות שמבחינתנו נוגעות בכולנו. ניר פגע בך ואת משפחה, שנינו יודעים שאת לא באמת יכולה להתגרש ממנו בקלות ולשים את הפרק הזה מאחורייך. נצטרך לעשות משהו רציני יותר, משהו שיגרום לו להבין שהוא חייב לעזוב אותך ללא בעיות והתנגדות מצדו, או שנדאג שהוא ישלם על זה."

אני מסתכלת עליו בהלם ופחד משתלט עליי. "תגיד לי, אתה השתגעת? כולכם השתגעתם? ניר יכול להרוס אתכם, את כולכם ואת כל מה שעבדתם קשה מאוד בשביל להשיג. אין לך מושג כמה כח יש לו ואם נראה לך שאני אתן לך ולמשפחה שלך להתערב ולסכן את עצמכם, אז אתה טועה ובגדול."

"עדן, מעולם לא סיפרתי לך על הזוגיות של ההורים שלי, על המוות של אבא שלי ונראה לי שהגיע הזמן.

אנחנו גדלנו בבית אלים, אימא שלי היתה אישה מוכה, בערך מהיום שהם התחתנו. בתור ילדים אני לא זוכר לילה שבו לא הלכנו לישון בפחד, שלא חזרנו כל יום מבית הספר בתהיות ומחשבות של מה שמחכה לנו מאחורי דלת הכניסה. האגרופים שלו כוונו לפעמים גם אלינו, אבל אימא שלנו ספגה את הרוב.

הוא לא היה אלכוהוליסט, או נרקומן, לא היתה לו ילדות קשה וטראומות, אין שום דבר שיכול להסביר את השיגעון שלו, זאת היתה המציאות שחיינו איתה.

כשגדלנו האלימות נרגעה מעט, בייחוד שכולנו היינו גבוהים וחסונים, דאגנו להיות בכושר, רצינו להיות חזקים, אבל את הגנטיקה קיבלנו ממנו. כמה שגבהנו והתפתחנו, הוא תמיד היה חזק יותר.

כשעידן ואיתמר היו בני שבע עשר, הם החליטו שהגיע הזמן לעצור את מעגל האלימות, הם החליטו להתגונן מולו ולגרום לו לעזוב את הבית. הניסיון לא צלח, בייחוד שאימא שלנו פחדה שהוא יוציא את הכעסים שלו עלינו והיא ניסתה להרגיע את הרוחות.

התבוססנו בתוך הכעסים והטינה שלנו, עד שיום אחד הוא תפס את עמית אוכל עוגיה לפני ארוחת הערב.. פאקינג עוגיה.. הוא היה בן עשר, אני הייתי בן שתיים עשרה. הוא הרביץ לו באותו היום כמו שהוא מעולם לא הרביץ לאף אחד מאתנו, עידן ואיתמר היו בלימודים, אימא שלנו היתה בעבודה, היינו אני, עמית וגיא.

אני וגיא קפצנו עליו, ניסינו להרחיק אותו מעמית שכבר שכב על הרצפה מחוסר הכרה, מכוסה בדם. ברגע הזה עידן ואיתמר נכנסו וכולנו נלחמנו בו ביחד, זה נמשך נצח, או שאולי זה נמשך רק כמה דקות, אני זוכר את זה מעיניים של ילד.

כשהוא היה מותש ומכוסה בדם בעצמו, הוא תפס את גיא ונתן לו אגרוף.. כנראה שלא היה לו יותר מדי כח בשלב הזה כי גיא עף קצת אחורה אבל לא נפל. אני לא יודע מה קרה באותו הרגע, מה השתלט על גיא, מאיפה הגיעה העוצמה אבל הוא רץ לכיוונו של אבא שלנו ודחף אותו בכח שרק זעם יכול לעורר. היינו בקומה השנייה, ליד המדרגות וגיא דחף אותו בכוונה לשם.

הוא התגלגל בכל המדרגות, עד למטה. עשרים וארבע מדרגות, ספרנו אותן אחת אחת במשך שנים אחרי זה… הוא שבר את המפרקת.

כל מה שקרה אחרי זה כבר לא כל כך רלוונטי, משטרה, משפט, הגנה עצמית וכו. כולנו היינו קטינים ואין לנו שום רישום פלילי מן הסתם, אבל היום הזה שינה אותנו לנצח, את כולנו. כבר לא היינו ילדים אחרי זה, הפכנו לגברים ונשבענו תמיד להיות מאוחדים, לשמור אחד על השני, על אימא שלנו ועל נשים בפרט.

אז לא, לא השתגענו, אנחנו שפויים עד כמה שאפשר להיות שפוי בעולם הזה. אנחנו יודעים מה בעלך מסוגל לעשות, אנחנו יודעים כמה כח יש לו ואין ספק שמול כל אחד מאתנו בנפרד, הוא ינצח. אבל אין דבר כזה מבחינתנו להיות בנפרד, אנחנו גוף אחד וכשכולנו ביחד, אף אחד לא יכול עלינו.

יש לנו תוכנית, ליום חמישי הקרוב ואני צריך את שיתוף הפעולה שלך."

 

איתן – טיפול באמנות – פרק ג

עדן

אני נושמת עמוק במטרה להרגיע את הכעס שעולה ומאיים להשתלט עליי. אחרי בוקר מלא באלימות, אין לי טיפת סבלנות לגברים שתלטנים שמנסים לחלק לי הוראות.

"מורן, אני יודעת שהכוונה שלך טובה, אני יודעת שאתה רוצה לעזור לי ושאתה חושב שזאת הדרך הנכונה, אבל אתה תרגיע את הטונים שלך. עכשיו."

אולי הוא רואה את הרצינות בעיניים שלי (עין אחת ליתר דיוק), או שהוא רואה את השפתיים שלי רועדות כמה רגעים לפני התמוטטות מוחלטת, כי הוא משתתק ומתיישב בחזרה בכיסא שלו.

"אני מצטער, את לא צריכה את החרא הזה עכשיו, אני לא מתכוון לחלק לך הוראות, תאמיני לי שאני יודע שאני לא יכול לשלוט בך.

אבל תביני אותי, תביני מה הרגשתי כשראיתי אותך יושבת על מיטת הטיפולים עם פנס בעין ושפה פתוחה. עדן, אני יודע שאני כלום בשבילך כבר הרבה זמן, אבל אכפת לי ממך, בדיוק כמו אז ואני מת מפחד, אני מת מפחד שיקרה לך משהו ואני חייב לפחות לנסות להגן עליך בדרך היחידה שאני יודע."

כוס אימא שלו, הוא תמיד ידע לדבר, הוא תמיד ידע בדיוק מה להגיד לי בשביל לשבור אותי.

"אני לא דורש ממך כלום, אני מבקש ממך לחזור איתי הביתה, יש לי חדר אורחים, תהיה לך פרטיות ואני אוכל לטפל בך. מה יותר טוב משותף לדירה רופא?? לפחות לכמה ימים עד שתקומי על הרגליים. אני מכיר את ההורים שלך, אני יודע שאין סיכוי שתלכי אליהם ויש לי הרגשה שאת לא תחזרי הביתה לבעלך. תני לי להיות ידיד שלך, לפחות."

אני כל כך עייפה, אני מותשת, אין לי כח להתווכח איתו, אין לי כח לחפש הצדקות לסירוב. אני יודעת שזאת טעות לחזור איתו לדירה שלו, להכניס אותו בחזרה לחיי בייחוד שאני יודעת ששום דבר לא השתנה מבחינתו, הוא אותו קרייריסט חדור מטרה ואני.. אני אישה נשואה, אבל אני פשוט עייפה.

"אוקיי, אני אבוא איתך, לכמה ימים."

הוא לא אומר כלום, לא מחייך, רק קם ולוקח את התיק שלי. אנחנו עוברים דרך חדר הרופאים כדי שהוא ייקח את החפצים שלו, כולל חליפה מחויטת ארוזה שאין לי מושג למה הוא מחזיק בבית חולים. עוברים דרך הרכב שלי ולוקחים את המזוודות שארזתי בחיפזון אחרי שהצלחתי לקום מהרצפה בבוקר ונוסעים אליו.

הוא כבר לא גר באותה דירה קטנה שהוא שכר לפני שש שנים, מסתבר שהוא קנה בית במושב מחוץ לקריות ואני מתאהבת במבט ראשון בפשטות של המבנה, בפרחים ששתולים בגינה שלו ובנדנדה על המרפסת. אני יכולתי לגור כאן? זה יכל להיות הבית שלי? אולי, אם דברים היו נראים אחרת, מתגלגלים אחרת בינינו. אבל את הנעשה אין להשיב.

 

עדן, גיל עשרים ושתיים

אחד הדברים האהובים עליי, זה ארוחות השישי עם המשפחה של מורן. מעולם לא היו לנו ארוחות משפחתיות בבית, זה לא שההורים שלי היו קרים ונוראיים, אבל לכל אחד היה את הקטע שלו. אני הייתי מסתגרת ימים בחדר שלי עם הציורים ולאחיות שלי תמיד היו עיסוקים משלהן.

רק כשהכרתי את מורן גיליתי שאחים יכולים לשבת ביחד שעות, לצחוק וליהנות, שאפשר לאכול ארוחות משותפות מבלי לדבר על העתיד ועל כסף..

"ואן גוך, תפסיקי לבהות בדביל ותעבירי את השתייה." עידן אומר לי וגורם לכל השולחן לצחוק. כן, אני בוהה במורן, שזה לא חדש.. אבל הערב אני בוהה בו כי הוא כל הזמן עם הראש בפלאפון, הוא מברר לגבי איזושהי תוכנית מחקר חדשה שהוא שוקל להצטרף אליה וכמובן שהוא גם תורן בבית החולים אז הוא חייב להיות זמין.

התרחקנו בתקופה האחרונה, יש לו פחות זמן להיפגש איתי וגם כשאנחנו כבר ביחד הוא לרוב מוטרד או מותש ונרדם.. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי ובאמת לנצל את הזמן ביצירה, אבל עצוב לי.

אני מתגעגעת אליו, אני מרגישה שאנחנו הולכים לאיבוד ואני לא יודעת איך לשנות את המצב.

עידן ואיתמר מנסים לבדר אותי כמה שיותר, אני צעירה מהם באחת עשרה שנים והם אוהבים להתייחס אליי כמו לילדה קטנה וכמובן לעקוץ את מורן שהוא פדופיל. אני אוהבת אותם, את כולם, הרווחתי משפחה גדולה, משפחה שאני מפחדת לאבד.

הפלאפון של מורן מצלצל והוא עונה תוך פחות משניה. "כן, זמן הגעה? אני בדרך." הוא מנתק וכולנו יודעים מה זה אומר, הוא הוקפץ לבית החולים.

הוא מסתכל על עידן בשאלה והתשובה לא מאחרת לבוא. "אני אקפיץ אותה הביתה, לך." עידן כבר יחזיר אותי, הפכתי למטרד.. כמעט בכל ארוחה ומפגש, אחד האחים מחזיר אותי.

הוא נותן לי נשיקה קלה על המצח, מנופף למשפחה שלו ונעלם.

שאר הערב עובר בתחושת אי נוחות, אמנם אני בת בית, אבל כולם כבר מרגישים שמשהו קורה ביני לבין מורן. הם רואים מהצד את המרחק שנוצר בינינו, את חוסר היחס כלפיי, זה החיסרון הכי בולט ביחסים כל כך קרובים עם המשפחה. כולם יודעים הכל.

"מה קורה, תינוקת?" עידן שואל אותי בנסיעה לבית של ההורים שלי.

"אני מעדיפה 'ואן גוך'." אני עונה לו בצחוק מאולץ, יש לו הרבה כינויים בשבילי.

"את צריכה שאני אפוצץ את אח שלי מכות? כי את יודעת שאני אעשה את זה בשבילך, אפילו בשמחה." אני מתחילה לצחוק בקול מהמבט המתלהב שלו, הוא ואיתמר תמיד מציעים לי להרביץ למורן ולפעמים הם עדיין רבים מכות בחצר.

"לא, זה בסדר, לא נראה לי שזה יעזור." אני עונה לו בכנות והקול שלי נשבר במילה האחרונה. אני נושמת עמוק ומשתעלת קצת בשביל להתאפס על עצמי.

"תינוקת, אני לא יכול לראות אותך ככה, תגידי לי מה אני יכול לעשות."

הדמעה הראשונה נופלת ואני מרגישה את השפה התחתונה שלי רועדת, אני שונאת את זה, אני שונאת לבכות בפני אנשים. "אתה לא יכול לעשות כלום, עידני, זה ביני לבינו. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות קצת חושבים עם עצמינו…"

אני יודעת שזה לא הוגן מצדי לכעוס על מורן שהוא לא מתייחס אליי מספיק בזמן שהוא נלחם על העתיד שלו, שלנו. בזמן שהוא מפתח את עצמו ומגיע להישגים מטורפים. הרי זה זמני, הכל למטרה מסוימת ואז הכל יחזור לקדמותו, אולי. אבל אני לא יכולה לשלוט בזה, תחושת העלבון נוראית, בייחוד שזה נראה כאילו הוא לא מודע לזה, לא שם לב שאנחנו לא מתראים, לא שוכבים, אפילו לא מתנשקים כבר כמה חודשים.

זאת ארוחת שישי שלישית ברציפות שאחד מהתאומים מחזיר אותי הביתה, נמאס לי.

 

מורן

עדן בבית שלי, אחרי כל השנים האלה, היא סוף סוף כאן. קיוויתי שזה יהיה בנסיבות אחרות, שמחות יותר, אבל לפחות היא איתי ואני קצת יותר רגוע.

כשראיתי אותה על מיטת הטיפולים, פצועה, פגועה ושברירית, זעם ישן ומוכר השתלט עליי. רציתי לרצוח, להכאיב, להשמיד את מי שהעז לפגוע בה וזה היה ברור שהיא לא היתה מעורבת בתאונת דרכים.

אחרי סדרת בדיקות, ניצלתי את העייפות שלה והצלחתי לשכנע אותה לחזור איתי הביתה. אני לא מרגיש אשם אפילו לרגע, זה המקום שלה.

כשיצאנו מהרכב, תהיתי לעצמי אם היא תזהה ישר את העיצוב של הבית, אם המראה שלו יהיה מוכר לה, אבל כנראה שהיא היתה מותשת מדי, או שאני סתם חי בעבר שהיא שכחה מזמן.

היא ישנה כבר שעתיים בחדר האורחים, ברגע שהיא לא התנגדה כשהצעתי לה ללכת לישון בשנייה שנכנסנו, היה לי ברור שהיא באפיסת כוחות.

אני נכנס לחדר החשוך ומתיישב לידה, היא לא רגועה, היא זזה המון מתוך שינה ומתכווצת מכאב.

"עדן, תתעוררי רק לכמה רגעים מתוקה שלי, את צריכה לקחת כדורים." היא פוקחת עיניים מטושטשות ולוקחת את משככי הכאבים בדממה. אני לא רוצה לגרום לאי נעימות וברגע שהיא מסיימת, אני קם ויוצא מהחדר.

השעות חולפות ואני ממשיך להעיר אותה כל שלוש שעות בשביל לקחת כדורים ולבדוק את הריכוז שלה, לוודא שאין לה זעזוע מוח ושלא פספסתי משהו בבדיקות.

התקשרתי לבית החולים ולקחתי שבוע חופש, ללא שום הודעה מוקדמת. למזלי המעמד שלי מאוד מבוסס ואף אחד לא העז להתלונן או להתנגד, חוץ מזה שזה חופש ראשון שאני לוקח, אי פעם.

אני מכין ארוחת ערב כשדלת הכניסה נפתחת ועידן נכנס לדירה. "מה קורה?" הוא שואל ואני מנסה להיזכר אם קבענו משהו לערב, בדרך כלל הוא לא קופץ אליי ללא הודעה מוקדמת.

"הכל טוב, מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו ומוציא לשנינו בקבוקי בירה.

"פטפטתי עם נטלי לא מזמן, אמרה לי שלקחת שבוע חופש, אז באתי לראות אם אתה גוסס או משהו. אתה עובר אירוע מוחי?" הוא שואל רק חצי בצחוק.

"פטפטת עם נטלי? אתה יכול בבקשה להפסיק לזיין את כל האחיות בבית החולים?! זה מקום העבודה שלי! אחר כך הן עושות לי פרצופים כשאני פאקינג מבקש אזמל באמצע ניתוח!"

"אני לא מזיין את נטלי! אמנם היא סאבית עסיסית ויפה אבל אנחנו חברים טובים מדי, זה לא יקרה בחיים. היא התקשרה לשאול לגבי מסיבת החג ב'מפלט' אז שאלתי עליך כי לא ישנת מאז החתונה, מותר לי לדאוג לאחי הקטן?"

עדן בוחרת את הרגע הזה לצאת מחדר השינה והמבטים שלה ושל עידן נפגשים. היא נראית כל כך קטנה ושבורה, היא חיוורת והפנס בעין בולט הרבה יותר מהבוקר. בימים הקרובים המראה של הפציעות יחמיר, ייקח לה זמן להחלים.

"הי עידני." היא אומרת לו עם חיוך רועד וקול חלש.

"תינוקת…" הוא אומר, יותר לעצמו וניגש אליה בזהירות. "מי עשה לך את זה?"

אני לא מופתע מהשאלה הישירה שלו, אף אחד מהאחים שלי לא ידוע בטאקט, אבל אני כן מופתע מהדמעות שמתחילות ליפול מהעיניים האדומות של עדן, דמעות שהיא לא העיזה לשחרר מולי.

עידן עוטף אותה בחיבוק והיא בוכה לתוך החולצה שלו. "הוא מת, עדן, אני ארצח אותו. תגידי לי מי עשה לך את זה ואני מבטיח לך שלעולם לא תראי אותו יותר."

אני לא מקנא, אני לא חושד, אני יודע שאין סיכוי שאי פעם היה או יהיה משהו ביניהם, אבל רק עכשיו אחרי כל השנים האלה, אני מגלה כמה הם היו קרובים, כמה היא סומכת עליו… יותר מעליי.

אני תוהה אם הקשר ביניהם התבסס בכל המקרים שעזבתי אותה בבית של אימא שלי, כשהעברתי את האחריות עליה בקלות ובפזיזות לכל אחד מהאחים שלי שהיה מוכן לעזור באותו הרגע.

בכל אותם המקרים שהזנחתי אותה וזלזלתי בחשיבות שלה בחיי מבלי להניד עפעף.

"זה בעלי, ניר, זאת לא הפעם הראשונה." היא עונה לו בכנות ומאששת את החשד שלי. "אבל אין שום דבר שאתה יכול לעשות. אני נשואה לניר מרציאנו, אף אחד לא יכול לגעת בו."

"את לא מעריכה אותי מספיק, את יודעת איך אני מתנהג כשאני רוצה משהו." הוא שואל בחיוך והיא מחייכת אליו בחזרה. אלה החיוכים האמתיים הראשונים שלה מהבוקר והם מופנים לאח שלי.

"הכל בסדר, אני אעשה את זה בדרכים המקובלות, אני אגיש בקשה לגט ונגמור את הסיפור." היא עונה לו ונשמע שהיא לא מאמינה אפילו לעצמה. אדם כמו ניר מרציאנו לא ייתן לסקנדל כמו אישה מוכה וגירושין לפרוץ החוצה.

"מורן היה מאוד אדיב אליי הבוקר והציע לי להישאר כאן כמה ימים, עד שאני לא אראה כמו.. תאונת דרכים." היא אומרת ומעיפה את התלתלים שלה על הפנים בניסיון להסתיר קצת את הסימנים.

"עכשיו אני מבין למה לקחת חופש." עידן אומר לי ועדן מסתכלת עליי בהפתעה.

"לקחת חופש? למה? מורן, אני לא צריכה בייביסיטר."

"אני יודע שאת לא צריכה בייביסיטר, אבל את כן צריכה טיפול רפואי צמוד וכבר אמרתי לך שאני מודאג, אז אני אשאר איתך כמה ימים, זה לא ביג דיל." אני אומר לה ומקווה שהיא לא תעשה מזה סיפור.

"מורן, מעולם לא לקחת חופש, בטח שלא בשבילי ואני לא צריכה שתתחיל עם זה עכשיו." פאק זה הכאיב לי בחזה. מעולם לא לקחתי חופש ובטח שלא בשבילה. אם תהיה לי הזמנות, אני אקדיש את החיים שלי במטרה לפצות אותה על ההרגשה הזאת, על התחושה שהיא לא מספיק חשובה.

"כן, מעולם לא לקחתי חופש ועכשיו זאת הזדמנות טובה, אני סתם מנצל את המצב בשביל לנוח בעצמי. אני גמור, שחוק, כמה ימים בבית יעשו לי רק טוב."

אני רואה שהיא לא מאמינה לי, אבל היא לא מתווכחת.

 

עדן

אני יושבת על הספה, מכורבלת ליד עידן ואנחנו רואים סרט בזמן שמורן מתקלח. ביקשתי ממנו שיישאר, עדיין לא אזרתי מספיק אומץ בשביל להיות בבית הזה לבד עם מורן בלילה.

"אתה לא צריך לעבוד הלילה?" אני שואלת את עידן כשאני שמה לב לשעה המאוחרת, אחרי שגיליתי שהדר עובדת בשביל אלינה, גיסתו לעתיד של מורן, תחקרתי אותה על כל האחים ואני יודעת שעידן ואיתמר מנהלי האבטחה ב'מפלט', מועדון הפטיש המצליח ביותר בצפון ואולי בארץ.

"מה את יודעת על מקום העבודה שלי, תינוקת?" עידן שואל עם חיוך ומושך לי בצמה, גם בגיל עשרים ושמונה אני תינוקת בעיניו.

"שמעתי לא מעט, חתיכת סוטה מין." אני עונה לו ואנחנו צוחקים בקול.

"הבנתי אותך, כבר עשית בירורים. איתמר שם, אני בטוח שהוא מסתדר." הוא עונה לי ולוקח עוד חופן מהפופקורן, באיזה קלות הוא חזר לתפקיד שומר הראש שלי, אחי הגדול.

"אני אוהבת אותך, עידן, אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, חשוב לי שתדע את זה. אחרי הפרידה ממורן, הייתי חייבת להיעלם, לא יכולתי להיות אתכם בקשר ואני רוצה שתדע כמה שזה היה לי קשה, כמה התגעגעתי אליכם, לכולכם." שנים שאני רוצה להגיד לו את המלים האלה, לו ולכל המשפחה. אחרי הפרידה, כאב לי יותר מדי לראות אותם, כאב לי לראות את כולם מתקדמים וממשיכים בחיים שלהם בזמן שאני מתתי מבפנים.

לא רציתי לשמוע עליו מהם, לא רציתי לדעת שהוא משיג את כל המטרות שלו ושהחלומות שלו מתגשמים, בלעדיי.

לא רציתי לראות את מבטי הרחמים שהופנו אליי יותר ויותר בחודשים האחרונים לזוגיות שלנו, אז נעלמתי. עידן ואיתמר התקשרו אליי לא פעם אחת, הם ניסו לשמור איתי על קשר, לדאוג לי, סיננתי את השיחות עד שלבסוף החלפתי מספר.

עכשיו שעידן שוב כאן לצדי, כרגיל שומר עליי, מחבק ודואג, אני מנצלת את ההזדמנות להוקיר לו תודה.

"אני אוהב אותך, אחות קטנה, אהבתי אותך אז ואני אוהב אותך עכשיו. הפרידה ממורן לא שינתה את זה ואנחנו יודעים שעשית מה שהיית חייבת לעשות, אף אחד לא כועס עליך ולא מאשים אותך בכלום. לא היינו עיוורים, עדן, ראינו מה קורה ביניכם, ראינו את מורן נסחף לעולם שלו, הפרידה היתה בלתי נמנעת ועשית את הדבר הנכון."

תחושת ההקלה עוצמתית ומוחשית, אני מרגישה את העול יורד מכתפיי, מפנה את החזה שלי. אני מסתובבת בחזרה לסרט ומניחה את הראש שלי על הכתף שלו, כמו עשרות פעמים בעבר.

 

מורן

אני יושב בשקט על הכיסא בפינת האוכל ומסתכל עליהם, הם לא שמעו אותי יוצא מהמקלחת ונראה שאני גם לא כל כך חסר להם כרגע.

שמעתי את כל השיחה שלהם ולמרות שהמלים של עידן ריסקו אותי, אני מספיק גבר בשביל להודות בזה שהוא צודק בהכל. הפרידה היתה בלתי נמנעת, דחיתי את עדן עם המעשים והמלים שלי, דחקתי אותה לפינה עד שלא היתה לה ברירה.

בעקבות השיחה אני מבין את עוצמת הפגיעה בה, במשך שנתיים הכנסתי אותה למשפחה שלי, הפכתי אותה לאחת מאתנו. בחורה צעירה מבית קר ולא מתפקד, נכנסת למשפחה חמה ואוהבת, מתקרבת לכולם, מרגישה שהיא יצרה לעצמה עולם חדש ואז אני מגיע והורס הכל.

מעולם לא חשבתי על זה שבעקבות הפרידה שלנו, היא איבדה גם את המשפחה שלי. ידעתי שהיא בקשר טוב עם כולם, ידעתי שהיא היתה מאוד קרובה לאימא שלי ולרגע לא חשבתי שאני מפריד ביניהם, שאני הורס את הקשר הזה.

אני יושב ומדמיין לעצמי את החיים שלה אחרי הפרידה, כן היא הכירה את ניר יחסית מהר, התחתנה ובנתה קריירה מדהימה, היא כוכב עולה בעולם האמנות, אבל אני מניח שההתחלה היתה נוראית. בבית שלה מעולם לא היו ארוחות משפחתיות, היא ושתי האחיות שלה בקושי היו אומרות שלום אחת לשנייה כשהן היו נכנסות הביתה.

כששמעתי את עידן אומר לה שהוא אוהב אותה ושאף אחד לא האשים אותה בפרידה ובהיעלמות שלה, נפל לי האסימון על עוצמת הקשר שהיתה לה עם כולם.

תשומת הלב שלי חוזרת לספה איפה שעידן מניח את עדן הישנה בזהירות לשכיבה, מכסה אותה וניגש אליי במבט קשה ואינטנסיבי. הרוך וההומור שהוא הפגין מול עדן נעלמו כלא היו.

"אנחנו צריכים לטפל בו, מורן." עידן אומר לי ומוזג לעצמו כוס קפה.

"אני יודע, אבל אנחנו לא יכולים לתת לגיא להעלים גופות כל שני וחמישי. חוץ מזה, ניר מרציאנו הוא לא רון, אי אפשר להיפטר ממנו בכזאת קלות. הוא אישיות עם פרופיל ציבורי רציני, יש לו קשרים והוא טחון בכסף."

"אז נטפל בו בדרכים אחרות, אבל אנחנו צריכים לעשות את זה, אנחנו חייבים לה את זה, חייבים לה את תחושת הביטחון. אף אישה לא צריכה לחוות את מה שהיא חוותה, אנחנו צריכים לגרום לו לשלם על זה." הוא אומר לי ומסתכל לי עמוק בעיניים. אנחנו לא זרים לאלימות, לא זרים לבעלים מכים ונשים שצריכות הגנה. אני יודע שהוא חושב בדיוק על מה שאני חושב מהרגע שראיתי את עדן בבוקר, הוא חושב על אימא שלנו, מדמיין אותה מתכווצת בפינה, בורחת מהאגרופים של אבא שלנו, מהזעם שלו.

היינו שם בתור ילדים, ראינו את זה וטיפלנו בזה כבר אז. גיא עשה את הצעד הקשה ביותר, הוא לקח על עצמו מעשה שאף ילד בן שמונה לא צריך אפילו לחשוב עליו, אבל כולנו חשבנו על זה, בוקר וערב, בזמן ששמענו את אימא שלנו בוכה מכאב.

ניר מרציאנו ישלם, אנחנו נמצא את הדרך.

איתן – טיפול באמנות – פרק ב

עדן, גיל עשרים ואחת.

רציתי לצייר אותו, לנסות להעביר על קנבס חלק את היופי שלו, את העוצמה השקטה, אבל אני לא מצליחה.

הידיים לא מדויקות, המבט, זה אף פעם לא מספיק טוב. אני מניחה שבמקרה של מורן, ציור לעולם לא ישתווה לדבר האמתי ואני המבקרת הגדולה ביותר של עצמי.

אני מניחה את כן הציור בצד וניגשת אליו, הדוגמן הפרטי שלי שיושב כל כך יפה על הכיסא הגבוה ומגשים את הגחמה שלי.

אני לוקחת איתי את הצבעים שלי ונעמדת מולו, טובלת את האגודל שלי בצבע השחור ומותחת פס מתחת לעיניים שלו, הוא לא מגיב, לא מתנגד ולא אומר מילה, רק מסתכל עליי. הורידים בצוואר שלו בולטים, השרירים בחזה המרשים קופצים ורטיבות מתחילה להתאסף בין הרגליים שלי.

אנחנו ביחד כבר כמעט שנה והאנרגיה המחשמלת בינינו לא נרגעת, ברגע שאני נוגעת בו, אני רוצה אותו… לא, אני צריכה אותו.

אני טובלת אצבע בצבע הכחול ומעבירה פס עדין מהמצח, לאף ומסיימת על הסנטר.. פסים אדומים עבים על החזה הרחב, פסים צהובים וכתומים על הזרועות החסונות.

אני מקנאת במטופלים שלו, ברופאות ובאחיות שעובדות לצדו, בכל מי שנמצא סביבו וזוכה להסתכל עליו על בסיס יומי. הוא התחיל כבר את ההתמחות שלו, בגיל עשרים ושבע הוא המתמחה הצעיר ביותר בארץ, ככה זה כשאתה מתחיל לימודי רפואה בגיל שבע עשרה.

המוח המדהים שלו רק מוסיף לסקס אפיל, הידיעה שהוא לא סתם פנים יפות וגוף אלוהי, הוא מבריק. אני יכולה להקשיב לו שעות, רק לשבת ולהקשיב לדעות שלו על כל נושא ונושא.

אני ממשיכה לצבוע אותו, כל פיסת עור עירומה והידיים שלו מתחילות לחפון את הישבן שלי באטיות, לקרב אותי אליו. המבט שלו לא משתנה, הוא לא עוצר אותי, הוא מדרבן אותי להמשיך.

הוא פותח את הכפתורים בשורט שלי ומכניס את האצבעות שלו לתחתונים שלי בעדינות, נזהר לא להזיז אותי, לא להפריע לי ליצור אמנות. יצירת מופת.

האצבעות שלו זזות על הרטיבות שלי, מדליקות אותי יותר ואני טובלת את האצבעות שלי בתוך הצבע האדום, צובעת את הבטן שלו, את המותניים.

האצבעות נכנסות לתוכי ואני לא יכולה להמשיך יותר, אני לא יכולה לחשוב על כלום ובטח שלא להתרכז.

הראש שלי נופל אחורה ואני גונחת בקול, פנימה והחוצה, האצבעות זזות בקלות, הנוזלים שלי משמשים כחומר סיכה מושלם. עם היד הפנויה שלו הוא מוריד את הצווארון של החולצה שלי, מותח אותו למטה וחושף את החזה שלי.

הוא עוצר, לא נוגע בפטמות שלי, לא מוצץ אותן כמו שאני אוהבת, הוא רק מסתכל, בוחן אותי ומשום מה זה מטריף אותי יותר. העדינות הזאת, הסבלנות שלו, ההשקעה שלו במשחק מקדים.

ברוב המקרים אנחנו פשוט נופלים אחד על השנייה כמו זוג בתולים שמזדיינים לראשונה, אבל יש את המקרים האלה, כמו עכשיו, שהוא משחק איתי, עם הגוף שלי, מעורר אותי ומרים אותי לשיאים חדשים עם כח הרצון המרשים שלו.

הוא מוציא את האצבעות שלו מתוכי ומלקק אותן אחת אחת. "כבר אמרתי לך שאני אוהב את הטעם שלך, גן עדן?"

"היום עדיין לא." אני עונה לו בצחוק, הוא בהחלט אומר לי את זה כמעט כל יום, הוא טועם אותי כמעט כל יום.

הוא מחייך מהתשובה שלי ומוריד את התחתונים שלו, פריט הלבוש היחיד שהיה עליו. פאק הוא מושלם.

"תתפשטי בשבילי, אני רוצה להסתכל עליך." הוא אומר לי בטון מצווה ואני כל כך אוהבת כשהוא במצב הרוח הזה. אני מודה ששמעתי לא פעם על האחים שלו, 'תאומי האופל', שמעתי על הקינק שלהם וזה סיקרן אותי נורא, אבל אני יודעת שזה לא בשבילי וזה גם לא מורן.. אבל יש בו צד דומיננטי שיוצא לפעמים ואני לא רוצה לסרב לו.

אני מתפשטת באטיות, נותנת לו שואו כמו שהוא רוצה והוא בוחן אותי, בוחן כל תנועה.

הוא קם ומתהלך סביבי, לא נוגע בי, רק מסתכל ועוברת בי צמרמורת. הוא הרבה יותר גבוה ממני, השיער השחור ועצמות הלחיים הגבוהות נותנים לו מראה גברי וקצת מאיים. הצבע שמרחתי עליו גורם לי לפנטז על לוחמים אינדיאנים מהעבר שחוטפים נשים צעירות ותמימות ומבצעים בהן את זממם… אני משתגעת, שיגע בי כבר.

"תתכופפי מעל הכיסא שישבתי עליו, תפשקי את הרגליים ותחכי."

"לחכות למה?" אני שואלת בחוסר סבלנות.

"תעשי מה שאמרתי, עדן." הוא לוחש לי באוזן ואני כמעט גומרת בעמידה בלי שום גירוי פיזי.

אני נעמדת מול הכיסא ומתכופפת קדימה עד כמה שאפשר, נשענת עליו ומפשקת רגליים. המיזוג הקר בחדר מורגש בעוצמה על הרטיבות שלי, הכיסא קשיח ומכאיב קצת לפטמות הזקורות שלי אבל יותר מהכל, משגעת אותי ההמתנה.

אני מרגישה שהוא עומד מאחוריי, אני יודעת את זה, אני מרגישה את העיניים שלו על האיברים הכי אינטימיים שלי, אבל הוא לא אומר מילה ולא נוגע בי.

לפתע, אצבעות רטובות וקרירות עוברות על הגב שלי ואני מרגישה נוזל… צבע, הוא צובע אותי.

האצבעות הארוכות שלו תופסות את המותניים שלי חזק ומשאירות עליהן טביעות יד שחורות, הזרועות העדינות שלי נצבעות בלבן ואין לי מושג במה הוא משתמש לגב ולישבן שלי. המגע שלו עדין ומלא בסבלנות, לצערי הוא לא ממהר לשום מקום ואני מתאפקת לא לצרוח עליו שיזיין אותי כבר.

אני מרגישה את המיצים שלי נוזלים על הירכיים הפנימיות, אני מריחה את הריח שלי, הגבר המדהים הזה, מכיר את הגוף שלי ואיך לשלוט בו כמו שרק רופא יכול.

כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת לחכות יותר, שבעוד כמה רגעים העיניים שלי יתמלאו דמעות מרוב רגש ורצון, הוא חודר לתוכי בדחיפה אחת חזקה ונעצר.

"אני אוהב אותך, עדן, יותר מהכל, לתמיד. את הנצח שלי ואני שייך לך, בגוף ובנפש." המלים המוכרות נאמרות בעדינות באוזן שלי, מעולם לא דיברו אליי כמו שמורן מדבר אליי, אף גבר מעולם לא התבטא בפניי בצורה כל כך מוחלטת ונטולת אגו. אין בינינו הצגות ומסיכות, האהבה שלנו נקייה, אמתית וחסרת גבולות.

"אני אוהבת אותך, מתוך עמקי נשמתי."

 

עדן, הווה

אני עדיין מנסה לצייר אותו, נעולה בגלריה שלי, אני זורקת טיוטות אחת אחרי השנייה. שש שנים מאז שנפרדנו ואני עדיין רודפת אחרי הציור המושלם, מנסה להעביר את מורן, את התמצית שלו על דף, ללא הצלחה.

אני לא מעיזה לעבוד על הציורים האלה בחדר העבודה שלי בבית, ניר ישתגע אם הוא יראה את זה. רק כאן בגלריה אני מרגישה בטוחה, מרגישה שאני יכולה להיות כנה עם עצמי, יכולה לתת לעצמי לשקוע בתוך העצב והייאוש.

אין לי אפילו תמונה אחת שלו, ניר דאג להיפטר מהאלבומים המשותפים שלנו, הוא התעקש שאין סיבה בעולם שאני אחזיק בתמונות של האקס שלי כאישה נשואה ואני פחדתי ממנו יותר מדי בשביל להתנגד.

אני מציירת מזיכרון, מהתמונה הברורה של מורן בראש שלי, במחשבות, בחלומות ובפנטזיות.

 

מורן

אביתר מחכה לשירה בחופה, החופה המפוצצת יש לומר, ככה זה כשיש שישה אחים. המוזיקה משתנה, הופכת לשיר אהבה רגוע והיא צועדת לכיוונו מלווה באימא שלה, היא יפיפייה וקורנת מאושר. החיוך שמרוח לאביתר על הפרצוף מדבק ואפילו גיא צוחק ומתרגש.

אלינה ושני עומדות בצד השני של החופה, הן נכנסו לפני שירה כשושבינות. למרות שרוב תשומת הלב באולם מכוונת כרגע לכלה, העיניים של איתמר דבוקות לארוסתו שלובשת שמלה אדומה ארוכה סקסית ולהפתעתי הרבה, העיניים של עידן, דבוקות לשני שמסתכלת על כולם, רק לא עליו.

הטקס קצר ויפה וכשאביתר שובר את הכוס אנחנו עוטפים את הזוג החדש בחיבוק מוחץ, סוף סוף אח למשפחת איתן מתחתן.. אנחנו רוקדים, שותים, צוחקים ונהנים.

לפני שש שנים חשבתי על החתונה שלי, קניתי לעדן טבעת ותכננתי להציע לה נישואין אבל זה אף פעם לא יצא לפועל.

תמיד היתה עוד משמרת, עוד מקרה חירום, עוד מבחן ועוד השתלמות. כשאתה מאובחן כמחונן ומתחיל לימודי רפואה כשרוב החברים שלך עדיין לא סיימו תיכון, יש ממך ציפיות עצומות. פחדתי לאכזב את המשפחה שלי, את המורים שלי, לא הרשיתי לעצמי לעצור ולנוח, לקחת הפסקה. כשעדן נכנסה לחיי, לא חיפשתי מערכת יחסים כי ידעתי שלא יהיה לי זמן לזה, שאני לא אצליח לתת מעצמי הכל וצדקתי.

אחרי חודשים ארוכים של התרחקות, היא עזבה אותי ולמרות האכזבה והכעס שהרגשתי בזמנו, היום אני מבין שאולי היא עשתה את זה באימפולסיביות ובילדותיות, אבל היא צדקה, הגיע לה הרבה יותר.

לפני שלוש שנים היא התחתנה, שמעתי על זה ממכרים משותפים ותחושת ההחמצה כמעט חנקה אותי. נתתי לשנים לחלוף, למרות שתמיד רציתי לנסות להחזיר אותה אליי, מעולם לא עשיתי את זה, שוב שקעתי בעבודה ובקידום העצמי שלי ושמתי אותה בתחתית סדר העדיפויות.

כמובן שמהר מאוד הגיע גבר חכם יותר, כזה שמעריך את מה שיש לו בידיים ותוך זמן קצר הפך אותה לאשתו.

את הטבעת, אני שומר בכספת בבית שלי, לא הצלחתי לגרום לעצמי להחזיר אותה לחנות.

"תרקוד איתי, מורני?" שני ניגשת אליי ומושכת אותי בחזרה לרחבת הריקודים כשמתנגן שיר סלואו.

למרות שהיא ועידן לא החליפו מילה כל האירוע, היה קשה לפספס את המבטים שלו, הוא עוקב אחרי כל צעד שלה, גם עכשיו. אני מופתע מהעניין שלו בה, שני היא בערך הדבר הכי רחוק מסאבית שאני יכול לתאר לעצמי.

אנחנו נעצרים באמצע הרחבה ומתחילים לרקוד. "אפשר לדעת מה קורה בינך לבין אחי?" אני שואל אותה עם חיוך.

"איזה מהם? אתם מיליון." היא עונה לי בציניות.

"במלים שלך, אל תזייני לי בשכל, מה הסיפור שלך עם עידן?"

"אין לי שום סיפור עם עידן, הוא הכניס לעצמו לראש שהוא בדיוק מה שאני מחפשת, אז הבהרתי לו שאני לא מעוניינת להיות סמרטוט של אף גבר עם אגו ענק וזין קטן. שלחתי אותו למועדון הכה אהוב עליו, שיחפש שם מישהי להצליף בה."

אני צוחק בקול מההתנשאות שלה ומתאר לעצמי איך עידן הגיב לזלזול שלה, היא לא מבינה שהתגובות שלה סביר להניח רק מושכות אותו יותר, רק גורמות לו לרצות לשלוט בה יותר.

אני מחייך לעידן מעבר לכתף שלה והוא מניח את השתייה שלו על אחד השולחנות וניגש אלינו עם גב זקוף ומבט מתנשא בדיוק כמו של שני.

"בהצלחה." אני אומר לה ומסובב אותה ישירות לאחי הגדול, עם כמה שהם משעשעים אותי כרגע, המחשבות שלי תמיד חוזרות לעדן ואני יוצא מהאולם לנשום אוויר.

אני יושב על ספסל בחוץ, מרחף בעולם משלי כשהפלאפון שלי מצלצל. אני תורן בבית החולים הלילה, גם חתונה של אח לא משנה כשיש מקרה חירום, אז אני רץ בחזרה לאולם, לוקח את הדברים שלי ותוך פחות משבע דקות אני כבר בנסיעה לעבודה.

השעות חולפות והרגליים שלי הורגות אותי, אני ער כבר יותר מעשרים וארבע שעות, אני מותש ואני צריך מקלחת. אני בדיוק מניח את הראש שלי על המיטה בחדר התורנים כשאחת האחיות קוראת לי. "מורן, יש כאן מטופלת שמבקשת אותך אישית, היא אומרת שאתם חברים.. לא הייתי מפריעה לך, אבל היא לא נראית טוב.."

נורות אדומות מהבהבות בראש שלי, יש לי תחושה חזקה שאני יודע מי המטופלת. "אני בא."

אני נכנס לחדר הטיפולים שהאחות כיוונה אותי אליו ונעצר לרגע בהלם, עדן יושבת על המיטה לבושה בג'ינס וטי-שירט לבנה פשוטה.

יש לה פנס בעין, חתך בשפה התחתונה והיא מחזיקה חזק את הצד שלה.

"עדן?! מה קרה לך??" אני שואל כשאני מתאושש מההלם הראשוני ועוטה במהירות כפפות חד פעמיות.

"תאונת דרכים.. זאת אומרת, רכב פגע בי כשחציתי את הכביש… וברח." היא מגמגמת בזמן שאני מתחיל לנקות את הפנים שלה משאריות דם.

"רכב פגע בך ספציפית בצד שמאל של הפנים ולא בשום מקום אחר?" אני שואל אותה בציניות, ברור לי שהיא משקרת.

"לא, לא רק בפנים, אני חושבת שיש לי שבר בצלעות."

אני מרים את החולצה שלה בעדינות מרובה ועדיין היא נרתעת והפנים שלה מתכווצות מכאב.

סימן כחול גדול מעטר את צד הגוף שלה, מלווה בנפיחות ואדמומיות.

אני נוגע בה בעדינות והיא גונחת מכאב. "אנחנו צריכים לעשות צילום בשביל לראות אם יש שבר, בינתיים אני אתן לך משכבי כאבים. יש עוד מקום ש'הרכב' פגע בך?"

"לא, לא נראה לי… אני מצטערת שביקשתי אותך ספציפית, לא רציתי להפריע או להשתמש בהיכרות שלנו.. נבהלתי ואתה האדם הראשון שחשבתי עליו."

"עדן, בחיים אל תתנצלי על זה שפנית אליי, אם הנחת שאני אתן לך יחס מיוחד בגלל העבר שלנו, אז את צודקת במאה אחוז."

היא מחייכת אליי עם דמעות בעיניים, עין אחת נפוחה וסגורה ואני מרגיש זעם מבעבע בתוכי.

אלה לא פגיעות של רכב, הפנס בעין, השפה הפתוחה, ברור שהם תוצאות של אגרופים, הסימן בצלעות יכול להיות שנוצר כי מישהו דחף אותה על משהו והיא קיבלה מכה חזקה.

אני לא מתכוון ללחוץ עליה שתיתן לי תשובות, ברור לי שהיא עברה טראומה קשה ואני שמח שלפחות היא ידעה לפנות אליי. אני אתן לה את הטיפול שהיא צריכה ונצא מכאן ביחד, ישירות לדירה שלי.

 

עדן

זאת לא פעם ראשונה שניר מרים עליי יד, אבל זה בהחלט המקרה הכי חמור. הכרנו לפני ארבע שנים, ההורים שלנו חברים טובים והם תמיד חלמו שנהיה ביחד. כשהייתי עם מורן, ההורים שלי היו רגועים שהבת המעופפת שלהם יוצאת עם רופא שידאג לה כלכלית. הם מעולם לא האמינו שמשהו באמת יצא ממני ומהאמנות שלי.

אחרי שנפרדנו, הם התחילו לחפש לי ספונסר.. אולי אני צינית מדי בתיאורים שלי, אבל זה בהחלט מה שהם עשו. כשהם גילו שהבן המוצלח של חברים שלהם שם עליי עין, הם לא נרגעו עד שהסכמתי לצאת איתו לדייט.

אני מודה, הוא כבש אותי במהירות. הוא חכם ומאוד מאוד מוצלח, הוא עשה אקזיט בגיל עשרים וארבע בלבד עם חברה שהוא הקים שנתיים לפני והפך למיליונר. הוא גבוה, בדיוק כמו מורן, שרירי ויפיפה, היופי החיצוני שלו כמעט משתווה לכיעור הפנימי שלו.

הוא חיזר אחריי במלים יפות והבטחות לתמיכה מוחלטת ב'אמנות המדהימה' שלי, אני מודה שהוא גם משך אותי במתנות יקרות וטיולים לחו"ל. התחתנו כעבור חצי שנה.. ואז התחיל הסיוט.

בתור בחורה צעירה, אף פעם לא הבנתי איך נשים מוכות נשארות במערכת יחסים אלימה, למה הן לא עוזבות פשוט? הפחד משתק. הידיעה שהוא יכול לפגוע בי, במשפחה שלי ובמורן, מנעו ממני לברוח.

האובססיה שלו למורן החלה כשהוא נכנס יום אחד לחדר העבודה שלי וגילה דיוקן שלו, הוא שאל עליו ועניתי בכנות שזה האקס שלי. הבהרתי לו שאין בינינו כלום כבר שנים, אפילו לא קשר ידידותי, אבל זה לא סיפק אותו. הוא חיפש תמונות שלנו בארגזים שלי וצפה בהן במשהו שאני יכולה לתאר רק כעניין חולני.

הוא התחיל להאשים אותי בבגידות וברגשות אליו, בתוכניות לעזוב אותו, הוא האשים אותי שאני מנצלת אותו רק בשביל לקחת את הכסף שלו ולברוח עם 'המאהב שלי'.

הסטירה הראשונה הגיעה בהפתעה, אפילו לא רבנו, היינו באמצע שיחה די רגועה שבה שוב ניסיתי להסביר לו כמה מורן לא קשור אליי והוא פשוט סטר לי והאשים אותי בשקר.

באותו ערב ברחתי ממנו ונסעתי להורים שלי שסירבו לקבל את מה שאני אומרת, מבחינתם היה לי מזל עצום בחיים שמישהו כמו ניר בכלל מעוניין בי וש'הקנאה' שלו מובנת.

הרגשתי לבד בעולם, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות, לא היה לי כסף משלי כי לא עבדתי ועדיין לא הרווחתי על הציורים והפסלים שלי. אז חזרתי הביתה.

עם הזמן האובססיה שלו החמירה והוא דאג לאיים עליי ועל כל היקרים לי, במידה ואעיז לברוח ממנו שוב.

הפסקתי לצייר את מורן, לא דיברתי עליו ופחדתי אפילו לחשוב עליו, עד שהוא הגיע לתערוכה הראשונה שלי. המוזה נחתה עליי והתחלתי לצייר אותו שוב, הפעם בגלריה הפרטית שלי, מאחורי דלתיים סגורות ונעולות. חשבתי שאני זהירה, חשבתי שאני יודעת מה אני עושה, אמנם ניר שכר את הגלריה אבל רק לי היה מפתח, טעיתי.

היה לניר מפתח נוסף והוא הפתיע אותי הבוקר כשהוא נכנס לחדר העבודה שלי, חדר מלא בציורים ופסלים של הפנים של מורן.

אין דרך לתאר את הזעם בפנים שלו, הוא לא טרח להטיח בי האשמות הפעם, הוא ישר תקף אותי.

עוצמת האגרוף זיעזעה אותי, זה לא נראה כל כך כואב בסרטים. האגרוף השני פתח את השפה שלי וחשבתי שאפילו נשברה שלי שן.

לבסוף הוא העיף אותי בכח על אחד הפסלים ושבר לי שתי צלעות, כך לפחות מראה צילום הרנטגן שמורן מחזיק כרגע.

כששכבתי על הרצפה כואבת ומדממת, הוא ירק לכיווני והלך, כנראה שכבר לא עניין אותו אם אני אברח, הוא לא איים ולא אמר לי מילה.

לא הייתי מגיעה לכאן אם הכאב המטורף בצלעות לא היה מלחיץ אותי, היתה לי הרגשה שנוצר נזק רציני. אני לא יודעת למה אני לא אומרת למורן את האמת, למה אני לא משתפת אותו בגיהינום הפרטי שלי, אולי זה בגלל שאני מפחדת מהכח של ניר, מפחדת שהוא באמת יפגע בו. אולי זה בגלל שאני לא רוצה שמורן ירחם עליי או ישפוט אותי על זה שנשארתי במערכת יחסים אלימה שנים.

אולי זה בכלל אגו שמונע ממני להודות בפניו שלעזוב אותו היתה הטעות הכי גדולה בחיים שלי.

אני לא יודעת, אבל אני שותקת.

"טוב, אין טיפול בצלעות שבורות, אי אפשר לגבס את האזור, מקסימום אני אחבוש אותך חזק אבל ההחלמה תבוא רק על ידי מנוחה מוחלטת. את צריכה לשכב ולנוח לפחות חודש ואז לחזור לצילום נוסף."

"אוקיי, אני אעשה זאת, משככי הכאבים עזרו, אני מרגישה קצת יותר טוב. תודה על העזרה, מורן וסליחה שנפלתי עליך ככה." אני קמה ולוקחת את התיק שלי.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שואל אותי במבט מופתע.

"הביתה כמובן, לנוח. אני משוחררת לא?"

"את משוחררת אבל את לא חוזרת הביתה, המשמרת שלי הסתיימה, אני כאן מהלילה, אנחנו נוסעים אליי."

"מורן, אין סיבה שאני אבוא אליך, אני אסע לבית שלי לנוח, אל תדאג, אני ילדה גדולה." אני עונה לו בחוסר נוחות. כמובן שאני לא מתכוונת באמת לחזור הביתה, עכשיו שיש לי כסף משלי, אני מתכוונת לקחת חדר בבית מלון באזור ולהיעלם מהרדאר של כולם לתקופה מסוימת.

"עדן, אל תזלזלי באינטליגנציה שלי, את מכירה אותי יותר טוב מהרבה אנשים. ברור לך שאני מבין מה קורה כאן ומאיפה הפציעות. אני לא מבקש ממך כלום ולא מתכוון ללחוץ עליך להיפתח בפניי, את לא חייבת לי תשובות, אבל אני לא עוזב אותך לבד, אפילו לא לרגע.

אנחנו נוסעים אליי ואל תנסי אפילו להתווכח איתי, כי אני לא אוותר."

איתן – טיפול באמנות – פרק א

פרק א

 

מורן, גיל עשרים ושמונה

"גן עדן, תישעני אחורה." זה הכינוי שלי בשבילה כשאנחנו במצב טוב, כשאנחנו בריב זה 'גיהינום'.

עדן צוחקת ונופלת אחורה על הספה, כרגיל לא החזקנו מעמד עד לחדר השינה. ברגע שהיא נכנסה לדירה שלי עם השמלה האדומה האהובה עליי, לא יכולתי להתאפק.

התלתלים החומים הפרועים שלה מונחים סביבה כמו הילה סקסית והעיניים הירוקות מרוכזות בי, מחכות לצעד הבא.

אני זז אחורה, נשען על הברכיים ומתחיל להרים את השמלה שלה באטיות, חושף חוטיני מתחרה שחורה. חבל שהיא משקיעה כל כך בהלבשה תחתונה, אין לי טיפת הערכה לזה, מבחינתי זה רק מכשול בדרך למטרה.

אני מסיר את החוטיני בעדינות ומרגיש את הרטיבות שבו, הריח שלה עולה אליי ואני כמו מסומם, מכור לכל דבר שקשור אליה.

אין לי סבלנות להמשיך להפשיט אותה, המטרה קוראת לי ואני גרוע בדחיית סיפוקים. אני מתמקם על הבטן בין הרגליים שלה וטועם את הממתק האהוב עליי, אין דבר שאני אוהב יותר מלרדת לה. התגובות שלה מטריפות אותי, היא לא מסתירה כלום, כל גניחה וצעקה ממלאות אותי באנרגיה, אני יכול להישאר כאן לנצח.

"מורן, הלשון שלך… אני מאוהבת בלשון שלך…" אני מכניס את הלשון שלי לתוכה והיא מתכווצת, מזיזה את האגן שלה בתנועות מעגליות. אני מוצץ את הדגדגן שלה, את השפתיים והרטיבות שלה ממלאת אותי, הטעם שלה… פאק הטעם שלה… זה אף פעם לא מספיק.

"עוד מורן, עוד… אני גומרת!" אני לא עוצר, לא מפסיק עד שהרעידות שלה נרגעות, עד שהיא מוטלת אחורה באפיסת כוחות… ואז אני מתחיל שוב.

 

מורן, הווה

"אז, עד מתי נמשיך ללכת לתערוכות של האקסית שלך, מורני? לא נמאס לך להתעלל בעצמך?" שני שואלת אותי כשאנחנו נכנסים למבנה. עד לפני כמה חודשים שירה, ארוסתו של אביתר, היתה בת הזוג הקבועה שלי לתערוכות האלה אבל עכשיו שהחתונה כל כך קרובה, אני מציק לה פחות ואלינה ושני ממלאות את מקומה.

"אני לא מתעלל בעצמי, בסך הכל מכבד מישהי שהיתה פעם מאוד חשובה לי." אני משקר במצח נחושה.

"אהמ.. אמין. מורן, אני אומרת את זה כי אני באמת אוהבת אותך אז תפסיק לזיין לי בשכל. זאת כבר התערוכה החמישית שאני מלווה אותך אליה, כן, עדן מאוד מוכשרת ואני באמת נהנית, אבל ראינו הכל, כמה פעמים. אתה הולך לתערוכות האלה כי אתה רוצה לראות אותה, כי אתה מקווה למשהו… לא יודעת למה, אולי לגרום לה לקנא? יש סיבה שאתה מגיע איתי ולא עם אחד החברים או האחים שלך. אבל היא אישה נשואה, זה לא בסדר, קשה לי לתמוך בך כשאתה עושה משהו שיכול לסכן חיי נישואין של מישהי, כי אני רואה גם את המבטים שלה. אם אתה רוצה לגרום לה לקנא, אז אתה מצליח."

המונולוג שלה משמח ומבייש אותי בו זמנית. כן, אני רוצה לגרום לעדן לקנא, אני רוצה לפגוע בה, לגרום לה להתחרט על ההחלטה שלה, על העזיבה שלה. אבל שני צודקת, היא אישה נשואה ואני משחק באש.

"אני לא יכול לשלוט בזה שני, אני לא מצליח לעצור את עצמי. ברגע שאני יודע שיש לה תערוכה, אני חייב להגיע, אני חייב לראות אותה. אני יודע שהיא עשתה את הבחירות שלה ושהיא אישה נשואה עכשיו, אבל כנראה שחלק ממני תמיד יקווה להזדמנות שניה."

"מה אתה רוצה שיקרה? אתה רוצה שהיא תעזוב את בעלה בשבילך?" כן, חד משמעית.

"אני לא יודע, אני לא יודע מה אני מקווה שיקרה."

"ולמה אתה מגיע דווקא איתי? למה לא עם אחד החברים הגברים שלך?"

"את יודעת למה, את יודעת איך את נראית וכן, אני רוצה לפגוע בה."

"לפחות אתה כן. טוב, אנחנו כבר כאן אז בוא נעשה את הסיבוב הקבוע, אבל אני לא מבטיחה שאני אמשיך להגיע איתך."

"ממתי המוסר שלך עובד? ממתי אכפת לך מאנשים בכלל?" אני שואל אותה חצי בצחוק וחצי ברצינות, שני סניגורית של הפושעים הכי מתועבים בסביבה וזה ידוע שהיא נולדה בלי מצפון.

"טוב, תפסת אותי, לא באמת אכפת לי מחיי הנישואין שלה, מצדי שתהיה איתך ועם בעלה בו זמנית. המבט שלה מפריע לי… אתה פוגע בה, רואים שכואב לה כשהיא רואה אותך, בייחוד עם בחורה לצדך.. ועוד מישהי מהממת כמוני."

היא מסיימת בשחצנות הקבועה שלה והולכת לבר, ללא טיפת הומור, אלא בידיעה מוחלטת שהיא נראית מדהים. הלוואי שהמראה שלה היה עושה לי משהו, הלוואי שהייתי נמשך אליה אבל אין בינינו כלום, לא היה ולא יהיה. אני של עדן מאז שאני זוכר את עצמי.

 

עדן

לקח לי הרבה שנים לפרוץ לתודעה בתור אמנית.. 'אמנית', מילה כל כך פלצנית אבל היא טומנת בתוכה את מי שאני, בלב ובנפש. צילום, פיסול, ציור, אני עושה הכל מגיל קטן מאוד ובעשור האחרון נתתי את כל כולי בשביל הפריצה הזאת.

אמנם אני רק בת עשרים ושמונה והרבה אמנים אחרים מחכים להזדמנות יותר שנים ממני, אם בכלל ההזדמנות הזאת מגיעה, אבל בערך מגיל עשרים אני לא עושה כמעט כלום חוץ מלעבוד, לקדם את עצמי, לחתור למטרה.

אני מסתובבת בין האנשים שהגיעו לתערוכה שלי, מחייכת, עוצרת לשיחות חולין, מצטלמת ובעיקר מוכרת את עצמי, עד שאני רואה את מורן ועורכת הדין שלו.

הכרתי אותו כשהשתחררתי מהצבא, יצאתי לחגוג את השחרור עם כמה חברות בפאב השכונתי והוא היה שם עם עמית, אח שלו. הם משכו את תשומת ליבן של כל הנשים וכמובן של החברות שלי. היה ברור שהם אחים, אי אפשר להתעלם מהדמיון ביניהם, אבל מורן בלט בעיניי, משהו במבט החצי משועשע חצי משועמם, עשה לי את זה.

עמית נראה מאוד רציני, הוא סקר את הסביבה שלו ונראה כאילו הוא קולט את כולם, את המחשבות שלהם, את הכוונות שלהם, נשים לא מיהרו להתקרב אליו.. אבל לא למורן, שתי בחורות יפיפיות פלרטטו איתו ולא יכולתי להסיר ממנו את העיניים.

כשהייתה הפוגה קלה בהערצה סביבו, ניגשתי לבר להזמין בירה, נעמדתי לידו ונשענתי עליו קצת, למרות שהיה מספיק מקום לכולם.

"אם צפוף לך את יכולה פשוט לשבת עליי בזמן שאת מחכה לבירה שלך." זה היה משפט התחלה לא מוצלח במיוחד, אבל ניצלתי את ההזדמנות ולהפתעתו הרבה, התיישבתי עליו. הוא התחיל לצחוק מההתנהגות שלי וזה היה דיל סגור מבחינתנו, אי אפשר היה להפריד בינינו מאותו רגע.

הוא היה בן עשרים ושש, סופר חכם, מחונן, באמצע לימודי רפואה ומבחינתי העולם סבב סביבו. נפגשנו כל יום, אפילו שהלימודים שלו והעבודה שלי היו כל כך תובעניים, מצאנו את הזמן להתראות, גם אם זו היתה שעה אחת ביממה, ככה זה נמשך שנתיים.

ואז השעה ביממה הפכה לשעה ביומיים.. שלושה.. ההתמחות שלו דרשה ממנו כל רגע פנוי, הוא היה עמוס ומותש ולא היה לו זמן בשבילי.

בדיעבד אני מבינה שהייתי ילדה, לא התחשבתי בו, באילוצים שלו, הרגשתי שהוא כבר לא מתרגש ומתלהב ממני, שהתשוקה שבערה כל כך חזק דועכת. עזבתי אותו בהתקף טנטרום של ילדה מפונקת שקיבלה יותר מדי וזאת הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי.

הקשר נותק לכמה שנים, הכרתי את ניר, בעלי והשאר כמו שאומרים, היסטוריה.

עכשיו הוא ניצב מולי, יפיפה וסקסי כמו שהוא היה תמיד, הוא גבוה וחטוב, הזיפים שעל פניו הופכים פנים כמעט יפות מדי לגבריות ומסוקסות. שני איתו שוב, קיוויתי שהיא תהיה זמנית כמו הבחורות הקודמות שהוא הגיע איתן, שירה ואלינה, כן אני זוכרת את השמות שלהן, אבל לצערי היא מתמידה.

שני אלקובי, קראתי עליה וראיתי אותה כמה פעמים בחדשות, עורכת הדין של כל המי ומי בעולם הפשע, אני מופתעת שהוא יוצא עם מישהי כל כך חסרת מצפון. טוב, כשאני מסתכלת עליה אני לא באמת מופתעת, היא מדהימה. העור שלה שזוף, חלק ומבריק, השיער ארוך וצבוע לבלונד פלטינה, היא רזה והחזה שלה גדול.. איך אפשר לסרב למישהי כזאת. עורכת דין ורופא, הזיווג המושלם.

משגע אותי שהוא מגיע לכל התערוכות שלי, הזמנתי אותו רק לראשונה, למרות שלא היינו בקשר, היה לי חשוב שהוא יגיע והנחתי שהוא נשוי גם. שהוא יגיע עם אישה ממוצעת וחביבה, שמנמנה.. נמוכה… אבל לא, הוא מגיע עם כוסיות דקיקות ומוצלחות.

למרות שאני רוצה להסתתר מהם, זה בלתי אפשרי ואני חייבת להוכיח לו שהנוכחות שלו לא מערערת אותי ושאני לא סופרת את בנות הזוג שלו, אפילו שהן גורמות לי להרגיש לא מספיק טובה.

אני ניגשת אליהם בביטחון מזויף וחיוך קצת מתנשא, שני מחייכת אליי בנחמדות מתסכלת ומורן בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, הוא תמיד אהב אותי באדום.

"הי חברים, אני שמחה שהגעתם." אני אומרת ונותנת לשניהם נשיקות מאולצות על הלחי.

"עדן, אני יודעת שכבר אמרתי לך את זה בתערוכה הקודמת, אבל אני פשוט מאוהבת ביצירות שלך, את כל כך מוכשרת, זה תענוג לעיניים." כוס אימא שלך!!! למה את נחמדה כל כך?! בת זונה.

"תודה רבה, שני, אני מאוד מעריכה את זה. זה מדהים בעיניי שאנשים באמת מגיעים לתערוכות ואוהבים את היצירות שלי, זה מקור גאווה עצום." אני עונה לה בכנות.

"אני בטוחה, את גאה ובצדק. יש תצלום שחור לבן יפיפה שראיתי בחדר הצמוד שאני אשמח לרכוש." נו את לא אמתית.

"באמת?"

"כן, למה לא? אני לא מחמיאה לך סתם, את באמת מוכשרת מאוד." טוב, די, אני לא יכולה לשנוא אותה.

"תודה רבה, שוב, תראי לי מאוחר יותר את התצלום ואני אדאג למחיר מיוחד ושיארזו לך אותו."

"מעולה, טוב אני אתן לכם לקשקש בפרטיות, אני רואה קולגה שלי ליד תערוכת הפסלים, אלך להגיד שלום." היא אומרת עם חיוך סקסי והולכת, משאירה אותנו לבד. או שמורן לא סיפר לה על העבר שלנו, או שיש לה כל כך הרבה ביטחון שהיא פשוט לא סופרת אותי ולא חוששת להשאיר את חבר שלה עם חברה שלו לשעבר.

"היא צודקת, את באמת מאוד מוכשרת, עדן, אני גאה בך." הוא אומר לי בטון מהורהר וקצת מלנכולי.

"תודה, אני שמחה שאתה מגיע לתערוכות, הזמנתי אותך בפעם הראשונה כי באמת היה לי חשוב שתהיה חלק מהשמחה שלי. היית שם בערך מהרגע הראשון ורציתי שתראה אותי קוצרת את הפירות." אני אומרת לו ואנחנו משתתקים, מה יש עוד לומר? אני לא רואה את עצמי שואלת אותו מה שלומו ומתנהגת כאילו אנחנו ידידים ותו לא. חלק ממני לא רוצה לדעת מה שלומו, אני לא רוצה לדעת שטוב לו בלעדיי, שהוא המשיך הלאה והחיים שלו יפים יותר כשאני לא חלק מהם.

"מה שלום ניר? אני לא רואה אותו בתערוכות." הוא מפתיע אותי עם השאלה שלו, לא שהוא יודע את השם של בעלי, אלא שהוא שם לב לחסרונו.

"הוא מאוד עסוק ואמנות זה לא הקטע שלו." אני עונה את התשובה האוטומטית, אף אחד לא צריך לדעת מה באמת קורה בזוגיות שלי, בטח שלא מורן.

"זה לא הקטע שלו?? את אשתו, זה לא באמת משנה שאמנות לא מעניינת אותו, לא ראיתי אותו באף תערוכה." הוא אומר לי בכעס ואני מתעצבנת בתגובה, אין לו זכות להתערב בכלל.

"מורן, אנחנו לא בקשר כבר שנים ואתה בטח שלא אחי הגדול, היחסים שלי עם בעלי הם לא עניינך." אני אומרת לו בטונים קרים ואני רואה שהוא רק מתעצבן יותר, אבל הוא שותק. אני חושבת שהוא למד לשתוק כשהיינו ביחד, בהתחלה רבנו המון, כל ריב היה הופך לקולני, האופי הטמפרמנטי שלי היה גורם לי להשליך חפצים ולרסק צלחות. הייתי גוררת אותו אחריי לעימותים סוערים, עד שנמאס לו, עד שהוא הפסיק לריב איתי, הפסיק לענות ולהגיב לגחמות שלי.

"את צודקת, זה לא ענייני." הוא אומר ברוגע ומתחיל ללכת לכיוונה של שני.

"למה אתה מגיע לכל התערוכות שלי, מורן?" אני שואלת את השאלה שבוערת בתוכי כבר כמה חודשים. "ציפיתי לך בפעם הראשונה, ידעתי שתגיע כי זה מי שאתה, אתה תומך ומכבד, אבל למה אתה ממשיך?"

"אמנות זה 'הקטע שלי'." הוא אומר לי בזלזול.

"לא זה לא, אל תשכח שאני מכירה אותך יותר טוב מהרבה אנשים. למה אתה כאן? למה איתה?" אני שואלת אותו ומסמנת לכיוונה של שני שצוחקת עם חבורה של גברים שבוהים בה כאילו היא אחת מיצירות האמנות בתערוכה.

הוא לא עונה, אני רואה שיש לו הרבה מה לומר, הוא מסתכל עליי בתסכול ואני מאמינה שאם הוא היה מרשה לעצמו להיות כן, אז הוא היה מטיח בי לא מעט מלים פוגעות. אבל הוא שותק, שוב, כמה שנאתי את השתיקות שלו.

"מורן? היי מה אתה עושה פה?" הדר, בת דודה שלי ניגשת אליו ומחבקת אותו לשלום. הוא פונה אליה בחיוך ידידותי ומנשק אותה במצח. מאיפה הם מכירים?!

"עדן היא חברה ותיקה, מה את עושה פה?" הוא עונה לה בקלילות מעצבנת.

"עדן בת דודה שלי, לא יצא לי להגיע לתערוכות הקודמות והפעם לא ויתרתי, הגעתי ישירות אחרי העבודה." היא עונה לו בחיוך ומסתובבת אליי, עוטפת אותי בחיבוק חם ואוהב.

"הי בובה, אני שמחה שהגעת. אז מאיפה אתם מכירים??" אני מקווה שההלם שלי לא שקוף מדי.

"סיפרתי לך על סלון היופי שאני עובדת בו, אז גיסתו לעתיד היא הבוסית שלי, אלינה." אלינה, גיסתו לעתיד, מה הסיכוי שזאת אותה אלינה..?

"אלינה? הבחורה שליוותה אותך לתערוכות הראשונות שלי?" אני שואלת בתמימות מזויפת והוא מחייך אליי במבט מבין עניין.

"כן, היא מאורסת לאיתמר." הוא עונה לי ואני מתמלאת תקווה מטופשת שאולי גם שירה ושני קשורות לאחים שלו, אלוהים יודע שיש שם מספיק אחים.

"גם שירה מאורסת לאחד האחים שלך?" אני שואלת כאילו בצחוק.

הוא צוחק ומסמיק מעט במבוכה. "האמת שכן, שירה מאורסת לאביתר, הם מתחתנים בעוד שבועיים." יש אלוהים!

אני לא מצליחה להסתיר את הסיפוק שלי. "ושני??"

"לא, שני לא קשורה לאף אחד מהאחים שלי." אאוץ'.

 

מורן

הדר הספרית היא בת דודה של עדן, עולם קטן, או יותר נכון, מדינה קטנה. אני לא יודע למה החדשות האלה משמחות אותי כל כך, זה לא שזה באמת משנה משהו. אבל חלק אופטימי בי מקווה שהדר תהיה אשת הקשר שלי לעולם המסתורי של עדן.

"אז, הדר בת דודה של עדן, מעניין." שני אומרת לי בנסיעה חזרה.

"כן, צירוף מקרים." אני עונה לה בנונשלנטיות מזויפת שהיא מזהה מיד. היא מתחילה לצחוק אבל לא אומרת יותר שום דבר בנושא.

"אתה בא איתי לאלינה?" היא שואלת כשאנחנו נכנסים לקריה.

"איפה איתמר?"

"עובד ומשעמם לה, יאללה תבוא, מה יש לך לעשות?" צודקת, מה כבר יש לי לעשות, זה לא שיש לי חיים מחוץ לבית החולים.

"כן, אני אעלה לכוס קפה."

אנחנו נכנסים לבית ומגלים שם גם את שירה, שני מעדכנת את שתיהן במאורעות הערב בזמן שאני מכין לעצמי כוס קפה. הפכנו לחברים טובים בשנה האחרונה, האחים שלי צוחקים שאני הידיד ההומו שלהן אבל זה לא מפריע לי, גבר חכם יודע שאין דבר יותר טוב מידידות, בייחוד כשאתה מנסה להיכנס לראש של אישה.

"אז מה התוכנית, מורן? אתה בערך הבן אדם הכי עסוק שאני מכירה אבל טרחת כבר ללכת לתשע תערוכות שלה… אני בטוחה שיש לך מטרה. אז יאללה, שתף אותנו." שירה אומרת לי עם חיוך ערמומי, מתאים לה לעקוב בדיוק אחרי מספר התערוכות.

אני יכול להמשיך להכחיש, לשקר ולהמציא תירוצים, אבל שלושת הנשים האלה יכולות ללמד אותי דבר או שניים על שמירת סודות ותככנות, אין מנוס.

"אני רוצה אותה. משהו מסריח ביחסים עם בעלה, יש שם איזה סוד שהיא מסתירה ואני מתכוון לגלות אותו, להפריד ביניהם ולהחזיר אותה אליי."

איתן – כאב יפהפה – פרק ח

אלינה

הוא הבטיח לעידן, הוא רוצה שכבר הלילה נעשה סשן ב"מפלט" עם עידן. המחשבות שלי משתוללות, תחושות שונות מתערבבות לי בבטן ואני בטוחה שאיתמר מזהה אותן על המבטים שלי.

"אלינה, לפני כמה רגעים ביקשת ממני 'בלי סודות', אז בואי נמשיך עם זה, תגידי לי מה את מרגישה וחושבת."

"אני לא יודעת, אני רוצה לכעוס עליך שקבעת משהו בלי לשאול אותי, אתמול היה בסך הכל הלילה הראשון שלנו ביחד."

"אבל את לא כועסת עליי, את רוצה אבל את לא… למה?" הוא שואל אותי עם מבט רציני למרות שאני בטוחה שהוא יודע מה התשובה.

"כי אני רוצה את זה."

הוא מהנהן פעם אחת עם הראש. "כי את רוצה את זה."

"איך ידעת? איך ידעת שאני לא אריב איתך ואעשה לך סצנה? הרי זו הסיבה שעזבתי אותך בעבר."

"לא ידעתי, לקחתי סיכון מחושב. את לא אותה נערה בת שמונה עשרה, יש לך שנים של ניסיון כסאבית, אני מניח שיש לך ניסיון עם מפגשים מיניים מרובי משתתפים וראיתי הרגע איך הגבת לעידן. לא באמת קבעתי משהו הלילה ובטח שלא הבטחתי לו כלום, ההחלטה שלך, היא תמיד היתה שלך. את יודעת טוב מאוד שהשליטה היא תמיד בידיים של הסאב, אבל ראיתי איך הסתכלת עליו, ראיתי את הפטמות שלך מזדקרות מהמבט שלו. את רוצה את זה, את רוצה את שנינו ואני די בטוח שאת רוצה את זה לא מעט שנים."

כן, אני רוצה את זה מהרגע שנכנסתי באמת לעולם הבדס"מ, מהרגע שגיליתי את עצמי כסאבית, שגיליתי את החוקיות, את הכבוד ההדדי והאמון. מחשבות על איתמר ועידן לא עזבו אותי, הם כיכבו בכל הפנטזיות שלי ולפעמים גם בחלומות כחולים שהתעוררתי מהם רטובה ועל סף אורגזמה.

בגיל שמונה עשרה ההצעה שלו זעזעה אותי, הוא אזק אותי פעם אחת למיטה וחשבתי שאני יודעת מה זה בדס"מ… איזו בדיחה.

הרבה השתנה מאז, למדתי המון, גדלתי והתפתחתי כאישה וכנשלטת, אני רוצה את זה.

"אתה יודע שאין לי רגשות אליו, נכון? אתה יודע שאני מאוהבת בך, מאז ומתמיד." אני מרגישה את הצורך להדגיש את זה, להבהיר את הכוונות שלי.

"את לעולם לא תצטרכי להסביר את עצמך בפניי, אלינה, אנחנו באים מאותו עולם, אני מבין את הדרך בה המוח שלך עובד כי שלי עובד בדיוק אותו דבר. אני יודע מה עידן בשבילך, בשביל שנינו, הוא דום שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות שיעזור לנו להגשים פנטזיה."

"ולכל בחורה יש לפחות פנטזיה אחת על תאומים זהים." אני אומרת לו בקול סקסי ומלטפת לו את הפנים.

"כמובן, לכל בחורה…."

 

איתמר

ההודעה מגיא כמעט גורמת לי לבטל את הכל. "רון נצפה ליד 'המפלט', אני אהיה שם הלילה, תמשיך בתוכניות שלך כרגיל. הנושא בטיפולי."

אני דואג לאלינה, אבל אני דואג גם לשאר הלקוחות במועדון, בתור מנהל האבטחה זה התפקיד שלי לדאוג שאנשים כמו רון לא יכנסו ואני מתקשר ליואב לספר לו הכל, להזהיר אותו שאולי יהיו בעיות הלילה.

"הוא לא יכנס למועדון, תהיה בטוח, אבל גיא אומר שהוא באזור, אז אני מצפה להתקלות איתו בחוץ."

"איתמר, אני סומך עליך ועל האחים שלך, אם אתה אומר שהוא לא יכנס למועדון שלי ושאתם יכולים לטפל בנושא בחוץ מבלי לסכן את הלקוחות, אז מבחינתי אין מה לדון בזה יותר." יואב אומר לי בטונים הרגועים הקבועים שלו, הוא סומך עלינו, הוא יודע שלעולם לא נזלזל בעבודה שלנו או בחיי אדם.

"אז אתה מביא הלילה את אלינה לסשן איתך ועם עידן? אחרי כל השנים האלה?"

"כן, זה הזמן." אני עונה לו בידיעה מוחלטת שזו האמת ושאני עושה את הדבר הנכון.

"היא יודעת על גיא?"

"לא, היא יודעת שהוא מטפל בנושא ושהוא יהיה באזור, אבל היא לא יודעת על הקשר שלו לכאן. היא גם עדיין לא ראתה אותו מאז שהיא חזרה."

"אם כך, מצפה לה הפתעה." הוא אומר בטון משועשע ומעצבן ומנתק. כן, מצפה לה פאקינג הפתעה.

עידן הקפיץ לי בגדים ללילה בזמן שאלינה היתה במקלחת ואני מחכה לה בסלון לבוש בג'ינס וטי-שירט שחורים, הצבע הקבוע שלי למשחקים.

אני מסתובב כשאני שומע אותה יוצאת מהחדר והמראה שלה מטריף אותי, היא לובשת שמלת מיני אדומה, קצרה עד גיחוך. השיער הארוך שלה פזור והעיניים החתוליות שלה מודגשות בפסים שחורים, נעלי עקב גבוהות מקרבות אותה קצת יותר לגובה שלי, למרות שזה לא באמת משנה, היא תחלוץ אותן בסשן.

"את נראית מדהים." אני אומר לה ולא מסתיר את ההערכה שלי, היא סקסית ונשית, החזה שלה מלא ועגול והשמלה לא מסווה את העובדה שהיא בלי חזיה.

"תודה, גם אתה." היא אומרת לי ומנשקת אותי, מכניסה את הלשון החמה שלה לתוך הפה שלי ואני מתפתה לזיין אותה כאן ועכשיו, לשכוח מ"המפלט" ומהמשחקים, לשכוח מעידן ומהפנטזיות שלנו.

אני חופן את השדיים שלה וצובט לה את הפטמות עד שהיא גונחת. "את לובשת תחתונים, סאבית?"

"כן, לא אמרת לי אחרת."

"אז אני אומר עכשיו, תעיפי אותם."

היא לא מהססת אפילו לרגע ומורידה אותם.  כשהם תלויים מהאצבעות שלה, היא מושיטה לי אותם עם חיוך ואני מכניס את פיסת התחרה הקטנטנה לכיס שלי.

אני מפשק לה את הרגליים עם הברך שלי ומעביר שתי אצבעות על הרטיבות שלה. "כל זה בגלל נשיקה?" אני שואל בציניות. "או שזה בגלל אחי?"

"גם וגם…וגם." היא עונה ומביטה ישירות לתוך העיניים שלי בביטחון, כן, היא לא ילדה בת שמונה עשרה.

אני מכניס לתוכה את האצבעות הרטובות, עמוק, עד שהעיניים שלה נעצמות ולוחש לה באוזן. "תזיזי את התחת הסקסי שלך לפני שאני מבטל הכל ומזיין אותך על הרצפה."

 

אלינה

הייתי בהרבה מועדוני פטיש בארץ וגם בחו"ל אבל תמיד שמעתי ש"המפלט" הוא מקום מיוחד, אקסקלוסיבי ומקצועי.

הכניסה היא לחברי מועדון בלבד או לאורחים של חברי מועדון שעברו סינון ובידוק ביטחוני. עלות דמי המועדון מבטיחה משתתפים אמידים ורציניים מאוד, הבידוק הביטחוני מבטיח משתתפים איכותיים ואמינים.

המועדון עצום והכניסה אליו היא דרך מעלית שנפתחת בחניון פרטי, אין בה כפתורים והיא פועלת רק כשאיתמר מעביר כרטיס חבר באחד החריצים.

הלובי נראה יחסית פשוט ויושבת בו מארחת יפיפייה שמקבלת אותנו עם חיוך מזמין.

"ערב טוב מאסטר איתמר, החדר השחור מוכן עבורך." היא פונה אליו ואליו בלבד, היא אפילו לא מסתכלת עליי. זה לא אישי ואני לא נעלבת, אלה החוקים, אני הסאבית ולאף אחד אסור לדבר איתי ללא אישורו של אדוני.

היחידים שיכולים לפנות אליי הם דומים שקיבלו מאיתמר אישור מראש.

לפני הכניסה יש תאים עם מנעולים וכמה סאבים מתפשטים מולם, הם מכניסים את הבגדים שלהם פנימה בזמן שהדומים שלהם נועלים אותם ולוקחים את המפתחות, אני מבינה שקוד הלבוש הוא עירום מלא.

"אלינה, אני עדיין לא רוצה שתתפשטי, רק תחלצי את הנעליים ושימי אותן באחד התאים."

אני פועלת לפי ההנחייה שלו ללא היסוס וללא שאלות. הוא נועל את התא עם הנעליים שלי בפנים ומכניס את המפתח לג'ינס שלו, לכיס בלי התחתונים שלי.

"מה מילת הביטחון שלך?"

"אדום, אדוני."

"את לא זזה ממני הלילה, את לא מגיבה לאף פניה אליך בין אם זה סאב או דום, היחידים שקיבלו ממני אישור הלילה לדבר איתך הם עידן ויואב הבעלים של המועדון. היחיד שקיבל אישור לגעת בך הוא עידן. האם אני ברור?"

"כן, אדוני."

הוא לא אומר לי להשפיל מבט, אין עליי קולר והוא לא מצפה ממני ללכת מאחוריו. הוא לוקח את היד שלי ומושך אותי לצדו דרך דלתות הכניסה.

וואו. הלובי הצנוע הוא ניגוד מוחלט לשפע שניצב מולי, החלל ענקי ומחולק לאזורים שונים שאני לא יכולה לראות מכאן.

אנחנו נכנסים פנימה והאורות הסגולים מעל עמדות הבר נותנים למקום מראה אפל וסקסי. אני מזהה המון פרצופים סביבי, פוליטיקאים, סלבריטאים, אנשי ביטחון, כולם כאן וחלק ניכר מהם בלבוש מינימלי, אם בכלל.

"מה תשתי, סאבית?" איתמר שואל אותי.

"מרטיני, אדוני."

"לא מגישים כאן אלכוהול, זה אחד החוקים של המקום, יואב אוסר על אלכוהול וסמים מכל סוג שהוא. הוא רוצה שהמשתתפים יהיו בשליטה מלאה ולא יסכנו אף אחד."

"זה מדהים שהוא חושב על זה בכלל." אני אומרת לו בכנות, אמנם בכל המועדונים האלה יש בדרך כלל חוקים ואבטחה, אבל מעולם לא נתקלתי בגישה כל כך אחראית כלפי כל המשתתפים.

"כן, יואב תמיד חושב על הכל." הוא אומר לי עם נימה של חיבה בקול שלו, אני מניחה שיואב הוא לא רק מעסיק אלא גם חבר.

"אז מים, אדוני."

הוא מסתובב לבר ופנים מוכרות תופסות את תשומת הלב שלי, פנים שנראות כמעט בדיוק כמו של איתמר ועידן, אבל לא. הוא גבוה יותר, שרירי יותר, צעיר יותר ו… מפחיד יותר. פאק, גיא.

לזה איתמר התכוון כשהוא אמר שהוא מזמן לא אותו נער בן שש עשרה שאני זוכרת, אין במבט שלו שום זכר לגיא שהכרתי. הנער הביישן והמופנם הפך למשהו אחר, משהו שאני עדיין לא מצליחה להבין, או שאולי אני לא רוצה להבין.

העיניים שלו מפחידות אותי, ההליכה שלו מפחידה אותי, אין ספק שהוא מרגיש בנוח כאן ואני בטוחה שהוא גם דום, אבל משהו בערנות שלו מעורר את החשד שלי, נראה שהוא סוקר את הסביבה, מחפש מישהו.

המבטים שלנו מצטלבים ואני קופאת, יש בי את הרצון לגשת אליו ולחבק אותו, אבל חלק לא קטן ממני נרתע ממנו, הוא לא נראה כמו מישהו שמקבל חיבוקים בשמחה. אני לא יכולה לא להגיד לו שלום, אני לא יכולה לא לגשת אליו, זה גיא! אנחנו משפחה.. אני מתחילה ללכת לכיוונו והמבט שלו משתנה, נראה שהוא מרגיש לא בנוח והוא מסתכל לכיוון איתמר.

"גיא, תראה אותך, אתה נראה כמו האח הגדול במשפחה." אני אומרת לו בצחוק ומחבקת אותו סביב המותניים, שזה בערך הגובה שלי לידו.

רק אחרי כמה רגעים אני מבינה שהוא לא מגיב ולא מחבק אותי בחזרה.

"גיא?" אני שואלת בבלבול ולוקחת צעד אחורה. הוא לא מסתכל עליי, העיניים שלו מרוכזות בנקודה מאחוריי. אני מסתובבת במהירות ורואה את איתמר מסתכל עליי במבט רציני.

"את קיבלת הנחייה ברורה, סאבית, מאוד מאכזב ששכחת אותה בתוך פחות מחמש דקות."

פאק, הוא כועס עליי, הייתי צריכה לבקש רשות ממנו לפני שניגשתי ככה לדום אחר, אפילו שזה אח שלו.

אבל למה בעצם הוא לא נתן לגיא רשות לדבר איתי הערב? למה רק עידן ויואב?

"אני מצטערת אדוני, ראיתי אותו והתרגשתי, הנחתי שלא ידעת שהוא כאן ובגלל זה לא הבהרת לי שהוא יכול גם לדבר איתי."

"אל תניחי הנחות, אני יודע טוב מאוד מתי האחים שלי נמצאים כאן, זה התפקיד שלי לדעת." המבט הרציני שלו עובר לגיא, הוא מהנהן עם הראש שלו פעם אחת וגיא הולך.

מה לעזאזל קורה כאן?!

"מעבר לזה שהבהרתי לך בדיוק מי יכול לדבר איתך, היחידים שיכולים לנסות הם דומים אחרים וגם זה דרכי. גיא לא דום."

"מה? אז למה הוא כאן? חשבתי שאמרת שרון לא יכול להיכנס למועדון, שגיא יתצפת בחוץ. איך גיא נכנס בכלל למועדון אם הוא לא דום?"

"הוא נכנס עם כרטיס חבר המועדון שלו כמובן."

"אדוני, אני לא מבינה כלום ואתה לא בדיוק מקל עליי." אני אומרת לו בחוסר סבלנות, אין לי עצבים לשיט הזה עכשיו, אני חייבת להבין.

"גיא סאב." מה?

גיא סאב. גיא סאב…. לא, לא משנה כמה פעמים אני אומרת את זה בראש שלי, זה פשוט לא נקלט. גיא סאב! ההר אדם הזה סאב? מי לעזאזל מסוגלת לשלוט בו? למי יש בכלל אומץ לנסות?!

"ערב טוב, סשה." איתמר פונה לדומית בלונדינית מהממת שנעצרת לידינו.

"ערב טוב, איתמר, הייתי חייבת לגשת ולהחמיא לך על הסאבית היפיפייה שלך, מעולם לא ראיתי אותה כאן, היא חדשה?"

"היא חדשה כאן, אבל לא בחיי. אלינה שלי כבר מעל לעשור." הוא עונה לה בנועם כאילו שהוא לא זרק לי כרגע פצצה. אני לא מצליחה להתאושש מהגילוי והשיחה שלהם נבלעת עם המוזיקה ברגע.

גיא סאב, זה פשוט הזוי.

"אלינה, תכירי את סשה, היא אחת הדומיות הוותיקות ב'מפלט' וחברה מאוד טובה שלי, את יכולה להגיד לה שלום."

"נעים מאוד." אני אומרת לה בנימוס, אני לא מעזה לפנות אליה בשם הפרטי שלה, אמנם היא חייכנית ונחמדה, אבל היא עדיין דומית.

"נעים גם לי, אלינה, אין ספק שמחכה לך לילה מעניין." היא אומרת עם חיוך והולכת.

איתמר מסתובב בחזרה אליי ומסתכל עליי ברצינות. "סאבית, תתאפסי על עצמך, את לא מרוכזת וזה מתכון לצרות. כן, גיא סאב, כן, זה מוזר לכולנו, תהיי בטוחה. רק אני ועידן יודעים ואני מצפה ממך לשמור על זה בסוד. הוא כאן הערב בשביל לטפל ברון ולא בשביל לשחק, הוא עושה סיבובים בתוך המועדון ויש לו צוות בחוץ.

תנשמי עמוק, תשתי את המים שלך ותחזרי לעניינים, אני לא רוצה להתעסק במשמעת הלילה, נשמור את העונשים לסשן הבא."

אוקיי, אוקיי, תירגעי אלינה, הוא צודק, את חייבת להתאפס על עצמך ולא לעשות פדיחות. אני שותה מבקבוק המים וממשיכה ללכת עם איתמר עד שאנחנו נכנסים לחדר פרטי, החדר השחור.

 

איתמר

הייתי צריך להזהיר אותה לגבי גיא, אמרתי לה מראש שהוא יהיה באזור כי הוא אחראי על כל הנושא של רון אבל לא הסברתי לה שקיים סיכוי שהוא ייכנס למועדון ולא הכנתי אותה למפגש הבלתי נמנע ביניהם.

אם היינו נפגשים בחוץ בוודאי שהייתי מצפה ממנה לחבק אותו ואני בטוח שגיא היה מחבק אותה בחזרה וגם היתה מתפתחת ביניהם שיחה, אבל לא בתוך "המפלט", לא כשאנחנו בתוך סצנה. הטעות של שנינו ואני מעדיף לא להתעסק בזה הלילה, אני אסביר לה הכל במפורט מאוחר יותר, עכשיו אני רוצה להתעסק נטו בהנאה.

החדר השחור נקרא כך מהסיבות הברורות ביותר, הכל שחור בתוכו, הקירות, הריהוט וגם הצעצועים, רק התאורה האדמדמה עוזרת לזהות איפה הכל נמצא. החדר מושלם בשביל אלינה, אדום זה הצבע האהוב עליה והשחור של הסביבה מדגיש את הלובן של העור שלה.

החדר גדול ויש בו כמה אזורים, הבמה המרכזית, פינת הישיבה והמיטה.

אני עוזב אותה במרכז החדר ומתיישב על כורסא שפונה לכיוונה, אני יודע מה עומד לקרות, תכננתי הכל, אבל היא לא יודעת. הניסיון שלה מונע ממנה לשאול שאלות שגם ככה לא היו נענות, היא ממתינה בסבלנות.

כשהדלת מאחוריה נפתחת, העמידה שלה נהיית זקופה יותר ולרגע היא עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה. אני מחייך אליה כשהמבט שלה חוזר אליי והיא מחייכת בחזרה. סוף סוף.

עידן נעמד מולה והיא מסתכלת עליו במבט רגוע וקצת משועשע, הוא מחייך אליה ונותן לה נשיקה קטנה על השפתיים.

"את בסדר?" הוא שואל אותה בשקט.

"כן, אדוני, יותר מבסדר."

התשובה שלה מספקת את שנינו והוא מנשק אותה שוב, הפעם לא בעדינות. הוא תופס את הפנים שלה חזק ומנשק אותה בתאווה מוחלטת, הנשיקה ארוכה ונראה שהיא נהנית ממנה בדיוק כמוהו.

כשהוא משחרר לבסוף את הפנים שלה, השפתיים שלה אדומות ונפוחות ונראה שעידן מאוד מרוצה מעצמו.

הוא תופס את תחתית השמלה שלה ומתחיל להעלות אותה למעלה, מגלה לשנינו באטיות את הגוף העירום היפיפה שלה.

הוא זורק את השמלה לצד ואלינה עומדת מולו בביטחון מלא, היא יודעת שהיא נראית מדהים והיא מרגישה בנוח עם עצמה, עם העירום שלה ואיתו.

"את כל כך סקסית סאבית, אני הולך ליהנות לכסות את העור הלבן שלך בפסים אדומים. אמנם אני רוצה להיות בתוכך כבר הרבה זמן, אבל יותר מהכל אני רוצה לשחק איתך. את רוצה לשחק איתי?"

"כן, אדוני."

"מעולה." הוא מרים את הידיים שלה ומותח אותן לשלשלאות שתלויות מהתקרה, קושר אותה במיומנות ולוקח צעד אחורה. הוא מסתובב אליי ושואל אותי עם המבט שלו, ללא מלים אם הוא יכול להמשיך, אני מסמן לו את אישורי והוא נצמד אליה שוב, מעביר את הידיים שלו על הגוף העסיסי שלה.

הידיים שלו בכל מקום, עוטפות את הצוואר שלה, לוחצות לכמה רגעים ומשחררות, יורדות לחזה הסקסי, לפטמות הוורודות. הוא צובט אותן בכח והיא גונחת. אני רואה את הראש שלו יורד באטיות עד שהשפתיים שלו נסגרות סביב פטמה זקורה והוא נושך אותה עד שהיא צועקת.

לאחר מכן הוא מרגיע את הכאב עם הלשון שלו, מלקק ומוצץ אותה עד שהיא גונחת שוב. הוא נותן את אותו הטיפול גם לפטמה השנייה ואלינה מתחילה להזיז את האגן שלה בתנועות לא נשלטות.

"אני הולך לקשור צעיף עדין על העיניים שלך, סאבית, אני רוצה שתסמכי על שאר החושים שלך הלילה." הוא אומר לה וחוסם את חוש הראיה שלה. הצעיף שחור כמו החדר והיא נראית כמו יצירת אומנות.

הוא בוחר שוט ארוך מעמדת הצעצועים ומצליף בו פעם אחת על הרצפה, מפחיד אותה בכוונה עם הרעש והיא קופצת. עידן מת על משחקים פסיכולוגיים.

"את מפחדת, סאבית?" הוא שואל אותה בקול זדוני ומתנשא.

"לא, אדוני."

"את צריכה." הוא עונה לה ברצינות מוחלטת.

עידן מצליף עוד כמה פעמים ברצפה ולבסוף כשהשוט פוגע לראשונה בבטן שלה, היא צורחת מהכאב ומההפתעה. פס אדום מופיע ישירות על העור העדין שלה ולמרות שהזין שלי עומד בערך מהרגע שנכנסנו לחדר, זה הרגע שבו אני באמת מתחיל להיכנס לעניינים.

אנחנו אוהבים להכאיב, זה לא סוד ואלינה יודעת את זה, אנחנו סדיסטים והסאביות שלנו תמיד מזוכיסטיות. למרות הצרחה שלה, אנחנו יודעים שהיא רוצה את זה, כי אלינה מזוכיסטית וכי יש לה מילת ביטחון שהיא לא משתמשת בה.

הפסים מתרבים ועידן לא עוצר, הוא מצליף בה שוב ושוב והיא צועקת וגונחת, הבטן שלה, החזה הרגליים, הכל מכוסה רצועות והירכיים הפנימיות שלה מבריקות מהרטיבות שלה, היא נהנית מכל רגע.

עידן מסתובב מאחוריה ומתחיל להצליף בגב שלה, הסבלנות שלי פוקעת ואני קם לעמדת הצעצועים. מצבטי פטמות זהובים מושכים את תשומת הלב שלי ואני מת לקשט אותה.

אני מסמן לעידן לעצור כדי שהגוף שלה יהיה יציב כשאני סוגר סביב הפטמה הראשונה את המצבט, התחושה חדשה ומפתיעה והיא גונחת בהנאה. הפנים שלה צמודות לשלי והיא מעבירה את השפתיים שלה על הלחי שלי. "את יודעת שזה אני, סאבית, גם עם עיניים מכוסות את מבדילה בינינו." אני אומר לה באהבה ועונג.

"אני תמיד אזהה אותך, אדוני, תמיד."

אני מנשק אותה בתשוקה וברגש ומחבר את המצבט השני. "את מושלמת."

המצבטים עוטפים את הפטמות שלה והיא נראית כמו אלה רומית, הגוף שלה מתוח ומכוסה פסים, היא גונחת וצועקת בזמן שעידן ממשיך לסמן אותה.

אני לוקח עוד מצבט קטן ויורד לברכיים מולה, אני מלקק אותה בתאווה ומוצץ את הדגדגן שלה לתוך הפה שלי. "את כל כך טעימה, סאבית, הארוחה החשובה ביותר ביום." אני אומר לה ועידן צוחק מאחוריה בקול, מזכיר לה שהוא עדיין כאן, צופה בי כשאני יורד לה.

אני מחדיר את הלשון שלי לתוכה והיא זזה על הפנים שלי, מתגרה בי ובעצמה. אני נותן לה נשיכה קלה וזז אחורה.

כשעידן מושך את השיער שלה בכח לצד ומנשק אותה, אני מחבר את המצבט השלישי לדגדגן שלה והיא צורחת לתוך הפה שלו. הוא לא נותן לה להסתגל לכאב, לפרוק את עוצמת התחושה בצעקה, הוא ממשיך לנשק אותה עד שהיא נרגעת. "כל הכבוד, חתלתולה." הוא לוחש לה ומנשק לה בעדינות את האף.

אני משחרר אותה בזהירות מהשלשלאות וקושר את הידיים שלה מאחורי הגב. "נעבור לשלב הבא, סאבית." אני אומר לה ומוביל אותה לכורסא שעידן כבר יושב עליה. הוא פותח את הג'ינס שלו, מפשיל את התחתונים ושם קונדום.

אני מסובב אותה עם הגב אליו ומפשק לה את הרגליים. עידן מושך אותה אחורה ומושיב אותה בזהירות עליו, חודר לתוכה באטיות והיא גונחת, מייללת, חתלתולה.

עידן בתוכה והיא זזה קדימה ואחורה, מנסה להרגיש כמה שיותר, לזרז את האורגזמה שלה אבל הוא תופס אותה חזק מהמותניים ועוצר את התנועה שלה. הוא משעין אותה קדימה לכיווני ותופס אותה עם יד אחת על הידיים הקשורות שלה.

הפנים שלה נעצרות בדיוק מול המפשעה שלי ואני כבר מוכן בשביל הפה שלה. "פה גדול, סאבית, עכשיו מגשימים את הפנטזיה האמתית."

היא פותחת את הפה ואני מכניס לתוכו את הזין שלי, הכי עמוק שאפשר בדחיפה הראשונה. במקביל, עידן מכוון את הגוף שלה קדימה ואחורה והגניחות של כולנו מתמזגות.

המחזה הפורנוגרפי משגע אותי, אני יודע עד כמה הצרכים שלנו סוטים מהנורמה, אפילו בשביל בדס"מ. שלישיות זה נושא שכיח, אבל בדרך כלל לא מעורבים בהן אחים, למרות שאנחנו ממש לא הראשונים.

אני לא יודע להסביר למה אני רוצה את זה ככה, למה אני צריך את זה והאם זה יהיה ככה תמיד. אני רק יודע שזה מה שאני רוצה עכשיו יותר מהכל ולשמחתי, זה גם מה שהם רוצים.

אלינה מוצצת אותי לתוכה בכח ובמהירות, מפעילה וואקום עם הלחיים שלה ואני מת לגמור, אני מוכן לאורגזמה כבר כמעט שעה. "היא נוזלת סביבי, איתמר, היא מוכנה." עידן אומר לי בקול מאומץ ורועד.

"תגמרי סאבית, בשביל שנינו." אני מצווה עליה והיא קופצת על עידן בהנאה כשהאורגזמה שלה פורצת, גונחת בקול וסוחטת משנינו את האורגזמות שלנו.

פאק היא מושלמת, היא מושלמת.

כשאנחנו נרגעים אני סוגר את הג'ינס שלי במהירות ומרים את אלינה לידיים שלי בזמן שעידן נפטר מהקונדום. אני מניח אותה על המיטה בזהירות ופותח את הקשר בידיים, מסיר את כיסוי העיניים.

עידן ניגש אליה בזהירות, לבוש ומסודר כאילו לא קרה שום דבר.

"חתלתולה, את מושלמת ויש לאח שלי יותר מזל משכל." הוא אומר לה ונותן לה נשיקה ארוכה ועדינה. היא מחייכת אליו, מסופקת ומנומנמת והוא יוצא מהחדר.

"תשכבי יפה שלי, צריך לטפל בסימנים על הגוף שלך ולשחרר בעדינות את המצבטים."

היא נשכבת על הגב ואני נשכב לצדה. "את יודעת שזה הולך לכאוב, אני אשתדל להקל עליך."

אם יש דבר שכואב יותר ממצבטי פטמות ודגדגן, זה השלב שמשחררים אותם.

אני משחרר בעדינות פטמה אחת ואלינה צועקת בקול ותופסת את הזרועות שלי עם הציפורניים שלה. אני מלקק אותה בעדינות עד שהיא נרגעת ועובר לפטמה השנייה, כשאני מסיים איתה, אלינה גונחת ומתנשפת, הכאב הדליק אותה שוב. מזוכיסטית.

אני מפשק את הרגליים הארוכות שלה ומתמקם ביניהן על הבטן שלי, אני מלקק אותה פעם אחת ומסיר את המצבט במהירות. הצרחה שלה מחרישת אוזניים ואני מוצץ את הדגדגן שלה בעדינות, מלקק אותו, מרגיע אותו עד שהיא מפסיקה להתפתל מכאבים ועוברת להתפתלות מהנאה. אני ממשיך לאכול אותה עד שהגניחות שלה מתעצמות והיא עומדת לגמור.

אני עולה בחזרה למעלה עד שאנחנו פנים מול פנים וחודר לתוכה בכח. "הפעם תגמרי סביבי." אני אומר לה ומזיין אותה ללא הפסקה עד שהיא מתכווצת ורועדת. כשהגוף שלה נשמט אחורה בתשישות מוחלטת, אני יוצא מתוכה וגומר עליה, בין הרגליים שלה, מסמן שוב את הטריטוריה שלי כמו אדם קדמון חסר אינטליגנציה, אני לא מצליח לשלוט בצד הפרימיטיבי הזה ואני גם לא מנסה.

אני לוקח קרם גוף ומעסה את הגוף שלה בעדינות, לא מפספס אף פינה ואף סימן, אלוהים יודע שעידן לא פספס כלום.

הסימנים רותחים ובוהקים אבל עידן מספיק מיומן עם השוט כך שהוא לא בקע את העור ולא הוריד דם. שום דבר לא קבוע, הם ייעלמו בתוך כמה ימים.. נצטרך לחדש אותם.

 

אלינה

הלילה היה מושלם, יותר מדהים ממה שאי פעם דמיינתי. הסשן לא היה ארוך במיוחד ואני יודעת שהם ריחמו עליי כי זאת הפעם הראשונה שלנו ביחד, אני כבר מצפה לפעמים הבאות.

איתמר ואני התקלחנו ביחד במקלחת שצמודה לחדר השחור, הוא ניגב והלביש אותי, סירק אותי ואפילו ייבש לי את השיער, התארגנו בעצלתיים ואנחנו יורדים עכשיו מהלובי בחזרה לחניון התת קרקעי.

"חתיכת זונה!!!!" אני שומעת את הצעקה שניה לפני שאיתמר דוחף אותי מאחוריו ומסתיר אותי מהפנים המטורפות של רון. למרות שהמבט בעיניים שלו מטריד מאוד, האקדח ביד שלו הוא הגורם לאימה שמשתלטת עליי.

"בשביל זה עזבת אותי? בשביל להיות הזונה של שני הסוטים האלה? אני רציתי להתחתן איתך, לתת לך את השם שלי ואת בחרת בזה?"

איתמר לא מגיב לו, לא אומר כלום, רק מחזיק אותי בכח מאחוריו ואני לא יודעת מה לעשות, איפה עידן? איפה גיא?

"תגידי משהו! תסבירי את עצמך!! זה מה שאת רוצה? להיות צעצוע שלהם? לעבור מיד ליד? הבנתי שיש להם עוד אחים, את מתכוונת לעבור על כולם? לתת לכולם לזיין אותך? לעשות ממך צחוק?!"

אני לא שומעת יריה, אני לא שומעת כלום כשרון נופל לאדמה ונקודה אדומה מופיעה על המצח שלו, הנקודה מתמלאת דם שזורם בכמויות על הרצפה. אני לא מצליחה לקלוט את מה שהעיניים שלי רואות.

גיא מתקרב אלינו כשהוא אוחז באקדח עם איזשהו חיבור לקנה שלו, ראיתי את זה בסרטים, משתיק קול.

"קח אותה הביתה, איתמר." הוא אומר לו בקול סמכותי ומבט מלא שליטה, שונה לגמרי ממה שראיתי במועדון. איתמר מציית לו מיד ומתחיל למשוך אותי לרכב.

אני לא מצליחה לזוז, העיניים שלי מרצדות סביב המחזה הנורא, סביב הגופה של רון על הרצפה והצוות של גיא שכבר מתחיל לעשות סדר בעניינים.

"אלינה, אנחנו צריכים לעוף מפה, המצלמות כבויות לעוד כמה דקות בודדות ותכף הן יופעלו שוב. אסור לנו להיות כאן." מצלמות?

"סשה, תיפטרי מהגופה." גיא נותן הנחייה ליפיפייה שראיתי בתחילת הערב. הם מכירים? היא נפטרת מהגופה?

הבלבול וההלם משתלטים עליי ואני מאבדת הכרה.

 

איתמר

"אלינה, ממי, תתעוררי." היא ישנה כבר כמה שעות טובות בדירה שלי, אחרי שהיא התעלפה נשאתי אותה מהר לרכב וברחתי מהזירה. היא התעוררה לכמה רגעים כשהנחתי אותה במיטה ומיד נרדמה שוב. "אלינה, את מתחילה להלחיץ אותי, תתעוררי."

העיניים הכחולות היפיפיות שלה נפקחות ואני מחייך אליה בהקלה.

"איתמר? מה קרה? מה קרה עם רון?"

"אל תדאגי לזה עכשיו אהובתי, רון כבר לא יכול לפגוע באף אחד."

"אבל גיא.. וסשה! הוא חילק לה הוראות אבל היא דומית והוא סאב.. היא תעניש אותו.." יש מצב שהיא קיבלה מכה בראש ולא שמתי לב?

"אל תדאגי לגיא, הוא יכול לדאוג לעצמו וסשה היא חלק מהצוות שלו, כשהם מחוץ ל'מפלט' הם עושים הפרדה בין התפקידים."

"אהמ.. סשה מגניבה, שתעניש אותו….." היא ממלמלת ונרדמת שוב.

איתן – כאב יפהפה – פרק ז

איתמר

"אז אתה מבין עכשיו למה התכוונתי? אנחנו מוגנים, כי אני לא יכולה להיכנס יותר להריון."

אני מניח את כוס הקפה שלי במהירות על השולחן כדי שהיא לא תישמט לי מהיד ותתנפץ על הרצפה. היא לא יכולה להיכנס יותר להיריון, בגלל ההפלה, הגרידה שהיא בחרה לעשות.

עצב וכעס ממלאים אותי, כל אחד מהרגשות נלחם בשני על דומיננטיות. אני מתיישב על הספה בדממה וקובר את הפנים בידיים שלי, העיניים שלי מתמלאות דמעות שאני לא מצליח לעצור.

אני כועס עליה, אני כל כך כועס עליה עכשיו, על ההחלטה שלה, על ההסתרה, על מה שיכל היה להיות.

אני יודע שאין לי זכות לכעוס עליה, היא עברה את כל זה לבד והיא חיה עם הידיעה הזאת שנים, מתמודדת עם הצער.

כבר אמרתי לה שלא הייתי מנסה לשנות את דעתה, שהגרידה באמת היתה בלתי נמנעת בשלב ההוא בחיינו, כך שגם הסיבוך בניתוח היה בלתי נמנע, אבל אני לא מצליח לשלוט בעצמי, אני כועס עליה.

אולי אני פשוט כועס בכללי והיא המטרה הנוחה, אני רק יודע שאני צריך ספייס.

"אלינה, אני לא יודע מה הדבר הנכון להגיד או לעשות כרגע, אבל אני חייב קצת זמן לעצמי, אני לא מצליח לעכל את כל המידע ואני מפחד להגיד משהו שאני לא אוכל להחזיר אחר כך. אני חייב ללכת."

אני לא מחכה לתגובה שלה, אני אפילו לא מסתכל עליה.

אני בורח מהדירה שלה לרחוב ושואף את האוויר הקר של הבוקר לתוך הריאות שלי, מתנשף כמו אחרי ריצת מרתון ומנסה להירגע.

אין לי שום מטרה אבל הרגליים שלי הולכות, אני צריך להיות בתנועה, אני צריך לזוז, לעשות משהו, כל דבר, רק לא לחשוב על מה שהיא אמרה כרגע.

היא לא יכולה להיכנס להריון, אני לעולם לא אראה את הבטן שלה מתעגלת עם התינוק שלנו, אני לעולם לא אלווה אותה בחדר לידה, אני לא אזכה להחזיק את הילדים שלנו בידיים.

פאק!! אני רוצה לצרוח לשמיים על חוסר הצדק, על התוצאות האומללות של המעשים שלנו, מעשים חסרי מחשבה וחסרי תכנון.

אני מתיישב על המדרכה באחת הסמטאות ונשען על עמוד, אני נראה כמו הומלס או כמו משוגע, מזיע, דומע, זועם. אנשים חולפים על פניי וברגע שהם רואים אותי הם עוברים את הכביש לצד השני, אני יכול רק לתאר לעצמי מה הם חושבים.

ברגע אחד של שפיות אני שולח לעמית הודעה. "אלינה צריכה אותך, סע אליה."

הטלפון שלי מצלצל תוך כמה שניות אבל אני לא עונה לו, אני מכבה את המכשיר וממשיך לשבת. אני בטוח שהוא יהיה אצלה בתוך פחות מעשר דקות, למרות הבלבול אני לא רוצה שהיא תהיה לבד כרגע וכרגיל עמית הוא האביר על הסוס הלבן… ואני זה שהורס הכל.

 

אלינה

הוא הלך, סיפרתי לו הכל והוא הלך מבלי להביט לאחור, הוא לא יכל אפילו להסתכל עליי. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, ברור שהוא הלך, הוא גבר בריא ושלם שחשב שהוא מקבל בת זוג בריאה ושלמה כשבפועל הוא קיבל אישה שבורה.

אני לעולם לא אוכל ללדת לו ילדים, להקים איתו משפחה וזה יותר מדי לבקש ממנו, זה יותר מדי לצפות שהוא יישאר איתי כשהעתיד כל כך עגום.

הדפיקה בדלת מעוררת אותי לפעולה ואני רצה לפתוח אותה במהירות האפשרית, עמית, לא איתמר.

"אני מניחה שהוא שלח אותך לוודא שאני לא חותכת וורידים." אני אומרת לו במרמור והולכת להכין לעצמי עוד כוס קפה, את הקודמת שכחתי מזמן.

"בוקר טוב גם לך, קיבלתי ממנו הודעה שאת צריכה אותי, הטלפון שלו כבוי." הוא עונה לי בכנות מוחלטת ולשם שינוי נמאס לי מהכנות של משפחת איתן, הייתי מעדיפה שישקר לי, שיגיד לי שאיתמר התקשר אליו שבור וביקש ממנו לבוא ולשמור על אהבת חייו עד שהוא מצליח לאסוף את עצמו.

"אני מצטערת על הטרחה אבל אני לא צריכה אותך, הוא סתם דרמטי. להכין לך קפה לדרך?"

"אם העיניים שלך לא היו אדומות ונפוחות, אולי הייתי מאמין לך, אבל את נראית כמו הצרות שלי. אז יאללה, תכיני לי קפה ואולי גם איזה ארוחת בוקר ישראלית ותתחילי לדבר." בן זונה.

"אתה חוצפן, אתה יודע?"

"כן. מה יש לאכול?" הוא שואל ופותח את המקרר, מפשפש בין השקיות ומוציא לעצמו מנגו וקיווי. "אני אנשנש פירות בזמן שאת מכינה לי חביתה." הוא אומר עם חיוך ואני מתלבטת בין הרצון לחבק אותו חזק לבין הדחף לדפוק לו מחבת לראש.

הוא לא נותן לי להתלבט יותר מדי, הוא קם ומושך אותי לחיבוק ואני מתפרקת לרסיסים.

"אני לא יכולה להיכנס להריון, עמית, בגיל שמונה עשרה נכנסתי מאיתמר להיריון ועשיתי גרידה, מעולם לא סיפרתי לו, היה סיבוך בניתוח והודיעו לי שאני לא יכולה להיכנס יותר להריון. סיפרתי לו הכל עכשיו והוא הלך, בבקשה אל תשנא אותי גם." אני פולטת את המלים ברצף ובמהירות, נפטרת מהן ומחכה לתגובה. אני מפחדת מהתגובה שלו, אם עמית יפנה לי גם גב, אני לא יודעת איך אני אצא מזה.

הוא לא אומר כלום, רק מחבק אותי חזק יותר בזמן שאני מתייפחת בין זרועותיו.

שנים חשבתי שאולי זה מגיע לי, אולי זה העונש שלי על המעשה הנורא, על כך שבחרתי לסיים חיים. ריחמתי על עצמי, כעסתי על עצמי ובעיקר כעסתי על איתמר, אבל לרגע לא חשבתי איך זה ישפיע עליו, לא חשבתי שיבוא היום ונחזור להיות בקשר, שיבוא היום וננסה שוב. אני מניחה שמעולם לא באמת תכננתי לספר לו.

אני נושמת עמוק ולוקחת צעד אחורה, מרימה מבט לפנים של עמית ומתחילה לבכות מחדש, הוא נראה כל כך עצוב, העיניים שלו רטובות והוא מסתכל עליי ברחמים ואני מתפרקת שוב.

"אני לעולם לא אשנא אותך אלינה וגם איתמר לא שונא אותך, תהיי בטוחה."

"לא, אתה לא ראית אותו, הוא לא יכל אפילו להסתכל עליי, הוא ברח מכאן."

"לא כל האחים שלי חכמים ובוגרים כמוני." הוא אומר לי עם חיוך. "תביני אותו גם, את חיה עם המידע הזה ארבע עשרה שנים, הוא גילה הכל עכשיו, נראה לי שיש לו את הזכות לעכל את המידע בפרטיות, לא?" המלים שלו מרגיעות אותי ואני מצליחה לנשום קצת יותר בקלות.

"מתי נהיית כל כך חכם?" אני שואלת אותו בצחוק והוא חוזר לקלף קיווי.

"זאת ברכה וגם קללה, לא קל להיות מושלם."

 

איתמר

שעתיים ישבתי על המדרכה באמצע הרחוב, שעתיים חשבתי ועיכלתי את כל מה שאלינה סיפרה לי. לא הייתי צריך ללכת, לא הייתי צריך לעזוב אותה ברגע כל כך רגיש אבל אני מרגיש קצת יותר שפוי עכשיו.

אני מדליק את הפלאפון וישר נכנסות כמה הודעות מעמית.

"מה נסגר? למה הפלאפון שלך כבוי?"

"אני בדרך."

"אני אצלה, היא סיפרה לי הכל. היא בסדר."

"איפה אתה?"

"דבר איתי."

אני עונה לו ומתחיל ללכת בחזרה לכיוון הדירה שלה. "הייתי צריך קצת זמן לעצמי, בדרך חזרה."

כשאני נכנס בחזרה לדירה של אלינה, אני מוצא אותה ישנה על הספה בזמן שעמית יושב במרפסת עם ספר ביד.

"אני רואה שאתה מרגיש בבית." אני אומר לו בקנאה מטופשת וחסרת הגיון.

"באמת? אתה מתכנן לעשות שלישיה איתה ועם עידן ואתה מקנא שאני קורא ספר במרפסת שלה?"

אני צוחק מהציניות שלו ומתיישב לידו. "אתה יודע שאלה שני דברים שונים, אמנם אתה לא מבין את העולם שלנו אבל הקשר שלך עם אלינה תמיד יהיה יותר אינטימי מהקשר שלה עם עידן, גם אם באמת תהיה שלישיה."

"אתה צודק, אני באמת לא מבין את העולם שלכם. איך לעזאזל הידידות שלי איתה יותר אינטימית מסקס?" השאלה שלו לגיטימית ואני חושב הרבה לפני שאני עונה לו.

"עולם הבדס"מ מלא בסקס, נכון שאפשר גם לעשות משחקי שליטה וכניעה בלי הסקס עצמו, יש משתתפים שנהנים רק מכאב למשל ולא צריכים בכלל סיפוק מיני, אבל אין ספק שיש המון סקס. ברובו הוא חסר גבולות וחוקים, אנחנו עושים מה שעושה לנו טוב, כל עוד זה בהסכמה מלאה ולא פוגע באף אחד. אנחנו לא מחפשים להבין למה אנחנו צריכים את זה, למה אנחנו שונים, אנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו.

אז בשלב מסוים לסקס כבר אין כל כך הרבה משמעות, אם יבוא היום שבאמת אלינה תסכים להשתתף בשלישיה איתי ועם עידן, היא תעשה את זה נטו בשבילי ובשבילה, עידן בכלל לא יהווה חלק מהעניין, באותה מידה אנחנו יכולים לצרף ויברטור. היא לא תשכב איתו כי היא נמשכת אליו והיא בוגדת בי, היא תשכב איתו כי הסטייה מדליקה אותנו, כי זה מה שיחזק אותנו כזוג.

מה שיש לה איתך… היא סומכת עליך מספיק בשביל לספר לך את הסודות הכי כמוסים שלה, היא סומכת עליך מספיק בשביל להירדם על הספה בזמן שאתה אצלה בבית. אתה מרגיש מספיק בנוח בקרבתה בשביל לקחת ספר ולקרוא אותו במרפסת בזמן שהיא ישנה. זה קשר שנכון להיום אפילו לי אין איתה." אני מודה באמת בפניו ומקווה שהוא מצליח להבין אותי.

הוא מהנהן עם הראש וסוגר את הספר, מניח אותו בצד ועוצם את העיניים. אני מחקה את התנוחה שלו ונשען אחורה על הכיסא בדממה.

"אני מצטער." הוא אומר לי אחרי כמה רגעים שקטים.

"כן, גם אני."

 

אלינה

אני מתעוררת על הספה ודבר ראשון שאני רואה זה את עמית ואיתמר יושבים במרפסת שלי, שניהם נשענים אחורה על הכיסאות עם עיניים עצומות.

מצד אחד, אני לא רוצה להפריע להם, הם נראים שלווים, בעולם משלהם. מצד שני, אני לא יכולה להסתתר מהבלתי נמנע.

אני יוצאת למרפסת ושניהם פוקחים עיניים ומסתכלים עליי במבטים זהים, עמית צעיר יותר, רזה יותר אבל אין ספק שלכל האחים יש את אותו המבט.

עמית קם, לוחץ לאחיו על הכתף, מנשק אותי על הלחי והולך. אני לא זזה מהמקום שלי, אני מחכה לצעד הבא של איתמר, הכדור בידיים שלו.

הוא מושיט לי יד שאני לוקחת בהיסוס קל ומושך אותי לישיבה עליו. אני מניחה את הראש על הכתף שלו והוא עוטף אותי עם חום הגוף שלו.

"אני אוהב אותך, אלינה, סליחה שהלכתי."

"איך אתה יכול לאהוב אותי?" אני שואלת מבלי להסתכל עליו. "אני מקולקלת."

הוא מושך את הראש שלי אחורה באגרסיביות ומסתכל עליי בכעס. "את לעולם לא תדברי ככה על עצמך, לעולם."

"זאת האמת, איתמר, אתה לא יכול להכריח אותי לחשוב אחרת דרך שליטה." אני עונה לו בשקט ודמעה סוררת נופלת על הלחי שלי.

"אנחנו יכולים לשבת כאן ימים ולחשוב על כל מה שיכל להיות, לנסות להבין למה זה קרה, למה דווקא אנחנו. להתמרמר ולשקוע בעצב, אבל מה יצא לנו מזה? כלום.

אלינה, את האישה היחידה שיכולה לעשות אותי מאושר, תמיד היית האחת בשבילי ותמיד תהיי. כן, חשבתי שנתחתן יום אחד ויהיו לנו ילדים, אבל אני לא רוצה אותך בשביל הרחם שלך! אני לא רוצה אותך בתור האימא של הילדים העתידיים שלי. אני רוצה אותך נקודה, את אלינה, בשבילי. אם תהיה לנו משפחה משלנו יום אחד או לא, נחליט ביחד בעתיד. יש המון דרכים להקים היום משפחה."

"אבל אם לא הייתי עושה את הניתוח, כל זה לא היה קורה והייתי היום נורמלית."

"לא, אם לא היית עושה את הניתוח, ההיריון היה מתפתח בצורה לא תקינה בחצוצרה שלך וסביר להניח שהיית מתה. תפסיקי להעניש את עצמך על משהו שהוא ממש לא היה בידיים שלך. זה קרה כי זה קרה, אם נרצה בעתיד ילדים, נעשה אותם. אני מעדיף אותך בריאה ולצדי מאשר עשרה ילדים עם מישהי אחרת." אני המומה מהגישה שלו, מההבנה וההכלה, הוא מרגיע אותי, הוא משכנע אותי שהכל יהיה בסדר ולוקח לי זמן לקלוט שהעול שסחבתי כל כך הרבה שנים, מתחיל להתרומם.

"אני אוהבת אותך." אני אומרת לו סוף סוף, אחרי ארבע עשרה שנים וחיוך רחב מתפרש על הפנים שלי.

"כן, אני יודע."

אני צוחקת בקול מהשחצנות המוכרת. "אתה והאחים שלך, אין מספיק מקום בעולם בשביל האגו שלכם."

"אנחנו שומעים את זה הרבה." הוא עונה לי עם חיוך.

למרות שאני לא רוצה להרוס את האווירה, יש עוד דבר אחד שאני צריכה לספר לו.

"אני צריכה לספר לך עוד משהו, דבר אחרון…."

"אני יודע על רון." הוא קוטע אותי לפני שאני מספיקה להמשיך את המשפט.

"מה?? מאיפה? איך?"

"ציפית שאני לא אברר עליך הכל? כשנעלמת חיפשתי אותך הרבה זמן, הפכתי עולמות אבל לא היו לי אז את הקשרים שיש לי היום. לא משנה איפה חיפשתי ולמי שילמתי, לא הצלחנו למצוא אותך. אחרי בערך שנתיים היה נראה שבלעה אותך האדמה ונאלצתי לקבל את העובדה שאת פשוט לא רוצה שום קשר איתי.

לקח לי המון זמן להשתחרר ממך אלינה, ריסקת אותי. אני צריך שתביני כמה את יקרה לי, שאת הדבר הכי חשוב לי, הייתי צריך להגיד לך את זה אז.

כשחזרת, ידעתי ללא צל של ספק שאני לעולם לא אתן לך לברוח ממני שוב, שאני לא מסוגל להשתחרר ממך באמת, שמעולם לא שכחתי. אז עשיתי שיעורי בית והפעם היה לי למי לפנות.

אז כן, אני יודע הכל על רון והוא בטיפול."

למרות שאני רוצה להגיב על כל מה שהוא אמר כרגע, המלים האחרונות שלו מפחידות אותי ואני חייבת להבין על מה הוא מדבר.

"מה זאת אומרת שהוא בטיפול? מה עשית?"

"אני לא עשיתי כלום." הוא אומר בדגש על המילה "אני".

"אז מי כן??" אני שואלת והטונים שלי עולים, אני מרגישה את ההיסטריה מתחילה להשתלט עליי.

"אלינה, תנשמי עמוק ותירגעי, בינתיים אף אחד לא עשה כלום, אבל תהיי בטוחה שהוא יטופל, הוא לעולם לא יפגע בך שוב."

"איך אתה יכול להגיד את זה? מאיפה אתה כל כך בטוח?" לפני שהוא עונה לי, הפלאפון שלו מצלצל ואני רואה את השם "גיא" על המסך.

"הלו." איתמר עונה ואני לא יכולה לשמוע מה גיא אומר לו ועל מה הם מדברים.

"איפה הוא? אני איתה עכשיו, כן, לא זז ממנה. טוב, תהיה איתי בקשר."

גיא, גיא הוא זה ש"מטפל" בו, שמעתי כל מה שיש לשמוע עליו וזה לא הרבה. קריירה צבאית מסווגת, פעילויות מבצעיות, נעלם לכמה חודשים, טס למדינות שונות, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק הוא עושה.

"איתמר, אני לא צריכה שעוד אחד מהאחים איתן יהיה מעורב בבעיות שלי, שלושה זה מספיק וכן אני בטוחה עכשיו שרון הוא הסיבה שעידן היה כאן על הבוקר. למה עירבת את גיא? הוא היה בן שש עשרה כשעזבתי, בקושי היה בינינו איזשהו דיבור, הוא לא חייב לי כלום."

"יצא לך לראות את גיא לאחרונה?" מה זה קשור עכשיו?

"לא, את גיא ואביתר עדיין לא ראיתי. למה?"

"הוא מזמן לא הנער בן השש עשרה שאת זוכרת ולא, הוא לא חייב לך כלום, אבל הוא יודע שאת שלי, אז מבחינתו את משפחה והוא יעשה הכל בשביל המשפחה שלו. כולנו נעשה הכל בשביל לשמור אחד על השני, זה לא חדש לך."

לא, זה לא חדש לי.

"מה הוא אמר לך בטלפון?" אני רואה שהוא שוקל את המלים שלו, מהסס.. "איתמר, בלי סודות, אני מבקשת ממך, היו לנו מספיק סודות."

"רון נצפה בקריות אתמול, גיא לא יודע איפה הוא נמצא עכשיו בדיוק והוא לא רגוע, אז הוא אמר לי לא לזוז ממך עד שהוא יטפל בבעיה." שוב המילה הזאת, "יטפל", איך גיא מתכוון לטפל ברון? הוא הוכיח לי כבר שהוא לא נשאר בכלא, יש לו יותר מדי כסף וקשרים.

"אז מה עכשיו? אנחנו לא יוצאים מהדירה עד שגיא 'מטפל' ברון?" איתמר מחייך אליי את החיוך הזדוני שאני כל כך אוהבת ואני כבר יודעת שהוא מתכנן משהו.

"למרות שאין לי בעיה לא לזוז ממך ולהישאר נעול בדירה לכמה ימים טובים, כבר קבעתי לנו תוכניות הלילה ב'מפלט'."

"השתגעת?? איתמר, רון לא שפוי, הוא לא מחפש אותי בשביל לעשות סולחה, תהיה בטוח. הוא מחפש אותי כי הוא רוצה לפגוע בי ובכל מי שקשור אליי. נראה לך הגיוני ללכת ל'מפלט' בזמן כזה?"

"מבחינתי זה תמיד הגיוני ללכת ל'מפלט'.. חוץ מזה, הבטחתי לעידן ואני בטוח שאת לא רוצה לגרום לי להפר את ההבטחה שלי."